פורסם ב ימי הולדת

חמישים ותשע

18.10.2023

[1]

שנת חיי החמישים ותשע הייתה שנה דרמטית למדינת ישראל, שנה ששינתה את מהלך ההיסטוריה, ועוד תשנה את מהלך חיי בדרכים שעוד אין לי דרך לצפות. שום דבר לא יהיה כשהיה. בבחירות לכנסת בנובמבר זכתה קואליציה של פופוליסטים, פונדמנטליסטים, כהניסטים וחרדים לרוב מוצק של 64 חברי כנסת. בנימין נתניהו הקים ממשלה שקרא לה ממשלת "ימין על מלא". בינואר, יזמה הקואליציה חבילת הצעות חוק שמטרתן מיטוט האיזונים והבלמים המעטים שעדיין מאפשרים מראית עין של דמוקרטיה מערבית מתפקדת בישראל. גל מחאה שלא היה כמותו שטף את הארץ, אפילו לכפר סבא הגיע: כל מוצ"ש לקחנו איתנו דגלי ישראל והלכנו להפגנה בכיכר של קניון "ערים". נגד ההפיכה המשטרית, בעד הדמוקרטיה. אנשים שאלו אותי מה יהיה, אנחנו מפגינים ומפגינים והם לא חוזרים בהם מההתקפה על הדמוקרטיה. על כך הייתי עונה, שמלחמת העולם השניה נמשכה שש שנים, ורק אחרי שלוש שנים התחיל להתברר מי ינצח. צריך סבלנות. אבל אני זוכר לפחות שיחה אחת במשרד, שבה הערכתי שנסראללה יתפתה לתקוף אותנו בשעת חולשתנו, וזה יטרוף את הקלפים. או שאולי כתבתי את זה בקבוצת הוואטסאפ שבה אני מדבר על פוליטיקה. והנה, בבוקר שבת שמחת תורה, אכן נפתחה הרעה ודווקא מדרום: כח עילית של חמאס חדר לשטח ישראל, עד אופקים הגיע, הרג יותר מאלף ומאתיים ישראלים ותיירים, לקח יותר ממאה בני ערובה לשטח עזה, התעלל בחיים ובמתים, העלה לרשתות תמונות זוועה. בכלי התקשורת וברשתות החברתיות זועקים על מחדל שלא היה כמוהו מאז 1973, נזכרים ומזכירים שואה ופוגרומים, דורשים נקמה. אבל מה כבר אפשר לעשות? עוד פלישה לעזה, שתעלה לנו בעוד הרוגים ותעמיס על מצפוננו את מה שיעוללו החוטפים לבני הערובה? עוד הפגזות, שיפגעו באזרחים אך לא בלוחמי חמאס במנהרות שלהם? תהיינה הפגזות, ותהיה פלישה, אבל שום דבר לא יחזיר את הגלגל לקדמותו, ושום דבר לא יהיה כשהיה. אין לדעת אם יהיה טוב יותר או רע יותר. אני דווקא מאמין שיהיה טוב יותר.

[2]

לשנת חיי החמישים ותשע יעדתי מהלך קטן ומהלך גדול: הפקת ייפוי כח מתמשך אצל האפוטרופוס הכללי, וקניית דירה משלי. את המהלך הראשון השלמתי בעזרת עו"ד שהכרתי דרך אהובה, רמי כץ שמו. תוך כדי ההכרות שנוצרה בינינו, נוכחתי שהוא אדם הגון וסבלני, וכשהבנתי שהוא עוסק גם בנדל"ן, החלטתי שאשכור את שירותיו גם לשם כך. התחלנו את חיפוש הדירה לרכישה בחודש מארס, עוד בטרם מלאה שנה לחוזה השכירות שלנו לדירה ברחוב בילינסון. חשבתי, שכמו שלקח לנו המון זמן למצוא דירה להשכרה שתהיה לטעמנו, כך ייקח לנו המון זמן למצוא דירה לרכישה שתהיה לטעמנו, ולכן מוטב להתחיל מוקדם, שלא נהיה בלחץ. הכנתי רשימה מפוארת של דרישות שדירתי העתידית צריכה לעמוד בהן, והתכוונתי להתעקש על מרביתן. חודש עבר בלי שמצאתי כלום, ופניתי למתווכת שרוקדת איתנו בקאנטרי ברעננה, מאיה. היא לקחה אותנו לראות שתי דירות פאר עם מרפסת שמש. כבר בראשונה אמרתי לה שמרפסת שמש זה לא בשבילי, וזה לא מנע ממנה להראות לי את השניה, מה שלא מצא חן בעיניי כלל וכלל. מתווכת אחרת, אוולין שמה, הייתה קשובה אלי יותר. ראינו דרכה דירה יפה במיקום לא מוצלח, ודירה לא מוצלחת במיקום לא רע.

והנה, כעבור שלושה חודשים של חיפושים לא מאד אינטנסיביים, אהובה מצאה בפייסבוק דירה שהתאהבתי בה מיד. זו הייתה הדירה השמינית שראינו: סמוכה לקניון "ערים", קומה שביעית בבניין לא חדש אבל מתוחזק היטב, בלי מרפסת שמש אבל עם כיווני אוויר מעולים וחלונות שרואים מהם את הרי שומרון. רשומה בטאבו, חניה בטאבו. מכל רשימת הדרישות שהכנתי, רק ממ"ד היה חסר. היות ששוק הנדל"ן היה בקיפאון עמוק, לא חששתי שמישהו יחטוף לי את הדירה. המוכרים, אירה וסרגיי גורוחוד, התגלו כאנשים חביבים שנעים לעבוד איתם. יש משום סיבוך בעובדה שהם מוכרים את הדירה כדי לעזוב את הארץ, יש אי בהירות ביחס לתשתית החשמל, אבל החלטתי לקחת את הסיכונים ולקנות את הדירה. סרגיי לא הסכים לרדת במחיר בשום אופן, זה היה עניין של עיקרון אצלו, אבל המחיר היה מלכתחילה נמוך ממחיר השוק, והמוכרים הסכימו להשאיר לנו את כל מכשירי החשמל שלהם. חתמנו חוזה באוגוסט, ובסוף אוקטובר אקבל את המפתח לדירה. נצבע אותה, ונוכל לעבור. נשאר לי עוד לעדכן את החוזה לחיים משותפים שיש לי עם אהובה, לעדכן את הצוואה שלי, ולמצוא שוכר חדש לדירה השכורה שאנחנו עוזבים באמצע החוזה. וגם אם לא אמצא, זה רק כסף שילך לאיבוד, לא הרבה כסף ביחס להפרש בין המחיר בו קניתי את הדירה ומחיר השוק.

[3]

שברתי השנה שיא בנסיעות לחו"ל: נסעתי לחו"ל לא פחות מחמש פעמים. נסעתי עם אהובה והמשפחה שלה לשבוע בפאריס לכבוד יום ההולדת השמונים של אמא שלה, נסעתי עם אחותי היפה לטיול מאורגן בליטא ולטביה, נסעתי עם אהובה לנופשון בכרתים, נסעתי לסדנת ייעוץ הדדי בהולנד, ולבסוף, בחול המועד סוכות, נסעתי עם אהובה ועם החברים שלה מקבוצת הריצה לירדן, לוואדי ראם ולפטרה. זוג חברים, שעמדו איתנו מדי מוצ"ש בהפגנה, הציעו להסיע אותנו לאילת ובחזרה ברכב החברה שלהם. חזרנו ביום רביעי, ובשבת פרצה המלחמה. באותו יום, התפרץ אצלי גם וירוס בטן מטורף, לא יודע אם קשור לנסיעה לירדן או לא. מצד אחד, מתוך קבוצה של שבעה זוגות, אני ועוד אחת חלינו. מצד שני, רופאת המשפחה אמרה שיש וירוס בטן שמסתובב עכשיו בארץ ומפיל אנשים. שכבתי בבית שבוע, לא הקפדתי לצאת לחדר המדרגות באזעקות. ביומיים הראשונים התעלפתי שלוש פעמים, כנראה עקב התייבשות. אהובה הרימה אותי מהרצפה, לקחה את זה הרבה יותר קשה ממני.

לפני כן, בדצמבר, שוב נפלנו שנינו עם קורונה. אהובה טוענת שנדבקנו מבונבון, שמצידו סרב לבצע בדיקת אנטיגן. האמת, אפשר להבין אותו, לו אין ימי מחלה שהוא יכול לקחת, לו אין חברים לעבודה שיסתכלו עליו עקום אם יגלו שהדביק אותם. בונבון השקיע השנה מאמץ גדול בבחינות הפסיכומטריות, בתקווה להשיג ציון שיאפשר לו להירשם ללימודי פיזיותרפיה. הוא ניגש לבחינה פעמיים, בפעם השניה קיבל ציון ממש קרוב, אבל לא מספיק. אני מעריך את היכולת שלו להמשיך בדבר שכל כך קשה לו, לא להתייאש. אחיה הצעיר של אהובה ואשתו קבלו סוף סוף את התינוק שהביאו בפונדקאות. הלז התגלה כתינוק טוב מזג שכיף להשתעשע איתו, וגם הוריו יותר נינוחים ביחס אליו מאשר פיצקי ואשתו ביחס לנכדי היחיד, שאני נדרש לזהירות מופלגת כשאני מתקרב אליו, שאני מרגיש שאמא שלו לא סומכת עלי בקשר אליו. השנה סוף סוף התחיל הנכד ללכת, וגם אומר מלים ספורות בעברית ובצרפתית.

