הו, כמה קשה לכתוב ספר נעים לקריאה על אנשים בלתי נעימים בעליל. האנשים הם שמונה מבין שניים עשר הנביאים שנבואותיהם קובצו לספר "תרי עשר" במקרא. בשונה מן החכמים, גיבורי ספריו הקודמים של לאו שקראתי, שלפחות בחלקם היו אנשים פרגמטיים, מודעים לחומרים שבני אדם עשויים מהם, שמונה נביאים אלה היו כולם טיפוסים נרגנים, צדקנים, ביקורתיים, נודניקים. כשהמלך בוחר למרוד במעצמה האיזורית, לא טוב להם. כשהמלך בוחר לשתף פעולה עם המעצמה האיזורית, גם לא טוב להם. לו חיו בינינו היום, ודאי היו מחזיקים חשבון טוויטר ומפרסמים בו הודעות תוקפניות, ארסיות, מעליבות, מורידות – כמו הודעותיו של הנשיא טראמפ בימי הזוהר שלו. לאו משתדל בשבילם, חוזר ואומר שדברי התוכחה שלהם נאמרו מתוך אהבה. אוי לאהבה שכזו. אלו האנשים שמגילת העצמאות שלנו מעמידה כדמויות מופת. לא פלא שכך אנחנו נראים.
הסופר יונתן דה שליט התארח בהסכת "הקיפוד והשועל" של שמואל רוזנר, בו בוחר כל אורח שלושה ספרים ומדבר דרכם על עצמו. אחד הספרים שבחר דה שליט הוא "השתקפויות בעין הזהב" של קארסון מקאלרס, אבל אמר עליו שזה אינו ספר הטוב והחשוב של הסופרת, התואר הזה שמור לספרה הראשון "צייד בודד הוא הלב", אותו כתבה ופרסמה, פשוט לא יאומן, לפני שמלאו לה 20. השם נשמע לי מוכר, ואכן, מצאתי את הספר בספריית היד השניה במקום העבודה שלי, ממנה שאלתי לפני חודש את "חיים יקרים" של אליס מונרו. כמו ספרה של מונרו, גם הספר הזה כתוב ביד אמן, וכמוהו, הוא מבאס תחת. הוא לא מתרחש באונטאריו המושלגת, הוא מתרחש באחת ממדינות דרום ארה"ב, בשום מקום לא כתוב איזו, אך היות שהסופרת גדלה בעיר קולומבוס במדינת ג'ורג'יה, והיות שבחלקו האחרון נזכרות רוחות דרומיות מערביות ממפרץ מקסיקו, ניתן לשער שהעיר המתוארת בספר היא עיר הולדתה של הסופרת. בחלק האחרון של הספר גם כתוב, שהעלילה מתרחשת בשנת 1939. עד לאותה נקודה, רק דיבורי הגיבורים על היטלר מרמזים על כך שהזמן הוא סוף שנות השלושים. אני אוהב לדעת את הזמן והמקום של עלילות הספרים שאני קורא.
רשמתי לי את שמות הדמויות שמבעד לתודעתן מסופרת העלילה: ג'ון סינגר החרש-אילם, חברו ושותפו לדירה ספירוס אנטונאפולוס, אף הוא חרש-אילם, ברתולומיו "ביף" ברנון בעל בית הקפה, ג'ק בלאונט השתיין המרקסיסט, יושב קבע בבית הקפה, מיק קלי המתבגרת, שמשפחתה משכירה חדר לג'ון סינגר, וד"ר בנדיקט מיידי קופלנד, רופא אפרו-אמריקני, גם הוא מרקסיסט, שבתו פורשיה עובדת אצל משפחת קלי כסוכנת בית. יש לד"ר קופלנד עוד שני בנים, והם מסתבכים בצרות. כולם עניים מרודים, מי יותר ומי פחות. כולם בודדים ועורגים לקשר, כפי שכתוב על הדש האחורי של הכריכה. כשסיימתי לקרוא את הרומאן, וכהרגלי הלכתי לחפש מה כתבו עליו אחרים, מצאתי באתר "מוטקה" ביקורת מצויינת של אורית הראל, שנותנת תיאור מקיף יותר של הדמויות והעלילה מהתיאור שמסרתי לעיל. יש גם ערכי ויקיפדיה לספר ולסרט שנוצר על פיו.
הימים היו ימי רעה ליהודים, אפילו יותר מימינו אנו. על ג'ון סינגר חושבים שהוא יהודי, כי הוא איש מוזר, מיוחד, מתייחס לאפרו-אמריקנים בכבוד. הקורא רשאי להסיק שהוא הומוסקסואל, שאנטונאפולוס הוא בן זוגו, אף שהדבר לא נכתב במפורש. למיק קלי יש חבר מבית הספר, הרי מינוביץ', שהוא נער יהודי-אמריקני "לפי הספר", פרט לכך שהוא גדל בדרום ארה"ב ולא בניו יורק סיטי. אבל אני חשבתי בעיקר על יהודי-אמריקני אחר שאני מכיר, מנהיג בקהילת "ייעוץ הדדי", שפעם הייתי קרוב אליו ומאז רחקתי ממנו. האיש נהג מאז ומתמיד לדקלם סיסמאות מרקסיסטיות, בכל זאת בייבי-בומר שבגר בשנות הששים התוססות, אבל היה משקיע הרבה מזמנו וממרצו לקידום הקהילה בישראל. אני, קשה לי עם אקטיביסטים. אבל אמרתי, מעשיו רצויים, אף שדיבוריו לא רצויים, ספוגים באנטישמיות מופנמת. מאז תחילת המלחמה שפרצה בעקבות טבח שמחת תורה, מלחמה שטרם הוכתרה בשם, האיש מפציץ את רשימת הדיוור של הקהילה בקריאות להתגייס נגד רצח העם שישראל מבצעת בעזה, לשיטתו. כמה נשים יהודיות-ישראליות ענו לו תשובות נמרצות. אני כבר עייפתי ממנו.
חשבתי עליו כשקראתי על ג'ייק בלאונט, אותו גבר לבן חסון ממעמד הפועלים שנטל על עצמו לחנך את פועלי העולם למרקסיזם ולא ראה ברכה בעמלו, על האטימות האינסופית שהפגין בשיחה שכפה על ד"ר קופלנד, מרקסיסט כמותו ובנוסף אפרו-אמריקני. חשבתי על כל אותם יהודים-אמריקנים מהמעמד הבינוני-גבוה, שמסתובבים בעולם ונושאים דרשות פשטניות בגנות המדכאים ובזכות מי שהם תופסים כמדוכאים. לעתים רחוקות, באמת שרק לעתים רחוקות, אני מייחל לשובו של טראמפ לבית הלבן, כדי שאוכל לראות אותם מתרוקנים מהאנרגיות שלהם לכמה רגעים, עוזבים את העיר כמו אותו ג'ייק בלאונט בסוף הרומאן.
צייד בודד הוא הלב – קארסון מק'קאלרס, תירגום: אברהם יבין. הוצאת עם עובד, 2008, 396 עמ' במהדורה המודפסת.
יש אנשים שהיטיבו איתי, במישרין או בעקיפין, ועל מותם אני מצטער. יש אנשים שהרעו לי, ואני מאחל להם מוות בייסורים ובגיל צעיר, גם אם כבר יצאו מחיי לפני שנים רבות. יש בחיי אנשים שאני שמח על הקשר איתם, ויש בחיי אנשים שהקשר איתם מעיק עלי. מבין האחרונים, יש כאלה שבכל זאת איני מוציא מחיי, אם משום שלא נעים לי או משום שיש לי תועלת כלשהי מהמשך הקשר איתם. לפעמים, הם פותרים לי את הדילמה ומנתקים את הקשר בעצמם. ואילו יארק, הוא חלה ומת, רק בן 43.
כתבתי עליו כאן לפני כשנה, כשסקרתי את הנסיעה שלנו לזאקופנה והרהרתי ביחסיי עם פולין, ארצו של יארק. יארק יצר איתי קשר דרך אתר ConversationExchange לתרגול שפות בשנת 2019, אחרון בין רבים שהכרתי דרך האתר הזה. הוא הופיע מולי בסקייפ, פניו בהירות ובעלות תווים מחודדים, שיערו וזקנו חומים-אדמדמים, מוז'יק. הוא הציג את עצמו כפרופסור להיסטוריה צבאית מטורון שחוקר את מלחמת יום הכיפורים, וצריך עברית כדי לראיין לוחמים במלחמה ההיא. במשך ארבע שנים, היינו נפגשים פעם בחודש בסקייפ ומתרגלים, אני את הפולנית, והוא את העברית. כמעט תמיד בסדר הזה. הוא שלח לי ספר מצוין ללימוד פולנית, שהוכן עבור דיפלומטים אמריקניים שיצאו לתפקידים בפולין לאחר נפילת הקומוניזם. לאחר שהבנתי שאין לי מספיק פולנית כדי לנהל שיחה, החלטתי שבכל פגישה אקרא בקול דיאלוגים מתוך הספר הזה, וכן גם טקסט שכתבתי בפולנית על עצמי, בעזרת יארק. יארק הקפיד איתי על הגיה נכונה, דבר טוב כשלעצמו, אבל בכל פעם שתיקן לי, הרים את הקול והשתמש בטון שמאד לא נעם לי. כשבכל זאת ניסיתי להחליף איתו כמה משפטים בפולנית בתחילת הפגישה, בדרך כלל התפלקה לי מילה ברוסית. גם על כך היה מעיר לי בחדות שלא הייתה הכרחית, לדעתי. גם עם עצמו היה קפדן. כשתיקנתי לו מילה בעברית, היכה על מצחו ונהם בכעס. אוף, איך שכח את המילה הזו! העברית שלו הייתה טובה בהרבה מהפולנית שלי, ואפשרה לו לספר לי על המחקרים שלו ועל נקודות ציון בקריירה שלו. בשנה האחרונה זכה באיזשהו ציון לשבח על עבודתו המדעית. היה לי מעניין.
