18.10.2023
[1]
שנת חיי החמישים ותשע הייתה שנה דרמטית למדינת ישראל, שנה ששינתה את מהלך ההיסטוריה, ועוד תשנה את מהלך חיי בדרכים שעוד אין לי דרך לצפות. שום דבר לא יהיה כשהיה. בבחירות לכנסת בנובמבר זכתה קואליציה של פופוליסטים, פונדמנטליסטים, כהניסטים וחרדים לרוב מוצק של 64 חברי כנסת. בנימין נתניהו הקים ממשלה שקרא לה ממשלת "ימין על מלא". בינואר, יזמה הקואליציה חבילת הצעות חוק שמטרתן מיטוט האיזונים והבלמים המעטים שעדיין מאפשרים מראית עין של דמוקרטיה מערבית מתפקדת בישראל. גל מחאה שלא היה כמותו שטף את הארץ, אפילו לכפר סבא הגיע: כל מוצ"ש לקחנו איתנו דגלי ישראל והלכנו להפגנה בכיכר של קניון "ערים". נגד ההפיכה המשטרית, בעד הדמוקרטיה. אנשים שאלו אותי מה יהיה, אנחנו מפגינים ומפגינים והם לא חוזרים בהם מההתקפה על הדמוקרטיה. על כך הייתי עונה, שמלחמת העולם השניה נמשכה שש שנים, ורק אחרי שלוש שנים התחיל להתברר מי ינצח. צריך סבלנות. אבל אני זוכר לפחות שיחה אחת במשרד, שבה הערכתי שנסראללה יתפתה לתקוף אותנו בשעת חולשתנו, וזה יטרוף את הקלפים. או שאולי כתבתי את זה בקבוצת הוואטסאפ שבה אני מדבר על פוליטיקה. והנה, בבוקר שבת שמחת תורה, אכן נפתחה הרעה ודווקא מדרום: כח עילית של חמאס חדר לשטח ישראל, עד אופקים הגיע, הרג יותר מאלף ומאתיים ישראלים ותיירים, לקח יותר ממאה בני ערובה לשטח עזה, התעלל בחיים ובמתים, העלה לרשתות תמונות זוועה. בכלי התקשורת וברשתות החברתיות זועקים על מחדל שלא היה כמוהו מאז 1973, נזכרים ומזכירים שואה ופוגרומים, דורשים נקמה. אבל מה כבר אפשר לעשות? עוד פלישה לעזה, שתעלה לנו בעוד הרוגים ותעמיס על מצפוננו את מה שיעוללו החוטפים לבני הערובה? עוד הפגזות, שיפגעו באזרחים אך לא בלוחמי חמאס במנהרות שלהם? תהיינה הפגזות, ותהיה פלישה, אבל שום דבר לא יחזיר את הגלגל לקדמותו, ושום דבר לא יהיה כשהיה. אין לדעת אם יהיה טוב יותר או רע יותר. אני דווקא מאמין שיהיה טוב יותר.
[2]
לשנת חיי החמישים ותשע יעדתי מהלך קטן ומהלך גדול: הפקת ייפוי כח מתמשך אצל האפוטרופוס הכללי, וקניית דירה משלי. את המהלך הראשון השלמתי בעזרת עו"ד שהכרתי דרך אהובה, רמי כץ שמו. תוך כדי ההכרות שנוצרה בינינו, נוכחתי שהוא אדם הגון וסבלני, וכשהבנתי שהוא עוסק גם בנדל"ן, החלטתי שאשכור את שירותיו גם לשם כך. התחלנו את חיפוש הדירה לרכישה בחודש מארס, עוד בטרם מלאה שנה לחוזה השכירות שלנו לדירה ברחוב בילינסון. חשבתי, שכמו שלקח לנו המון זמן למצוא דירה להשכרה שתהיה לטעמנו, כך ייקח לנו המון זמן למצוא דירה לרכישה שתהיה לטעמנו, ולכן מוטב להתחיל מוקדם, שלא נהיה בלחץ. הכנתי רשימה מפוארת של דרישות שדירתי העתידית צריכה לעמוד בהן, והתכוונתי להתעקש על מרביתן. חודש עבר בלי שמצאתי כלום, ופניתי למתווכת שרוקדת איתנו בקאנטרי ברעננה, מאיה. היא לקחה אותנו לראות שתי דירות פאר עם מרפסת שמש. כבר בראשונה אמרתי לה שמרפסת שמש זה לא בשבילי, וזה לא מנע ממנה להראות לי את השניה, מה שלא מצא חן בעיניי כלל וכלל. מתווכת אחרת, אוולין שמה, הייתה קשובה אלי יותר. ראינו דרכה דירה יפה במיקום לא מוצלח, ודירה לא מוצלחת במיקום לא רע.