אהובה החלה לסבול השנה מסימני הגיל, כגון גלי חום. אני המשכתי לסבול מהצטננויות, ומקלקולי קיבה שלא זיהיתי את מקורם, אבל הביאו אותי לצמצם עוד יותר את המזון שאני צורך בעבודה. המשכתי לסבול מהשיניים: סתימות שהתפוררו, זיהום בחניכיים. המעבר לסניף "כללית סמייל" בכפר סבא לא היה מוצלח, בסניף ברעננה קיבלתי שירות יותר טוב. רק השיננית בסניף כפר סבא, כפרה עליה, אשה כל כך נעימה. היא החמיאה לי על איך שאני שומר על השיניים ואמרה שדי אם אגיע אליה לטיפול פעמיים בשנה. מנהל המרפאה, שרשום כרופא האישי שלי אבל לא נמצא שם כשאני צריך אותו, גזר עלי לישון עם סד שיניים. בשנותיי האחרונות בראשל"צ כבר התחלתי לישון עם סד כזה, הרופא שהכרתי דרך אהובה אמר שאני לא צריך. מה לעשות, כל רופא עם הגישה שלו. כשאסיים את ההתעסקות עם הדירה החדשה, אתחיל בהליכים לקראת בדיקת קולונוסקופיה, הגיע הזמן.

[4]

ניסיון שעשיתי ללמד ייעוץ הדדי בזום לא עלה יפה. איב ארגנה לי הרצאת מבוא בזום לטובת הבת שלה, הצליחה להביא גם כמה חברות שלה וכמה יועצות שלמדו יסודות בעבר ולא מצאו מסגרת, כולן עולות ותיקות מחבר העמים. אבל, רק גבר אחד הביע רצון ללמוד אצלי יסודות, אדי שמו, גם הוא מעליית שנות התשעים. התחלתי ללמוד אותו אחד על אחד, נשאתי בסבלנות את ההברזות שלו ואת אי הנכונות שלו לעשות סשנים בין פגישותנו, הרגשתי שקורה בינינו משהו. ואז, הוא החליט לנתק מגע. כשחזר אחרי חודש ורצה להמשיך היכן שהפסקנו, אני כבר לא רציתי. ביום קיץ אחד, לקחתי יום חופשה ובאתי לתמוך בהרצאת מבוא שקיימה נהורה ב"בית המתנדב" בהוד השרון. זה היה מפגש ראשון של ייעוץ הדדי שבאתי אליו מאז הקורונה, וזה היה נחמד. כשנהורה הציעה שאלמד בזום שתי חברות של אחותה, אמרתי לה שאשמח ללמד, אבל שמישהו אחר יארגן. לא רוצה יותר להתעסק בריאיונות, בהברזות, בהשגת רישיון קבוצתי לזום. החלטתי שלא אבוא למפגשי המנהיגים של האזור, שמתקיימים כבר פנים אל פנים. פעם אחת הסכמתי להתחבר דרך זום, ונזכרתי כמה המפגשים האלה מורידים לי. לאחד המפגשים האלו, שנעדרתי ממנו, הגיעה רכזת המחוז, ובסיומו הדיחה את רכזת האיזור ומינתה את עצמה למחליפתה. בכך בא סוף להתעסקות הבלתי נגמרת ברצון של רכזת האיזור לפרוש מתפקידה ולמנות את נהורה במקומה. טוב שכך.

התנדבתי כמה פעמים להיות קו-הוסט בוובינרים בינלאומיים, וכך הזדמן לי להיות מחובר ליועצים מן העולם בלי להירשם ובלי לשלם. במיוחד נהניתי להשתחל לקבוצות שהתקיימו לטובת פעילי סביבה ערבים, ששמעו על ייעוץ הדדי בועידת האקלים שהתקיימה בשארם-א-שייח'. באביב קיבלתי הזמנה לסדנת גברים בהולנד, שכוונה להיות ניסוי כלים ראשון מסוגו לסדנה פנים אל פנים בעידן הקורונה. אנשים טובים התקבצו ליצור פרוטוקול מוקפד להתנהלות בסדנה כזו, שהוכתרה בשם "סדנה היברידית": חלקה בנוכחות פיזית באתר וחלקה בחיבור מקוון. אנשים טובים בנו באתר תשתית טכנולוגית מרשימה שתתמוך בפרוטוקול. ואז, כשלראשונה יצא מישהו חיובי בבדיקת אנטיגן, פרצה היסטריה וכל העסק התפרק. בכל זאת, יצא לי לעשות קצת עבודה על שעמום, רגש שרק השנה הבנתי כמה החלטות גרועות עשיתי בהשפעתו. התגבשה אצלי הבנה, שסדנת ייעוץ הדדי בשבילי היא רצף ימים שלמים של סבל מנוקדים ברגעים של התעלות. אפילו עם הקבוצה הזו, שטובה ממנה לא תהיה, חשתי רוב הזמן בקצה כוחותיי. לא ישן מספיק, אוכל יותר מדי, חושש לספוג ביקורת על ביצועיי, ולכן עושה טעויות. ומשלם עליהן.

אהובה החלה מצטרפת אלי לריקודי עם מפעם לפעם, רק לריקודי מעגל. אף שחסרים לה היסודות, היא משתלבת, ואני כבר רואה אותה עומדת לקשקש עם נשים בגילה. היא כבר לא מקפידה לרקוד מחוץ למעגל החיצוני, ואני, כבר פחות מקפיד להיות לידה כל הזמן. מעמדי החברתי בהרקדות השתפר מאז שכולם ראו שיש לי בת זוג, ועוד אחת שנראית טוב יותר מרוב הנשים בהרקדה.

[5]

בעבודה, שינוי גדול חל השנה, ולטובה. כפי שצפיתי בשנה שעברהבוב זכה במכרז לניהול הצוות שלנו ונכנס לתפקיד בדצמבר. מה שלא צפיתי הוא, שהצוות שלנו יתאחד עם צוות מהשלוחה בירושלים למדור אחד תחת בוב, שיתר עובדי מחלקת סיסטם יוגדרו כמדור נפרד עם מנהל מדור משלהם, ושכמה מתחומי האחריות של מדור סיסטם יעברו לאחריות המדור שלנו, שייקרא מעתה "מדור תשתיות אפליקטיביות", ויקח עליו משימות שפחות קשורות לתשתיות מערכת ההפעלה והחומרה ויותר קשורות לתמיכה בתכניתנים. אני, כבר מזמן העליתי בפני מנהל האגף ומנהל המחלקה את רצוני ללמוד לבצע משימות שקשורות לתמיכה בתכניתנים, הם לא עשו עם זה כלום. וכעת, בוב ביזמתו הציע לי להיכנס לשני נושאים כאלה: מערכת ניהול הטבלאות DPT ומערכת ניהול מסד הנתונים DB2. אמנם שתי המערכות האלו ותיקות מאד, ממש לא חזית הטכנולוגיה, אבל בשבילי ההתעסקות הזו חדשה, וחושפת אותי לתהליכים ולאנשים בתאגיד שלא הכרתי. על DPT אני לומד מגבי, תכניתן ותיק ממדור סיסטם שעומד לפני פרישה, ועל DB2 אני לומד מבוב עצמו. מבוב קשה לי יותר ללמוד: הוא פחות מסודר מגבי, צץ במפתיע במשרדנו ומרבה לקפוץ מנושא לנושא, אבל הוא מבין שייקח לי זמן להיכנס לעניינים ולא דוחק בי. על שני הנושאים אני עובד במקביל לשני חבר'ה מהשלוחה בירושלים, שניהם חמודים ומקצועיים, כייף לי לעבוד איתם. כמו כן גיליתי שכייף לי לעבוד עם אנשים בשיתוף מסך בסקייפ, בלי שהם ישבו על ידי. כשבוב מגיע מירושלים ומתעקש לשבת לידי, פחות נח לי.

אז מהבחינה המקצועית זו הייתה שנה טובה, אבל מהבחינה האישית – פחות. עם פרישתו הסופית של פול, גבר הלחץ עלי להיכנס לנעליו כאחראי על תשתית CICS, דבר שמעולם לא רציתי ולא ביקשתי. באחת הפעמים בהן אמרתי את זה, ענה לי מנהל המחלקה ברוגז: "לא רוצה, רק תגיד, אין בעיה!". מאותו יום, החלו בוב והוא להתייחס אל בריאן כאל מחליפו של פול בתפקיד. עם זה אין לי בעיה, להיפך, אני רק מצטער בשביל התכניתנים שיצטרכו להתרגל למוזרויות של בריאן. אבל הדרך שבה זה נעשה לא מצאה חן בעיניי כלל וכלל. בשיחת משוב שערכו אתי מנהל המחלקה ובוב בפברואר, מנהל המחלקה הביע את הערכתו לידע שלי, ואז מתח ביקורת על מה שהוא תיאר כתבוסתנות שלי, כנטיה שלי תמיד לחשוב מדוע אי אפשר לעשות משהו במקום לחשוב איך לעשות אותו. זה פגע בי במקום רגיש. אחר כך הראה לי את הציונים שחלק לי בחוות הדעת, הם היו גרועים במקצת מאלה שנתן לי מנהל האגף במשוב הקודם. ממנהל האגף מזמן כבר אין לי ציפיות, ממנהל המחלקה היו לי. החלטתי שמכאן והלאה אנהג בשניהם כפי שהתחלתי לנהוג במנהל האגף: לא אביע דעה על הרעיונות שלהם, לא אציף נקודות כשל שאני רואה בתכניות שלהם. אבקש את עזרתם בדברים שהם יכולים לעזור בהם, אענה בנימוס ובקיצור לשאלות כמו "מה נשמע" ו"איך העניינים", וזהו. בלי צחוקים ובלי יציאות לארוחות צהריים. עם זאת, התחלתי להופיע מפעם לפעם ב Happy hour שמארגנים צעירי המחלקה בימי חמישי אחר הצהריים, למרות שמנהל המחלקה ולפעמים גם מנהל האגף באים לשם ומסתחבקים.

כמה חודשים לאחר שפרש, הפתיע אותי פול בהזמנה לחתונת בתו. אני לא אוהב ללכת לאירועים של אנשים בעבודה, אבל להזמנה אישית כזו לא יכולתי לסרב. החתונה התקיימה באולם אירועים על חוף הים של יפו ביום ששי בבוקר, ולהפתעתי, דווקא היה לי נחמד. פול התייחס אלי מאד יפה, ואני הבנתי שהוא באמת חיבב אותי כאדם, לא רק כחבר לעבודה שמגבה אותו בטיפול ב CICS. אשתדל להרים לו טלפון אחת לכמה חודשים ולהתעניין בשלומו.

