18.10.2022
[1]
לשנת חיי החמישים ושמונה יעדתי שני מהלכים גדולים: תמיכה באבהות הצפויה של בני פיצקי ומעבר דירה לכפר סבא. את שניהם השלמתי, ושניהם לא יצאו בדיוק כמו שקיוויתי.
קיוויתי שהזוגיות והאבהות של פיצקי יקרבו ביני לבינו. פנטזתי על חברות בין אהובה לבין בת זוגו, דמיינתי איך אהובה ואני מסייעים להם בהכנה ללידה ובטיפול ברך הנולד, כמו שהורי גרושתי וחברתנו חן עזרו לי ולגרושתי כשפיצקי נולד. גם פיצקי הביע רצון בהתקרבות כזו. אולם, עוד לפני הלידה התברר שאין לו כוונה להשקיע בקשר כזה, ולבת זוגו – עוד פחות. בקבוצת הוואטסאפ שפתח לארבעתנו, זה תמיד הייתי אני שמציע שנבוא אליהם לירושלים. התגובה תמיד באה בשיהוי משמעותי, והייתה נעדרת התלהבות. חוץ מהפעם האחת, בה פיצקי יזם מפגש אצלם עם ההורים שלה. גם זה היה מפגש קצרצר, התבקשנו להגיע בששי בצהריים בשתיים עשרה ולעוף משם בשתיים. זה התחיל להזכיר את הקשר שהיה לי עם פיצקי מאז עבר ליבנה בסוף כיתה ו': נסיעה מפרכת בפקקים, ארוחה במסעדה, נסיעה מפרכת חזרה הביתה. אהובה, שאינה רגילה ליחס כזה מצד בנה, לקחה את זה יותר קשה ממני, ורמזה לי שזה בסדר מצידה אם אני רוצה לנסוע לירושלים לבד. כשהגיעה הלידה בסוף ינואר, מיהרנו לנסוע לבית החולים עם פינוקים ליולדת ולאב הטרי, גם בונבון הגיע מהצבא. שוב התבקשנו באדיבות להסתלק אחרי זמן קצר. כעבור יומיים נסעתי לשם לבד, והעברתי את הבוקר בבית החולים בנסיון לסייע להם במעבר מהמחלקה למלונית. רוב הזמן ישבתי לבד במסדרון והאזנתי להסכתים, מעמיד את עצמי לרשותם לכל מה שיצטרכו. כיוון שכך, הורשיתי להישאר עד שעות אחר הצהריים המוקדמות, שאז יצא אלי פיצקי והודיע לי שהגיע הזמן שאחזור הביתה. בערב, קיבלתי מפיצקי מסרון שריגש אותי: "אבא תודה על היום שהיית בשבילנו מה שהיינו צריכים. ושזה היה בסדר גם להיפרד כשנ' התפרקה. זה הכי עזר לי ושימח אותי. מקווה שהפעמים הבאות יהיו בסביבה ביתית וכיפית וצפויה". את המסרון חתם בריגשון מחייך. המסרון כל כך ריגש אותי, שמיהרתי לעשות צילום מסך ושמרתי עם התמונות של הרך הנולד. חשבתי, הנה זה מתחיל, מה שקיוויתי לו ועבדתי כל כך קשה בשבילו. אז חשבתי.
ברית המילה, שמבחינתי מוטב היה שלא תתקיים כלל, הייתה אירוע מביך של קטעי קריאה ונגינה, כמו במסכת של בית ספר. באירוע התברר, שהם נתנו לרך הנולד שלושה שמות, כולם גדושי משמעות ויומרה. לפחות נענו לתחנוניי לא לקרוא לו בשם שמכיל עיצורים גרוניים נעדרי תעתיק לטיני מוכר, כגון ח'. בשבועות הבאים המשכתי להציע עזרה, המשכתי להציע ביקורים קצרים בסופי שבוע. הצעותיי, שנשלחו כמסרונים, נענו כעבור שעות, נענו בחוסר התלהבות מופגן, לעתים קרובות יותר ויותר נענו בשלילה. עם ההיסטוריה שלי כאח הקטן במשפחה, היה די בכך כדי לגרום לי להרגיש מעיק, מפריע, לא רצוי. ביחסיי עם פיצקי מאז כיתה ו' הייתה שורה של רגעים שבהם הרגשתי כך, דחוי. כשיזמתי שיחות על כך, טען שאינו יודע על מה אני מדבר. בכל פעם לקחתי זמן כדי לאסוף את עצמי מחדש ולהמשיך להציע את עצמי.
