02.05.2022
[1]
כבר כתבתי פה על כ', שהייתה בת מחזור שלי, ולמדה איתי באותו בית ספר מכיתה ו' עד כיתה ט', בכיתה ט' אף למדה איתי באותה כיתה. כתבתי עליה כשכתבתי על מלכות הכיתה שלנו, מ' ונ'. כתבתי עליה ביום הולדתי הארבעים ותשעה, כשכתבתי על שמונת האנשים שהכרתי ונולדו באותו תאריך כמוני. כתבתי עליה כשיצרה איתי קשר דרך אתר "חבר'ה" ונפגשנו. לאחר אותה פגישה, נשארנו בקשר טלפוני של פעם בשבועיים שלושה, שיחות שקיימנו בעיקר כשהייתי בנהיגה, בפקקים. אמנם כצעירים לא היינו חברים כל כך טובים, עם אח שלה הייתי אפילו מסוכסך, אך כמבוגרים מצאנו שפה משותפת. כ' הפרועה נעשתה בעלת בית. הייתה לה סוכנות ביטוח, היה לה בית, בעל וילדים בחולון. היא ידעה משהו על החיים, אורח חיי כגרוש לא איים עליה ולא הוציא ממנה ביקורת. עובדת היותה מבוגרת ממני בשנה, כמו כל בני המחזור שלי ביסודי ובתיכון, חדלה להיות משמעותית: היא כבר לא הסתכלה עלי מלמעלה. אבל, הריגוש שבחידוש הקשר פג, אני נכנסתי לפרק ב' שלי, ושיחותינו הטלפוניות נהיו פחות ופחות תכופות. עדיין, ביום ההולדת המשותף שלנו, מישהו מאיתנו תמיד היה מתקשר לאחר, זו נהייתה מסורת.
והנה, באחת השיחות האלו, הייתה לה הודעה חגיגית. "תקשיב, חמוד", אמרה לי, "לרגל יום ההולדת החמישים של כולנו, אני רוצה לארגן פגישת מחזור של בוגרי בית הספר היסודי שלנו באשקלון, ואני צריכה את עזרתך". יום ההולדת החמישים שלהם עמד לחול רק בעוד שנתיים. אני, כאמור, לא עמדתי לחגוג חמישים יחד איתם, וממש לא בא לי על זה. לא בא לי לפגוש את הבנים שהציקו לי, לא בא לי לפגוש את הבנות שלא שמו עלי, לא בא לי שישאלו אותי על המשפחה שלי ועל העבודה שלי, שבגיל ארבעים ושבע כבר הבנתי ששתיהן אינן סיפור הצלחה גדול. לא בא לי לשמוע סיפורי הצלחה של אחרים, כגון זה של עופר. חששתי שמא יזכירו לי שגיאות שעשיתי אי אז, עלבונות שעלבתי ולא נשכחו מאז. ראיתי כבר די סרטים אמריקאים על פגישות מחזור, ושיערתי שזה מה שקורה בהן. מצד שני, בסרטים האלו תמיד הייתה הדמות של זה שלא הגיע לפגישה, לא היו לו תעצומות הנפש כדי להתמודד עם עברו. לא רציתי להיות הדמות הזו. לא זו אף זו, נסיוני בייעוץ הדדי לימדני שמפגשים כאלו מזמנים הזדמנויות להתפתחות אישית, ושכאשר מגיעים למפגשים כאלו כחלק מן הצוות המארגן, זה אחרת מאשר לבוא כסתם ילד דחוי שבגר. שיערתי, שהזוגיות שאני נמצא בה משדרגת במשהו את מעמדי בהשוואה למה שהיה בימי בית הספר היסודי. וגם, אומרים לי שאני נראה טוב לגילי, וודאי גם זה עשוי לעזור. כל זה עבר לי בראש בזמן השיחה עם ידידתי החדשה-ישנה. היא שמעה שאני מהוסס, לא מתלהב, וכנראה חשבה שיש לה עסק עם לקוח שכבר כמעט החליט לקנות ממנה פוליסה, וזקוק רק לדחיפה אחרונה. אולי גם צדקה. היא נתנה לי את הנאום השמור עימה למקרים כאלה, ואצלי הצטללה החלטה. "בסדר", אמרתי לה, "אני איתך".
[2]
אשר יגורתי בא לי: כמה ימים חלפו, וכ' התקשרה והודיעה לי שהצוות המארגן ייפגש במשרד של עופר במגדלי עזריאלי, כדי להתניע את המהלך. כבר כתבתי כאן על ההיסטוריה העגומה שלי עם עופר, ברשומה שכתבתי על מפגש שאורגן לכבוד אלכס ועופר נכח בו. במקום העבודה הקודם שלי, יצא לי לשבת תקופה ארוכה במגדלי עזריאלי, וכך ראיתי פעם את עופר במתחם המזון של הקניון. הוא לבש חליפה שחורה ועניבה, ונלוו אליו גברים צעירים מאיתנו, גם הם לבושים כמוהו. לא ניגשתי אליו, וקיוויתי שגם הוא לא ראה אותי. אם יש מישהו שכילד כמהתי להוכיח לו שהצלחתי יותר ממנו, זה עופר. היות שהצלחתי פחות ממנו, רציתי שלפחות לא ידע על תבוסותיי. לא הייתי מופתע מכך שכ' פנתה דווקא אליו: היא ואחיה למדו יחד עם עופר עד כיתה ד' בבית הספר שניהל אבא באפרידר, הם גרו לא רחוק זה מזה אחרי שעברו לברנע, גם עופר וגם אחיה של כ' סבלו מאסטמה, ותמיד הנחתי שהיו בין שלושתם עוד קשרים שלא ידעתי עליהם. נו, מילא, עדיף שאתמודד עם החלק הכי קשה כבר בהתחלה. שאלתי את כ' מי עוד יהיה, והיא אמרה שגם רותי רוצה לבוא. היא תגיע מירושלים. גם עם רותי יש לי סיפור טעון, אבל פחות מאשר עם עופר. גם את הסיפור הזה עוד אכתוב פעם.
הפגישה נקבעה לשעות הבוקר המאוחרות של יום קיץ טיפוסי. התלבשתי באותו יום כמו שאני מתלבש בדרך כלל לעבודה, אבל הקפדתי לבחור חולצת פולו אדומה, שלדעתי מחמיאה לי במיוחד. יצאתי מהעבודה באמצע היום, ועליתי על אחד האוטובוסים למרכז עזריאלי, מרחק שלוש תחנות. השתדלתי לאחר קצת, כדי לא להיתקע עם עופר לבדי. עברתי את דלפק האבטחה של הבניין, עליתי במעלית, נכנסתי למשרד עורכי הדין, והזדהיתי בפני פקידת הקבלה. היא ידעה במה מדובר, קמה והובילה אותי לפינת המתנה, הציעה לעשות לי קפה. ביקשתי כוס מים, כמו שפעם הייתי עושה בריאיונות עבודה: לא מסרב, אבל נזהר לא להטריח. בפינת ההמתנה כבר ישבה רותי וחיכתה. זיהינו זה את זה מיד. רותי נראתה שמחה לפגוש אותי, לא אמרה מילה על ההיסטוריה הבעייתית המשותפת לנו. היות שכ' עדכנה אותי שרותי היא עכשיו פסיכואנליטיקאית מצליחה, לא התקשיתי לקשור איתה שיחה על חייה ועבודתה. הם אוהבים לדבר על עצמם, הפסיכולוגים. כעבור זמן לא רב יצא אלינו עופר, שאל אם דאגו לנו לשתיה, והוביל אותנו לחדר ישיבות ששריין לטובת הפגישה. שוב התנדבה רותי לדבר על חייה ועל עבודתה, על האתגר שבניהול קריירה בתל אביב ובירושלים, על בעיות התחבורה. סוף סוף הגיעה גם כ', ויכולנו לפנות לעניין שלשמו התכנסנו. כ' הביאה תמונת מחזור מסיום כיתה ח', והתחלנו לעבור על התמונות השחורות-לבנות, לראות את מי כל אחד מכיר, אולי מישהו מכיר מישהו שמכיר מישהו. תחת כל תמונה צוין שם המשפחה והאות הראשונה של השם הפרטי. להפתעתי, להפתעת כולנו, אני היחיד שזכר את השמות הפרטיים של כולם, אפילו של הילדים הכי שוליים והכי דחויים. עופר אמר שכן, תמיד היה לך זיכרון יוצא מהכלל, תמיד זכרת את כל השמות של כל שחקני הכדורגל בליגה. זו הייתה עקיצה, אבל העמדתי פנים שזו הייתה מחמאה ושאני מתמוגג ממנה.