#פרוייקטים #בריאות וגוף #המשפחה #המדינה #ייעוץ הדדי ותחביבים אחרים #עבודה

פורסם ב תובנות - אנשים

שעמום

20.09.2023

שעמום מסווג בתיאוריה של ייעוץ הדדי כרגש שיש לפרוק אותו, בדומה לצער, כעס, פחד. אני זוכר, שכשנחשפתי לראשונה לספרות של ייעוץ הדדי, קראתי ששעמום נפרד בדיבור נלהב לא-רפטטיבי. אבל איני זוכר שום כיתה או סדנה, שבה פתח המנהיג ואמר, מי רוצה לעבוד אתי על שעמום. אולי משום שקשה לייצר אקטיוויזם חברתי על בסיס שעמום. אף פועל לא זרק את הפטיש וארגן שביתה כי שיעמם לו. השעמום – משעמם.

אני זוכר איך כשפיצקי היה בן תשע או עשר, והתלונן שמשעמם לו, הייתי מעמיד פנים מודאגות ואומר לו ששיעמום זו בעיה קשה, ילדים עושים כל מיני שטויות מסוכנות כי משעמם להם. המסר שרציתי להעביר לו היה, שזו לא אחריותי כאביו לדאוג שיהיה לו מעניין. אבל, בדיעבד, אני מבין שאני בעצמי עשיתי שטויות שהזיקו לי כי שיעמם לי.

שעמום אינו בדידות, ובדידות אינה שעמום, למרות שיש חיתוך בין שני הרגשות. יועץ קרוב שאל אותי אם יש הבדל מבחינתי בין להשתעמם לבד לבין להשתעמם יחד עם מישהו. כילד, שיעמם לי כשהייתי לבד. כיום, בזכות ההתקדמות הטכנולוגית, אני מסוגל לייצר לי עניין באמצעות תכנים מקוונים, לפחות לזמן מה. כשאני עם אדם שאני חש קרבה אליו, לא משעמם לי. אבל זה רחוב דו-סטרי: אם האדם הזה מתקשה בתקשורת בינאישית, אם קשה לו לנסח ולתקשר את מה שקורה בחייו, ישעמם לי איתו, והקרבה שאני חש אליו תתפוגג.

שלא לדבר על מה שקורה לי כשאני עם אדם שבכלל לא רואה אותי, וטוחן באוזניי קלישאות שכבר שמעתי עשרות פעמים. אפילו אם הדברים נכונים וחשובים, השעמום נוחת עלי במהירות ובמלוא הכובד. אם איני מקבל הזדמנות לדבר בעצמי, אם איני חופשי לקום ולהתנועע, לפעמים אני נרדם. לא נעים.

פורסם ב שושן מטייל

סמינר מטייל בליטא ולטביה 2023

25.06.2023

[1]

בחודש ינואר באה אלינו אחותי היפה והציעה לי להצטרף אליה לטיול מאורגן לליטא ולטביה שכותרתו "סמינר מטייל בליטא ולטביה – מסע אל העבר: חסידים, מתנגדים ומשכילים". אין לה עם מי לנסוע, ולא בא לה לשלם תעריף מוגדל על יחיד בחדר זוגי. בדרך כלל אני דוחה בנימוס את ההזמנות לפעילויות תרבות לגימלאים שאחותי להוטה אחריהן: אם כבר לשמוע הרצאה, אני מעדיף לשמוע אותה כהסכת. גם טיול לחו"ל עם אחותי, ועוד עם לינה משותפת בחדר אחד, ידעתי שזה יהיה עניין מורכב.  אבל, במייל שהעבירה לי אחותי קראתי, שאת הסמינר הזה עמד להדריך פרופ' דוד אסף, שעל הבלוג שלו "עונג שבת" אני מנוי מזה שנים. קראתי רשומות שפרסם על טיול שהדריך באוקראינה, לפני המלחמה, ועשה לי חשק. מעניין לי לבקר במקומות בהם התרחשה ההיסטוריה והפרוזה שאני קורא, ואני קורא הרבה על מזרח אירופה, גם מאזין. ג'ון, חברי לעבודה לשעבר, נסע לליטא לטיול שורשים וחזר מלא התפעלות. זיאמה, עוד גימלאי שלנו, עלה משם בשנות השבעים, וסיפר לי על אוניברסיטת וילנה היפהפיה בה למד. ידעתי, שלא אגיע לשם בטיול עצמאי עם אהובה. נרשמתי.

כמה שבועות לפני הנסיעה הייתה לנו פגישת זום. היינו כשלושים איש. נוכחתי, שאכן רוב הנרשמים הם בני הגיל השלישי, פרט לאישה אחת צעירה ועוד זוג שנראו בני גילי. כמו ברוב הפעילויות לגימלאים, היה בפגישה רוב נשי ניכר. אבל הצוות המוביל היה כולו גברי: נוסף על הפרופסור, השתתפו בפגישה יניב, האחראי לצדדים המנהלתיים והלוגיסטיים של הטיול, ויוליק גורביץ, מדריך טיולים ליטאי דובר עברית, שגם שמו הופיע במייל ששלחה לי אחותי. בשיחת הזום למדתי, שהמלון שלנו בוילנה, בו נשהה ארבעה לילות, יהיה ריזורט מחוץ לעיר. יוליק הסביר, שגמר אליפות אירופה בכדורסל לקבוצות יתקיים בליטא בזמן הטיול שלנו, ולכן לא היה סיכוי למצוא מקומות במלון בתוך העיר. התבאסתי מזה. יש לי ניסיון לא טוב עם מלונות מחוץ לעיר, כאלה שאי אפשר לצאת מהם בקלות להסתובב בעיר בערב. שאלתי מה קורה בערב, אם רוצים לצאת להסתובב. קיוויתי שעוד מטיילים יצטרפו אלי בעניין הזה. יניב התערב מיד ואמר שמנסיונו, הסמינרים האלו כל כך אינטנסיביים, שלאף אחד כבר אין כח לצאת להסתובב, אבל אם תהיה דרישה לזה, האוטובוס עומד לרשותנו ויהיה אפשר לארגן משהו. לא אהבתי את את התשובה הזו, אבל הבנתי שאין לי דרך להביא לשינוי. בהמשך יתברר לי שיניב צדק. עוד באותה הפגישה, הפרופסור המליץ על הממואר "שבעה ימים אביב בשנה" של סיון בסקין, משוררת ישראלית שעלתה מליטא בשנות התשעים. יש לי בבית את ספר השירים הראשון שלה. הורדתי את הממואר לטבלט שלי, וקראתי אותו בהנאה רבה.טסנו לוילנה עם Air Baltic, חברת התעופה הלאומית של לטביה, עם עצירה בריגה. העצירה, שהייתה אמורה לארוך שעה, התארכה לארבע שעות. ניצלתי את ההמתנה הכפוייה לגישושים חברתיים ראשוניים: התיישבתי לשוחח עם הזוג שנראה בגילי, ועם הבחורה הצעירה, שהתברר שבאה לטיול כמלווה של סבתא שלה. הסבתא התגלתה כאישה חריפה ומשעשעת, היא נענתה לנסיונותיי לשפשף איתה את הפולנית הדלה שלי. נחתנו בוילנה בערב של יום גשום. יוליק חיכה לנו בנמל התעופה, הוביל אותנו לאוטובוס, וענה לשאלותינו כל הדרך לריזורט, שנמשכה כשעה בפקקים של אחר הצהריים. הריזורט אמנם היה באמצע שום מקום, אבל היה מפואר ומפנק. אחרי ארוחת הערב קיימנו פגישת הכרות, כל אחד סיפר משהו על עצמו. התברר, שרבות מן הנשים בקבוצה הן פסיכולוגיות ונשות חינוך, כמו אחותי. גם רוב האחרים, התנאו בקריירות מפוארות ובתפקידי ניהול בכירים בם החזיקו עד פרישתם. כשהגיע תורי לדבר, הצגתי עצמי רק כמנוי על הבלוג של הפרופסור וכאחיה של אחותי. ביום האחד שכבר עבר עלינו, בנמלי התעופה במטוסים ובאוטובוס, כולם כבר הספיקו להכיר אותה.

תצפית מהמבצר על וילנה

[2]

בבוקר שלמחרת, בוקר היום הראשון לטיול, נפסק הגשם. השמיים עוד היו מעוננים, אבל לא היה קר – מזג האוויר שאני הכי אוהב. נסענו לתצפית על וילנה מהמבצר שמשקיף עליה, ובדרך שמענו סקירה על תחילתה של ליטא כיישות לאומית מובחנת, על האיחוד הפולני-ליטאי, על העם הליטאי ועל שפתו הייחודית. הנוף שנשקף מן הגבעה היה הנוף היפה ביותר שראיתי בשבעת ימי הטיול: וילנה כולה הייתה פרושה תחתינו. למרות שהיא בירתה של מדינה אירופית גאה, וילנה אינה מטרופולין. הנהר נאריס ויובלו וילניה צרים מדי למעבר אניות סוחר, כיכר העיר והקתדרלה צנועים למראה, והאוניברסיטה העתיקה, ובכן, בניגוד לרושם שיצר אצלי זיאמה, היא לא אוקספורד ולא גטינגן. יותר מכל הזכירה לי וילנה את ערי השדה הפולניות שביקרתי בהן לפני שמונה שנים, כשטיילתי עם טומאש בצפון מזרח פולין. בכל זאת הצליחו יוליק והפרופסור למלא שלושה ימים גדושים בוילנה ובסביבתה עם אינספור סיפורים מרתקים על החסידים, המתנגדים, המשכילים, ואויה, בעיקר על השואה. מהשואה נשארו בוילנה הרבה יותר מונומנטים אותנטיים מאשר נשארו מהחיים היהודיים התוססים שרחשו כאן בימי האיחוד הפולני-ליטאי, בימי תחום המושב של האימפריה הצארית, ובין מלחמות העולם. ביקרנו בגיא ההריגה פונאר, והופתעתי לראות כמה קטנים בורות הירי הידועים לשמצה: דמיינתי אותם כמכתשי ענק מלאים בגופות, והנה, קוטרם לא עולה על עשרה-עשרים מטרים, להערכתי. הבלאדה על פונאר מוכרת מאד, אבל אף אחד מהסרטים על השואה שצפיתי בהם לא הציג את המקום. יוליק סיפר שגם עשרות ליטאים נורו פה, כעונש על סירובם להתגייס לוואפן אס אס בשלהי המלחמה, כשהגרמנים נזקקו לכח אדם טרי. יוליק אמר שהלטבים התגייסו בשמחה, והליטאים ממש לא. זו לא הייתה הפעם היחידה שיוליק הפגין פטריוטיות לארצו ולעיר הולדתו.