בסוף מארס הודיע לי פיצקי, שאם אני רוצה לבקר את נכדי, זה יכול לקרות בימי שני ורביעי אחר הצהריים. כי בסופי שבוע הוא רוצה להיות עם החברים שלו, ובראשון שלישי וחמישי, אמא של בת הזוג באה לעזור ברחיצת העולל. פעם אחת, באמצע אפריל, הצלחתי להביא את עצמי לנסוע אליהם ביום שני אחרי העבודה. זה היה נורא. הפקקים בדרך לירושלים, ההמתנה בגן הציבורי עד שתגיע השעה שסיכמנו עליה, הזמן הקצר שנשאר לי להיות עם הנכד כאשר התעורר. בזמן הנסיעה חזרה החלטתי שדי, לא עוד. שוב לקחתי כמה שבועות כדי לאסוף את עצמי. אהובה הספיקה לשכוח כיצד נהגו בה, והציעה לעשות את התיאומים מול הזוג הצעיר במקומי. בשיחת טלפון שערכה עם פיצקי, התברר לה שהם מרבים לריב. חשבתי לעצמי, חיפשת אישה דעתנית ומרוכזת בעצמה כמו אמא שלך, קיבלת. חשבתי לעצמי, לא הצלחתי למנוע את בני מלעשות את הטעויות שאני עשיתי. ושוב אספתי את עצמי. היות שחג השבועות חל ביום ראשון, הצענו שאולי נבוא אליהם לירושלים בחג. בכל זאת, זה לא סוף שבוע. להפתעתי, הציע פיצקי שנבוא בשבת בבוקר במקום. שאלתי מה השתנה, והוא כתב שהיות שזה סוף שבוע ארוך, יש לו יותר זמן לעשות מה שהוא רוצה. כך חזרנו לשגרת הביקורים בשבת בבוקר אחת לכמה שבועות. שמחה גדולה לא הייתה בהם, יותר תחושה של מילוי חובה חברתית לא נעימה.
כשנשאלתי, העמדתי פנים שאני נהנה מהנכד החדש שלי, מסתיר את העובדה שאני בקושי רואה אותו. עמדתי איתן בהצקות של האחיות שלי, שחשבו שאני צריך להתעקש להיות שם יותר, גם להתעמת עם פיצקי על זה. המשכתי להגיע פעם בחודש, המשכתי להזמין את המשפחה הצעירה למפגשים משפחתיים, מכין את עצמי להתפתלות ולסירוב שיבוא בסיומה. ואז, בהדרגה, הדברים התחילו להשתפר. באמצע יולי, הגיעו שלושתם לחתונת האחיין שלי שהתקיימה ברעננה, פגשו את המשפחה המורחבת שלי. בערב ראש השנה, הם עברו אצלנו בדרכם לארוחת החג אצל האח של גרושתי. ובערב שמחת תורה, הם כבר באו אלינו לארוחת החג עצמה, לכל הערב. אז מה השתנה, באמת? אני יכול לחשוב על כמה סיבות אפשריות. פיצקי התפטר מעבודתו בעיריה והתחיל לעבוד מהבית, בת הזוג חזרה לעבוד במקצוע, זה וודאי הפחית את כמות המריבות בבית. הם נסעו שלושתם עם המשפחה שלה לחופשה באלפים הצרפתיים, אולי למדו שם שהעולל אינו כה פריך כפי ששיערו. גרושתי עברה לגור עם החבר שלה באחוזת ברק ליד עפולה, זה וודאי הפחית את הלחצים שלה עליהם לבקר אצלה. ויותר מכל, לדעתי, זה משום שהעולל החל לבקר במשפחתון כמה ימים בשבוע, וזה חולל בו שינוי גדול: הוא נהיה יותר עליז, יותר סקרן לסביבתו, יותר מעז, יותר חברותי לזרים. יותר חברותי כלפיי, בפרט. זה לא בגלל שום דבר שאני עשיתי. אולי בזכות כל הדברים שלא עשיתי: לא התלוננתי, לא לחצתי, לא התעמתתי.