כ' רשמה כל מה שהיה לארבעתנו לומר על כל אחד, ולקחה על עצמה ליצור קשר עם כולם, בעצמה או דרך מישהו. כמה ימים חלפו, וקיבלנו ממנה בדואר אלקטרוני גיליון אקסל. ברשימת הנמענים זיהיתי עוד אנשים שכ' גייסה לפרוייקט. גיוס משמעותי במיוחד הייתה שכנה שלי מרחוב הטייסים, שנשארה באשקלון ונהייתה מורה אחראית לטכנולוגיה בבית הספר שבו למדנו. שיערתי שנטלה חלק באיסוף המידע והזנתו לאקסל. בגיליון הופיעו כל השמות מתמונת המחזור, כולל שמות משפחה שהוחלפו בעקבות נישואין, ועוד פרטים שהתבררו על הדרך. רפרפתי על הגיליון ומצאתי שליד שמה של נ', אחת משתי מלכות הכיתה, צויין שהיא נפטרה. הייתי לבדי בבית כשפתחתי את הגיליון, כך שלא נדרשתי להעמיד פנים שאני מצטער.
זו הייתה השנה שבה הפייסבוק פרץ לחיינו, וכך, גם קבוצת פייסבוק נפתחה. חיפשתי בה את הפרופילים של הבנות שעניינו אותי, מקווה לגלות שאם לא נפטרו, לפחות התכערו והתמרטטו. ג' פרסמה בפרופיל שלה את העסק שלה כסוג של מטפלת זוגית, מה שהיה משעשע, לאור הסיפור ששמעתי עליה מאחותי. שמעתי, שג' נישאה לגבר שבביתו נתנה שירותי שמרטפות ושפרק את נישואיו כדי להיות איתה. אז עכשיו היא מטפלת זוגית. בפרופיל הייתה רק תמונת דיוקן מלוטשת, שלא ניתן היה ללמוד ממנה הרבה על איך ג' באמת נראית עכשיו.
ד' הייתה מגניבה מכדי שיהיה לה פייסבוק, ואילו ה', הפרופיל שלה שיקף יפה את הצלחותיה ואת עולמה העשיר. למען האמת, הצלחתה לא הייתה חידוש גמור בשבילי. לפני כמה שנים, כשכתבתי עליה פה בבלוג, חיפשתי את השם שלה בגוגל, ועלה לי סרטון של איזשהו ערוץ קבלה, שבו ראיינו אותה בנושא זוגיות בראי הרוחניות, או רוחניות בראי הזוגיות. גם היא הלכה לתחום הטיפול הזוגי והמשפחתי, אבל עליה זה דווקא ישב בול. היא לא השתנתה הרבה לעומת איך שזכרתי אותה, לא בפנים ולא בצורת הדיבור, רצינית ומיושבת. שלחתי לה בקשת חברות, והיא אישרה. קיבלתי בקשת חברות מחיים כגן, אולי הגרוע בבריוני הכיתה, שאת הצקותיו והרבצותיו זכרתי כאילו קרו אתמול, לא לפני ארבעים שנה. מה הסיפור שלו, הוא חושב אותי לחבר שלו? אולי הוא פשוט לא זוכר מה שעשה לי, כמו שלא זוכרים קופסת שימורים ריקה שבעטת בה במורד הרחוב לפני ארבעים שנה. בגיליון האקסל קראתי, שהוא עזב את הארץ ועבר לאמריקה. אישרתי את הבקשה, בתקווה לגלות שנכשל בעסקיו, הסתבך עם המאפיה, חלה במחלה נוראית, התגרש, נולד לו ילד עם צרכים מיוחדים. אבל הפרופיל שלו היה ריק, למעט תמונת פרופיל שבה הוא נראה ישוב לארוחה משפחתית רבת משתתפים במסעדה, מן הסתם מסעדה רוסית, ונראה מבסוט, עד כמה שיליד ברית המועצות מסוגל להיראות מבסוט. זיהיתי אותו בקלות, אף שהשמין קצת.
[3]
יום אחד כ' מתקשרת אלי, ומזמינה אותי להגיע לפגישה באשקלון, באחד מערבי אמצע השבוע, בסניף "ארקפה" במרכז המסחרי של שכונת אפרידר. המרכז המסחרי הזה נבנה היכן שפעם עמד קולנוע "רחל", סמוך לדירה הראשונה של משפחתנו בכיכר צפניה. הוא נבנה אחרי שעזבתי את אשקלון. אחרי שעזבתי, הייתי מגיע לאשקלון רק כדי לבקר את ההורים, ומכיוון שהדרך אל ביתם לא עברה דרך ככר צפניה, לא ראיתי את המרכז המסחרי בבנייתו. הביקורים אצל ההורים גם הרגילו אותי לזחילה בפקקים דרומה בשעות אחר הצהריים של אמצע השבוע. העדפתי לבקר אצלם בשבתות, אבל לפעמים היה צורך לשבת לצד מישהו מהם בבית החולים, וזה היה קורה בכל ימות השבוע. היה לי מוזר לעשות את המסלול הזה בלי להגיע בסיומו לבית, שעכשיו גרה בו אמא עם המטפלת שלה. גם הפעם דאגתי לא להיות מהראשונים שיגיעו למפגש, המצאתי לכ' סיפור על מטלה בעבודה שתאלץ אותי להישאר במשרד עד שעה מאוחרת, ובסיומה אבוא.
ואכן, כשטיפסתי במדרגות העץ לקומה השניה של בית הקפה, השמורה לאירועים פרטיים, כ' כבר ישבה שם סביב שולחן ארוך עם מגוייסיה החדשים, שכבר הספיקו להזמין וגם לחסל את המנות שהזמינו. עוד לא הספקתי לעלות את כל המדרגות, רק פלג גופי העליון הציץ מעליהן, וכבר הכריזה כ' בקול גדול ועולץ: "הנה גם שושן הגיע!". שאר הנוכחים נראו הרבה פחות עולצים, נראו כבויים ועייפים. זיהיתי מיד את מ', השותפה לכתר "מלכת הכיתה", וניחשתי שבאה יחד עם כ'. זיהיתי את עדנה, שלא השתנתה הרבה מאז כיתה ח', עדיין נראתה טוב. זכרתי היטב, אני עדיין זוכר, את מגע גופה בגופי בריקודי הסלואו של בית הספר היסודי. היא היחידה ששאלה אותי אם אני זוכר אותה. נדמה לי ששמחה כשאמרתי שכן.
היו גם שלושה גברים: מלך הכיתה פרוספר, חברו הטוב אורי, ועוד אחד שלא זיהיתי ברגע הראשון, כל כך השמין והתבלה, אבל כשדיבר, והוא דיבר הרבה, זיהיתי גם אותו: דני. לא היה צורך בסבב שמות. לחצתי ידיים לכולם, התיישבתי בכסא שכ' שמרה לי, והזמנתי קפה קטן. כ' המשיכה לקרוא שמות ולשאול מי יודע מה נהיה עם כל אחד. בתוך כך, הועלו זכרונות שנקשרו בשמות שהוזכרו, ונוספו פרטי מידע עדכניים. בהדרגה התברר, שפרוספר נשאר באשקלון, ושבאשקלון הוא עדיין מלך: הוא מכיר הרבה אנשים, הוא פוגש הרבה אנשים, הוא יכול להגיע להרבה מאלה שנשארו. גם אורי ועדנה נשארו באשקלון. עכשיו הבנתי מדוע נקבעה הפגישה נקבעה דווקא שם: רוב המוזמנים עדיין גרו שם. פרט למ' ולי, כולם היו תלמידים חלשים, שהלכו בסוף כיתה ח' או ט' לבית הספר החקלאי "כפר סילבר", ונשארו בדרום. מ' ואני היינו האשכנזים היחידים מסביב לשולחן. כשהייתי בבית הספר היסודי, לא ייחסתי לזה חשיבות. בגיל ארבעים ושבע, אחרי אחת עשרה שנים בייעוץ הדדי, כבר ידעתי לפרש מחדש כמה מאירועי ילדותי המצערים גם על הרקע הזה. לפיכך, גם במפגש הזה נזהרתי מאד בלשוני, כמו במפגש הקודם בתל אביב, אבל הפעם מן הסיבה ההפוכה: כדי לא להיות מואשם בהתנשאות.