נראה כי פרנסי וילנה הבינו שהדבר היחיד שיכול למשוך תיירות לעירם הוא העבר היהודי שלה. הם השקיעו מאמץ בשימור השרידים המועטים לעבר הזה שהותירו הגרמנים והסובייטים, הם קבעו שלטים ביידיש באנגלית בעברית ברוסית ובליטאית במקומות המשמעותיים להיסטוריה של היהודים בעיר, והם אפילו העמידו פרוטומות לגר"א, שאף אחד לא באמת יודע איך הוא נראה, לרומאן גארי, שנולד בוילנה וחי בה עד גיל עשר, ולליאונרד כהן, שאפילו לא נולד בה, אבל המשפחה שלו משם. ועדיין, צר לי לומר, כל האתרים היהודיים מבאסים. גם אתרים כמו בית הספר "תרבות" והתיאטרון היהודי, שבזמן אמת היו וודאי מקומות עליזים, עצוב לבקר בהם היום. לזכות מארגני הטיול אומר, שמדי יום דאגו לקחת אותנו למקום קצת פחות יהודי ויותר עליז: ביום הראשון לקחו אותנו לתצפית מהמבצר, לעיר העתיקה ולאוניברסיטה, ביום השלישי לאוז'יפיס, רובע האמנים והוואנאביז, וביום השני לטרקאי, עיר הבירה העתיקה של דוכסות ליטא, השוכנת באיזור אגמים שובי לב ביופים. כיום טרקאי היא עיירת נופש, מזכירה מאד עיירות שראיתי עם טומאש בצפון מזרח פולין. פסענו בטיילת, ראינו מבחוץ את המבצר העתיק, וגם את בית הכנסת של העדה הקראית במקום. הם דווקא הצליחו לשרוד את השואה, הצליחו לשכנע את הגרמנים שהם לא יהודים. כן, גם למקום כייפי לכאורה השתרבבה הבאסה.

וילנה – בעיר העתיקה

[3]

היום הרביעי לטיול היה חם בהרבה מקודמיו. עברנו לאוטובוס אחר עם נהג אחר, שהיה צעיר מקודמו ודיבר עם יוליק רוסית ולא ליטאית. בהמשך הבנתי שהוא פולני. היות שאני לא מפספס הזדמנות לשפשף את הרוסית שלי, צוטטתי לשיחות שלהם. יוליק קלט אותי, התלהב, ומאותו יום ברך אותי לשלום ברוסית מדי בוקר, וזרק לי עוד משפטים ברוסית לאורך היום. זה בהחלט נעם לי. יצאנו צפונה לכיוון קובנה, העיר השניה בגודלה בליטא, המוכרת לאוהדי הכדורסל הישראלים בזכות קבוצת זאלג'יריס קובנה, יריבה קבועה של מכבי תל-אביב שלנו. בדרכנו לשם עצרנו בז'ז'מאר, יישוב שאיני יודע אם לקרוא לו כפר או עיירה, ואשר שימר מראה אופייני לאזורים הכפריים של מזרח אירופה. יוליק הסביר לנו כיצד לזהות בתים היו פעם של יהודים: יש להם שתי דלתות בחזית, אחת של חלל המגורים ואחת של החנות. בבתי הליטאים, לעומת זאת, הדלת הראשית פונה אל חלקת השדה, אותה יוצאים לעבד מדי יום. האוטובוס שלנו זחל לאיטו בין בתי העץ הקטנים, חצה את הכיכר המרכזית וחנה ליד בית הכנסת. כמו בדרך כלל ביישובים כאלו, בית הכנסת משמש יותר כאתר הנצחה וכמוזיאון מאשר כמקום תפילה ולימוד תורה. סביבו ובתוכו מוצבים שלטי הסבר, כמו במוזיאון. נערכו בו שיפוצים ראשוניים שמאפשרים לבקר בו בבטחה, אך נראה שהמשך השיפוץ ממתין לתרומות נוספות שיבואו. כמו בדרך כלל ביישובים כאלו, ישנו האזרח המקומי הותיק טוב הלב והתמהוני, שלקח עליו להחזיק אצלו את המפתח ולפתוח את המקום ליהודים שבאים לבקר. הוא ויוליק כבר ידידים ותיקים, וידידותם חורגת מקשרי עבודה: יוליק ציין באזנינו שבתו הקרדיולוגית מטפלת בקשיש החייכן הזה. חשבתי לעצמי, הנה דוגמית למקומם של היהודים בתפוצות, אז כמו היום. רק שכיום, היהודים חיים רק בערים.

הגענו לקובנה לקראת הצהריים, ושוב פתחנו את הביקור בתצפית על העיר ועל נהר ניימן העובר בה, המשכו של נהר נאריס הוילנאי. קובנה שימשה כבירת ליטא העצמאית בין מלחמות העולם, תקופה שבה וילנה הייתה מסופחת לפולין של פילסודסקי. זכרתי את האפיזודה הזו מהספר "היהודי של פילסודסקי" מאת רוברט יארוצקי, שקראתי לפני יותר מעשר שנים, כשההיקסמות שלי מפולין הייתה בשיאה וקראתי כל ספר שמצאתי והיה קשור לפולין איכשהו. קובנה נעדרת אפילו את החן המועט שיש לוילנה. היא הזכירה לי את דרום תל אביב הממורטטת והמפויחת. בשדרה הראשית שלה, שם קיבלנו את הפסקת הצהריים שלנו, שתי שורות ארוכות של עצים נאים, שכשהולכים ביניהן, אפשר לא לראות את הבניינים הקובייתיים בצבעי אפור וחום בצידי השדרה. במרכז השדרה נתקלתי במקטע קצר של עליצות: אוהדי קבוצת הכדורסל אולימפיאקוס בחולצות אדומות מתגודדים, שרים, שותים ואוכלים. כאמור, גמר אליפות אירופה בכדוסל עמד להתקיים כאן.

גם בקובנה יש בית כנסת אחד ששרד איכשהו, גם כאן גיא הריגה ושמו Fort IX שהפך אתר הנצחה, וגם כאן הקימו יד לאנשי שם יהודיים שעשויים לעניין את התייר היהודי: הסופר אברהם מאפו והמשוררת לאה גולדברג. ציור הקיר על דופן הבית שמשערים שגולדברג גדלה בו מציג את קלסתר פניה האיקוני, ושיר שכתבה על כאב שתי המולדות. האותיות העבריות על הקיר הן חריגה מהחוק הליטאי עליו סיפר לנו יוליק, לפיו כל כיתוב בכל שפה ברשות הרבים חייב להיות מלווה בכיתוב ליטאי מקביל. אולי החוק הזה תקף רק בוילנה. היות שלא נמצא לנו מלון סמוך לקובנה, נסענו בחזרה דרומה לריזורט על שפת אחד האגמים של קראקאי. הנסיעה הייתה ארוכה ומעייפת, המלון היה מעאפן, ארוחת הערב הייתה מגעילה, ומכיוון שהגענו באיחור, גם כזו שחוממה מחדש והוגשה על ידי צוות שכבר רצה לעוף משם הביתה. זה היה היום המבאס ביותר של הטיול.

קובנה

[4]

קמתי בבוקרו של היום החמישי אחרי שנת לילה גרועה במיוחד, ויצאתי לטייל ולצלם על שפת האגם. מזג האוויר היה נעים, הנוף היה מקסים, התמונות יצאו מעולות. ארוחת הבוקר לא השתוותה לאלו שאכלנו בריזורט ליד וילנה, אך עדיין התעלתה על ארוחת הערב של ליל אמש. כבר מהיום הראשון לטיול כוננתי שגרה, לפיה אני קם מוקדם ויורד לבד לחדר האוכל מיד עם היפתחו. זה משאיר לי שעה לעכל בנחת את ארוחת הבוקר, ארוחה שצריכה להספיק לי לכל היום, ולאחותי זה השאיר את החדר לשגרת הטיפוח היומית שלה. בטיולים עם אהובה, היא זורמת איתי בשגרת האכילה המוקדמת, בטיול הזה הייתי בזה לבד. בשני הבקרים הראשונים התיישבתי לשולחן עם הפרופסור ואשתו, אף הם מהמשכימים. היות שחיבתי לפרופסור פחתה בימים שחלפו, בבוקר השלישי התחלתי לשבת לבד, מחכה שיצטרפו אלי. בבוקר הזה בטרקאי הצטרף אלי רוני, הידיד היחיד שעשיתי לי מבין הגברים בקבוצה, איש קצת מחוספס אבל מאד חביב, אלמן מאבן יהודה, מבוגר ממני בשתיים עשרה שנים. גם אחותי, הקרובה אליו יותר בגיל, עניינה אותו. אבל לא הרגשתי שהוא משתמש בי כדי להגיע אליה.