יארק היה שמרן, לאומן, ודתי מאד. במהלך היכרותנו, היו לו שתי יציאות אנטישמיות שאני זוכר. בהתחלה, כשהקפדתי שנקדיש זמן שווה לפולנית ולעברית, הוא אמר לי שיש פתגם כזה מצחיק, אמנם קצת אנטישמי – הוא בעצמו אמר – ובכל זאת שווה איזכור: "נאהב כמו אחים ונתחשבן כמו יהודים". אמרתי לו שזה לא קצת, זה מאד אנטישמי, וביקשתי שלא יחזור באזניי על אמירות כאלו. בפעם אחרת, שיבח אותי על שהגיתי נכון את הפועל potrzebowac, כמו שלימד אותי, ולא הגיתי אותו בצורה קלוקלת כמו היהודים, ואז חיקה את ההגייה הקלוקלת. היו לו עוד אמירות ביחס להיסטוריה של היהודים בפולין, ותמיד הוסיף להם הצהרה על כך שהאמירות האלה אינן אנטישמיות כמו שאומרים הפרוגרסיבים הפולנים, ככה זה פשוט היה. ובאמת, אלה היו אמירות שציערו אותי, אך לא היו אנטישמיות במובהק כמו השתיים שתיארתי לעיל. מתישהו אמרתי לו, שמוטב שלא נדבר על ההיסטוריה של היהודים בפולין. הוא קיבל את זה.
אבל, היו בינינו גם רגעי קרבה. בכל פעם שנסענו לחופשה בחו"ל, יארק רצה לראות תמונות. הוא, מצדו, הראה לי תמונות מחופשה משפחתית שלהם אצל הדודים בכפר. בתמונות, יארק נראה עומד לצד הדודים הקשישים והעניים שלו, בבית שנראה עני ועלוב, לבושים בגדים זולים ומהוהים, אילוסטרציה לבעיות איתם מתמודדת אירופה כולה: הזדקנות האוכלוסיה, התרוקנות הכפרים והעיירות, הפריפריה שנשארת מאחור. יארק סיפר לי על סביו והוריו, תושבי הפריפריה, איך סבלו תחת תחת הכיבוש הגרמני. למדתי ממנו על ה Deutsche Volkliste, דירוג שערכו הגרמנים לתושבי הארצות הכבושות על פי קרבתם האתנית לגרמנים. אחד מסביו של יארק היה גרמני דיו כדי להיות מגוייס למאמץ המלחמה הנאצי, ורק במזל הצליח להתחמק מהבחירה האיומה בין גיוס לשירות והוקעה על ידי בני עמו, לבין נשיאה בעונש האיום שהשיתו הגרמנים על אלה שסירבו. אמנם כבר שמעתי בעבר על סבלם של הפולנים תחת הכיבוש הגרמני, אבל תמיד נחשפתי אליו דרך הרצאות מלומדות, בביקורים במוזיאונים ודרך ספרות יפה. אף פעם לא נחשפתי לסבל מנקודת המבט של הפולנים העניים, בכפרים ובעיירות השדה. בכל זאת, כשהיה יארק בא לישראל לצורך עבודתו, הוא לא הציע שניפגש. כשסיפרתי לו שאנחנו נוסעים לזקופאנה, הוא לא הציע לבוא לפגוש אותי בקרקוב. הוא אמר שאם פעם אזדמן לטורון, אני מוזמן לבוא לבקר אצלו. או אולי להתארח אצלו, אני כבר לא זוכר. הראיתי לו תמונות מהביקור שלי בטורון. הוא לא התעניין בשני הקאוצ'סרפרים שאירחו אותי בטורון, למרות שנראה לי שהיה מוצא שפה משותפת עם אחד מהם, מרצ'ין. קינאתי בעבודה המעניינת שהוא עושה ובמשרת הפרופסור שהוא מחזיק בה, בגילו הצעיר. קינאתי במשפחה הגדולה והמתפקדת שלו. הילדים החמודים שבאים להציץ במסך מאחורי גבו, האשה הנאה והמאופקת שהייתה יושבת בגבה למצלמה ועובדת על המחשב שלה. גם היא הייתה פרופסורית, לספרנות. ואז, הוא חלה בסרטן.
אהובה אמרה על הסרטן שלו, שעם הסרטן הזה לא חיים הרבה. אבל, יארק התמודד איתו בגבורה במשך יותר משנה, עבר טיפולים וניתוחים, אפילו הצליח לצאת לעוד חופשה עם המשפחה שלו. ראיתי את שיערו נושר וגדל מחדש, שמעתי ממנו על טיפולים חדשים שמנסים עליו, על בדיקות שהעלו ממצאים מעודדים. בסיום כל פגישה, כשבאנו לקבוע את הפגישה הבאה, היה יארק אומר שזה יוצא כמה ימים אחרי טיפול שהוא עומד לעבור, אבל הוא מאמין שהוא כבר יהיה בסדר עד הפגישה. על אחד האישפוזים שלו סיפר, שהוא חלק חדר עם מטופל מהצד הליברלי של המפה, ודווקא היה בסדר, הם יכלו לדבר, למרות דעותיהם המנוגדות. ראיתי בסקייפ שלי, שפגישתנו האחרונה הייתה ב 11 בספטמבר. לפגישה הבאה, שקבענו ל 16 באוקטובר, יארק כבר לא הופיע. שלחתי מסרון לטלפון שלו, ומישהו ענה לי בפולנית שהוא עדיין בבית חולים, והטלפון לא אצלו. שיערתי שזו אשתו שכתבה, אף שאני מניח שהיא דוברת אנגלית ברמה טובה, בכל זאת פרופסורית. על טבח ה 7 באוקטובר לא הגענו לדבר. גם לא על נצחון מפלגת המרכז של דונלד טוסק ניצחה בבחירות לפרלמנט הפולני ב 15 באוקטובר, שמן הסתם ציער אותו, אם שמע עליו. רק השבוע עלה על דעתי, שאוכל לברר בגוגל אם הוא עדיין חי. יארוסלאב צנטק מת ב 29 באוקטובר, היום בו קיבלתי את מפתחות הדירה החדשה שרכשתי.
בחודש ינואר באה אלינו אחותי היפה והציעה לי להצטרף אליה לטיול מאורגן לליטא ולטביה שכותרתו "סמינר מטייל בליטא ולטביה – מסע אל העבר: חסידים, מתנגדים ומשכילים". אין לה עם מי לנסוע, ולא בא לה לשלם תעריף מוגדל על יחיד בחדר זוגי. בדרך כלל אני דוחה בנימוס את ההזמנות לפעילויות תרבות לגימלאים שאחותי להוטה אחריהן: אם כבר לשמוע הרצאה, אני מעדיף לשמוע אותה כהסכת. גם טיול לחו"ל עם אחותי, ועוד עם לינה משותפת בחדר אחד, ידעתי שזה יהיה עניין מורכב. אבל, במייל שהעבירה לי אחותי קראתי, שאת הסמינר הזה עמד להדריך פרופ' דוד אסף, שעל הבלוג שלו "עונג שבת" אני מנוי מזה שנים. קראתי רשומות שפרסם על טיול שהדריך באוקראינה, לפני המלחמה, ועשה לי חשק. מעניין לי לבקר במקומות בהם התרחשה ההיסטוריה והפרוזה שאני קורא, ואני קורא הרבה על מזרח אירופה, גם מאזין. ג'ון, חברי לעבודה לשעבר, נסע לליטא לטיול שורשים וחזר מלא התפעלות. זיאמה, עוד גימלאי שלנו, עלה משם בשנות השבעים, וסיפר לי על אוניברסיטת וילנה היפהפיה בה למד. ידעתי, שלא אגיע לשם בטיול עצמאי עם אהובה. נרשמתי.
כמה שבועות לפני הנסיעה הייתה לנו פגישת זום. היינו כשלושים איש. נוכחתי, שאכן רוב הנרשמים הם בני הגיל השלישי, פרט לאישה אחת צעירה ועוד זוג שנראו בני גילי. כמו ברוב הפעילויות לגימלאים, היה בפגישה רוב נשי ניכר. אבל הצוות המוביל היה כולו גברי: נוסף על הפרופסור, השתתפו בפגישה יניב, האחראי לצדדים המנהלתיים והלוגיסטיים של הטיול, ויוליק גורביץ, מדריך טיולים ליטאי דובר עברית, שגם שמו הופיע במייל ששלחה לי אחותי. בשיחת הזום למדתי, שהמלון שלנו בוילנה, בו נשהה ארבעה לילות, יהיה ריזורט מחוץ לעיר. יוליק הסביר, שגמר אליפות אירופה בכדורסל לקבוצות יתקיים בליטא בזמן הטיול שלנו, ולכן לא היה סיכוי למצוא מקומות במלון בתוך העיר. התבאסתי מזה. יש לי ניסיון לא טוב עם מלונות מחוץ לעיר, כאלה שאי אפשר לצאת מהם בקלות להסתובב בעיר בערב. שאלתי מה קורה בערב, אם רוצים לצאת להסתובב. קיוויתי שעוד מטיילים יצטרפו אלי בעניין הזה. יניב התערב מיד ואמר שמנסיונו, הסמינרים האלו כל כך אינטנסיביים, שלאף אחד כבר אין כח לצאת להסתובב, אבל אם תהיה דרישה לזה, האוטובוס עומד לרשותנו ויהיה אפשר לארגן משהו. לא אהבתי את את התשובה הזו, אבל הבנתי שאין לי דרך להביא לשינוי. בהמשך יתברר לי שיניב צדק. עוד באותה הפגישה, הפרופסור המליץ על הממואר "שבעה ימים אביב בשנה" של סיון בסקין, משוררת ישראלית שעלתה מליטא בשנות התשעים. יש לי בבית את ספר השירים הראשון שלה. הורדתי את הממואר לטבלט שלי, וקראתי אותו בהנאה רבה.טסנו לוילנה עם Air Baltic, חברת התעופה הלאומית של לטביה, עם עצירה בריגה. העצירה, שהייתה אמורה לארוך שעה, התארכה לארבע שעות. ניצלתי את ההמתנה הכפוייה לגישושים חברתיים ראשוניים: התיישבתי לשוחח עם הזוג שנראה בגילי, ועם הבחורה הצעירה, שהתברר שבאה לטיול כמלווה של סבתא שלה. הסבתא התגלתה כאישה חריפה ומשעשעת, היא נענתה לנסיונותיי לשפשף איתה את הפולנית הדלה שלי. נחתנו בוילנה בערב של יום גשום. יוליק חיכה לנו בנמל התעופה, הוביל אותנו לאוטובוס, וענה לשאלותינו כל הדרך לריזורט, שנמשכה כשעה בפקקים של אחר הצהריים. הריזורט אמנם היה באמצע שום מקום, אבל היה מפואר ומפנק. אחרי ארוחת הערב קיימנו פגישת הכרות, כל אחד סיפר משהו על עצמו. התברר, שרבות מן הנשים בקבוצה הן פסיכולוגיות ונשות חינוך, כמו אחותי. גם רוב האחרים, התנאו בקריירות מפוארות ובתפקידי ניהול בכירים בם החזיקו עד פרישתם. כשהגיע תורי לדבר, הצגתי עצמי רק כמנוי על הבלוג של הפרופסור וכאחיה של אחותי. ביום האחד שכבר עבר עלינו, בנמלי התעופה במטוסים ובאוטובוס, כולם כבר הספיקו להכיר אותה.