[4]
ושוב כ' מתקשרת אלי, ומזמינה אותי להגיע למפגש באשקלון באחד מערבי אמצע השבוע. הפעם לא בבית קפה, אלא בביתו של ידידה קובי, שלמד איתה בבית הספר שניהל אבא, וגם אחר כך בבית הספר החקלאי. הפעם לא פגישת עבודה והכנה, אלא מפגש חברתי גרידא. כ' אמרה, שבני השכבה מבית הספר שניהל אבא שמעו שאנחנו מארגנים פגישת מחזור, והם רוצים גם. היא בקשה שניסע לשם ביחד. אם לפגוש את בני המחזור שלי מבית הספר בברנע ממש לא התחשק לי, לפגוש את תלמידיו של אבא בא לי עוד פחות. לא שכחתי את הבדיחות על חשבון אבא שנהנו לספר לי, לא שכחתי את כינויי הגנאי שהמציאו לו והטיחו בי, דבר לא שכחתי. ואף על פי כן, אספתי את כ' מהמקום שקבענו, והתגלגלתי איתה בפקקים דרומה. מדוע? מאותן סיבות עצמן: כדי להוכיח לעצמי שאני יכול, שאינני בורח. כדי לערוך מחדש את הסיפור שאני מספר לעצמי על ילדותי ונעוריי, בעזרת הכלים שהצטיידתי בהם בבגרותי.
ביום היעוד יצאתי מהמשרד בתל אביב אל מכוניתי, במכונית החלפתי את הבגדים שאני לובש לעבודה בבגדים קצת יותר יפים שהבאתי בשקית, ויצאתי לאסוף את כ' ממקום המפגש שקבענו. כרגיל, לקראת גשר ראשון לציון התחילו הפקקים. כ' סיימה את שיחות הטלפון שהיה לה לעשות, והתחלנו לדבר. בעיקר כ' דיברה, חלקה איתי פריטי מידע על בני המחזור שלנו, מהם שהיו לה עוד מימי בית הספר ומהם שליקטה בשבועות האחרונים, תוך כדי עבודה על הפרוייקט. אני הקפדתי על תגובות קצרות וחיוביות, תרגולת שרכשתי באחת עשרה שנותיי בייעוץ הדדי, ויישמתי ביחסיי עם אחיותיי ועם גרושתי. כבר שמתי לב, שביחסיי המתחדשים עם בנות כיתתי אני משחזר את יחסיי עם אחיותיי: מוציא מהם מה שאפשר להוציא, לא מתקומם לנוכח הפטרונות וההתנשאות, לא מאזכר את התקוממויותיי מן העבר ותוצאותיהן המעציבות.
קובי דווקא לא היה מהמלעיגים על אבא. אף שהיה תלמיד חלש, תמיד היה נחמד אלי. כ' ידעה לספר, שעכשיו שירת כקצין במשטרת ישראל, אחראי ליחידה טכנולוגית יוקרתית. חניתי ליד ביתו, שכבר למדתי מהאינטרנט שהוא קרוב לבית בו גדל, ושהוא צמוד לביתם של יוכבד ומשה גרוס, חבריו של אבא מפעם. הכנתי עצמי לאפשרות שאפגוש מי מהם ואולי יזהו אותי. כילד, הייתי נגרר עם אבא לביקוריו אצל משה גרוס, וזכרתי איך נראה הבית מבפנים. קובי שיפץ את הבית שרכש, והוסיף לו מרפסת גדולה על חשבון הגינה. במרפסת הזו עמד המפגש להתקיים.
כ' החליפה נשיקות עם אשתו הנחמדה של קובי, ולקחה אותו הצידה להסתודד. בלית ברירה, יצאתי למרפסת הגדולה. כיסאות כתר פלסטיק לבנים היו מסודרים בה במעגל גדול, ובפינה עמד שולחן ריק, ממתין לתקרובות שיביאו האורחים. המרפסת הייתה ריקה, למעט גבר אחד מוזנח למראה שעמד בפינה ודיבר בטלפון. זיהיתי אותו מיד, וכשסיים את השיחה, ברכתי אותו בלבביות רבה ופצחתי איתו בשיחה. זה לא היה תלמיד לשעבר של אבא, אלא דווקא בוגר בית הספר שלנו, אברהם שמו. כ' סיפרה לי בזמן הנסיעה, שהוא היגר לדרום אפריקה, נמצא עכשיו בביקור בארץ, ומכיוון שלא התעתד להיות בארץ בתאריך של פגישת המחזור שלנו, היא הזמינה אותו למפגש הזה. הוא היה ילד שמנמן ועדין, עולה חדש מברית המועצות, שספג הצקות אלימות מצד בריוני הכיתה, וממני שמע לא מעט קינטורים והקנטות. נראה שהוא לא זכר את הקינטורים ההם, הוא שמח לדבר איתי.
לא שכל כך התעניינתי בסיפור חייו, אבל היה לי חשוב להיראות מקושר, להיראות כאילו אני נהנה, כבר מהרגע הראשון. הייתי מדבר עם כל מי שהיה מוכן לדבר איתי, ובלבד שלא אמצא עצמי במקום שהכרתי ממסיבות הכיתה של כיתה ח': לבד, בצד, מוחרם, דחוי. וכאילו שמע היקום את רחשי ליבי, שלח לי תזכורת, קרץ לי בעינו וגיחך: למרפסת נכנסה קארין, אחת הבנות היפות ביותר מהמחזור של קובי, שגם לקראת גיל חמישים עדיין נראתה מצויין. היא תרה במבטה את המרפסת, קלטה את שנינו, ומיד הסבה מבטה והשימה עצמה כאילו היא מתעסקת בטלפון שלה, אפילו שלום לא אמרה. אחר כך נכנסה חזרה לבית. אני חווה את היחס הזה לפעמים גם מהדודות והסבתות בריקודי עם, וגם שם אני צריך להזכיר לעצמי שאני כבר לא בכיתה ח'. "אל תיקח את זה אישי", אני ממלמל לעצמי מנטרה שלמדתי גם בטיפול וגם בייעוץ הדדי, "מי שלא רואה כמה אתה נפלא, הבעיה היא אצלו ולא אצלך".
לאט לאט התמלאה המרפסת. מצאתי עוד כמה אנשים להחליף איתם מילות נימוס, קלטתי עוד כמה שהסתכלו דרכי כאילו הייתי שקוף, צותתי לשיחות לא לי, והשתדלתי להיות ולהיראות משועשע, קליל. היה שם אחד, שכמו כ', יזם איתי פגישה בתחילת העשור הקודם, והקשר איתו ניתק כעבור מספר חודשים, כשנולד בנו השלישי. הייתה שם אחת שהיה לי איתה ריב גדול בתיכון, שאלה אם אני זוכר אותה, ומה מעשיי היום. הטון הפטרוני שלה לא נעם לי, אבל הייתי חייכן וחביב, כמו שאני עם האחיות שלי ועם המנהלים שלי בעבודה. כשחשתי שנגמרת לי הסבלנות אליה, הזכרתי את כ' ואת הפרוייקט שלנו, וזה סיים את השיחה. אף אחת לא באה לכאן כדי שיזכירו לה שיש מישהי יותר חשובה ומרכזית ממנה. כשהחלו האורחים להתפזר, באה כ' ואמרה לי שהיא מצאה מישהו אחר לחזור איתו לאזור המרכז, כך שאני משוחרר. ללא שהיות נפרדתי ממנה ומקובי, ויצאתי לנסיעה צפונה. צלצלתי לאהובה מהרכב, לכאורה כדי לעדכן אותה שאני בדרך הביתה, ולמעשה כדי להזכיר לעצמי שאני לא לבד בעולם, שיש אישה שלא רואה בי ילד קטן שאפשר להשתעשע בו עד שנמאס, ואז אפשר להעיף אותו.