טרקאי בבוקר

עלינו לאוטובוס, ויצאנו לדרך הארוכה צפונה לריגה. כדי להנעים עלינו את הנסיעה, הוזמנה הסבתא המלווה בנכדתה ליטול לידה את המיקרופון ולספר לנו את סיפור הישרדותה בשואה בפולין. הסבתא דברה יפה, היא ידעה לספר סיפור. סיפורה היה מרתק כשם שהיה מבאס, כדרכם של סיפורי הישרדות בשואה. בין הספסלים הועבר מיד ליד סיפרון שהוציאה בהוצאה פרטית ומגולל את סיפור חייה, משואה לתקומה, מהורים שראתה לאחרונה בגיל ארבע עד שניים עשר נכדים שתמונותיהם מפארות את העמודים האחרונים. עוד ביום הראשון, בהמתנה בנמל התעופה של ריגה, קלטתי שהאשה הזו היא משהו מיוחד והשתדלתי להתידד איתה. אבל כבר באותו יום, כששמעתי על שניים עשר הנכדים שלה, הפנטזיה הבלתי ממומשת שלי, לקחתי צעד אחורה. שהקנאה לא תשפריץ ממני לעיני כל. ציפיתי, שאחותי היפה תסתער על המיקרופון ותספר את סיפור הישרדות אימנו במלחמה, סיפור הרבה פחות מרשים, במיוחד כשהוא מסופר מכלי שני, אבל היא לא הסתערה. כנראה הייתה עייפה מדי.

עצירתנו הראשונה הייתה בעיר פאניווז'יס, עיר שדה אפורה ששמה נחקק בהיסטוריה של עם ישראל בזכות ישיבת פוניבז' שפעלה בה עד השואה, ואשר פועלת היום בבני ברק ומכתיבה את אורחות חיי אזרחי מדינת ישראל. ירדנו מהאוטובוס בחזית הבניין שבו פעלה הישיבה, ואשר כיום פועלת בו מאפיה. הבניין אינו גדול ואינו מפואר, בניגוד ליורשו הישראלי. על חזיתו התנוססה תמונה גדולה של מאפה ליטאי אופייני, מין גליל צהבהב חלול שמזדקרים ממנו זיזים מושחמים. הפרופסור התחיל לספר לנו את סיפורה של הישיבה כבר באוטובוס, וכעת לא נותר לו אלא לסיים את הסיפור. לא הורשינו להיכנס לבניין, אבל לדרישת הקהל, יניב נכנס וקנה את המאפה הזה, הבטיח לחלק אותו בינינו בהזדמנות מתאימה. משם המשכנו לביקור במה שנשאר מן הגטו של פאניווז'יס: גינה ציבורית קטנטנה ובמרכזה אבן זיכרון יצוקה מבטון ולוחות נחושת בכל השפות הרלבנטיות, שמספרים את סיפור יהודי העיר והירצחם. חזרנו לאוטובוס והמשכנו בנסיעה. עכשיו נטלה את המיקרופון אישה ירושלמית שגדלה כחרדית בבני ברק, יצאה בשאלה והשאירה אחריה חמישה ילדים ומי יודע כמה נכדים ונינים. גם עם האשה הזו הספקתי להתידד בארבעת הימים הראשונים, עד שהתחילה לדבר על הנכדים. היא סיפרה על החיבור של משפחתה ושלה לישיבת פוניבז', על כל הגדוילים שאנחנו מכירים מהפוליטיקה והיא הכירה כבני אדם. בינתיים, שלט לצד הדרך בישר לנו שעברנו את הגבול ללטביה. הנוף לא השתנה: אותו מישור זרוע עשב ירוק, שמתחלף מדי פעם בשדות צהובים של צמח הליפתית, ממנו מייצרים שמן. בניגוד לאדמת אוקראינה הפוריה, לא אדמת ליטא ולא אדמת לטביה טובות לחקלאות. אולי יש בכך כדי להסביר מדוע היישובים לצידי הכבישים קטנים ועלובים למראה.

בניין ישיבת פוניבז' לשעבר

עצירתנו השניה הייתה בעיירה באוסקה, שנקראה בפי היהודים בויסק, ואשר ממנה בא הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בדרך לשם, סיפר לנו הפרופסור על הרב ופועלו. הפרופסור גדל בבית דתי ציוני בתל אביב ויצא בשאלה. הוא כאב את הפירוד שזרע הגר"א בין חסידים ומתנגדים, והוא כואב עוד יותר את השתלטות אסכולת הרב קוק ובנו על הציונות הדתית. כמובן, אין הדבר גורע מהערכתו להגותו של הראי"ה וליחסו הידידותי לחלוצים. גם כאן עצרנו בכיכר העיירה, מאחורי הכנסיה, פסענו אל הגינה הציבורית הקטנטנה, קטנה עוד יותר מזו של פאניווז'יס, וחלקנו כבוד לאבן הזיכרון ולשלטי הזיכרון.

באוטובוס, אחרי שכל מי שהיה מוכן לעמוד ולספר את סיפור חייו כבר עשה זאת, הגיע סוף סוף הרגע לשמוע את סיפור חייו של יוליק. בכל ימי הטיול עד כה נשאל יוליק שאלות אישיות, והוא תמיד ענה שבזמן המתאים יספר הכל. אז הנה, הגיע הזמן. מלכתחילה שיערתי, שיוליק הוא אחד מעולי שנות התשעים שלא הסתדר בארץ, חזר למכורתו, ומאז מתפרנס שם מתיירות שורשים מישראל ומצפון אמריקה. והנה, התברר שטעיתי, ושההתנשאות שלי עליו לא הייתה מוצדקת. הסיפור שלו היה מורכב ומרתק הרבה יותר. הוריו של יוליק, כמו הוריה של סיון בסקין, שרדו את המלחמה עם הרבה מזל. אימו, כמו אימנו, התגלגלה אל הרפובליקות האסייתיות. אביו הקומוניסט גוייס לצבא האדום, נפצע קשה, פונה לעורף וכך שרד. הם הגיעו לוילנה בעקבות משרה שהוצעה לאב, ושנה לאחר סיום המלחמה נולד יוליק. הגל האנטישמי שעבר על ברית המועצות כשסטאלין גילה שמדינת ישראל לא תהיה גרורה סובייטית כמעט הביא אסון על המשפחה הצעירה, הכל היה מוכן להגליית יהודי ליטא לסיביר, ומותו של סטלין הציל אותם. יוליק גדל בברית המועצות, יידיש ורוסית ידע מהבית, ליטאית ואנגלית למד בבית הספר. כבנו של ווטראן, היו לו פריבילגיות. למד מחשבים, הקים משפחה. הוא כבר היה באמצע חייו כשהחלה הפרסטרויקה, וארגונים ציוניים הורשו לפעול בחופשיות יחסית בברית המועצות. היות שילדיו כבר גדלו, התפנה ליוליק זמן לתחביבים, וכך מצא עצמו מתחבר ללימודי עברית ויהדות. מכאן לשם התברר שהוא טוב בזה. הוצעה לו מלגת מחיה לשנה בישראל עם משפחתו, הוא למד באוניברסיטה העברית בירושלים, לבסוף נטש את העבודה במחשבים והתחיל קריירה שניה כמדריך טיולים, מה שהוא עושה עד עצם היום הזה. אני חשבתי אותו למין שליימזל כזה, והנה למדתי שהוא הצליח שבמקום שאני כשלתי: הוא המציא את עצמו מחדש. המחשבה המבאסת ליוותה אותי כשנכנסנו לפרברי ריגה. זחלנו בפקק בכביש המתוח על גדת נהר דוויגה רחב היידים, עד הגיענו למלון שלנו בשולי העיר העתיקה.

ריגה – העיר העתיקה

[5]

כשעליתי לכיתה ה' בבית הספר החדש בברנע, היו איתי בכיתה כמעט עשרה עולים מברית המועצות. אחד מהם היה בריון, שהציק לי ולאחרים עד סיום בית הספר היסודי וגם קצת אחר כך. המשפחה שלו הייתה מריגה. לפיכך, תמיד דמיינתי את ריגה בדמותו של אותו נער מציק: עיר פוסט סובייטית אפורה, מוזנחת, מאיימת. אך כשהתחלתי לקרוא עליה לפני הטיול, למדתי שלא כך: זו עיר ימי ביניימית, שהקימו סוחרים גרמניים במחצית השניה של המאה הי"ב, ונשלטה במשך מאות שנים על ידי אבירים צלבנים מהמסדר הליבוני, מסדר שהייתה לו מדינה קטנה משלו לחוף הים הבלטי. אחת הנשים הכי קרובות אלי בקהילת הייעוץ ההדדי היא בת למשפחה גרמנית שגורשה מלטביה בסוף מלחמת העולם השניה. ריגה שמרה על הצביון הגרמני שלה גם אחרי שנכבשה על ידי האיחוד הפולני-ליטאי, אחר כך על ידי שוודיה, אחר כך על ידי רוסיה. הארכיטקטורה ההדורה של העיר העתיקה הזכירה לי את זו של מינכן. קראתי בבלוגים של מטיילים שיש ערים גרמניות שדומות לריגה עוד יתר, כגון ברמן וליבק. ממתק צפון אירופי שכזה.

המלון שלנו בריגה היה מלון בסטנדרט מערבי, מהודר ומפנק, לא כמו הריזורטים הפוסט-סובייטים ששהינו בהם עד עתה. גם המיקום שלו, בפאתי העיר העתיקה, היה מעולה. לאחר שהתמקמנו בחדרים, יוליק הוביל אותנו למסעדה שיקית בעיר העתיקה לארוחת ערב. האוכל לא היה מדהים, הנוף מהחלונות – בהחלט כן. לאחר הארוחה, קיבלנו ערב חופשי ללא פעילות מובנית. סוף סוף יכולתי להעביר ערב נעים בעיר אירופית, כמו שפינטזתי לעשות ובדומה למה שניסיתי לארגן בשיחת הזום ההיא לפני הטיול. הצטרפו אלי שתי ידידות שעשיתי לי במשך השבוע. במקרה או שלא במקרה, אף אחת מהן לא הייתה פסיכולוגית ולא מנהלת. טיילנו ברחובות הציוריים של העיר העתיקה, התענגנו על האווירה הנינוחה ועל מזג האוויר המצויין. חיפשנו דוכן גלידות פתוח, ולא מצאנו. רק מבשלות בירה ומסעדות היו מכל עבר. נראה היה, שרוב היושבים בהן הם מקומיים, עונת התיירות עוד לא התחילה. בעוד שבקובנה נקלענו לטרפת כדורסל, לריגה נקלענו בעיצומו של טורניר הוקי-קרח חשוב: בכל מקום היו שלטים, ובכל הפאבים היו מסכים ששידרו את המשחקים. השמש שקעה לקראת תשע בערב, ובעשר וחצי חזרנו למלון.