תצפית מהמבצר על וילנה
[2]
בבוקר שלמחרת, בוקר היום הראשון לטיול, נפסק הגשם. השמיים עוד היו מעוננים, אבל לא היה קר – מזג האוויר שאני הכי אוהב. נסענו לתצפית על וילנה מהמבצר שמשקיף עליה, ובדרך שמענו סקירה על תחילתה של ליטא כיישות לאומית מובחנת, על האיחוד הפולני-ליטאי, על העם הליטאי ועל שפתו הייחודית. הנוף שנשקף מן הגבעה היה הנוף היפה ביותר שראיתי בשבעת ימי הטיול: וילנה כולה הייתה פרושה תחתינו. למרות שהיא בירתה של מדינה אירופית גאה, וילנה אינה מטרופולין. הנהר נאריס ויובלו וילניה צרים מדי למעבר אניות סוחר, כיכר העיר והקתדרלה צנועים למראה, והאוניברסיטה העתיקה, ובכן, בניגוד לרושם שיצר אצלי זיאמה, היא לא אוקספורד ולא גטינגן. יותר מכל הזכירה לי וילנה את ערי השדה הפולניות שביקרתי בהן לפני שמונה שנים, כשטיילתי עם טומאש בצפון מזרח פולין. בכל זאת הצליחו יוליק והפרופסור למלא שלושה ימים גדושים בוילנה ובסביבתה עם אינספור סיפורים מרתקים על החסידים, המתנגדים, המשכילים, ואויה, בעיקר על השואה. מהשואה נשארו בוילנה הרבה יותר מונומנטים אותנטיים מאשר נשארו מהחיים היהודיים התוססים שרחשו כאן בימי האיחוד הפולני-ליטאי, בימי תחום המושב של האימפריה הצארית, ובין מלחמות העולם. ביקרנו בגיא ההריגה פונאר, והופתעתי לראות כמה קטנים בורות הירי הידועים לשמצה: דמיינתי אותם כמכתשי ענק מלאים בגופות, והנה, קוטרם לא עולה על עשרה-עשרים מטרים, להערכתי. הבלאדה על פונאר מוכרת מאד, אבל אף אחד מהסרטים על השואה שצפיתי בהם לא הציג את המקום. יוליק סיפר שגם עשרות ליטאים נורו פה, כעונש על סירובם להתגייס לוואפן אס אס בשלהי המלחמה, כשהגרמנים נזקקו לכח אדם טרי. יוליק אמר שהלטבים התגייסו בשמחה, והליטאים ממש לא. זו לא הייתה הפעם היחידה שיוליק הפגין פטריוטיות לארצו ולעיר הולדתו.
נראה כי פרנסי וילנה הבינו שהדבר היחיד שיכול למשוך תיירות לעירם הוא העבר היהודי שלה. הם השקיעו מאמץ בשימור השרידים המועטים לעבר הזה שהותירו הגרמנים והסובייטים, הם קבעו שלטים ביידיש באנגלית בעברית ברוסית ובליטאית במקומות המשמעותיים להיסטוריה של היהודים בעיר, והם אפילו העמידו פרוטומות לגר"א, שאף אחד לא באמת יודע איך הוא נראה, לרומאן גארי, שנולד בוילנה וחי בה עד גיל עשר, ולליאונרד כהן, שאפילו לא נולד בה, אבל המשפחה שלו משם. ועדיין, צר לי לומר, כל האתרים היהודיים מבאסים. גם אתרים כמו בית הספר "תרבות" והתיאטרון היהודי, שבזמן אמת היו וודאי מקומות עליזים, עצוב לבקר בהם היום. לזכות מארגני הטיול אומר, שמדי יום דאגו לקחת אותנו למקום קצת פחות יהודי ויותר עליז: ביום הראשון לקחו אותנו לתצפית מהמבצר, לעיר העתיקה ולאוניברסיטה, ביום השלישי לאוז'יפיס, רובע האמנים והוואנאביז, וביום השני לטרקאי, עיר הבירה העתיקה של דוכסות ליטא, השוכנת באיזור אגמים שובי לב ביופים. כיום טרקאי היא עיירת נופש, מזכירה מאד עיירות שראיתי עם טומאש בצפון מזרח פולין. פסענו בטיילת, ראינו מבחוץ את המבצר העתיק, וגם את בית הכנסת של העדה הקראית במקום. הם דווקא הצליחו לשרוד את השואה, הצליחו לשכנע את הגרמנים שהם לא יהודים. כן, גם למקום כייפי לכאורה השתרבבה הבאסה.
וילנה – בעיר העתיקה
[3]
היום הרביעי לטיול היה חם בהרבה מקודמיו. עברנו לאוטובוס אחר עם נהג אחר, שהיה צעיר מקודמו ודיבר עם יוליק רוסית ולא ליטאית. בהמשך הבנתי שהוא פולני. היות שאני לא מפספס הזדמנות לשפשף את הרוסית שלי, צוטטתי לשיחות שלהם. יוליק קלט אותי, התלהב, ומאותו יום ברך אותי לשלום ברוסית מדי בוקר, וזרק לי עוד משפטים ברוסית לאורך היום. זה בהחלט נעם לי. יצאנו צפונה לכיוון קובנה, העיר השניה בגודלה בליטא, המוכרת לאוהדי הכדורסל הישראלים בזכות קבוצת זאלג'יריס קובנה, יריבה קבועה של מכבי תל-אביב שלנו. בדרכנו לשם עצרנו בז'ז'מאר, יישוב שאיני יודע אם לקרוא לו כפר או עיירה, ואשר שימר מראה אופייני לאזורים הכפריים של מזרח אירופה. יוליק הסביר לנו כיצד לזהות בתים היו פעם של יהודים: יש להם שתי דלתות בחזית, אחת של חלל המגורים ואחת של החנות. בבתי הליטאים, לעומת זאת, הדלת הראשית פונה אל חלקת השדה, אותה יוצאים לעבד מדי יום. האוטובוס שלנו זחל לאיטו בין בתי העץ הקטנים, חצה את הכיכר המרכזית וחנה ליד בית הכנסת. כמו בדרך כלל ביישובים כאלו, בית הכנסת משמש יותר כאתר הנצחה וכמוזיאון מאשר כמקום תפילה ולימוד תורה. סביבו ובתוכו מוצבים שלטי הסבר, כמו במוזיאון. נערכו בו שיפוצים ראשוניים שמאפשרים לבקר בו בבטחה, אך נראה שהמשך השיפוץ ממתין לתרומות נוספות שיבואו. כמו בדרך כלל ביישובים כאלו, ישנו האזרח המקומי הותיק טוב הלב והתמהוני, שלקח עליו להחזיק אצלו את המפתח ולפתוח את המקום ליהודים שבאים לבקר. הוא ויוליק כבר ידידים ותיקים, וידידותם חורגת מקשרי עבודה: יוליק ציין באזנינו שבתו הקרדיולוגית מטפלת בקשיש החייכן הזה. חשבתי לעצמי, הנה דוגמית למקומם של היהודים בתפוצות, אז כמו היום. רק שכיום, היהודים חיים רק בערים.
הגענו לקובנה לקראת הצהריים, ושוב פתחנו את הביקור בתצפית על העיר ועל נהר ניימן העובר בה, המשכו של נהר נאריס הוילנאי. קובנה שימשה כבירת ליטא העצמאית בין מלחמות העולם, תקופה שבה וילנה הייתה מסופחת לפולין של פילסודסקי. זכרתי את האפיזודה הזו מהספר "היהודי של פילסודסקי" מאת רוברט יארוצקי, שקראתי לפני יותר מעשר שנים, כשההיקסמות שלי מפולין הייתה בשיאה וקראתי כל ספר שמצאתי והיה קשור לפולין איכשהו. קובנה נעדרת אפילו את החן המועט שיש לוילנה. היא הזכירה לי את דרום תל אביב הממורטטת והמפויחת. בשדרה הראשית שלה, שם קיבלנו את הפסקת הצהריים שלנו, שתי שורות ארוכות של עצים נאים, שכשהולכים ביניהן, אפשר לא לראות את הבניינים הקובייתיים בצבעי אפור וחום בצידי השדרה. במרכז השדרה נתקלתי במקטע קצר של עליצות: אוהדי קבוצת הכדורסל אולימפיאקוס בחולצות אדומות מתגודדים, שרים, שותים ואוכלים. כאמור, גמר אליפות אירופה בכדוסל עמד להתקיים כאן.