[5]
פגישת העבודה הבאה של הצוות המארגן התקיימה בבית של עופר, במושב בפאתי גוש דן. זה לא היה בית של נובורישים, אף שעופר בהחלט עשה את עושרו בשתי ידיו. זה היה בית ששידר כסף של אצולה ישנה, בנוי ומרוהט בטוב טעם, עומד על אחת מפיסות הנדל"ן היקרות במדינה. אשתו המתה של עופר, שהייתה בת של קבלן אשקלוני מצליח, גרה בבית כזה, באחת השכונות היותר טובות של אשקלון. הנחתי שהיא הייתה האחראית לתכנון ולעיצוב הבית והגינה. כשהתיישבנו בסלון, יצאה לרגע בתו המתבגרת של עופר מאחד החדרים והחליפה איתו כמה משפטים. כשיצאה, רותי הביעה התפעלות מכמה שהיא דומה לאימה המתה, שהייתה איתה ועם עופר בכיתת המגמה הביולוגית בתיכון. על השולחן בסלון נח ספרו החדש של קלוד לנצמן "הארנב מפטגוניה", פתוח באמצע ופניו כלפי מטה, נראה שעופר היה באמצע קריאתו. כשהיינו בבית ספר יסודי, תרבות גבוהה לא עניינה אותו עד כדי כך. יצא לי להיות כמה פעמים בדירה הקטנה של הוריו בברנע, לא ראיתי שם יותר מדי ספרים. שאלתי את עופר איך הספר, הוא אמר שמעניין מאד.
כ' עדכנה אותנו בקשר להצעות המחיר שקיבלה לקייטרינג לארוע, ומסרה שסוכם על קיום האירוע בחצר בית הספר שבו למדנו, ההיא שנעשתה מורה אחראית לטכנולוגיה תדאג לסידור המקום. האירוע נקבע ליום חמישי בערב, יומיים לפני יום הכיפורים שחל בשבת, כך שלא עמדו להיות לימודים למחרת. "אכן ימים נוראים", חשבתי לעצמי. כ' גם סיפרה גם על ההתקדמות בבירורי הפרטים ובמשלוח ההזמנות. התברר שלא כולם שמחים ומתרגשים לקראת המפגש: היה אחד, שאמר למי שפנה אליו, שימי בית הספר היסודי היו הימים הרעים בחייו, שהוא לא רוצה להיזכר בהם, ושהוא מבקש שלא יפנו אליו יותר. זכרתי במי מדובר: אחד מחבורת העולים מברית המועצות, ילד רזה ונמוך מאד. "אולי הוא גבה בינתיים", אמרה רותי, מנסה להקליל את האווירה. "גם אתה השתנית", אמר לי עופר, "רזית, בתור ילד היית … היית כזה … chabby". "כן", אמרתי, "מהרגע שיצאתי מהבית של אמא שלי השואתית, התחלתי לאכול לפי מה שהגוף של צריך". לעופר תמיד היו הערות נבזיות ביחס לצליאק שלי וללחם שאמא הייתה אופה לי מקמח שייבאה מאנגליה. צחוק הגורל, כמבוגר אובחן גם הוא לצליאק. ואילו אני, כמבוגר, למדתי להעמיד פנים שהערות כאלה לא מזיזות לי, ולהגיב עליהן תגובות שמוציאות אותי טוב: קליל, עליז, חמוד.
רותי שאלה את כ' מה בנוגע לקצת תוכן. אנשים יבואו, יאכלו, יפטפטו, אבל יצפו גם לאיזושהי תכנית. אני נזהרתי שלא לשאול את זה, כי זכרתי את האירועים בבית הספר שאני בניתי להם תכנית, וממש לא רציתי שזה יפול עלי הפעם. כ' אמרה שתהיה מצגת עם תמונות מפעם, תהיה במה, יהיה מיקרופון, קבעו עם המנהלת ועם שתי המחנכות שלנו שישתתפו באירוע וישאו דברים, ואחר כך מי שירצה יעלה וידבר, לא תהיה תכנית מובנית. רשמתי לעצמי, שעלי להכין לי איזה סיפור על עצמי מן העבר, למקרה שאתבקש לדבר למיקרופון הזה. סיפור שיוציא אותי קליל, עליז, חמוד. לא מריר ותאב נקמה כמו שאני באמת. כשהבנתי ששום תפקיד לא יוטל עלי, כי כ' כבר טיפלה בכל, רווח לי. החלטתי לעשות דבר שלמדתי לעשות בייעוץ הדדי, ושאותו כ' לא יכלה לעשות בעצמה: להעריך אותה. "יקירתי", אמרתי לה, "האנרגיות שלך פשוט מדהימות. היכולת שלך להניע אנשים, להניע אותנו, זה לא ייאמן. זה כמו במחשב, שספק הכח מפעיל את כל הרכיבים ובלעדיו הם לא יזוזו". לא סתם בחרתי בדימוי הזה, שמצד אחד יזכיר לנוכחים במה אני עוסק, ומצד שני לא יהיה מסובך מדי בשבילם. השתמשתי בו הרבה בדייטים ראשונים שעשיתי, כדי להרשים נשים. "המעבד!", קרא עופר, "היא המעבד!". כ' התענגה על ההערכה, ולא רצתה להישאר חייבת: "אבל גם אתה", אמרה לי בעליצות, "מה היינו עושים בלי הזיכרון שלך, איך אתה זוכר דברים שקרו לפני ארבעים שנה בכזו צלילות, מהמם". "כן", חזרתי לדימוי שלי, "אני ההארד דיסק".
מכאן עברנו לדבר על המנהלת והמחנכות שלנו, מה נהיה איתן מאז. אילנה היפה, המחנכת של כ' ושל רותי, עזבה את ההוראה וכיום היא דוברת בית החולים "ברזילי" באשקלון. עירית, המחנכת שלי ושל עופר, היא קיבלה ניהול של התיכון לפקידות בעיר, זה שג' הלכה אליו. "איך שהיא לא סבלה אותי, אין לכם מושג", אמרתי. סיפרתי להם על שני המפגשים הבלתי נעימים שהיו לי עם עירית בתיכון ובאוניברסיטה. "מה?", נדהמה רותי, "מה היה לא לסבול בקשר אליך? היית כזה ילד חמוד!". עופר הזכיר לה, שהייתי ילד שאוהב לשאול שאלות ולאתגר, ולא כל המורים אוהבים את זה. אני נדהמתי לי בשקט מזה, שרותי לא זכרה איך גם היא לא סבלה אותי מכיתה ח' ואילך, בתקופה בה חלה ההידרדרות בקשר שלי עם ה'. וואלאק, פסיכואנליטיקאית מובילה ומוערכת שכמוך, גם את לא זוכרת כלום? ואולי לא הייתי די משמעותי בשבילך כדי שתדברי עלי עם המטפלים שלך, ותיזכרי. או אולי קנית את העמדת הפנים שטרחתי להעמיד כמבוגר, וגזרת ממנה את האופן שבו בחרת לזכור את הילד שהייתי. לא הפסקתי לחשוב על זה בזמן הנסיעה הקצרה הביתה: הם לא זוכרים כלום. רק אני זוכר.