[2]
הרעיון למהלך השני, לעבור לגור בכפר סבא, נבט בי כשטיפלנו באימנו בשנת חייה האחרונה, בדירה ששכרה לה אחותי היפה, המתגוררת בכפר סבא מזה עשרים שנה. התלהבתי מן העיר הליברלית הזו, שברחוב הראשי שלה יש חיים בסופי שבוע ובחגים. כל אימת שהדתיים ברעננה הפעילו את כוחם הפוליטי כדי לבלום יוזמות ליברליות, כגון מצעד הגאווה, חרקתי שיניים והבטחתי לעצמי שאברח מן העיר הזו בקרוב. גם אהובה התלהבה למחשבה ששוב לא תפגוש מטופלים שלה לשעבר מהמרפאה ברעננה כשהיא משוטטת ברחוב. היא גם שמחה להתרחק קצת מאמא שלה. דחינו את הביצוע כשאהובה החלה ללמוד לתואר שני, ושוב דחינו אותו כשפרצה הקורונה. השנה, החלטנו שהגיע הזמן. במארס הודענו לבעלת הדירה שאנחנו עוזבים, והתחלנו לחפש דירה חדשה. אללי, התברר ששוק הדיור בדרום השרון כבר רותח כמו השוק בגוש דן. הדירות שראינו היו נחותות מהדירה שלנו ברעננה, יקרות הרבה יותר, ונחטפו עוד ביום שבו ראינו אותן. מתווכים המתיקו סוד באזנינו: אמרו שיש להציע למשכירים יותר ממה שהם דורשים, כדי שיעדיפו אותנו על פני האחרים, וכך עשינו. החיפוש המתיש והשוחק נפרש על כמה שבועות. הדירה ברעננה, מצאנו אותה מיד כשהתחלנו לחפש, וסגרנו עניין במקום. מי היה יכול לדמיין שעכשיו יהיה אחרת? ואולי יכולתי לדעת שהשוק רותח? ואם הייתי יודע, האם הייתי מוותר על הגשמת החלום? בסופו של דבר, המתווך מצא לנו דירה נחמדה במיקום מצויין במרכז העיר, אבל נחותה מדירתנו הקודמת ויקרה ממנה בהרבה.
יכולנו להתנחם במחשבה שגם מחיר דירתנו הקודמת היה עולה כחלק מעליית המחירים הכללית, אך בעלת הדירה הקודמת שלנו דאגה שנדע שהיא לא העלתה מחירים, כי "היא לא גרידי". לעומת זאת, היא אמרה שאיבדה את שטרי הביטחון שנתנו לה, ופתאום היו לה טענות על המצב בו השארנו את הדירה. ההתעסקות איתה ועם הדיירת החדשה שלה נמשכה עוד כמה שבועות אחרי שעברנו והעיקה עלי מאד. גם הצטערתי, שיחסים טובים שהיו לנו איתה במשך שמונה שנים התקלקלו כך בסוף. לדירתנו החדשה אין חניה צמודה, עלינו לחפש חניה ברחובות הסמוכים, לא קל למצוא. הדירה נמצאת בקומה הראשונה, הגנן שגוזם את הגדר החיה גורם לנו מטרדי רעש וריח. יש בבניין הסמוך שכן ששומע רשת ב' בקולי קולות בימי ששי ושבת בבוקר. הדירה החדשה קטנה יותר, אני נדרש ליתר יצירתיות באיחסון הבגדים והניירת. הקאנטרי של כפר סבא, שקיוויתי לעבור אליו ולרקוד בו, ההרקדה שלו היא תת-רמה. קו 567 לתל אביב, שקיוויתי שיקצר לי את זמן ההגעה לעבודה וחזרה, לעתים קרובות הוא נוסע בתפוסה גבוהה מזו שהייתה לקו 347 של רעננה. רוב נוסעיו שייכים לעשירונים התחתונים, עם כל מה שזה אומר.
אבל היי, הוא מקצר את זמן ההגעה לעבודה והחזרה ממנה. אני גר עכשיו במרחק הליכה מקניון "ערים", במרחק הליכה ממקומות מסחר ובילוי שפתוחים בשבת, במרחק הליכה מאחותי היפה, זה שווה לי הרבה. תוצאת לוואי של המעבר לכפר סבא הייתה, שהפסקתי לחלוק ספסל עם החברה מהאוטובוס, והשלמתי את ההפיכה שלה לחברה זוגית של שנינו. הלכנו איתה לים כמה פעמים, היה נחמד. דווקא כשהתרחקנו מהים, התחלנו ללכת אליו יותר, בזכות חברתנו החדשה. תוצאת לוואי נוספת היא קורס ערבית מדוברת שנרשמתי אליו, הוא מתקיים פעם בשבוע במכללה עירונית שנמצאת במרחק הליכה מדירתנו. מי יודע, אולי גם משם ייצאו לי חברים חדשים. החלטתי, שבשנה הקרובה אתחיל לטפל בקניית דירה משלי, באיזור הנחמד שבו אנחנו גרים. יעלה כמה שיעלה.