גם בקובנה יש בית כנסת אחד ששרד איכשהו, גם כאן גיא הריגה ושמו Fort IX שהפך אתר הנצחה, וגם כאן הקימו יד לאנשי שם יהודיים שעשויים לעניין את התייר היהודי: הסופר אברהם מאפו והמשוררת לאה גולדברג. ציור הקיר על דופן הבית שמשערים שגולדברג גדלה בו מציג את קלסתר פניה האיקוני, ושיר שכתבה על כאב שתי המולדות. האותיות העבריות על הקיר הן חריגה מהחוק הליטאי עליו סיפר לנו יוליק, לפיו כל כיתוב בכל שפה ברשות הרבים חייב להיות מלווה בכיתוב ליטאי מקביל. אולי החוק הזה תקף רק בוילנה. היות שלא נמצא לנו מלון סמוך לקובנה, נסענו בחזרה דרומה לריזורט על שפת אחד האגמים של קראקאי. הנסיעה הייתה ארוכה ומעייפת, המלון היה מעאפן, ארוחת הערב הייתה מגעילה, ומכיוון שהגענו באיחור, גם כזו שחוממה מחדש והוגשה על ידי צוות שכבר רצה לעוף משם הביתה. זה היה היום המבאס ביותר של הטיול.
קובנה
[4]
קמתי בבוקרו של היום החמישי אחרי שנת לילה גרועה במיוחד, ויצאתי לטייל ולצלם על שפת האגם. מזג האוויר היה נעים, הנוף היה מקסים, התמונות יצאו מעולות. ארוחת הבוקר לא השתוותה לאלו שאכלנו בריזורט ליד וילנה, אך עדיין התעלתה על ארוחת הערב של ליל אמש. כבר מהיום הראשון לטיול כוננתי שגרה, לפיה אני קם מוקדם ויורד לבד לחדר האוכל מיד עם היפתחו. זה משאיר לי שעה לעכל בנחת את ארוחת הבוקר, ארוחה שצריכה להספיק לי לכל היום, ולאחותי זה השאיר את החדר לשגרת הטיפוח היומית שלה. בטיולים עם אהובה, היא זורמת איתי בשגרת האכילה המוקדמת, בטיול הזה הייתי בזה לבד. בשני הבקרים הראשונים התיישבתי לשולחן עם הפרופסור ואשתו, אף הם מהמשכימים. היות שחיבתי לפרופסור פחתה בימים שחלפו, בבוקר השלישי התחלתי לשבת לבד, מחכה שיצטרפו אלי. בבוקר הזה בטרקאי הצטרף אלי רוני, הידיד היחיד שעשיתי לי מבין הגברים בקבוצה, איש קצת מחוספס אבל מאד חביב, אלמן מאבן יהודה, מבוגר ממני בשתיים עשרה שנים. גם אחותי, הקרובה אליו יותר בגיל, עניינה אותו. אבל לא הרגשתי שהוא משתמש בי כדי להגיע אליה.
טרקאי בבוקר
עלינו לאוטובוס, ויצאנו לדרך הארוכה צפונה לריגה. כדי להנעים עלינו את הנסיעה, הוזמנה הסבתא המלווה בנכדתה ליטול לידה את המיקרופון ולספר לנו את סיפור הישרדותה בשואה בפולין. הסבתא דברה יפה, היא ידעה לספר סיפור. סיפורה היה מרתק כשם שהיה מבאס, כדרכם של סיפורי הישרדות בשואה. בין הספסלים הועבר מיד ליד סיפרון שהוציאה בהוצאה פרטית ומגולל את סיפור חייה, משואה לתקומה, מהורים שראתה לאחרונה בגיל ארבע עד שניים עשר נכדים שתמונותיהם מפארות את העמודים האחרונים. עוד ביום הראשון, בהמתנה בנמל התעופה של ריגה, קלטתי שהאשה הזו היא משהו מיוחד והשתדלתי להתידד איתה. אבל כבר באותו יום, כששמעתי על שניים עשר הנכדים שלה, הפנטזיה הבלתי ממומשת שלי, לקחתי צעד אחורה. שהקנאה לא תשפריץ ממני לעיני כל. ציפיתי, שאחותי היפה תסתער על המיקרופון ותספר את סיפור הישרדות אימנו במלחמה, סיפור הרבה פחות מרשים, במיוחד כשהוא מסופר מכלי שני, אבל היא לא הסתערה. כנראה הייתה עייפה מדי.
עצירתנו הראשונה הייתה בעיר פאניווז'יס, עיר שדה אפורה ששמה נחקק בהיסטוריה של עם ישראל בזכות ישיבת פוניבז' שפעלה בה עד השואה, ואשר פועלת היום בבני ברק ומכתיבה את אורחות חיי אזרחי מדינת ישראל. ירדנו מהאוטובוס בחזית הבניין שבו פעלה הישיבה, ואשר כיום פועלת בו מאפיה. הבניין אינו גדול ואינו מפואר, בניגוד ליורשו הישראלי. על חזיתו התנוססה תמונה גדולה של מאפה ליטאי אופייני, מין גליל צהבהב חלול שמזדקרים ממנו זיזים מושחמים. הפרופסור התחיל לספר לנו את סיפורה של הישיבה כבר באוטובוס, וכעת לא נותר לו אלא לסיים את הסיפור. לא הורשינו להיכנס לבניין, אבל לדרישת הקהל, יניב נכנס וקנה את המאפה הזה, הבטיח לחלק אותו בינינו בהזדמנות מתאימה. משם המשכנו לביקור במה שנשאר מן הגטו של פאניווז'יס: גינה ציבורית קטנטנה ובמרכזה אבן זיכרון יצוקה מבטון ולוחות נחושת בכל השפות הרלבנטיות, שמספרים את סיפור יהודי העיר והירצחם. חזרנו לאוטובוס והמשכנו בנסיעה. עכשיו נטלה את המיקרופון אישה ירושלמית שגדלה כחרדית בבני ברק, יצאה בשאלה והשאירה אחריה חמישה ילדים ומי יודע כמה נכדים ונינים. גם עם האשה הזו הספקתי להתידד בארבעת הימים הראשונים, עד שהתחילה לדבר על הנכדים. היא סיפרה על החיבור של משפחתה ושלה לישיבת פוניבז', על כל הגדוילים שאנחנו מכירים מהפוליטיקה והיא הכירה כבני אדם. בינתיים, שלט לצד הדרך בישר לנו שעברנו את הגבול ללטביה. הנוף לא השתנה: אותו מישור זרוע עשב ירוק, שמתחלף מדי פעם בשדות צהובים של צמח הליפתית, ממנו מייצרים שמן. בניגוד לאדמת אוקראינה הפוריה, לא אדמת ליטא ולא אדמת לטביה טובות לחקלאות. אולי יש בכך כדי להסביר מדוע היישובים לצידי הכבישים קטנים ועלובים למראה.
בניין ישיבת פוניבז' לשעבר
עצירתנו השניה הייתה בעיירה באוסקה, שנקראה בפי היהודים בויסק, ואשר ממנה בא הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בדרך לשם, סיפר לנו הפרופסור על הרב ופועלו. הפרופסור גדל בבית דתי ציוני בתל אביב ויצא בשאלה. הוא כאב את הפירוד שזרע הגר"א בין חסידים ומתנגדים, והוא כואב עוד יותר את השתלטות אסכולת הרב קוק ובנו על הציונות הדתית. כמובן, אין הדבר גורע מהערכתו להגותו של הראי"ה וליחסו הידידותי לחלוצים. גם כאן עצרנו בכיכר העיירה, מאחורי הכנסיה, פסענו אל הגינה הציבורית הקטנטנה, קטנה עוד יותר מזו של פאניווז'יס, וחלקנו כבוד לאבן הזיכרון ולשלטי הזיכרון.
באוטובוס, אחרי שכל מי שהיה מוכן לעמוד ולספר את סיפור חייו כבר עשה זאת, הגיע סוף סוף הרגע לשמוע את סיפור חייו של יוליק. בכל ימי הטיול עד כה נשאל יוליק שאלות אישיות, והוא תמיד ענה שבזמן המתאים יספר הכל. אז הנה, הגיע הזמן. מלכתחילה שיערתי, שיוליק הוא אחד מעולי שנות התשעים שלא הסתדר בארץ, חזר למכורתו, ומאז מתפרנס שם מתיירות שורשים מישראל ומצפון אמריקה. והנה, התברר שטעיתי, ושההתנשאות שלי עליו לא הייתה מוצדקת. הסיפור שלו היה מורכב ומרתק הרבה יותר. הוריו של יוליק, כמו הוריה של סיון בסקין, שרדו את המלחמה עם הרבה מזל. אימו, כמו אימנו, התגלגלה אל הרפובליקות האסייתיות. אביו הקומוניסט גוייס לצבא האדום, נפצע קשה, פונה לעורף וכך שרד. הם הגיעו לוילנה בעקבות משרה שהוצעה לאב, ושנה לאחר סיום המלחמה נולד יוליק. הגל האנטישמי שעבר על ברית המועצות כשסטאלין גילה שמדינת ישראל לא תהיה גרורה סובייטית כמעט הביא אסון על המשפחה הצעירה, הכל היה מוכן להגליית יהודי ליטא לסיביר, ומותו של סטלין הציל אותם. יוליק גדל בברית המועצות, יידיש ורוסית ידע מהבית, ליטאית ואנגלית למד בבית הספר. כבנו של ווטראן, היו לו פריבילגיות. למד מחשבים, הקים משפחה. הוא כבר היה באמצע חייו כשהחלה הפרסטרויקה, וארגונים ציוניים הורשו לפעול בחופשיות יחסית בברית המועצות. היות שילדיו כבר גדלו, התפנה ליוליק זמן לתחביבים, וכך מצא עצמו מתחבר ללימודי עברית ויהדות. מכאן לשם התברר שהוא טוב בזה. הוצעה לו מלגת מחיה לשנה בישראל עם משפחתו, הוא למד באוניברסיטה העברית בירושלים, לבסוף נטש את העבודה במחשבים והתחיל קריירה שניה כמדריך טיולים, מה שהוא עושה עד עצם היום הזה. אני חשבתי אותו למין שליימזל כזה, והנה למדתי שהוא הצליח שבמקום שאני כשלתי: הוא המציא את עצמו מחדש. המחשבה המבאסת ליוותה אותי כשנכנסנו לפרברי ריגה. זחלנו בפקק בכביש המתוח על גדת נהר דוויגה רחב היידים, עד הגיענו למלון שלנו בשולי העיר העתיקה.