[6]
כאמור, זו הייתה התקופה שבה פרץ הפייסבוק לחיינו. בחודשים שבהם התארגן המפגש, נקבע ונדחה ונקבע ונדחה, קיבלתי הצעת חברות בפייסבוק מאלכס, שהיה חבר קרוב שלי מכיתה ג' עד כיתה ה', ואחר כך שוב מכיתה ט' עד אמצע י"א. בכיתה ו' שובץ לכיתה המקבילה, ובסוף כיתה ו' ביקש מהוריו לעבור מבית הספר שלנו בברנע לבית הספר הקודם שלנו באפרידר, שם העביר את ז' ואת ח'. חברותנו הייתה רצופת מריבות והתנתקויות, שבמהלך אחת הארוכות והמרות בהן, כבר בכיתה י"א, ירד אלכס עם משפחתו לאמריקה. כשלמדתי באוניברסיטה וגרתי בבאר שבע, דיווחה לי אימי שאלכס הופיע על סף ביתנו ושאל עלי. עשרים ומשהו שנה עברו, ושוב נקרתה לי הזדמנות לפגוש אותו. בביקור נוסף שלו בארץ, חבר משותף, שנשאר איתו בקשר, ארגן לו פגישה עם כמה חברים, וטלפן להזמין אותי. הפעם נעניתי, בדיוק מאותן סיבות שבגללן נפגשתי עם כ', הסיבות שבגללן זרמתי עם המיזם הזה שלה. להפתעתי, המפגש היה נעים. גם אלכס ספג כמה חבטות בחייו, ואולי בגללן כבר לא זיהיתי אצלו את אותה חלקלקות מניפולטיבית שהייתה לו כמתבגר. היות שכך, לא התלבטתי יותר מדי לפני שאשרתי את בקשת החברות שלו. מהפייסבוק למדתי, שהוא נהיה פרופסור ליישוב סכסוכים באוניברסיטה אמריקאית זוטרה. ואז הוא שוב הגיע לארץ, יצר אתי קשר והציע שניפגש. הזמנתי אותו להגיע לבית קפה היפסטרי מחוץ למקום העבודה שלי, מקום שבו נהגתי לפגוש לקפה מכרים ובני משפחה שהזדמנו לתל אביב ורצו לפגוש אותי. אלכס נראה הרבה יותר טוב מאשר במפגש לפני שלוש שנים: הוא רזה, הסיר את הזקן, ענד משקפי קרן אופנתיים והיה לבוש אלגנטי. גם הפעם נעמה לי חברתו. הוא חלק איתי פרטים מהטיפול שהוא עובר, טיפול שחזר ליחסים שהיו לו עם אמו, אותה זכרתי היטב. הוא הקשיב בתשומת לב למה שאני בחרתי לשתף איתו, לא נתן עצות, לא התנשא ולא מרח אותי בשבחים ריקים כנהוג אצל האמריקנים.
היות שאלכס לא סיים איתנו את כתה ח', הוא לא היה בתמונת המחזור, ולכן גם לא באקסל שהוכן לקראת פגישת המחזור. יום אחד, בעקבות סטטוס שפרסם בפייסבוק, עלה בדעתי להזמין אותו. בחודשים שעברו מאז פנתה אלי כ' לראשונה, חשתי שאחרים דחקו את מקומי בצוות המארגן, באו ונעמדו ביני לבין כ'. חשבתי שיהיה טוב בשבילי להגיע למפגש עם עוד מישהו, שיהיה קצת בצד שלי, לפחות ברגעים הראשונים. שלחתי לו במייל את ההזמנה היפה, וכתבתי לו שאם הוא במקרה בארץ בתאריך הזה, אולי ירצה לבוא. בתחילה כתב לי אלכס שהוא עוד לא יודע מה קורה איתו באוקטובר, אבל אחר כך הודיע לי שיבוא במיוחד למפגש הזה, הזדמנות של פעם בחיים לדבריו. הוא שאל אם זה בסדר מצדי שהוא ייסע איתי, והסכמתי בשמחה. כשהיינו ילדים, סירוב שלי לתנאים שלו היה מוביל למריבה עתירת דרמה. כדי לוודא שאיני משחזר איתו את דפוס היחסים מפעם, לא חיכיתי שיודיע לי מאיפה לאסוף אותו. הודעתי לו שאמתין לו בחניון תחנת הרכבת של תל אביב והודעתי לו את השעה. הוא לא התווכח ולא התמקח. ניצחתי.
היום הגדול הגיע. הקדמתי לחזור מהעבודה הביתה, נחתי והתרעננתי, נסעתי לתל אביב והתמקמתי בחניון כמה דקות לפני השעה שקבענו. כבר ירדה החשכה. אלכס לא היה שם. גם לטלפון לא ענה. חיכיתי וחיכיתי, וכבר התחלתי לגלגל בראש סרט שבו הוא מעניש אותי על דעתנותי: חשבת שאתה תקבע מתי לנסוע? אהה, אני אקבע לך. זכרתי מה שלמדתי מהמטפל שלי על דינמיקות שרוחשות בקביעת דייטים, והחלטתי שאם הוא לא מגיע תוך חצי שעה מהזמן שקבענו, אני נוסע בלעדיו. למרבה המזל, הוא הופיע בין המכוניות החונות לפני המועד האחרון שקצבתי, ממלמל טרוניות על הפקקים של תל אביב ועל נהגי המוניות שלה. גם כעת הוא היה לבוש אלגנטי, כיאה לפרופסר באוניברסיטה אמריקאית. הוא התיישב לצדי, ויצאנו מהחניון הישר אל הפקק הגדול של יום חמישי בערב לכיוון אשקלון. כל הדרך דיברנו, ודווקא לא על הזכרונות מפעם, זו הייתה שיחה בין שני גברים במחצית חייהם, על נושאים שבין העולם לבינם. היות שבעיית הפקקים הוטחה בפרצופנו, השיחה גלשה גם לבעיות אחרות של מדינת ישראל. כשהיינו נערים, אני הייתי בשמאל, ואלכס היה בימין. כעת נוכחתי, שבשנים שעשה בארה"ב, אלכס עשה דרך ארוכה שמאלה, וכעת היו דעותיו ליברליות מאלה שלי, אם כי עדיין בגבולות הציונות. הוא כבר לא דיבר בסיסמאות כפי שעשה כנער. גם אני לא, מן הסתם. בתום זחילה ארוכה ומפרכת בפקקים, שנמשכה כמעט שעתיים, נחתנו במגרש החניה הישן של בית הספר היסודי שלנו.
[7]
בית הספר שלנו היה ונשאר מבנה חד קומתי, מוגבה מעט מעל סביבתו. טיפסנו בגרם המדרגות הרחב אל רחבת הכניסה, שעליה היו מתקיימים טקסי חג וימי זיכרון. נכנסנו בדלת הזכוכית הגדולה אל אולם הכניסה לבית הספר. האולם היה ריק, לא היה שילוט, אבל שמענו המולת בני אדם מכיוון הפאטיו, ופנינו לשם. היות שאיחרנו אפילו יותר מכפי שהתכוונתי, הפאטיו היה כבר מלא בני אדם. מימיננו עמדה במה קטנה ועליה ציוד הגברה. משמאלנו עמדו שורות של כיסאות בית ספר, שפנו אל הבמה. מעבר להם השתרעה החצר, עד הגדר החיצונית הגבוהה של בית הספר. הגדר לא הייתה שם כשלמדנו בבית הספר, מן הסתם נוספה בזמן האינתיפאדות. מקצת הנוכחים הצטופפו במעבר בין הכיסאות לבין קיר המבנה שבו למדנו בכיתה ה', המבנה שממנו התחיל בית הספר. המנהלת והמחנכת שלי עירית עמדו ליד הקיר, לבושות שמלות קיציות שחורות. אחרים התגודדו חבורות חבורות במרחב שנותר בין שורת הכיסאות האחרונה לבין הגדר. בקצה הרחבה עמדו כמה שולחנות פלסטיק, שעליהם סודרה התקרובת: ארוחה חמה בסטנדרט של חדר אוכל מוסדי, עלובה מאין כמוה למראה. לא היה מסך עם מצגת, לא היו פרגודים עם תמונות ומזכרות עליהם, כלום. אבל מזג האוויר היה מצויין, ערב נעים של תקופת המעבר מקיץ לחורף. מיד כשנכנסנו, אלכס ניתק ממני ונבלע באחת החבורות. תרתי בעיניי אחר כ', ראיתי אותה מתרוצצת בין האנשים, עסוקה מעל הראש בסידורים. חיכיתי עד שצדתי את מבטה, ונופפתי לה בידי. היא נופפה לי חזרה. הבנתי שהיא לא צריכה עזרה, גם קצת בושתי באיחור שלנו. החלטתי להניח לה, להתמודד לבדי.