כשירדתי לארוחת הבוקר, חדר האוכל שהוקצה לנו היה ריק. העמסתי והתחלתי לאכול, משעשע את עצמי בעזרת הטלפון שלי. כשקמתי להכין לי קפה, קלטתי את רוני יושב עם אישה אסייתית נאה בלבוש מחוייט, מנהל איתה שיחה ערה. הוא קלט אותי והזמין אותי להצטרף לשולחנם. האישה, מסתבר, היא רופאה במקצועה, נמצאת כאן בועידה שעניינה חידושים בטיפול במחלות כרוניות בכלי הדם של הלב. שמה מוריטה, היא אינדונזית, חיה בפוזנאן עם בעלה הפולני חצי מהשנה, ובאינדונזיה בחצי השני. גם שלושה ילדים יש, לא הבנתי מי מטפל בהם מתי, ולא היה לי נעים לשאול. אחותי וודאי הייתה שואלת. רוני תפס אותה במעלית כשירד לחדר האוכל, והיא נענתה בשמחה להזמנה להצטרף אליו: היא כמעט שאינה מכירה יהודים, וזו הייתה בשבילה הזדמנות להכיר את האנשים האלו, ששמעה עליהם כה רבות ממשפחת בן זוגה, שאפילו יש לו איזה סבא יהודי, או סבא רבא. אני מת על ההכרויות האלו, שנמשכות זמן קצר ונפרשים בהם חיים שלמים. אני כל כך נהנה, שאני שוכח לרגע את הקנאה. אחרי הארוחה, העברנו את המזוודות לאיחסון ויצאנו ברגל עם יוליק לסיור מודרך בעיר העתיקה. מזג האוויר היה טוב, שמשי אבל צונן, הסיפורים של יוליק על המבנים המצועצעים היו מעניינים, נהניתי מאד. בצהריים, קיבלנו זמן חפשי להסתובב בעיר העתיקה ולאכול צהריים. אחותי היפה הלכה לחפש מתנות לנכדיה במתחם השופינג שיוליק המליץ עליו, אני שוטטתי לי לבד והאזנתי להסכתים בטלפון. נזקקתי לטלפון גם כדי לנווט: השמות הלטביים של הרחובות והסימטאות אינם נקלטים בקלות, לא קל להתמצא. בסיום הפסקת הצהריים, הגיע תור הסיפור היהודי של ריגה. לא כולם באו לשמוע אותו, חלק מהאנשים החליטו להמשיך עם השופינג והקניות לנכדים, ביניהם רוני ואחותי. אני, שופינג לא מדבר אלי. בקושי הצלחתי למצוא משהו קטן להביא לאהובה, לא לחזור בידיים ריקות. וגם, שמחתי שיהיה לרוני ולאחותי זמן בלעדיי. מי יודע, אולי ייצא מזה משהו.

טורניר הוקי קרח בריגה

ריגה לא הייתה חלק מתחום המושב שתחמה ממשלת רוסיה למגורי יהודים, כשהשתלטה על החלק המזרחי של האיחוד הפולני-ליטאי. קו הגבול עבר עשרים קילומטר דרומה מריגה. הממשלה הצארית לא חיבבה יהודים, ולא נצרכה להם כמו האצילים הפולניים. לפיכך, אין לריגה היסטוריה יהודית מפוארת כמו זו של וילנה ושל יתר העיירות שביקרנו בהן, ההיסטוריה היהודית שלה מתחילה עם הרפורמות של הצאר הנאור אלכסנדר השני במחצית המאה הי"ט. אבל, החיים היהודיים בריגה התעצמו מהר מאד, הקהילה גדלה במהירות, וכשהגרמנים הגיעו, כבר היה להם עם מה לעבוד. האוטובוס שלנו יצא מהפארק של אנדרטת החירות, ואחרי נסיעה קצרה הגיע לגינה הבלתי נמנעת, במרכזה אנדרטת הבטון לשואה, ושוב לוחות האבן והנחושת עם הכיתוב בשפות הרלבנטיות. הגינה בריגה קצת יותר גדולה מזו של פאניווז'יס, הרבה יותר גדולה מזו של באוסקה. בדומה להן, היא נמצאת בשכונה שקטה לא הרחק מהמרכז, תחומה בכבישים פנים עירוניים לא סואנים מדי אבל גם לא לגמרי ריקים. במקום הזה עמד בית הכנסת המרכזי של ריגה, הפרופסור סיפר לנו שפליטים יהודים מפולין וליטא לנו בבית הכנסת הזה, ושהגרמנים ועוזריהם שרפו אותו עליהם לילה אחד, דבר לא נשאר. על אנדרטת הבטון חקוקים שמות חסידי אומות העולם מלטביה, שלא נחשוב שכל הלטבים היו "עוזריהם".

כשחזרנו לאוטובוס, סיפר לנו הפרופסור על הרברטס צוקורס, פושע מלחמה לטבי ידוע, שהצליח להימלט לדרום אמריקה ובחורינו המצויינים הצליחו לחסל. נו, קצת גאווה בתוך הבאסה. עכשיו היו פנינו מועדות ליער רומבולה, גיא ההריגה המרכזי של ריגה, שלפי הוויקיפדיה נמצא 12 ק"מ מהעיר. ברם, נקלענו לפקקים של אחר הצהריים בפריפריה של ריגה. האוטובוס זחל בין הבניינים הכעורים של העידן הסובייטי, לפרופסור וליוליק נגמרו הסיפורים, היה מעיק. כעבור שעה מצא לנו יוליק מקום קטן לעצירת פיפי, חדר שירותים קטן של בית מרקחת קטן במרכז מסחרי שכונתי שכמותו ניתן לראות עדיין בעיירות פיתוח בישראל. בעוד אנו עומדים בתור להיכנס, נפלה ההחלטה לוותר על גיא ההריגה ולחזור העירה לסוכריה שאחרי: סיור ברחוב אלברטה ורחוב אליזבטה, בהם ממוקמים בניינים רבים בסגנון אר-נובו. העיר ריגה ידועה בריכוז הגדול של בניינים בסגנון זה שיש בה. באחד מהם גרו היהודים המפורסמים של ריגה: נחמה וישעיהו ליבוביץ'. אבל שלא כמו עם הגר"א בוילנה ועם לאה גולדברג בקובנה, כאן בריגה לא עשו עניין גדול מהיהודים המפורסמים שלהם. לא פרוטומה, אפילו לא לוח נחושת. כנראה שיש להם די תיירים גם בלי זה. האוטובוס הסיע אותנו למלון, אכלנו ארוחת ערב, יניב בצע וחילק את המאפה הליטאי הצהבהב שנקנה אתמול, נישאו נאומי התודה והשבח הבלתי נמנעים, ויאללה, לשדה התעופה.

פסל החירות של לטביה

[6]

איך אסכם? לא אמליץ על ביקור בליטא ובלטביה למי שאינו חובב היסטוריה כמוני. נופים מדהימים – אין שם. קניות בזיל הזול – אין שם. אפילו לא בריגה, אם להאמין לאלה מהקבוצה שבילו את חצי היום האחרון של הטיול בקניות. ריגה יפה, אבל קטנה. ראיתי ברשת שיש קרוז בים הבלטי שמאפשר ביקורים קצרים בהלסינקי טאלין וריגה, אולי זו דרך הגיונית לחוות את העיר. היות שזה היה טיול מאורגן, לא יצא לי לחוות את המקומיים, חוץ מאשר את הזבנים בחנויות ובבתי הקפה. לתחושתי, הם היו פחות חביבים ולבביים מאשר מקביליהם הפולנים, אם כי עדיין יותר נעימים ממקביליהם ההונגרים.

הטיול הזה השפיע על היחס שלי לטיולים מאורגנים קבוצתיים. זו פעם שלישית שלי בטיול מאורגן, אחרי ארמניה עם אהובה וקבוצה של עובדי שירותי בריאות כללית, ואחרי מוסקבה וסנט פטרבורג עם אחותי הטובה וגיסי ועם קבוצה מקרית של ישראלים, רובם ככולם מן המעמד הבינוני הנמוך. בשלושת הטיולים נפלתי על מדריכים מעולים. בארמניה, הקבוצה הייתה לגמרי לטעמי, אך לא לטעמה של אהובה, שמאז לא הסכימה שנצא לטיולים מאורגנים מטעם מקום העבודה שלה. ברוסיה, חשתי שעוינים אותי בשל מעמדי הסוציו-אקונומי, שלא לומר אשכנזיותי. בטיול הזה, אני הייתי זה שקינא בהצלחותיהם של אחרים והתאמץ להסתיר את זה. לא מעט סבל היה כרוך בהסתרה הזו. לפני עשרים שנה בדיוק טיילתי לבדי באיסטנבול, התיידדתי עם זוג מבוגר בטיול יום, ניסיתי לשמור איתם על קשר בארץ, וגיליתי שיש לי מעט מדי מן המשותף איתם. אין לי כח לעבור חוויה דומה עם הידידים שרכשתי בטיול הזה. זקנתי, עייפתי, נואשתי. ברם, היה לי מעניין לראות איך אחותי היפה מתנהלת בטיולים המאורגנים שהיא יוצאת אליהם. בפעם הבאה שתספר לנו על טיול שהייתה בו, על עניינים שהיו לה עם המדריך ועם הקבוצה, יהיה לי זיכרון חי להשוות אליו. אני גאה על כך, שבמשך שבוע אינטנסיבי איתה הצלחתי לא לריב איתה אפילו פעם אחת. נראה לי שכמעט סיימתי עם טיולים לחבלי ברית המועצות לשעבר, רק עוד לגיאורגיה – ודי.