ריגה – העיר העתיקה
[5]
כשעליתי לכיתה ה' בבית הספר החדש בברנע, היו איתי בכיתה כמעט עשרה עולים מברית המועצות. אחד מהם היה בריון, שהציק לי ולאחרים עד סיום בית הספר היסודי וגם קצת אחר כך. המשפחה שלו הייתה מריגה. לפיכך, תמיד דמיינתי את ריגה בדמותו של אותו נער מציק: עיר פוסט סובייטית אפורה, מוזנחת, מאיימת. אך כשהתחלתי לקרוא עליה לפני הטיול, למדתי שלא כך: זו עיר ימי ביניימית, שהקימו סוחרים גרמניים במחצית השניה של המאה הי"ב, ונשלטה במשך מאות שנים על ידי אבירים צלבנים מהמסדר הליבוני, מסדר שהייתה לו מדינה קטנה משלו לחוף הים הבלטי. אחת הנשים הכי קרובות אלי בקהילת הייעוץ ההדדי היא בת למשפחה גרמנית שגורשה מלטביה בסוף מלחמת העולם השניה. ריגה שמרה על הצביון הגרמני שלה גם אחרי שנכבשה על ידי האיחוד הפולני-ליטאי, אחר כך על ידי שוודיה, אחר כך על ידי רוסיה. הארכיטקטורה ההדורה של העיר העתיקה הזכירה לי את זו של מינכן. קראתי בבלוגים של מטיילים שיש ערים גרמניות שדומות לריגה עוד יתר, כגון ברמן וליבק. ממתק צפון אירופי שכזה.
המלון שלנו בריגה היה מלון בסטנדרט מערבי, מהודר ומפנק, לא כמו הריזורטים הפוסט-סובייטים ששהינו בהם עד עתה. גם המיקום שלו, בפאתי העיר העתיקה, היה מעולה. לאחר שהתמקמנו בחדרים, יוליק הוביל אותנו למסעדה שיקית בעיר העתיקה לארוחת ערב. האוכל לא היה מדהים, הנוף מהחלונות – בהחלט כן. לאחר הארוחה, קיבלנו ערב חופשי ללא פעילות מובנית. סוף סוף יכולתי להעביר ערב נעים בעיר אירופית, כמו שפינטזתי לעשות ובדומה למה שניסיתי לארגן בשיחת הזום ההיא לפני הטיול. הצטרפו אלי שתי ידידות שעשיתי לי במשך השבוע. במקרה או שלא במקרה, אף אחת מהן לא הייתה פסיכולוגית ולא מנהלת. טיילנו ברחובות הציוריים של העיר העתיקה, התענגנו על האווירה הנינוחה ועל מזג האוויר המצויין. חיפשנו דוכן גלידות פתוח, ולא מצאנו. רק מבשלות בירה ומסעדות היו מכל עבר. נראה היה, שרוב היושבים בהן הם מקומיים, עונת התיירות עוד לא התחילה. בעוד שבקובנה נקלענו לטרפת כדורסל, לריגה נקלענו בעיצומו של טורניר הוקי-קרח חשוב: בכל מקום היו שלטים, ובכל הפאבים היו מסכים ששידרו את המשחקים. השמש שקעה לקראת תשע בערב, ובעשר וחצי חזרנו למלון.
כשירדתי לארוחת הבוקר, חדר האוכל שהוקצה לנו היה ריק. העמסתי והתחלתי לאכול, משעשע את עצמי בעזרת הטלפון שלי. כשקמתי להכין לי קפה, קלטתי את רוני יושב עם אישה אסייתית נאה בלבוש מחוייט, מנהל איתה שיחה ערה. הוא קלט אותי והזמין אותי להצטרף לשולחנם. האישה, מסתבר, היא רופאה במקצועה, נמצאת כאן בועידה שעניינה חידושים בטיפול במחלות כרוניות בכלי הדם של הלב. שמה מוריטה, היא אינדונזית, חיה בפוזנאן עם בעלה הפולני חצי מהשנה, ובאינדונזיה בחצי השני. גם שלושה ילדים יש, לא הבנתי מי מטפל בהם מתי, ולא היה לי נעים לשאול. אחותי וודאי הייתה שואלת. רוני תפס אותה במעלית כשירד לחדר האוכל, והיא נענתה בשמחה להזמנה להצטרף אליו: היא כמעט שאינה מכירה יהודים, וזו הייתה בשבילה הזדמנות להכיר את האנשים האלו, ששמעה עליהם כה רבות ממשפחת בן זוגה, שאפילו יש לו איזה סבא יהודי, או סבא רבא. אני מת על ההכרויות האלו, שנמשכות זמן קצר ונפרשים בהם חיים שלמים. אני כל כך נהנה, שאני שוכח לרגע את הקנאה. אחרי הארוחה, העברנו את המזוודות לאיחסון ויצאנו ברגל עם יוליק לסיור מודרך בעיר העתיקה. מזג האוויר היה טוב, שמשי אבל צונן, הסיפורים של יוליק על המבנים המצועצעים היו מעניינים, נהניתי מאד. בצהריים, קיבלנו זמן חפשי להסתובב בעיר העתיקה ולאכול צהריים. אחותי היפה הלכה לחפש מתנות לנכדיה במתחם השופינג שיוליק המליץ עליו, אני שוטטתי לי לבד והאזנתי להסכתים בטלפון. נזקקתי לטלפון גם כדי לנווט: השמות הלטביים של הרחובות והסימטאות אינם נקלטים בקלות, לא קל להתמצא. בסיום הפסקת הצהריים, הגיע תור הסיפור היהודי של ריגה. לא כולם באו לשמוע אותו, חלק מהאנשים החליטו להמשיך עם השופינג והקניות לנכדים, ביניהם רוני ואחותי. אני, שופינג לא מדבר אלי. בקושי הצלחתי למצוא משהו קטן להביא לאהובה, לא לחזור בידיים ריקות. וגם, שמחתי שיהיה לרוני ולאחותי זמן בלעדיי. מי יודע, אולי ייצא מזה משהו.
טורניר הוקי קרח בריגה
ריגה לא הייתה חלק מתחום המושב שתחמה ממשלת רוסיה למגורי יהודים, כשהשתלטה על החלק המזרחי של האיחוד הפולני-ליטאי. קו הגבול עבר עשרים קילומטר דרומה מריגה. הממשלה הצארית לא חיבבה יהודים, ולא נצרכה להם כמו האצילים הפולניים. לפיכך, אין לריגה היסטוריה יהודית מפוארת כמו זו של וילנה ושל יתר העיירות שביקרנו בהן, ההיסטוריה היהודית שלה מתחילה עם הרפורמות של הצאר הנאור אלכסנדר השני במחצית המאה הי"ט. אבל, החיים היהודיים בריגה התעצמו מהר מאד, הקהילה גדלה במהירות, וכשהגרמנים הגיעו, כבר היה להם עם מה לעבוד. האוטובוס שלנו יצא מהפארק של אנדרטת החירות, ואחרי נסיעה קצרה הגיע לגינה הבלתי נמנעת, במרכזה אנדרטת הבטון לשואה, ושוב לוחות האבן והנחושת עם הכיתוב בשפות הרלבנטיות. הגינה בריגה קצת יותר גדולה מזו של פאניווז'יס, הרבה יותר גדולה מזו של באוסקה. בדומה להן, היא נמצאת בשכונה שקטה לא הרחק מהמרכז, תחומה בכבישים פנים עירוניים לא סואנים מדי אבל גם לא לגמרי ריקים. במקום הזה עמד בית הכנסת המרכזי של ריגה, הפרופסור סיפר לנו שפליטים יהודים מפולין וליטא לנו בבית הכנסת הזה, ושהגרמנים ועוזריהם שרפו אותו עליהם לילה אחד, דבר לא נשאר. על אנדרטת הבטון חקוקים שמות חסידי אומות העולם מלטביה, שלא נחשוב שכל הלטבים היו "עוזריהם".