הראשון שהבחין בי וניגש אלי היה אלי, שהיה אחד הילדים היותר אומללים במחזור שלנו: נמוך ורזה, חזותו בלתי מרשימה בלשון המעטה, מבוגר מכולם בשנה, תלמיד חלש ממשפחה חלשה, חסר כל כישורים אתלטיים, וכמובן, מזרחי. מהפייסבוק למדתי שרזה הוא כבר לא, ושכעת הוא קצין במשטרת אשקלון. "אה, הגעת!", קרא אלי בקול צרוד ובשמחה מופגנת. "אלי!", זייפתי עליצות, "מה נשמע, איזה כייף להיפגש אחרי כל השנים האלה". אלי הנהן והמשיך לחייך בשביעות רצון. "ישבנו יחד בכיתה ח'", הזכרתי לו. לא הזכרתי לו את השמות ההיתוליים שהייתי ממציא לו, ודרכים אחרות בהן נהגתי להקניט אותו. "היית ילד חכם", אמר לי. אני לא אוהב כשדוחקים אותי למגירה הזו. "אני עדיין חכם", עניתי בחיוך מעושה. ניסיתי להתעניין בעבודתו במשטרה, אבל זה לא ממש תפס, והשתררה שתיקה. "אני אלך להגיד שלום למחנכות", אמרתי בסוף, וניתקתי ממנו.
קלטתי מן העבר השני של שורות הכיסאות את אילנה היפה, מחנכת הכיתה המקבילה, ואת ה', שלמדה בכיתה המקבילה. את שתי אלה דווקא רציתי לפגוש. אילנה היפה כבר לא הייתה כל כך יפה, גם ה' הזקינה והתרפטה מאז ראיתי אותה באותו סרטון של ערוץ הקבלה. פסעתי אליהן, ברכתי אותן, ולאחר הסמולטוק הרגיל, פתחה ה' ואמרה לי: "אותך הכי רציתי לפגוש! אתה היית כזה ילד רציני, שלקח את החיים שלו ברצינות, תמיד ידעתי שתצליח". אני? להצליח? בתור התחלה, לא הצלחתי איתך, איך את לא זוכרת את זה. סיפרתי לה שראיתי את הסרטון ההוא שלה, והחמאתי לה על ההופעה שלה בו. כמובן, אמרתי שנתקלתי בו במקרה, לא הודיתי שחיפשתי את השם שלה וזה מה שעלה. "זה נראה לי מאד מתאים שאת תרצי לעזור לאנשים, אמרתי לה, "ככה זכרתי אותך". זה דווקא לא היה שקר. ה' חייכה במבוכה, ואמרה שמוזר לה שאנשים עוד רואים את הסרטון הזה. כעת פניתי לאילנה, שלימדה את הכיתה שלנו ספרות ולשון, ואמרתי לה: "את היית המורה היחידה בבית הספר שראתה אותי וקיבלה אותי כמו שאני". זה היה חצי נכון: אילנה באמת ראתה אותי, אבל היא הגיעה לבית הספר רק באמצע כיתה ז', ולפניה היו גם מורות אחרות שראו אותי וגילו כלפיי נדיבות. "איך אפשר היה לא לראות אותך!", קראה אילנה, שקולה צרוב הסיגריות דווקא לא השתנה מאז, "היית ילד כל כך מיוחד!". מפיה, זה דווקא נשמע כמו מחמאה.
לאחר שסימנתי וי על המפגש שרציתי בו, חשתי שהגיע הזמן למפגש שלא רציתי בו. ניגשתי אל המנהלת ואל עירית המחנכת, בירכתי אותן לשלום ולחצתי איתן ידיים. המנהלת תלתה בי מבט חמור ושאלה אותי בקול רציני מה שלום אמא. אף שלא היה ברור אם המנהלת עדיין גרה באשקלון, היה ברור שהיא מעודכנת במצבם של עמיתיה לשעבר ושל אלמנותיהם. סיפרתי לה על ההתארגנות של אחיותיי ושלי לטיפול באמא, משתדל להדגיש את הצדדים החיוביים והקונסטרוקטיביים בסיפור. "אתה יודע מה אני זוכרת ממך?!", קראה המחנכת שלנו פתאום, "אני זוכרת שאמא שלך הייתה באה לבית ספר להגיד לנו שנשמור עליך, שלא תאכל שום דבר עם קמח!". ידעתי שאמי נהגה לעשות זאת, והתביישתי בזה. נו, מילא, טוב שהמחנכת לא זוכרת אינצידנטים יותר מכוערים שהיו לי איתה בשנתיים שהיא חינכה אותנו, וגם אחר כך. "אמא שלי באמת הייתה תמיד מסורה אלינו, לאחיות שלי ואליי", עניתי. השתררה שתיקה. מה עוד יש להגיד. העברתי מבט לרוחב החצר, חיפשתי את אלכס.
נדמה לי שראיתי את מכלוף מגניב אלי מבט שוטם, לפני שהסב את פניו לחבורה הקטנה שעמד בתוכה. בכיתה ח', מכלוף חבר לחיים כגן, וביחד היו אורבים לי ומשפילים אותי, לפעמים גם מרביצים קצת. כמבוגר, בעקבות העבודה בייעוץ הדדי, הבנתי שאצל מכלוף זו לא הייתה נטייה טבעית לבריונות כמו אצל חיים כגן, זה היה זעם מעמדי. מאי שם צצה כ', והתלוננה שקר לה. היא לבשה שמלת ערב חושפת כתפיים. אמרתי לה שיש לי במכונית מעיל ספורט ישן ודק, אבל לא נראה לי שהוא יחמיא לה. "תביא, תביא", אמרה. נכנסתי למבנה בית הספר, והלכתי לכיוון החניה. במבואה, חלפתי על פני ארבע נשים שעמדו זו עם זו, ממש כאילו היו תלמידות בהפסקה. ארבעתן גרו פעם יחד איתי ברחוב הטייסים, ג' אפילו גרה בבניין שלי, בקומה שלי. "שלום שכנות שלי!", קראתי לעברן תוך כדי הליכה. אף אחת לא ענתה, וג' נעצה בי מבט עויין, שיהיה לי ברור שזה לא שהיא לא הבחינה בי. האם העוינות שלה ושל מכלוף הייתה מכוונת אל הילד שזכרו מימי בית הספר, או אל הגבר שראו באותו ערב? לא נעצרתי לברר. אני משער שגם וגם.
כשחזרתי לפאטיו עם המעיל, כ' כבר עמדה על הבמה הקטנה, עם המיקרופון ביד. היא ביקשה מכולם להתיישב במקומות, הזמינה את המנהלת לשאת דברים, ואמרה שאחר כך, המיקרופון יישאר פה, ומי שירצה יוכל לעלות ולדבר. כ' ירדה מהבמה, לקחה את המעיל שהבאתי לה, והמשיכה למטלת הארגון הבאה שלה. המנהלת עלתה לבמה ונשאה דברים באזנינו. דיברה על כמה הייתה מודאגת בקשר אלינו, איך בעלה הנהדר הרגיע אותה שיהיה בסדר, כולנו נלך לצבא ויעשו מאיתנו בני אדם, והנה, כולנו כאן הערב, באמת נעשינו בני אדם. המנהלת שלנו הייתה אישה איומה, אבל תמיד ידעה לדבר לפני קהל, וכולנו הקשבנו בדממה,מרותקים. בסיום דבריה אמרה, שהיא והמחנכות תפרושנה עכשיו מהארוע, כדי שנוכל להרגיש חופשיים לדבר גם עליהן. ובאמת, בסיפור הקטן שהכנתי על עצמי היה תפקיד גם למנהלת. אמנם לא כזה שאינו מכבד אותה, אבל שמחתי על עזיבתה, חששתי שמא היא זוכרת את האירוע עליו התכוננתי לדבר, ויהיו לה הערות ותיקונים. זה היה סיפור על הבוקר שבו נכנסה אחות בית הספר לכיתה בלוויית רופא, שעמד להעביר שיעור חינוך מיני בלוויית שקפים. סיפור חמוד, שמטרתו הייתה להציגני כמי שהיה ילד חמוד, תאב ידע, שאמנם לא תמיד הבין מה מתאים להגיד מתי, אבל ממרחק הזמן, זה וודאי נסלח.