פורסם ב שושן מאזין

דור האוטיזם


21.02.2023

בהסכת "המעבדה" של תאגיד "כאן" מתארחים מדענים בתחומים שונים לסדרות בנות שלושה-ארבעה פרקים, בן הם מדברים עם רונה גרשון-תלמי על תחום המחקר שלהם. בתחילת החודש התארחה אצלה ד"ר גבריאלה בינדר, פסיכיאטרית ילדים ובעלת הספר "מי מפחד ממפלצת החושך", לסדרה שכותרתה "דור האוטיזם". עם כותרת כזו, ברור שהורדתי את הסדרה לנייד שלי והאזנתי לה. אולי אלמד משהו חדש על בני האוטיסט פרוח.

אך לא רק על אוטיזם דיברה ד"ר בינדר. תחילה דיברה על עצמה: סיפרה על ילדותה ונעוריה ברומניה, כמה אהבה ילדים והתעניינה בהתפתחות הילד. איך לא התאפשר לה ללמוד פסיכולוגיה של ילדים ברומניה ולכן למדה רפואת ילדים.  איך כשעלתה ארצה, לא איפשרו לה ללמוד פסיכיאטריה של ילדים, ולכן למדה פסיכיאטריה של מבוגרים, ורק אחר אז התמחתה בילדים. איך היא משלבת מאז את העניין שתמיד היה לה בהתפתחות הילד עם עבודה שמאפשרת לה לראות ילדים ולעזור להם, שילוב שהוא התרופה המושלמת נגד שחיקה בעבודה. עשיתי חישוב, היא צריכה להיות באמצע העשור השביעי לחייה. אשה עדינה ועם זאת נחושה. רהוטה, חביבה, ידענית ושוחרת טוב. אני מוקסם מאנשים כאלה, לכן המשכתי להאזין להסכת, מצפה שתגיע סוף סוף לדבר על אוטיזם.

ד"ר בינדר הגדירה אוטיזם כהפרעת תקשורת, ומיד פנתה לדבר על ההבדל בין הפרעות, מחלות ונכויות, על מה שבא בהתקפים ומה שנמצא שם כל הזמן. היא דיברה על הפרעות התפתחות ומחלות נפש בהן נתקלה אצל מטופליה, כאלה שיש יותר מה לעשות איתן מאשר עם אוטיזם. היא דיברה בלהט נגד הסטיגמה המוטבעת על התרופות הפסיכיאטריות, אבל לא על ריטאלין ולא על קנאביס רפואי, תרופות עם יחסי ציבור מצויינים. היא סיפרה על הורים שלוחצים לאבחן את ילדיהם כאוטיסטים, אבחנה שמקנה הטבות מסוימות, גם כאשר ברור שהילד סובל ממשהו אחר לגמרי. זו, כך הבנתי, הסיבה שהביאה ליצירת הסדרה ולמתן הכותרת "דור האוטיזם".

בפרק הרביעי והאחרון, ד"ר בינדר סיפרה על ילד שסבל מדחפים אובדניים וכמעט שנשלח לאשפוז כפוי, עד שנמצא צירוף תרופות שבמקרה עזר לו לעלות על המסלול. ואני נזכרתי באותו ילד שפגשתי בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה כשביקרתי שם את פרוח, ילד שניהל איתי שיחה אינטליגנטית ערה, ולא הבנתי מה הוא עושה בעמק הבכא ההוא, בין ילדים שאין להם שפה ובקושי שולטים בגופם. שאלתי, ואמרו לי שהילד הזה כבר הספיק לנסות להתאבד. ללמדנו, שרושם ראשוני עלול להטעות.

פורסם ב שושן קורא

צומת – ג'ונתן פראנזן

15.12.2022

ראסל הילדברנט, המכונה "ראס", הוא כומר בכנסיה פרוטסטנטית בעיירה ניו-פרוספקט באילינוי, ארצות הברית. הוא נשוי למריון, אביהם של קלם, בקי, פרי וג'דסון. ראס הקים בכנסיה מסגרת לצעירים ושמה "צומת", והפסיד את המנהיגות עליה לכומר צעיר ומגניב ממנו, אמברוז. הזמן הוא ראשית שנות השבעים, שלהי תקופת מלחמת וייטנאם, הזמן בו צעירים הפסיקו לכבד את הוריהם רק משום שהם הוריהם, והתחילו לצפות מהם שיהיו מגניבים, לא מביכים. כמו ב"חירות" וב"טוהר", גם ברומאן הזה פראנזן מגולל את הסיפור מנקודת מבטם של גיבוריו – ראס, מריון, קלם, בקי ופרי. הפרקים המלווים את ראס ומריון הם ארוכים יותר, ומתארים את הבתים בהם גדלו. ראס היה בן יחיד במשפחה אדוקה בקהילה מנוניטית. מריון היא בתם של אב יהודי ואם פרוטסטנטית, שניהם לא היו הורים מיטיבים. האב היהודי הוא פיננסייר קטן, בעל הפרעה דו קוטבית, שמתאבד כאשר עסקיו מתמוטטים בשפל הגדול. נרמז, כי הוריש את מחלת הנפש שלו לבנותיו ולנכדו פרי. אחרי שפראנזן גדש את "חירות" ביהודים הרבה מעבר לשיעורם באוכלוסיית ארה"ב, ואחרי שהדיר אותם כליל מ"טוהר", כאן הם מיוצגים רק בדמות משנית אחת שכבר מתה, אמנם דמות יהודי סטריאוטיפית למדי.

ראס מזכיר במובנים רבים את וולטר מ"חירות" ואת טום מ"טוהר": איש הגון, חרוץ, שוחר טוב, ערכי. ערכיו הם ערכים ליברליים, כמובן, כמו אלה של פראנזן ושל החוג החברתי שלו. אך בשונה מגיבוריו הקודמים של פראנזן, הוא גם איש דתי מאד, אף שבחר דרך אחרת בנצרות מדרכם של הוריו. גם מריון, שבתחילת הרומאן מוצגת כמי שמקושרת לדת בעיקר דרך בעלה והקהילה שלו, מוצאת את דרכה אל ישוע המושיע. כך גם בתם, בקי. המונולוגים הפנימיים של שלושתם מציגים תמונה מעניינת של עולמם הפנימי של נוצרים פרוטסטנטים מאמינים, אם גם מן הקצה הליברלי של המפה הפוליטית. הגרסה העברית של הספר, אותה קראתי, משופעת בהערות שוליים עבור הקורא שאינו מצוי בספרות הקודש הנוצרית ובסדרי הפולחן של הפלגים הרלבנטיים בנצרות.

אין לי טענות כלפי פראנזן על כך שהוא דבק בנוסחה אחת בכתיבתו, בדומה לבן דורו מאיר שלו, המבוגר ממנו בעשור. אדרבא, שיעשה כל אחד את מה שהוא עושה טוב. אני משער שההנאה שלי מן הרומאנים של פראנזן קשורה לעובדה שאני תמיד מחבב את הדמות הראשית שלו ורוצה בטובתה. זה לא קורה לי עם הגיבורים של מאיר שלו, או של מאיה ערד. אני גם מעריך את ההתכוונות של פראנזן לעשות אמנות, לא רק להעביר לקורא את הזמן בכייף ולעשות מזה כסף.

צומת, ג'ונתן פראנזן, מאנגלית: עתליה זילבר, עם-עובד, 2022,  632 עמ' במהדורה מודפסת, Crossroads

פורסם ב ימי הולדת

חמישים ושמונה


18.10.2022

[1]

לשנת חיי החמישים ושמונה יעדתי שני מהלכים גדולים: תמיכה באבהות הצפויה של בני פיצקי ומעבר דירה לכפר סבא. את שניהם השלמתי, ושניהם לא יצאו בדיוק כמו שקיוויתי.

קיוויתי שהזוגיות והאבהות של פיצקי יקרבו ביני לבינו. פנטזתי על חברות בין אהובה לבין בת זוגו, דמיינתי איך אהובה ואני מסייעים להם בהכנה ללידה ובטיפול ברך הנולד, כמו שהורי גרושתי וחברתנו חן עזרו לי ולגרושתי כשפיצקי נולד. גם פיצקי הביע רצון בהתקרבות כזו. אולם, עוד לפני הלידה התברר שאין לו כוונה להשקיע בקשר כזה, ולבת זוגו – עוד פחות. בקבוצת הוואטסאפ שפתח לארבעתנו, זה תמיד הייתי אני שמציע שנבוא אליהם לירושלים. התגובה תמיד באה בשיהוי משמעותי, והייתה נעדרת התלהבות. חוץ מהפעם האחת, בה פיצקי יזם מפגש אצלם עם ההורים שלה. גם זה היה מפגש קצרצר, התבקשנו להגיע בששי בצהריים בשתיים עשרה ולעוף משם בשתיים. זה התחיל להזכיר את הקשר שהיה לי עם פיצקי מאז עבר ליבנה בסוף כיתה ו': נסיעה מפרכת בפקקים, ארוחה במסעדה, נסיעה מפרכת חזרה הביתה. אהובה, שאינה רגילה ליחס כזה מצד בנה, לקחה את זה יותר קשה ממני, ורמזה לי שזה בסדר מצידה אם אני רוצה לנסוע לירושלים לבד. כשהגיעה הלידה בסוף ינואר, מיהרנו לנסוע לבית החולים עם פינוקים ליולדת ולאב הטרי, גם בונבון הגיע מהצבא. שוב התבקשנו באדיבות להסתלק אחרי זמן קצר. כעבור יומיים נסעתי לשם לבד, והעברתי את הבוקר בבית החולים בנסיון לסייע להם במעבר מהמחלקה למלונית. רוב הזמן ישבתי לבד במסדרון והאזנתי להסכתים, מעמיד את עצמי לרשותם לכל מה שיצטרכו. כיוון שכך, הורשיתי להישאר עד שעות אחר הצהריים המוקדמות, שאז יצא אלי פיצקי והודיע לי שהגיע הזמן שאחזור הביתה. בערב, קיבלתי מפיצקי מסרון שריגש אותי: "אבא תודה על היום שהיית בשבילנו מה שהיינו צריכים. ושזה היה בסדר גם להיפרד כשנ' התפרקה. זה הכי עזר לי ושימח אותי. מקווה שהפעמים הבאות יהיו בסביבה ביתית וכיפית וצפויה". את המסרון חתם בריגשון מחייך. המסרון כל כך ריגש אותי, שמיהרתי לעשות צילום מסך ושמרתי עם התמונות של הרך הנולד. חשבתי, הנה זה מתחיל, מה שקיוויתי לו ועבדתי כל כך קשה בשבילו. אז חשבתי.