כשחזרנו לאוטובוס, סיפר לנו הפרופסור על הרברטס צוקורס, פושע מלחמה לטבי ידוע, שהצליח להימלט לדרום אמריקה ובחורינו המצויינים הצליחו לחסל. נו, קצת גאווה בתוך הבאסה. עכשיו היו פנינו מועדות ליער רומבולה, גיא ההריגה המרכזי של ריגה, שלפי הוויקיפדיה נמצא 12 ק"מ מהעיר. ברם, נקלענו לפקקים של אחר הצהריים בפריפריה של ריגה. האוטובוס זחל בין הבניינים הכעורים של העידן הסובייטי, לפרופסור וליוליק נגמרו הסיפורים, היה מעיק. כעבור שעה מצא לנו יוליק מקום קטן לעצירת פיפי, חדר שירותים קטן של בית מרקחת קטן במרכז מסחרי שכונתי שכמותו ניתן לראות עדיין בעיירות פיתוח בישראל. בעוד אנו עומדים בתור להיכנס, נפלה ההחלטה לוותר על גיא ההריגה ולחזור העירה לסוכריה שאחרי: סיור ברחוב אלברטה ורחוב אליזבטה, בהם ממוקמים בניינים רבים בסגנון אר-נובו. העיר ריגה ידועה בריכוז הגדול של בניינים בסגנון זה שיש בה. באחד מהם גרו היהודים המפורסמים של ריגה: נחמה וישעיהו ליבוביץ'. אבל שלא כמו עם הגר"א בוילנה ועם לאה גולדברג בקובנה, כאן בריגה לא עשו עניין גדול מהיהודים המפורסמים שלהם. לא פרוטומה, אפילו לא לוח נחושת. כנראה שיש להם די תיירים גם בלי זה. האוטובוס הסיע אותנו למלון, אכלנו ארוחת ערב, יניב בצע וחילק את המאפה הליטאי הצהבהב שנקנה אתמול, נישאו נאומי התודה והשבח הבלתי נמנעים, ויאללה, לשדה התעופה.
פסל החירות של לטביה
[6]
איך אסכם? לא אמליץ על ביקור בליטא ובלטביה למי שאינו חובב היסטוריה כמוני. נופים מדהימים – אין שם. קניות בזיל הזול – אין שם. אפילו לא בריגה, אם להאמין לאלה מהקבוצה שבילו את חצי היום האחרון של הטיול בקניות. ריגה יפה, אבל קטנה. ראיתי ברשת שיש קרוז בים הבלטי שמאפשר ביקורים קצרים בהלסינקי טאלין וריגה, אולי זו דרך הגיונית לחוות את העיר. היות שזה היה טיול מאורגן, לא יצא לי לחוות את המקומיים, חוץ מאשר את הזבנים בחנויות ובבתי הקפה. לתחושתי, הם היו פחות חביבים ולבביים מאשר מקביליהם הפולנים, אם כי עדיין יותר נעימים ממקביליהם ההונגרים.
הטיול הזה השפיע על היחס שלי לטיולים מאורגנים קבוצתיים. זו פעם שלישית שלי בטיול מאורגן, אחרי ארמניה עם אהובה וקבוצה של עובדי שירותי בריאות כללית, ואחרי מוסקבה וסנט פטרבורג עם אחותי הטובה וגיסי ועם קבוצה מקרית של ישראלים, רובם ככולם מן המעמד הבינוני הנמוך. בשלושת הטיולים נפלתי על מדריכים מעולים. בארמניה, הקבוצה הייתה לגמרי לטעמי, אך לא לטעמה של אהובה, שמאז לא הסכימה שנצא לטיולים מאורגנים מטעם מקום העבודה שלה. ברוסיה, חשתי שעוינים אותי בשל מעמדי הסוציו-אקונומי, שלא לומר אשכנזיותי. בטיול הזה, אני הייתי זה שקינא בהצלחותיהם של אחרים והתאמץ להסתיר את זה. לא מעט סבל היה כרוך בהסתרה הזו. לפני עשרים שנה בדיוק טיילתי לבדי באיסטנבול, התיידדתי עם זוג מבוגר בטיול יום, ניסיתי לשמור איתם על קשר בארץ, וגיליתי שיש לי מעט מדי מן המשותף איתם. אין לי כח לעבור חוויה דומה עם הידידים שרכשתי בטיול הזה. זקנתי, עייפתי, נואשתי. ברם, היה לי מעניין לראות איך אחותי היפה מתנהלת בטיולים המאורגנים שהיא יוצאת אליהם. בפעם הבאה שתספר לנו על טיול שהייתה בו, על עניינים שהיו לה עם המדריך ועם הקבוצה, יהיה לי זיכרון חי להשוות אליו. אני גאה על כך, שבמשך שבוע אינטנסיבי איתה הצלחתי לא לריב איתה אפילו פעם אחת. נראה לי שכמעט סיימתי עם טיולים לחבלי ברית המועצות לשעבר, רק עוד לגיאורגיה – ודי.
הנה עוד רומאן שקראתי על חיי היהודים במזרח אירופה של תחילת העת החדשה, אחרי שקראתי את "אדל" של יוכי ברנדס ואת "ספרי יעקב" של אולגה טוקרצ'וק. בין לבין, האזנתי לסדרת ההסכתים המעולה של שלום בוגוסלבסקי "נקמת הגפילטע", על צמיחת היישוב היהודי הגדול והמשפיע באיחוד הפולני-ליטאי. גם במרכז הרומאן הזה עומד גבר יהודי שהתקיים כדמות היסטורית במזרח אירופה של תחילת העת החדשה: נחמיה כהן. הרומאן מצייר אותו כגבר שופע קסם אישי, אבל תזזיתי וחסר מנוחה, נודד בין ערים ועיירות בחיפוש אחר משמעות בעולם המיוסר שאחרי גירוש ספרד ופרעות ת"ח ות"ט. הרומאן "נחמיה" תזזיתי כמו גיבורו: הפרקים קצרים, וכמעט בכל אחד מהם מגיע הגיבור למקום אחר, פוגש אנשים חדשים, נפרד מהקודמים. שפתו של מאיר נהדרת, התחקיר שערך מרשים, כושר ההמצאה שלו מופלא, ההומור שלו מזכיר את זה של מאיר שלו המנוח, אבל התזזיתיות, אבוי, קצת הציקה לי. החיים כל כך תזזיתיים, אי אפשר שהספרות תהיה קצת יותר איטית? עוד צרם לי השימוש שעשה המחבר בשם התואר "גויית" לציון השפה שנחמיה מדבר בה עם כמה מן האנשים שהוא פוגש ובשם התואר "יהודית" לציון השפה שנחמיה מדבר בה עם כמה אחרים. לדעתי, שם התואר "גויית" אינו מכבד את עמי מזרח אירופה ומוחק את ייחודן של השפות השונות הדבורות בפי עמים אלו בעבר ובהווה. מעניין, שיש שפות שהמחבר דווקא כן מציין בשמותיהן, כגון ארמנית, תמהני מדוע. ובאשר לשם התואר "יהודית", אני מוצא שהוא פוגעני כלפי דוברי השפות היהודיות שאינן יידיש. אולי לא היו כאלה במזרח אירופה של המאה הט"ז, אבל ייתכן שיש כאלה בין קוראי הספר בימינו, ובוודאי שיש מי שהוריהם והורי-הוריהם דיברו את השפות הללו. הם יהודים לא פחות מנחמיה, ושפותיהם יהודיות לא פחות.
נחמיה – יעקב צ' מאיר, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2019, 345 עמ' במהדורה המודפסת.
ספר הביכורים של מאיה ערד, "מקום אחר ועיר זרה", היה נהדר. ספרה השני, "כצדיק נעזב", היה טוב מאד. הרומאנים שפרסמה מאז היו שנונים ומבדרים, אף אם לא הגיעו לרמת שני הראשונים. רובם עסקו בישראלים שעברו לחיות בארה"ב, פלח אוכלוסיה שאיננו מרבים לקרוא עליו, לכן היה בהם גם עניין אנתרופולוגי. לפיכך, המשכתי לקרוא את כל ספריה של מאיה ערד, ולא פעם היה לי גם מה לכתוב עליהם. כבר כתבתי, שהפריע לי הבוז האינסופי שרוחשת הסופרת כלפי הגיבורים הנלעגים שלה, היעדר החמלה כלפיהם, הנחמה המעטה מדי שהיא מציעה להם. נראה שלא רק לי זה הפריע, כי לאחר צאת ספרה הקודם "קנאת סופרות", קראתי ריאיון עם הסופרת, בו היא מיחתה על הביקורת הזו. והנה, בספרה החדש "שנים טובות", דומני שראיתי שינוי.
גיבורת הספר היא לאה מוסקוביץ'-צוקרמן, אשה שעלתה עם משפחתה מרומניה לישראל בגיל 8 בשנת 1950, היגרה מישראל לארה"ב בסוף שנות הששים, וחייתה בארה"ב עד מותה כעבור חמשים שנה. בלב הספר רצף של מכתבים שכתבה לאה לחברותיה מהסמינר מדי שנה, לקראת ראש השנה העברי, לאורך חמשים שנותיה בארה"ב. הספר פותח ב"ראשית דבר" מאת העורכת שטיפלה בהוצאת המכתבים לאור, קריקטורה של אשת אקדמיה פמיניסטית מיליטנטית, ונחתם ב"אחרית דבר" שכתב בנה הבכור של לאה, שיזם את הוצאתם לאור בהוצאה עצמית, וכלל בו חיבור שכתבה בתו בת ה-8, נכדתה היחידה של לאה. דמותה של לאה העולה מן המכתבים היא דמות של אשה מעצבנת, כמו רבים מגיבורי ספריה הקודמים של ערד, נשים וגברים כאחד.
מכתביה גדושים קלישאות נמלצות. היא מרבה לעסוק בעוולות שגרמו לה אחרים, ותמיד בתוספת הדגשה שהיא סולחת וממשיכה הלאה, כפי שמומלץ במדריכי עזרה עצמית אמריקאים. אין לה שמץ מודעות לסבל שגורמת היא לאחרים. היא נוהה אחר עושר והצלחה, נופלת שוב ושוב עם גברים שמוכרים לה אשליה של עושר והצלחה, ואינה עוצרת לרגע לחשוב, שאולי היא עושה משהו לא נכון. לאורך רוב הספר, הקורא מתרשם שלאה אינה מודעת לכך שחברותיה ללימודים אינן באמת חברות שלה, ואינן מעוניינות במכתבי ה"שנה טובה" שלה. רק בחלק האחרון של הספר למד הקורא, שלאה הייתה מודעת לכך כל הזמן, ובכל זאת המשיכה בשלה. קשה לי לומר מה עיצבן אותי יותר: הקלולסיות, או ההתעקשות להמשיך ולהטריד. מנקודה מסוימת ואילך, לכל מכתב יש שני חלקים: חלק ראשון ממוען אל כל החברות, שכולו נופת צופים חיובית ואופטימית, וחלק שני ממוען אל החברה היחידה מהסמינר ששומרת איתה על קשר, ובו יש קצת יותר אמת. יש חזרתיות במכתבים, כמו בחייה של לאה: הנה בא גבר חדש, הנה הוא הגבר הנפלא בעולם, אופסי, גם הוא עזב אותה. הנה באים ישראלים חדשים לארצות הברית, הנה לאה תעזור להם להתאקלם ולהשתלב בארץ החדשה, אופסי, הם מסננים אותה מחייהם, כפויי טובה שכמותם. החזרתיות הזו ייגעה אותי.