המשכנו לשבת בשקט מול הבמה הריקה, והנה עלתה עליה ד', כוכבת הטקסים הכיתתיים והבית ספריים. האמת, הופתעתי כששמעתי שבכוונתה לבוא למפגש. אם יש מישהי שהייתי בטוח שתצליח בגדול, שתכבוש את תל אביב ואחר כך את ניו יורק, זו ד' המוכשרת, האמנותית, הפרועה. מה לה ולנוסטלגיה הדביקה הזו? והנה היא פה, ואפילו נראית לא רע לגילה. ד' נטלה את המיקרופון, וליהגה לתוכו בהתרגשות טכסט קצר. דבריה היו מבולבלים, לא הבנתי מה ניסתה לומר. אולי התרגשה. אחריה עלה מושה, גם בדבריו לא הצלחתי למצוא את הפואנטה. שלישית עלתה ג'. הו, ג' הגיעה מוכנה לאירוע. תחילה הזכירה לכולנו כיצד ד' גזלה ממנה את מעמד כוכבת הטקסים והמסכתות לחגים ולימי הזיכרון, אחר כך התוודתה על הקראש שהיה לה על עופר בשנות בית הספר היסודי. "למה לא אמרת כלום?", צעק לה עופר מהקהל. אני משער שהוא ידע היטב מדוע היא לא אמרה כלום: הוא היה ליגה מעליה, ובחיים לא היה מסכים להיות בן הזוג שלה. גם ג' ידעה את זה, ואני מעריך שאמרה את מה שאמרה כדי להעביר מסר לפיו כבוגרים – הם כן באותה ליגה. אולי גם שמעה שעופר התאלמן, וחשבה שזו דרך טובה להכניס לו לראש רעיונות בקשר אליה. עידון לא היה אף פעם הצד החזק שלה, גם בושה לא הייתה לה כבר בימי בית הספר היסודי. אחרי שלושת אלה כבר לא עלה אף אחד, והחלטתי שגם אני לא אעלה. לא אשתמש בסיפור שהכנתי, לא אמשוך אלי תשומת לב מיותרת.
[8]
משהבינו הנוכחים שהתכנית האמנותית הסתיימה מוקדם מהצפוי, החלו קמים וחזרו לשוטט ברחבה, מתגודדים ומפטפטים. שוב חיפשתי את אלכס, ושוב לא מצאתי. התחלתי משוטט בין החבורות, כמו נווד במעשיה פיקארסקית, מנסה ליצור קשר עין, מחפש מי ירצה לדבר איתי. הנה עוד מיומנות שחסרה לי כילד, שלמדתי בטיפול, ותרגלתי במפגשי פנויים-פנויות ובסדנאות ייעוץ הדדי: לחפש את הקשר, לחפש את הדיאלוג, גם אצל האנשים שנראים לי מתחת לרמה שלי, כי מכל קשר ומכל מפגש אפשר להפיק משהו.
שיטוטיי הובילו אותי לחבורת נשים, שהתגודדו סביב נדיה. נדיה הייתה אחת מילדי עליית שנות השבעים מברית המועצות שהגיעו אלינו בכיתה ה'. היא הייתה התלמידה המצטיינת ביניהם, השתלטה במהירות על השפה והתבלטה במתימטיקה. כשכבר היינו בתיכון, בא אלי אלכס יום אחד, ובעיניים בורקות מהתלהבות סיפר לי על אחד האתלטים הפופולאריים בכיתה, ששכנע את נדיה למצוץ לו. זה התחיל מזה שהיא הסכימה לעזור לו במתימטיקה, המשיך להתאהבות שלה בו, והגיע למציצה. הסיפור התפשט במהירות בשכבה. אלכס ואני הצקנו לנדיה ברמיזות מכוערות, הבנות גוננו עליה, לבסוף נשכח כל הסיפור. ועדיין, שמתי לב שהנשים שהתקבצו סביב נדיה היו כולן ילדות דחויות שבגרו. פתחתי עם נדיה בשיחה על החוויה שלה במעבר מלנינגראד המעטירה לשיכון העולים באשקלון, ממערכת החינוך הסובייטית לזו הישראלית. היא סיפרה שהיא עבדה כל השנים כאחות חדר לידה בבית החולים באשקלון, אבל בשנים האחרונות היא מתעסקת בעיקר ברוחניקיות. היא שהשתמשה במילה הזו, רוחניקיות. כשששמעה במה אני עוסק, אמרה שכבר בבית הספר הייתי חנון. אני שונא את המלה הזו, המתייחסת לגברים שגבריותם טעונה הוכחה. אבל העמדתי פנים שאני משועשע, אמרתי לה שנשארתי חנון עד היום. למעשה, זה המסר שרציתי שיעלה מהסיפור שהכנתי ולא השתמשתי בו: שאני אוהב את הילד שהייתי, ושלא השתניתי הרבה מאז. אבל לומר את זה על עצמי זה דבר אחד, ולשמוע את זה מנדיה המוצצת, זה דבר שני.
ניתקתי מחבורת הדחויות, המשכתי לשוטט ברחבה, ונתקלתי בנועם. נועם גר קומה מתחתיי, היה בן למשפחה חזקה יחסית, שהקנתה לו בטחון עצמי ניכר, אבל התקשה בלימודים, כנראה הייתה לו הפרעת למידה שלא ידעו אז לאבחן. נועם היה שמנמן ונעדר יכולות אתלטיות, לכן היה גם הוא ילד דחוי. מערכת היחסים שהייתה לי איתו, בדומה לזו שהייתה לי עם אלכס, הייתה חברות קרובה מנוקדת בתקופות ארוכות של ריב, של "ברוגז". פתחתי איתו בשיחה, והוא סיפר לי שיש לו חברה להפצת מגזינים כלכליים-עסקיים למנהלים בכירים במשק. כששמע היכן אני עובד, נקב בשם המנכ"ל שלנו ובשמות המגזינים שהוא מקבל באורח סדיר מהשליחים של נועם. "מתי תביא גם לי מגזין?", ניסיתי להתלוצץ איתו. "קודם תהיה מנכ"ל", ענה לי בזלזול יהיר, שהזכיר לי מאד את הטון שלו מפעם. "לא, לא", מיהרתי להעמיד פנים משועשעות, "אני, טוב לי ככה, בשקט שלי".