[3]
עוד נימוק בעד המעבר לכפר סבא היה בית החולים "מאיר", שככל שאתבגר, אזדקק לו יותר ויותר. השתמשתי בנימוק הזה על דרך ההלצה בכל פעם שדתיים שאלו אותי לסיבת המעבר, ידעתי שהנימוק האמיתי לא יתקבל בהבנה. אבל, לא רק הלצה הייתה שם. אני יודע אילו גנים אני סוחב, ואני זוכר לאן הגנים האלו הביאו את אבי ואמי. אני חייב להקפיד על מעקב. בתחילת השנה התלוננתי לאהובה על ירידה בכושרי הגופני, ירידה שחשתי בה בריקודי עם. אהובה לא חיכתה הרבה, ומיד קבעה לי תורים לבדיקת ארגומטריה ולבדיקת אקוקרדיוגרפיה. שתיהן יצאו תקינות. במהלך החורף נדרשתי לפרוצדורות דנטליות כואבות: איבדתי שן וקיבלתי שתל במקומה, וגם היה צורך להחליף שתל קיים.
פרוצדורה כואבת והשבתה קצת יותר ארוכה עברתי באוגוסט, כשעוד ציסטה אפידרמלית בגב הזדהמה לי, ונאלצתי לעבור ניקוז של המורסה אצל אותו כירורג שטיפל בי לפני שנתיים. אהובה השתמשה בקשריה כדי להיות נוכחת בזמן הפרוצדורה, מה שהסתבר כרעיון לא כל כך טוב, היא כמעט התעלפה שם. יותר ממה שכאב לי, חשתי מושפל, במיוחד אחרי שצפיתי בסרטונים באינטרנט שמתארים את הפרוצדורה, ראיתי כמה זה מגעיל. זה החזיר אותי לימי בית הספר, לזכרונות מבנות מהכיתה האומרות לי שאני מגעיל. אני חושב שגם הציסטות האלו הן ירושה גנטית, שגם אבא סבל מהן. הכירורג אמר, שמכיוון שזו כבר פעם שניה, מדובר בציסטה סימפטומטית, ובפעם הבאה שזה יתנפח שם, הוא יחתוך החוצה את כל המערכת. מצד אחד, זה יכאב. מצד שני, אני שמח שבמקום הגבשושיות הללו על שכמי תהיה רק צלקת. קצת פחות מגעיל.
בינואר נפלנו שנינו בקורונה, דבק בנו הווריאנט החדש המכונה אומיקרון. לא חטפתי את זה קשה, אני לא מרגיש שנשארתי עם הבעיות הכרוניות ששמעתי שנשארו אצל אחרים. הווריאנט הזה מדבק יותר מקודמיו, אך פחות משבית, והרבה פחות קטלני, לפחות במדינות שיש מהן דיווחים אמינים. הקורונה כבר לא איתנו במידה שהייתה בשנתיים הקודמות, אבל השלכותיה על כלכלת העולם בהחלט כאן. דיברו הרבה על פרישת צעירים משוק העבודה, דיברו על האינפלציה שמתחוללת בגלל ההרחבה התקציבית והמוניטארית שנקטו בה מדינות המערב. אני חש את זה על החסכונות שלי, שנמצאים השנה במגמת התכווצות. בפברואר פלש צבא רוסיה לאוקראינה, מה שהכה מכה נוספת בכלכלה העולמית, וגם בחסכונותיי שלי. מלכתחילה, הייתי אדיש למלחמה הזו: שיהרגו האנטישמים אלה את אלה, מה אכפת לי. חודשים עברו, נחשפו פשעי מלחמה שמבצעים הכוחות הרוסיים, השיח שנוקט הממסד הרוסי נהיה יותר ויותר לאומני ודכאני, וכך, אני מוצא עצמי אוהד את האוקראינים ושמח להשגיהם המפתיעים. כמובן, איני מספר על כך לאולגה, הידידה המוסקבאית שעימה אני מתרגל את הרוסית שלי בסקייפ כבר שבע שנים. קואליציית השינוי התפרקה בתום שנה, בעוד שבועיים שוב בחירות. פעם חמישית בארבע שנים. אולי שוב נופתע לטובה?