אולם, בחלקו האחרון של הרומאן, ובמיוחד באחרית הדבר, משתנה הטון של הסופרת כלפי לאה. אנו מתוודעים לדיכוי העמוק שעברה לאה בתחילת חייה, כאשה וכבת למהגרים ממדינה ענייה, ולפגיעה מינית קשה שחוותה כאשה צעירה. היופי שלה, שלאורך כל הספר נרמז לנו שלאה לוקחת כמובן מאליו, עולה מחדש לדיון כמרכיב בדיכוי שנשים עוברות בעולמנו. נחשף המאבק ההירואי של לאה לגדל את שני בניה בתנאי מחסור, מאבק שהסתירה מ"חברותיה" לסמינר. הספר עושה מהלך של מאה שמונים מעלות מהפרולוג שכותבת העורכת הפמיניסטית וקוטל את לאה, עד לאפילוג החומל שכותב עליה בנה המוצלח-יחסית, זה שראה אותה נופלת וקמה שוב ושוב. ואני, אין דבר שנוגע ללבי יותר מחמלה. אין דבר שמרגש אותי יותר ממישהו שרואה מישהו.
עוד דבר שאהבתי, והיה גם בספרה הקודם של ערד, הוא המשחקים המשעשעים שמשחקת הסופרת עם הקוראים. יש עוד סופרים בני ימינו שעושים את זה, זה נחמד. הנה כאן, בשליש האחרון של הספר, מופיעה הסופרת בחייה של הגיבורה בשמה המלא, ועם הפרטים הביוגראפים שלה, שאנו הקוראים מכירים מכתבות היח"צ עליה. במהלך הקריאה, עלה בדעתי שהתאהבויותיה האסוניות של לאה מזכירות את אלה של כביריה הקטנה, גיבורת סרטו של פליני "לילות כביריה". כבר דמיינתי איך אני כותב על זה בבלוג שלי, וקורא את זה בביקורות שנכתבו על הספר. והנה, הסופרת הקדימה אותי: באפילוג, בנה יונתן כותב שהוא צפה יחד עם אימו בסרט הזה, הוא קרא לו "איזה סרט איטלקי או צרפתי", שלא נחשוב שהוא איזה חובב קולנוע אליטיסט, כבר התכוון להביע את מורת רוחו מכביריה באזני אימו, אך כשראה את הדמעות בעיניה, החריש. ריגש אותי, גילוי האהבה הפשוט והחינמי הזה. נהניתי לדמיין את הסופרת קורצת לי ואומרת: חשבת שאתה כזה חכם גדול? חחח, אני חשבתי על זה לפניך.
שנים טובות – מאיה ערד, הוצאת חרגול, 2023, 355 עמ' במהדורה המודפסת.
ראסל הילדברנט, המכונה "ראס", הוא כומר בכנסיה פרוטסטנטית בעיירה ניו-פרוספקט באילינוי, ארצות הברית. הוא נשוי למריון, אביהם של קלם, בקי, פרי וג'דסון. ראס הקים בכנסיה מסגרת לצעירים ושמה "צומת", והפסיד את המנהיגות עליה לכומר צעיר ומגניב ממנו, אמברוז. הזמן הוא ראשית שנות השבעים, שלהי תקופת מלחמת וייטנאם, הזמן בו צעירים הפסיקו לכבד את הוריהם רק משום שהם הוריהם, והתחילו לצפות מהם שיהיו מגניבים, לא מביכים. כמו ב"חירות" וב"טוהר", גם ברומאן הזה פראנזן מגולל את הסיפור מנקודת מבטם של גיבוריו – ראס, מריון, קלם, בקי ופרי. הפרקים המלווים את ראס ומריון הם ארוכים יותר, ומתארים את הבתים בהם גדלו. ראס היה בן יחיד במשפחה אדוקה בקהילה מנוניטית. מריון היא בתם של אב יהודי ואם פרוטסטנטית, שניהם לא היו הורים מיטיבים. האב היהודי הוא פיננסייר קטן, בעל הפרעה דו קוטבית, שמתאבד כאשר עסקיו מתמוטטים בשפל הגדול. נרמז, כי הוריש את מחלת הנפש שלו לבנותיו ולנכדו פרי. אחרי שפראנזן גדש את "חירות" ביהודים הרבה מעבר לשיעורם באוכלוסיית ארה"ב, ואחרי שהדיר אותם כליל מ"טוהר", כאן הם מיוצגים רק בדמות משנית אחת שכבר מתה, אמנם דמות יהודי סטריאוטיפית למדי.
ראס מזכיר במובנים רבים את וולטר מ"חירות" ואת טום מ"טוהר": איש הגון, חרוץ, שוחר טוב, ערכי. ערכיו הם ערכים ליברליים, כמובן, כמו אלה של פראנזן ושל החוג החברתי שלו. אך בשונה מגיבוריו הקודמים של פראנזן, הוא גם איש דתי מאד, אף שבחר דרך אחרת בנצרות מדרכם של הוריו. גם מריון, שבתחילת הרומאן מוצגת כמי שמקושרת לדת בעיקר דרך בעלה והקהילה שלו, מוצאת את דרכה אל ישוע המושיע. כך גם בתם, בקי. המונולוגים הפנימיים של שלושתם מציגים תמונה מעניינת של עולמם הפנימי של נוצרים פרוטסטנטים מאמינים, אם גם מן הקצה הליברלי של המפה הפוליטית. הגרסה העברית של הספר, אותה קראתי, משופעת בהערות שוליים עבור הקורא שאינו מצוי בספרות הקודש הנוצרית ובסדרי הפולחן של הפלגים הרלבנטיים בנצרות.
אין לי טענות כלפי פראנזן על כך שהוא דבק בנוסחה אחת בכתיבתו, בדומה לבן דורו מאיר שלו, המבוגר ממנו בעשור. אדרבא, שיעשה כל אחד את מה שהוא עושה טוב. אני משער שההנאה שלי מן הרומאנים של פראנזן קשורה לעובדה שאני תמיד מחבב את הדמות הראשית שלו ורוצה בטובתה. זה לא קורה לי עם הגיבורים של מאיר שלו, או של מאיה ערד. אני גם מעריך את ההתכוונות של פראנזן לעשות אמנות, לא רק להעביר לקורא את הזמן בכייף ולעשות מזה כסף.
זמן רב חלף מאז חשתי צורך לכתוב דברי פרידה מדמות ציבורית שהלכה לעולמה. אחרי שהצטמצם עולם הבלוגים, ועוד לפני כן, כשהבנתי שאין לי כוחות לדחוף את הגיגיי ברשתות החברתיות כדי ליצור להן קהל קוראים, עברתי לכתוב רק את ההיסטוריה הפרטית שלי, ובכלל זה גם את ההיסטוריה של צריכת הטקסטים שלי, בעיקר של הסכתים שהאזנתי להם וחידשו לי משהו. והנה, למרות שצרכתי את כל הרומאנים של יהושע, אפילו כתבתי כאן על אחד מספריו, למרות כל המסות והמאמרים שלו שקראתי, למרות שהאזנתי להסכת בהשתתפותו מוקדם יותר השנה (פרק של ההסכת "מדברים עברית" אודות ויליאם פוקנר), אין לי יותר מדי מה לומר עליו, עכשיו כשנפטר. אין לי מה להוסיף על ההספדים היפים שכתבו עליו תומר פרסיקו ודורית רביניאן.
הפרוזה שלו ענגה אותי בתיחכום שבה, עם עמדותיו תמיד הסכמתי, ההצלחה שלו ככותב וכאיש משפחה מילאו אותי קנאה. הקטטה שניהל עם אנטון שמאס בשנות הששים התפוגגה ונשכחה, אמירות לא מוצלחות שלו על גרמניה הנאצית והשטחים לא הצמיחו קטטות חדשות. אולי המוצא המזרחי שלו הגן עליו מהתקפה כגון זו שנערכה על גרבוז, אולי גילו הגן עליו מהתקפה דוגמת זו שמתנהלת נגד אחינועם ניני, לא יודע. ואולי זו הקטטה שניהל עם אנטון שמאס ושכמותו, שהגנה עליו מהתווית "אוהב ערבים", שממנה אין תקומה. מה שברור לי הוא, שבשסעים שקורעים כיום את החברה הישראלית, ששוברים את ליבי, יהושע לא שיחק תפקיד שעשוי היה לעורר בי רגש כלשהו עם לכתו. זאת, למרות שהרבה לעסוק בשסעים הללו, ככותב וכדובר, עסק בהם ברצינות ובהעמקה.