והנה, כעבור שלושה חודשים של חיפושים לא מאד אינטנסיביים, אהובה מצאה בפייסבוק דירה שהתאהבתי בה מיד. זו הייתה הדירה השמינית שראינו: סמוכה לקניון "ערים", קומה שביעית בבניין לא חדש אבל מתוחזק היטב, בלי מרפסת שמש אבל עם כיווני אוויר מעולים וחלונות שרואים מהם את הרי שומרון. רשומה בטאבו, חניה בטאבו. מכל רשימת הדרישות שהכנתי, רק ממ"ד היה חסר. היות ששוק הנדל"ן היה בקיפאון עמוק, לא חששתי שמישהו יחטוף לי את הדירה. המוכרים, אירה וסרגיי גורוחוד, התגלו כאנשים חביבים שנעים לעבוד איתם. יש משום סיבוך בעובדה שהם מוכרים את הדירה כדי לעזוב את הארץ, יש אי בהירות ביחס לתשתית החשמל, אבל החלטתי לקחת את הסיכונים ולקנות את הדירה. סרגיי לא הסכים לרדת במחיר בשום אופן, זה היה עניין של עיקרון אצלו, אבל המחיר היה מלכתחילה נמוך ממחיר השוק, והמוכרים הסכימו להשאיר לנו את כל מכשירי החשמל שלהם. חתמנו חוזה באוגוסט, ובסוף אוקטובר אקבל את המפתח לדירה. נצבע אותה, ונוכל לעבור. נשאר לי עוד לעדכן את החוזה לחיים משותפים שיש לי עם אהובה, לעדכן את הצוואה שלי, ולמצוא שוכר חדש לדירה השכורה שאנחנו עוזבים באמצע החוזה. וגם אם לא אמצא, זה רק כסף שילך לאיבוד, לא הרבה כסף ביחס להפרש בין המחיר בו קניתי את הדירה ומחיר השוק.
[3]
שברתי השנה שיא בנסיעות לחו"ל: נסעתי לחו"ל לא פחות מחמש פעמים. נסעתי עם אהובה והמשפחה שלה לשבוע בפאריס לכבוד יום ההולדת השמונים של אמא שלה, נסעתי עם אחותי היפה לטיול מאורגן בליטא ולטביה, נסעתי עם אהובה לנופשון בכרתים, נסעתי לסדנת ייעוץ הדדי בהולנד, ולבסוף, בחול המועד סוכות, נסעתי עם אהובה ועם החברים שלה מקבוצת הריצה לירדן, לוואדי ראם ולפטרה. זוג חברים, שעמדו איתנו מדי מוצ"ש בהפגנה, הציעו להסיע אותנו לאילת ובחזרה ברכב החברה שלהם. חזרנו ביום רביעי, ובשבת פרצה המלחמה. באותו יום, התפרץ אצלי גם וירוס בטן מטורף, לא יודע אם קשור לנסיעה לירדן או לא. מצד אחד, מתוך קבוצה של שבעה זוגות, אני ועוד אחת חלינו. מצד שני, רופאת המשפחה אמרה שיש וירוס בטן שמסתובב עכשיו בארץ ומפיל אנשים. שכבתי בבית שבוע, לא הקפדתי לצאת לחדר המדרגות באזעקות. ביומיים הראשונים התעלפתי שלוש פעמים, כנראה עקב התייבשות. אהובה הרימה אותי מהרצפה, לקחה את זה הרבה יותר קשה ממני.