[4]
הולדת נכדי והמעבר לכפר סבא לא היו הטלטלות היחידות שחלו השנה בחיי בתחום המשפחתי. עוד לא סיימתי לטפל בשאריות ממעבר הדירה, וכבר נדרשתי לתמוך באהובה בשיפוץ הדירה הישנה שלה, שנקלעה לקריסה תחזוקתית. הסתיים שיפוץ הדירה, ומישהו נכנס לה ברכב מאחור, כשעמדה ברמזור בפינת וייצמן טשרניחובסקי. הרכב הלך טוטאל לוס, קיבלה רכב חליפי, קנתה רכב חדש. כל רכב חדש חייב עדכון במסד הנתונים של עיריית כפר סבא, אישור החניה שלנו ברחוב תלוי בזה. מחלתו של אביה החמירה, יכולותיו הגופניות והמנטליות יורדות, והוא הכיר בכך סוף סוף וניאות לעבור למגורים בדיור מוגן ליד בית החולים איכילוב. המעבר חייב התעסקות מרובה, הטיפול בדירתו בשכונת פלורנטין חייב התעסקות מרובה, ההשגחה על הטיפול הרפואי בו גובה מאהובה מחיר רגשי גבוה. אבל, לפחות יודעים שמישהו משגיח עליו. בקיץ, עבר אחיה הצעיר של אהובה עם אשתו להתגורר בחיפה, אוניברסיטת חיפה הציבה לה זאת כתנאי לקבלת קביעות. אקווה שימשיך לתרום את חלקו בטיפול בהוריו, על אף הריחוק הגיאוגרפי. הסתיים הקשר בין אמא של אהובה לבין החבר שלה מרמת הגולן, אף הוא גבר מבוגר שבריאותו מתרופפת. הסתיים לעת עתה, אולי צריך להגיד.
בונבון השתחרר מצה"ל ונסע לארה"ב לעבוד כמדריך במחנה קיץ של ילדי מהגרים מישראל. משם המשיך לטיול בארה"ב ובאמריקה הלטינית. הוא שולח תמונות נחמדות ומתקשר לאמו לעתים קרובות. זה יפה בעיניי. יפה בעיניי גם הקשר שרקם עם פיצקי, בשנת השירות שעשה בירושלים ובזמן שירותו הצבאי במחנה "ענתות" מצפון לירושלים. בסרטון שהכין כחלק ממועמדותו לעבודה כמדריך, אמר בונבון שיש לו שני אחים למחצה – אלו הבנים של אביו מנישואיו השניים בצרפת – ושני אחים חורגים – אלו פיצקי ופרוח. אין ספק, אהובה עשתה עבודה טובה עם הילד הזה, וגם אני גאה בחלק שלי בגידולו. נראה כיצד יתמודד עם ההתקרבות של אביו לדת ולימין הקיצוני בישראל.
במשפחה מהצד שלי, קצת פחות דרמות. המשכנו במסורת של נופש באורטל עם אחותי הטובה בשביעי של פסח, המשכנו לשמור על קשר עם אחותי היפה ועם בניה כלתה ונכדיה. באוגוסט נעניתי להזמנתה של אחותי היפה ונסעתי איתה ועם שני בניה הצעירים לנופשון ברודוס. היו רגעים יפים, היו שיחות קרובות עם האחיין האמצעי. אבל בדרך חזרה ארצה, אחותי התפוצצה בצורה כזו, שהחלטתי שכמה שעות לבד איתה, זה הכי הרבה שאני יכול להכיל. בשבוע של יום הכיפורים נסעתי עם אהובה לנופשון קצת יותר ארוך בזקופאנה, גם בו היו לי כמה רגעים קשים. בשנה הבאה מתוכננת לנו נסיעה לפאריס עם המשפחה של אהובה, לרגל יום ההולדת השמונים של אמא שלה. וודאי גם שם יצופו רגשות, שלא ברור אם תהיה לי די תשומת לב פנויה להתמודד איתם.