שלום חנוך הוציא אלבום חדש ושמו "הרצל לילינבלום", תאגיד גוגל החליט לזכות אותי בשמיעה חינמית שלו דרך היישומון YouTube Music. האזנתי לו בשתי נסיעות אוטובוס, אחת מהעבודה הביתה ואחת למחרת, בכיוון ההפוך. השירים נעדרי מלודיה, כמעט הקראת שירה בליווי נגינה. מזכירים לי קצת קטעי בלוז שערן סבאג משמיע בתכנית שלו "חיים של אחרים", שיוצא לי לשמוע בנסיעה הקצרה מההרקדה הביתה. גם מילות השירים לא מגיעות לרמה שהאיש הגיע אליה בעבר, אבל לפחות אינן מביכות. האיש כועס, אבל הוא לא פתטי. להרבה אמנים ותיקים נגמרים הרעיונות לשירים. האם היו מאפשרים לו להקליט ולהפיץ את האלבום הזה אלמלא עברו המפואר, אלמלא סימל כל כך הרבה לכל כך הרבה אנשים? ואולי זה בעצם טרנד חדש, ששלום חנוך שמע עליו ואני לא, מוסיקה שאי אפשר לזמזם אותה. גם השירים של סימה נון ושל יסמין מועלם הצעירות הם כאלה. רק בריקודי עם יוצא לי להתוודע לשירים חדשים שאפשר לזמזם אותם, כמו "באת לי פתאום" של קרן פלס עם רוני אלטר, או "סלחי לי" של ישי לוי.
גורי אלפי הוציא סדרה חדשה ושמה "היהודי החדש", צפינו בארבעת פרקיה המוקלטים בערוץ YouTube של תאגיד "כאן". בסדרה, אלפי נוסע ברחבי ארצות הברית ומשוחח עם יהודים אמריקאים, רובם נראים בני גילו. רפורמים, קונסרבטיביים, נאו-אורתודוקסים, חרדים, חילוניים, אפרו-אמריקנים שהתגיירו. משפחה שהגרה מאיראן ללוס אנג'לס מייצגת את המזרחיים, שהם עדיין מיעוט קטן בין יהודי ארצות הברית. אלפי עצמו הוא חצי מזרחי, ועוד מצד האב, כך שקשה יותר להאשים אותו שהוא גזען, מתנשא, לא מודע לפריבילגיות שלו. הוא גם שייך למרכז הפוליטי, כך שקשה לפטור אותו כסתם עוד סמולני, וכך לא להקשיב לו. יש לו מרואיינים שאוהבים את ישראל בלהט, יש לו מרואיינים שישראל בכלל לא מעניינת אותם, יש לו מרואיינים שנפגעו מהאורתודוקסיה השלטת בישראל, או מהגזענות בישראל. אלפי שהה שנה בארצות הברית עם אשתו וארבע בנותיו, בניסיון להתניע שם קריירה כאמן סטנדאפ. זה לא קרה, אלפי חזר לביצה התל אביבית, אבל לפחות יצאה מזה סדרה מעניינת ומעוררת למחשבה. אלפי לא מצחיק אותי. הוא חינני, יש לו יציאות שמעלות לי חיוך, אבל הוא לא מצחיק אותי. בכלל, סטנדאפיסטים לא מצחיקים אותי. רק סדרות מעטות מצליחות להצחיק אותי, ביניהן סדרות שיצרו סטנדאפיסטים כמו אדיר מילר וליטל שוורץ. אני כבר לא מדבר על סדרות כמו "בוג'אק הורסמן", שביאסו אותי עד עפר, אין לי מושג מדוע קוראים להן "קומדיה". אני קורא לסוגה הזו "הקומדיה המבאסת". ואולי זה טרנד חדש, שממרומי גילי איני מסוגל להתחבר אליו, עם זכויות היתר שלי.
קבוצה אחת שאלפי לא דיבר איתה היא היהודים שונאי ישראל. הכי רחוק שהוא הגיע זה לראיין בפרק האחרון יהודיה ציונית שהתפטרה מה"ניו יורק טיימס" כי לא יכלה לסבול את האנטישמיות שם, ואפילו היא לא דברה על האנטישמיות המופנמת. אני מניח שזה משום שהסדרה אמורה להנגיש את יהדות ארה"ב לצופה הישראלי, צופה שנאטם כשהוא נחשף לביקורת מרושעת על ישראל. אני, אללי, פוגש לא מעט מהם בקהילת הייעוץ ההדדי. בעצם, רוב הקשר שלי עם יהדות ארה"ב הוא דרך ייעוץ הדדי. אין לי משפחה שם. לאהובה יש, לגרושתי יש, לי אין. אז כתבתי על הסדרה ליועצים שאני בקשר ייעוצי איתם, ושאני יודע שהקיום היהודי בישראל ובארה"ב מעניין אותם, יהודים ובעלי ברית. כתבתי להם על תובנה שעלתה לי בקשר להבדל בין החיים היהודיים בארצות הדוברות אנגלית, ובראשן ארה"ב, לחיים היהודיים בישראל. בארה"ב כל יהודי יכול לחיות את חייו כאילו כל היהודים הם כמוהו: הוא לא גר ליד יהודים שונים ממנו, לא מתחרה איתם על אותם משאבים, לא נאלץ להשתתף איתם בקבלת החלטות על המרחב הציבורי. בישראל – כן. מהמעט שאני קורא ושומע, החיים היהודיים בצרפת ובמדינות חבר העמים דומים יותר לחיים בישראל מאשר לאלה שבארה"ב: צרות משותפות דוחפות את היהודים אלה אל אלה. קיוויתי שהתובנה הזו תעורר סוג של דיון, ואולי תעורר מישהו מבעלי הברית להתערב ולאתגר את ההשתררות המתמשכת של יהודי ארה"ב בקהילת הייעוץ ההדדי עלינו הישראלים. זה עדיין לא קרה.
מאיה ערד הוציאה לאור רומאן חדש ושמו "קנאת סופרות". אהובה הורידה אותו דרך יישומון "עברית", וכיוון שכך, קראתי אותו גם. אני זוכר כמה אהבתי את הרומאן הראשון של ערד, "מקום אחר ועיר זרה". קניתי ממנו שני עותקים, כדי שאוכל להשאיל אותו לכל מי שאני מכיר. גם את הרומאנים הבאים שלה קניתי וקראתי. ברם, התלהבותי מהם הלכה ופחתה. לא יכולתי לשאת את ההתנשאות שלה על הדמויות שלה, את היעדר החמלה כלפי הקלפים הגרועים שהחיים חילקו להן, את ההתענגות על העליבות שלהן. בריאיון שנתנה עם צאת ספרה החדש, אמרה ערד שהיא לא מבינה מדוע באים אליה בטענות ואין באים בטענות לחנוך לוין, שאף הוא ידוע כמי שמתעלל בדמויות העלובות שלו ולועג להן. חשבתי לעצמי, ייתכן שזה משום שהפיליטונים של לוין קצרים יותר, אינם נפרשים על מאות עמודים ואינם כוללים כל כך הרבה דמויות משנה, שלכל אחת מהן שם פרטי משלה. בחלוף השנים, הפסקתי לרכוש את ספריה של ערד ולהמליץ עליהם. אבל, היות שאהובה המשיכה לרכוש אותם, קראתי אותם. בכל זאת, אין הרבה פרוזה עברית איכותית שעוסקת בחיי הישראלים בישראל, עוד פחות מזה פרוזה שעוסקת בחיי הישראלים בארה"ב. וגם, תמיד טוב שיהיו לי נושאים לשיחה עם אהובה ועם בני משפחתה חובבי הספר. והנה, הפתעה: הרומאן האחרון של ערד עוסק בסצנה הספרותית הישראלית, והגיבורה המרכזית היא סופרת ישראלית בת דורה של ערד, שסופגת את הביקורת שיש לי על ערד. לא רק לי, כנראה. בנוסף, יש גיבורה משנית, שבאמצע הרומאן מסתבר לנו שהיא דמות המספרת ברומאן. תעלול שכבר פגשתי ב"דברי מתיקה" של איאן מקיואן. גם לדמות המספרת העניקה ערד כמה מאפיינים שלה עצמה. ואני, אני אוהב את המשחקים האלה, שסופרים בני זמננו משחקים עם הקוראים שלהם. מה שחשבת הוא לא מה שבאמת, המספר שחשבת שאתה מכיר – טעית בו לגמרי. אני לא יודע לומר אם זה טרנד חדש, אולי היו רומאנים כאלה גם לפני חמישים שנה ויותר, רק שאני לא התוודעתי אליהם. אני יודע לומר שזה מלהיב אותי, שאני אוהב את זה.
בפרוש חג סוכות, יואב קרני פרסם באתר כלכליסט מאמר המתאר את הפוגרום שביצעו חייליו של הגנרל הרוסי-פולני דלעיל בעיירה פלוטניצה בבלארוס בימים הראשונים של חג הסוכות תרפ"א, אוקטובר 1920. בפוגרום הזה נרצח הסבא רבא של אמו. אני משער שאפשר למצוא את הכתבה בבלוג של יואב קרני, אני מצאתי אותה בפורטל "רגעים היסטוריים".
התיאורים מזכירים זוועות שקראתי עליהן בתיאורי ג'נוסייד בארצות עולם שלישי: כריתת איברים, שריפת חיים, מעשי אונס המוניים. קרני כתב, שהרוסים הלבנים שהגרו לאירופה תרמו רבות לגיבוש השקפת העולם של הנאצים הראשונים. שהפוגרומים בזמן מלחמת האזרחים של רוסיה 1918-1920 היו חזרה כללית לקראת השואה. לא רק רוסים לבנים נטלו בהם חלק: גם האוקראינים, הבלארוסים, הפולנים. הוא כתב, שבעיני פטריוטים פולנים ובלארוסים, הגנרל היה גיבור לאומי. אז חשבתי לחפש איזכור של הגנרל ופועלו באינטרנט הדובר אנגלית, ולהעלות לקבוצת הפייסבוק של יחסי יהודים-פולנים, להזכיר שרצח יהודי פולין לא התחיל עם הפלישה הגרמנית. לא מצאתי כלום על הגנרל, ואיזכור של פלוטניצה מצאתי רק בפנקס קהילות. אז ירדתי מזה.
זיכרון בפועל 