לפני כן, בדצמבר, שוב נפלנו שנינו עם קורונה. אהובה טוענת שנדבקנו מבונבון, שמצידו סרב לבצע בדיקת אנטיגן. האמת, אפשר להבין אותו, לו אין ימי מחלה שהוא יכול לקחת, לו אין חברים לעבודה שיסתכלו עליו עקום אם יגלו שהדביק אותם. בונבון השקיע השנה מאמץ גדול בבחינות הפסיכומטריות, בתקווה להשיג ציון שיאפשר לו להירשם ללימודי פיזיותרפיה. הוא ניגש לבחינה פעמיים, בפעם השניה קיבל ציון ממש קרוב, אבל לא מספיק. אני מעריך את היכולת שלו להמשיך בדבר שכל כך קשה לו, לא להתייאש. אחיה הצעיר של אהובה ואשתו קבלו סוף סוף את התינוק שהביאו בפונדקאות. הלז התגלה כתינוק טוב מזג שכיף להשתעשע איתו, וגם הוריו יותר נינוחים ביחס אליו מאשר פיצקי ואשתו ביחס לנכדי היחיד, שאני נדרש לזהירות מופלגת כשאני מתקרב אליו, שאני מרגיש שאמא שלו לא סומכת עלי בקשר אליו. השנה סוף סוף התחיל הנכד ללכת, וגם אומר מלים ספורות בעברית ובצרפתית.
אהובה החלה לסבול השנה מסימני הגיל, כגון גלי חום. אני המשכתי לסבול מהצטננויות, ומקלקולי קיבה שלא זיהיתי את מקורם, אבל הביאו אותי לצמצם עוד יותר את המזון שאני צורך בעבודה. המשכתי לסבול מהשיניים: סתימות שהתפוררו, זיהום בחניכיים. המעבר לסניף "כללית סמייל" בכפר סבא לא היה מוצלח, בסניף ברעננה קיבלתי שירות יותר טוב. רק השיננית בסניף כפר סבא, כפרה עליה, אשה כל כך נעימה. היא החמיאה לי על איך שאני שומר על השיניים ואמרה שדי אם אגיע אליה לטיפול פעמיים בשנה. מנהל המרפאה, שרשום כרופא האישי שלי אבל לא נמצא שם כשאני צריך אותו, גזר עלי לישון עם סד שיניים. בשנותיי האחרונות בראשל"צ כבר התחלתי לישון עם סד כזה, הרופא שהכרתי דרך אהובה אמר שאני לא צריך. מה לעשות, כל רופא עם הגישה שלו. כשאסיים את ההתעסקות עם הדירה החדשה, אתחיל בהליכים לקראת בדיקת קולונוסקופיה, הגיע הזמן.
[4]
ניסיון שעשיתי ללמד ייעוץ הדדי בזום לא עלה יפה. איב ארגנה לי הרצאת מבוא בזום לטובת הבת שלה, הצליחה להביא גם כמה חברות שלה וכמה יועצות שלמדו יסודות בעבר ולא מצאו מסגרת, כולן עולות ותיקות מחבר העמים. אבל, רק גבר אחד הביע רצון ללמוד אצלי יסודות, אדי שמו, גם הוא מעליית שנות התשעים. התחלתי ללמוד אותו אחד על אחד, נשאתי בסבלנות את ההברזות שלו ואת אי הנכונות שלו לעשות סשנים בין פגישותנו, הרגשתי שקורה בינינו משהו. ואז, הוא החליט לנתק מגע. כשחזר אחרי חודש ורצה להמשיך היכן שהפסקנו, אני כבר לא רציתי. ביום קיץ אחד, לקחתי יום חופשה ובאתי לתמוך בהרצאת מבוא שקיימה נהורה ב"בית המתנדב" בהוד השרון. זה היה מפגש ראשון של ייעוץ הדדי שבאתי אליו מאז הקורונה, וזה היה נחמד. כשנהורה הציעה שאלמד בזום שתי חברות של אחותה, אמרתי לה שאשמח ללמד, אבל שמישהו אחר יארגן. לא רוצה יותר להתעסק בריאיונות, בהברזות, בהשגת רישיון קבוצתי לזום. החלטתי שלא אבוא למפגשי המנהיגים של האזור, שמתקיימים כבר פנים אל פנים. פעם אחת הסכמתי להתחבר דרך זום, ונזכרתי כמה המפגשים האלה מורידים לי. לאחד המפגשים האלו, שנעדרתי ממנו, הגיעה רכזת המחוז, ובסיומו הדיחה את רכזת האיזור ומינתה את עצמה למחליפתה. בכך בא סוף להתעסקות הבלתי נגמרת ברצון של רכזת האיזור לפרוש מתפקידה ולמנות את נהורה במקומה. טוב שכך.