נמשך המשבר בקהילת הייעוץ הדדי, ואני חש איך זה גורע מתשומת לב הפנויה שלי. בהיעדר הקסם של הסדנאות, ועבור חדשים יש בהן הרבה קסם, אין מצטרפים חדשים. ההתמקדות של מנהיגי הקהילה באקטיביזם ובאקטיביסטים גורם לרבים להרגיש שזה כבר לא המקום שלהם ולעזוב. אני, לי אין מקום אחר, ואני לא ממהר לוותר ולשחרר, אבל זה מפריע לי. היחידים שמצטרפים לקהילה העולמית הם אקטיביסטים ששומעים עליה דרך הרשתות החברתיות, והם לא אנשים קלים, לא אנשים שנעים איתם. בקהילה הישראלית, אפילו את זה אין. הוותיקים נשחקים, בני דור הביניים עוזבים, צעירים לא באים. היה לי רגע קטן של שמחה לאיד כשמנהיג הסדנאות בפולין, שעלב בי לפני שבע שנים והודיע לי שלא יאפשר לי עוד להנהיג פעילויות בסדנאות שלו, כתב לי וביקש שאקח על עצמי תפקיד מנהיגותי בסדנא שלו בזום. אני מנחש שכל בני טיפוחיו הישראלים נטשו אותו, וכך הגיע בחזרה אלי. סירבתי לו, כמובן. הוא אולי שכח, אני לא שכחתי דבר. ועדיין, גם בחורף הקרוב אנסה לקבץ לי תלמידים חדשים לקורס יסודות. זה עשה לי טוב ללמד קורס יסודות מקוון, אף שלא נשאר מזה כלום אחר כך.
[5]
בעבודה, אין שינויים בצד המקצועי, אבל יש שינויים בצד החברתי. כשל ניסיוני להתיידד מחוץ לשעות העבודה עם קרול, שהועברה בשנה שעברה לשבת בחדר איתי ועם רינגו. לקרול יש ידיד באגף, אחד ששירת יחד איתה בממר"ם, הבה נקרא לו בריאן. היא הרבתה לדבר איתנו על המוטיבציה הנמוכה שלו, על איך שהוא מזניח את הקריירה שלו. מתוך רצון לעזור לו, קרול הציעה למנהל האגף ולמנהל מחלקת סיסטם את בריאן בתור מחליף של פול, שכבר שנתיים וחצי עובד מהבית, בריאותו מידרדרת, ובקרוב יגיע לגיל פרישה. איך זה מסתדר עם כל מה שאמרה עליו? ובכן, צריך לתת לו צ'אנס. הצעתה התקבלה, ותוך כמה שבועות התבקשה קרול לפנות את מקומה בחדרנו לבריאן, למגינת ליבה. היא אהבה לשבת איתנו בחדר. אני, לא הצטערתי על עזיבתה. לא זו בלבד שזכרתי לה שדחתה את נסיונותיי להתחבר איתה ולעשות ממנה חברה זוגית שלנו, גם נמאסו עלי שיחות הטלפון הבלתי נגמרות שלה עם אמא שלה ועם החברים האמנותיים שלה. בכך גם בא הקץ ליציאות מהמשרד בתשע בבוקר עם החבורה של קרול, לקפה של בוקר ב"התחתית" ובקניון TLV. אמנם נהניתי מהיציאות האלו בחודשי החורף הנעימים, אבל נשארתי גלגל חמישי בחבורה הזו, ובוודאי זה היה נמאס לי במוקדם או במאוחר. טוב שבמוקדם ולא במאוחר. בריאן, מצדו, הפתיע בהשתלבות המקצועית המהירה שלו ובהתחבבות שלו על הלקוחות. איתו כבר אינני מנסה להתיידד. די, נגמר לי. מי שרוצה בקרבתי, שיתאמץ.
במחלקת סיסטם נוספו שני צעירים על השניים שנקלטו בשנה הקודמת, נחמד לי לעבוד איתם. התבקשתי לחנוך אחד מהם, בחור בן שלושים, מורה למדעים שמאס בהוראה ועשה הסבה לטכנולוגית מידע. גם למחלקת מסדי נתונים הצטרפו שני צעירים, לא יצא לי לעבוד איתם. שוב יצא מכרז לניהול הצוות שלנו, הפעם במתכונת מורחבת, הכוללת יותר דרישות ויותר אחריות. שמעתי, שהפעם יש מועמד רציני, בוב, אחד מחברי ועד העובדים, בחור טוב, בן גילם של קרול ובריאן, ארבעים ומשהו. גם איתו ניסיתי להתידד וכשלתי, אבל אשמח לקבל אותו כמנהל שלי. אני, שוב לא ניגשתי למכרז. אני לא טוב בפוליטיקה, אין לי מוטיבציה להשתפר בזה ולהתקדם. אני כבר יודע, שזה לא יעשה לי טוב. אם אני מתבאס כשאני שומע שמקדמים אחרים, אני צריך לעשות על זה סשנים, זה הכל.
#פרוייקטים #בריאות וגוף #המשפחה #המדינה #ייעוץ הדדי ותחביבים אחרים #עבודה
זיכרון בפועל 