הנוכחות ברחבה נהייתה דלילה יותר. שיערתי, שהיו שהבינו שהתכנית האמנותית הסתיימה, והחליטו לפרוש. אני, עוד לא הייתי מוכן לפרוש. השתעממתי, אבל עדיין האמנתי שמשהו יכול לקרות. האמנתי, שהקשר שבניתי עם כ' יוכל להרוויח מזה שאשאר שם ואסייע כמיטב יכולתי. מזווית העין, ראיתי את ד' עומדת שעונה על גדר בית הספר ומעשנת. נו, חשבתי, הנה דרך להעביר פה עוד קצת זמן. עם ד' האמנותית והמרדנית, משעמם לא יהיה. אלך ואספר לד' על ייעוץ הדדי, זה נושא שאני יכול לדבר עליו באריכות בלי לשעמם את עצמי, עשיתי את זה לא פעם בשנות הדייטים שלי. אולי ד' תאות לספר לי מה עבר עליה מאז נפגשנו בפעם האחרונה בדירה שלה בתל אביב, כשהייתי בתחילת השירות הצבאי שלי. קריירה, רומאנים, משפחה, אנא עארף. יראו אותנו בני כיתתנו וייזכרו, שכבר בימי בית הספר היו לשני אלה שיחות ברומו של עולם, והנה, הם ממשיכים היכן שהפסיקו, כל כך חמוד. הלכתי לעמוד לצד ד', והחמאתי לה על האומץ שהיה לה לקום ולדבר מול כולם. תכננתי להמשיך משם לדיבור על הדינמיקות שראינו הערב, ומשם להמשיך להרצאת מבוא של ייעוץ הדדי. לא הספקתי. כבר במשפט השלישי או הרביעי, ד' קטעה אותי והתחילה לחרטט על איזשהם "הם" מיסתוריים, שמשתלטים לאנשים על המחשבות והרגשות, מורידים אותם על ברכיהם, בפרט את אלה שהתכנסו פה הערב. לרגע חשבתי שאולי היא מתלוצצת, אבל לא, היא הייתה רצינית עם הנאראטיב הפרנואידי שלה. אולי הסמים שצרכה לאורך חייה דפקו לה משהו במח? נזכרתי, שגם אז, בפגישתנו האחרונה, כמעט שלושים שנה קודם לכן, משהו אצלה נשמע מוזר. ניסיתי לומר משהו על זה שיש בעולם גם אנשים טובים, ויש בשביל מה לחיות. אכזבה החלה מסתמנת על פניה של ד'. "דווקא אתה, תמיד חשבתי שעליך הם לא הצליחו להשתלט", אמרה. קלטתי שהיא נאטמת, וגנזתי את התכנית לדבר על ייעוץ הדדי. עודדתי את ד' להמשיך לדבר על ה"הם" האלה שלה, ושאלתי אותה מדוע חשבה שדווקא עלי דילגו. "לא יודעת", אמרה, "הרגשתי, שאתה לא נכנעת". את עושה צחוק, תהיתי, אני נכנעתי עוד הרבה לפנייך, והדחייה שחוויתי ממך הייתה רגע מכונן בתהליך. השתררה שתיקה, ואני החלטתי לשאול אותה בכל זאת את השאלות שכולם שואלים, ממילא השיחה נתקעה, ומה כבר יש להפסיד. היא ספרה לי שהיא חיה לבדה בתל אביב, כמה חודשים עובדת כמעצבת חנויות ואז כמה חודשים משתמשת בכסף שחסכה כדי לטייל ולהתבונן. וואי, לא הייתי רוצה חיים כאלה לעצמי. ולחשוב שבניתי על האישה הזו, שקשריה וכשרונותיה יפתחו לי את שערי עולם התרבות והאמנות הישראלי. "אתה עוד כותב?", שאלה. כן, אני עוד כותב. סיפרתי לה שאני מתחזק בלוג, קיוויתי שהיא תתעניין ותבקש קישור אליו, היא לא בקשה. אחר כך חשבתי, שמוטב כך, אני לא יודע אם אני רוצה שהיא תקרא מה כתבתי שם עליה ועלי. ארבעה ימים מאוחר יותר, היא שלחה לי מייל, והביעה רצון לקרוא מה שאני כותב ולהיות איתי בקשר. שלחתי לה כמה קטעים שהעליתי לבלוג באותה שנה, לאחר שווידאתי שאינם מאזכרים אותה. היא ענתה לי במייל ארוך, שממקצתו נעלבתי ועל רובו שמחתי. עניתי לה במייל שהתעלם מהעלבון והגיב לשאר, וזהו, על המכתב הזה היא כבר לא ענתה.
[9]
כבר היה אחרי עשר וחצי, כאשר כ' צצה שוב לידי, והושיטה לי את הז'קט שהבאתי לה. "קח", אמרה, "כבר לא קר לי". נראה, שהערב העלוב הזה ענה לציפיותיה. היא עדיין הייתה מלאת מרץ ועזוז. "תקשיב", היא אמרה לי, "מתארגנים כמה חבר'ה להמשיך מפה לים. פרוספר, ארון, כולם". ארון? ארון פה? הבריון של הכיתה, השכן שלי מרחוב הטייסים, הראשון מבני כיתתי שזכה שאכתוב עליו כאן בבלוג, הוא פה ואני לא שמתי לב? כ' החוותה לעבר גבר עב כרס לבוש ברישול, שעמד לא רחוק מאיתנו, בתוך התגודדות של גברים שהקשיבו לו, גם אלכס היה ביניהם. ניגשתי אליו וברכתי אותו לשלום. "תראו מי פה! אני לא מאמין!", קרא ארון בשמחה, והושיט קדימה ידיים לחיבוק. התחבקתי איתו. גם אלכס נזכר עכשיו להושיט ידיים ולהתחבק איתו. היה לי מוזר לראות יחד את שני אלה מתחבקים: האיש הבהיר והדק עם האיש הכהה והכרסתן, הפרופסור האלגנטי ליישוב סכסוכים מפלורידה עם היזם הכושל והמרושל ממושב ליד אשקלון. ארון היה בן דודה של אשתו המנוחה של עופר, וזכרתי שעופר זרק פעם משהו על הרפתקאותיו העסקיות הכושלות של ארון, ששמע עליהן מאשתו. גם ארון וגם אלכס גדלו בבתים דוברי רומנית, אבל השתייכו למעמדות שונים, גם בחברה הישראלית וגם בשכבה שלנו בבית הספר היסודי. רק שבשכבה שלנו, זה היה ארון שהשתייך למעמד הגבוה יותר. "אני לא מאמין", חזר ארון ואמר, "פעם אתה היית השמן ואני הייתי הרזה, ועכשיו, תראו אותך, אתה נראה מצויין!". הודיתי לו, והפעם תודתי הייתה אותנטית: זה היה הדבר הנחמד ביותר ששמעתי באותו ערב.
זה, כנראה מסכם את מה שלמדתי באותו ערב: אף אחד לא זוכר כמעט כלום, רק אני זוכר הכל. רק בראשי ממשיכה לחיות הדרמה מאז, כל העלבונות שעלבתי וכל הדחיות שספגתי, כל הברוגזים וכל ההצקות. במציאות, בשביל הבנים הייתי סתם ילד שמן וחכם, בשביל הבנות הייתי סתם ילד חמוד וחנון, כזה שאף אחת לא מתאהבת בו. כזה שהייתה אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, שדחו את חיזוריו המגושמים, וסופו שהלך והתחתן רע עם האישה הראשונה שרצתה בו וגם אמרה לו את זה.
בזמן שהייתי שקוע בשיחות עם ד' ועם ארון, נאספו הכיסאות מהרחבה, והבמה פורקה ונאספה למחסנים יחד עם ציוד ההגברה. כל זה קרה בלי שמישהו ביקש ממני עזרה, אבל גם בלי שמישהו יאשים אותי שאני פרזיט שלא עוזר. פסענו לאיטנו מהרחבה אל המבואה, ומשם אל מגרש החניה. שאלתי את אלכס אם הוא מצטרף אלי לנסיעה חזרה צפונה. הוא הניד לשלילה, אמר שכבר מצא לו סידור. ארון אמר, שצריך להיפגש לעתים יותר קרובות, אצלם במושב יש בריכה, אפשר להיפגש, לעשות על האש. "בטח, בטח, בשמחה", אמרתי לו. זה דווקא לא היה שקר גמור: עוד נשאר בי משהו מהפנטזיה של בית הספר היסודי. לכבוש את ליבו של ארון, להיות חבר שלו, בחבורה שלו.
"אתה בא איתנו לים", שאלה-קבעה כ'. "לא", אמרתי, "אני חוזר הביתה". "למה?", התפלאה כ', "תבוא, יהיה כיף!". "כבר מאוחר", אמרתי לה,"הבת זוג שלי עובדת מחר, היא קמה מוקדם, ואני רוצה עוד להספיק להיות איתה כמה שעות לפני". באותו רגע, חשבתי שאני משקר, שאני אומר את זה כדי לא לומר לה שכבר נקעה נפשי מהחבורה הזו המתנשאת הזו, שתש כוחי להעמיד פנים שאני לא מבין מה קורה סביבי. עכשיו, כשאני נזכר בזה וכותב, נראה לי שהייתה בזה אמת עמוקה: נזקקתי לאשה האחת שרואה אותי ורוצה בי, כדי שתחצוץ ביני לבין כל הנשים שלא.
כ' תקעה בי מבט נוקב ואמרה בקול קשה, הקול מפעם: "שושן, אתה חייב לבוא". ואני עניתי לה בחיוך, בקול רך ובמבט חומל: "לא". נכנסתי למכונית ונסעתי הביתה, להמשיך בחיי.
זיכרון בפועל 