התנדבתי כמה פעמים להיות קו-הוסט בוובינרים בינלאומיים, וכך הזדמן לי להיות מחובר ליועצים מן העולם בלי להירשם ובלי לשלם. במיוחד נהניתי להשתחל לקבוצות שהתקיימו לטובת פעילי סביבה ערבים, ששמעו על ייעוץ הדדי בועידת האקלים שהתקיימה בשארם-א-שייח'. באביב קיבלתי הזמנה לסדנת גברים בהולנד, שכוונה להיות ניסוי כלים ראשון מסוגו לסדנה פנים אל פנים בעידן הקורונה. אנשים טובים התקבצו ליצור פרוטוקול מוקפד להתנהלות בסדנה כזו, שהוכתרה בשם "סדנה היברידית": חלקה בנוכחות פיזית באתר וחלקה בחיבור מקוון. אנשים טובים בנו באתר תשתית טכנולוגית מרשימה שתתמוך בפרוטוקול. ואז, כשלראשונה יצא מישהו חיובי בבדיקת אנטיגן, פרצה היסטריה וכל העסק התפרק. בכל זאת, יצא לי לעשות קצת עבודה על שעמום, רגש שרק השנה הבנתי כמה החלטות גרועות עשיתי בהשפעתו. התגבשה אצלי הבנה, שסדנת ייעוץ הדדי בשבילי היא רצף ימים שלמים של סבל מנוקדים ברגעים של התעלות. אפילו עם הקבוצה הזו, שטובה ממנה לא תהיה, חשתי רוב הזמן בקצה כוחותיי. לא ישן מספיק, אוכל יותר מדי, חושש לספוג ביקורת על ביצועיי, ולכן עושה טעויות. ומשלם עליהן.
אהובה החלה מצטרפת אלי לריקודי עם מפעם לפעם, רק לריקודי מעגל. אף שחסרים לה היסודות, היא משתלבת, ואני כבר רואה אותה עומדת לקשקש עם נשים בגילה. היא כבר לא מקפידה לרקוד מחוץ למעגל החיצוני, ואני, כבר פחות מקפיד להיות לידה כל הזמן. מעמדי החברתי בהרקדות השתפר מאז שכולם ראו שיש לי בת זוג, ועוד אחת שנראית טוב יותר מרוב הנשים בהרקדה.
[5]
בעבודה, שינוי גדול חל השנה, ולטובה. כפי שצפיתי בשנה שעברה, בוב זכה במכרז לניהול הצוות שלנו ונכנס לתפקיד בדצמבר. מה שלא צפיתי הוא, שהצוות שלנו יתאחד עם צוות מהשלוחה בירושלים למדור אחד תחת בוב, שיתר עובדי מחלקת סיסטם יוגדרו כמדור נפרד עם מנהל מדור משלהם, ושכמה מתחומי האחריות של מדור סיסטם יעברו לאחריות המדור שלנו, שייקרא מעתה "מדור תשתיות אפליקטיביות", ויקח עליו משימות שפחות קשורות לתשתיות מערכת ההפעלה והחומרה ויותר קשורות לתמיכה בתכניתנים. אני, כבר מזמן העליתי בפני מנהל האגף ומנהל המחלקה את רצוני ללמוד לבצע משימות שקשורות לתמיכה בתכניתנים, הם לא עשו עם זה כלום. וכעת, בוב ביזמתו הציע לי להיכנס לשני נושאים כאלה: מערכת ניהול הטבלאות DPT ומערכת ניהול מסד הנתונים DB2. אמנם שתי המערכות האלו ותיקות מאד, ממש לא חזית הטכנולוגיה, אבל בשבילי ההתעסקות הזו חדשה, וחושפת אותי לתהליכים ולאנשים בתאגיד שלא הכרתי. על DPT אני לומד מגבי, תכניתן ותיק ממדור סיסטם שעומד לפני פרישה, ועל DB2 אני לומד מבוב עצמו. מבוב קשה לי יותר ללמוד: הוא פחות מסודר מגבי, צץ במפתיע במשרדנו ומרבה לקפוץ מנושא לנושא, אבל הוא מבין שייקח לי זמן להיכנס לעניינים ולא דוחק בי. על שני הנושאים אני עובד במקביל לשני חבר'ה מהשלוחה בירושלים, שניהם חמודים ומקצועיים, כייף לי לעבוד איתם. כמו כן גיליתי שכייף לי לעבוד עם אנשים בשיתוף מסך בסקייפ, בלי שהם ישבו על ידי. כשבוב מגיע מירושלים ומתעקש לשבת לידי, פחות נח לי.
אז מהבחינה המקצועית זו הייתה שנה טובה, אבל מהבחינה האישית – פחות. עם פרישתו הסופית של פול, גבר הלחץ עלי להיכנס לנעליו כאחראי על תשתית CICS, דבר שמעולם לא רציתי ולא ביקשתי. באחת הפעמים בהן אמרתי את זה, ענה לי מנהל המחלקה ברוגז: "לא רוצה, רק תגיד, אין בעיה!". מאותו יום, החלו בוב והוא להתייחס אל בריאן כאל מחליפו של פול בתפקיד. עם זה אין לי בעיה, להיפך, אני רק מצטער בשביל התכניתנים שיצטרכו להתרגל למוזרויות של בריאן. אבל הדרך שבה זה נעשה לא מצאה חן בעיניי כלל וכלל. בשיחת משוב שערכו אתי מנהל המחלקה ובוב בפברואר, מנהל המחלקה הביע את הערכתו לידע שלי, ואז מתח ביקורת על מה שהוא תיאר כתבוסתנות שלי, כנטיה שלי תמיד לחשוב מדוע אי אפשר לעשות משהו במקום לחשוב איך לעשות אותו. זה פגע בי במקום רגיש. אחר כך הראה לי את הציונים שחלק לי בחוות הדעת, הם היו גרועים במקצת מאלה שנתן לי מנהל האגף במשוב הקודם. ממנהל האגף מזמן כבר אין לי ציפיות, ממנהל המחלקה היו לי. החלטתי שמכאן והלאה אנהג בשניהם כפי שהתחלתי לנהוג במנהל האגף: לא אביע דעה על הרעיונות שלהם, לא אציף נקודות כשל שאני רואה בתכניות שלהם. אבקש את עזרתם בדברים שהם יכולים לעזור בהם, אענה בנימוס ובקיצור לשאלות כמו "מה נשמע" ו"איך העניינים", וזהו. בלי צחוקים ובלי יציאות לארוחות צהריים. עם זאת, התחלתי להופיע מפעם לפעם ב Happy hour שמארגנים צעירי המחלקה בימי חמישי אחר הצהריים, למרות שמנהל המחלקה ולפעמים גם מנהל האגף באים לשם ומסתחבקים.
כמה חודשים לאחר שפרש, הפתיע אותי פול בהזמנה לחתונת בתו. אני לא אוהב ללכת לאירועים של אנשים בעבודה, אבל להזמנה אישית כזו לא יכולתי לסרב. החתונה התקיימה באולם אירועים על חוף הים של יפו ביום ששי בבוקר, ולהפתעתי, דווקא היה לי נחמד. פול התייחס אלי מאד יפה, ואני הבנתי שהוא באמת חיבב אותי כאדם, לא רק כחבר לעבודה שמגבה אותו בטיפול ב CICS. אשתדל להרים לו טלפון אחת לכמה חודשים ולהתעניין בשלומו.
#פרוייקטים #בריאות וגוף #המשפחה #המדינה #ייעוץ הדדי ותחביבים אחרים #עבודה
זיכרון בפועל 