ברית המילה, שמבחינתי מוטב היה שלא תתקיים כלל, הייתה אירוע מביך של קטעי קריאה ונגינה, כמו במסכת של בית ספר. באירוע התברר, שהם נתנו לרך הנולד שלושה שמות, כולם גדושי משמעות ויומרה. לפחות נענו לתחנוניי לא לקרוא לו בשם שמכיל עיצורים גרוניים נעדרי תעתיק לטיני מוכר, כגון ח'. בשבועות הבאים המשכתי להציע עזרה, המשכתי להציע ביקורים קצרים בסופי שבוע. הצעותיי, שנשלחו כמסרונים, נענו כעבור שעות, נענו בחוסר התלהבות מופגן, לעתים קרובות יותר ויותר נענו בשלילה. עם ההיסטוריה שלי כאח הקטן במשפחה, היה די בכך כדי לגרום לי להרגיש מעיק, מפריע, לא רצוי. ביחסיי עם פיצקי מאז כיתה ו' הייתה שורה של רגעים שבהם הרגשתי כך, דחוי. כשיזמתי שיחות על כך, טען שאינו יודע על מה אני מדבר. בכל פעם לקחתי זמן כדי לאסוף את עצמי מחדש ולהמשיך להציע את עצמי.

בסוף מארס הודיע לי פיצקי, שאם אני רוצה לבקר את נכדי, זה יכול לקרות בימי שני ורביעי אחר הצהריים. כי בסופי שבוע הוא רוצה להיות עם החברים שלו, ובראשון שלישי וחמישי, אמא של בת הזוג באה לעזור ברחיצת העולל. פעם אחת, באמצע אפריל, הצלחתי להביא את עצמי לנסוע אליהם ביום שני אחרי העבודה. זה היה נורא. הפקקים בדרך לירושלים, ההמתנה בגן הציבורי עד שתגיע השעה שסיכמנו עליה, הזמן הקצר שנשאר לי להיות עם הנכד כאשר התעורר. בזמן הנסיעה חזרה החלטתי שדי, לא עוד. שוב לקחתי כמה שבועות כדי לאסוף את עצמי. אהובה הספיקה לשכוח כיצד נהגו בה, והציעה לעשות את התיאומים מול הזוג הצעיר במקומי. בשיחת טלפון שערכה עם פיצקי, התברר לה שהם מרבים לריב. חשבתי לעצמי, חיפשת אישה דעתנית ומרוכזת בעצמה כמו אמא שלך, קיבלת. חשבתי לעצמי, לא הצלחתי למנוע את בני מלעשות את הטעויות שאני עשיתי. ושוב אספתי את עצמי. היות שחג השבועות חל ביום ראשון, הצענו שאולי נבוא אליהם לירושלים בחג. בכל זאת, זה לא סוף שבוע. להפתעתי, הציע פיצקי שנבוא בשבת בבוקר במקום. שאלתי מה השתנה, והוא כתב שהיות שזה סוף שבוע ארוך, יש לו יותר זמן לעשות מה שהוא רוצה. כך חזרנו לשגרת הביקורים בשבת בבוקר אחת לכמה שבועות. שמחה גדולה לא הייתה בהם, יותר תחושה של מילוי חובה חברתית לא נעימה.

כשנשאלתי, העמדתי פנים שאני נהנה מהנכד החדש שלי, מסתיר את העובדה שאני בקושי רואה אותו. עמדתי איתן בהצקות של האחיות שלי, שחשבו שאני צריך להתעקש להיות שם יותר, גם להתעמת עם פיצקי על זה. המשכתי להגיע פעם בחודש, המשכתי להזמין את המשפחה הצעירה למפגשים משפחתיים, מכין את עצמי להתפתלות ולסירוב שיבוא בסיומה. ואז, בהדרגה, הדברים התחילו להשתפר. באמצע יולי, הגיעו שלושתם לחתונת האחיין שלי שהתקיימה ברעננה, פגשו את המשפחה המורחבת שלי. בערב ראש השנה, הם עברו אצלנו בדרכם לארוחת החג אצל האח של גרושתי. ובערב שמחת תורה, הם כבר באו אלינו לארוחת החג עצמה, לכל הערב. אז מה השתנה, באמת? אני יכול לחשוב על כמה סיבות אפשריות. פיצקי התפטר מעבודתו בעיריה והתחיל לעבוד מהבית, בת הזוג חזרה לעבוד במקצוע, זה וודאי הפחית את כמות המריבות בבית. הם נסעו שלושתם עם המשפחה שלה לחופשה באלפים הצרפתיים, אולי למדו שם שהעולל אינו כה פריך כפי ששיערו. גרושתי עברה לגור עם החבר שלה באחוזת ברק ליד עפולה, זה וודאי הפחית את הלחצים שלה עליהם לבקר אצלה. ויותר מכל, לדעתי, זה משום שהעולל החל לבקר במשפחתון כמה ימים בשבוע, וזה חולל בו שינוי גדול: הוא נהיה יותר עליז, יותר סקרן לסביבתו, יותר מעז, יותר חברותי לזרים. יותר חברותי כלפיי, בפרט. זה לא בגלל שום דבר שאני עשיתי. אולי בזכות כל הדברים שלא עשיתי: לא התלוננתי, לא לחצתי, לא התעמתתי.

[2]

הרעיון למהלך השני, לעבור לגור בכפר סבא, נבט בי כשטיפלנו באימנו בשנת חייה האחרונה, בדירה ששכרה לה אחותי היפה, המתגוררת בכפר סבא מזה עשרים שנה. התלהבתי מן העיר הליברלית הזו, שברחוב הראשי שלה יש חיים בסופי שבוע ובחגים. כל אימת שהדתיים ברעננה הפעילו את כוחם הפוליטי כדי לבלום יוזמות ליברליות, כגון מצעד הגאווה, חרקתי שיניים והבטחתי לעצמי שאברח מן העיר הזו בקרוב. גם אהובה התלהבה למחשבה ששוב לא תפגוש מטופלים שלה לשעבר מהמרפאה ברעננה כשהיא משוטטת ברחוב. היא גם שמחה להתרחק קצת מאמא שלה. דחינו את הביצוע כשאהובה החלה ללמוד לתואר שני, ושוב דחינו אותו כשפרצה הקורונה. השנה, החלטנו שהגיע הזמן. במארס הודענו לבעלת הדירה שאנחנו עוזבים, והתחלנו לחפש דירה חדשה. אללי, התברר ששוק הדיור בדרום השרון כבר רותח כמו השוק בגוש דן. הדירות שראינו היו נחותות מהדירה שלנו ברעננה, יקרות הרבה יותר, ונחטפו עוד ביום שבו ראינו אותן. מתווכים המתיקו סוד באזנינו: אמרו שיש להציע למשכירים יותר ממה שהם דורשים, כדי שיעדיפו אותנו על פני האחרים, וכך עשינו. החיפוש המתיש והשוחק נפרש על כמה שבועות. הדירה ברעננה, מצאנו אותה מיד כשהתחלנו לחפש, וסגרנו עניין במקום. מי היה יכול לדמיין שעכשיו יהיה אחרת? ואולי יכולתי לדעת שהשוק רותח? ואם הייתי יודע, האם הייתי מוותר על הגשמת החלום? בסופו של דבר, המתווך מצא לנו דירה נחמדה במיקום מצויין במרכז העיר, אבל נחותה מדירתנו הקודמת ויקרה ממנה בהרבה.

יכולנו להתנחם במחשבה שגם מחיר דירתנו הקודמת היה עולה כחלק מעליית המחירים הכללית, אך בעלת הדירה הקודמת שלנו דאגה שנדע שהיא לא העלתה מחירים, כי "היא לא גרידי". לעומת זאת, היא אמרה שאיבדה את שטרי הביטחון שנתנו לה, ופתאום היו לה טענות על המצב בו השארנו את הדירה. ההתעסקות איתה ועם הדיירת החדשה שלה נמשכה עוד כמה שבועות אחרי שעברנו והעיקה עלי מאד. גם הצטערתי, שיחסים טובים שהיו לנו איתה במשך שמונה שנים התקלקלו כך בסוף. לדירתנו החדשה אין חניה צמודה, עלינו לחפש חניה ברחובות הסמוכים, לא קל למצוא. הדירה נמצאת בקומה הראשונה, הגנן שגוזם את הגדר החיה גורם לנו מטרדי רעש וריח. יש בבניין הסמוך שכן ששומע רשת ב' בקולי קולות בימי ששי ושבת בבוקר. הדירה החדשה קטנה יותר, אני נדרש ליתר יצירתיות באיחסון הבגדים והניירת. הקאנטרי של כפר סבא, שקיוויתי לעבור אליו ולרקוד בו, ההרקדה שלו היא תת-רמה. קו 567 לתל אביב, שקיוויתי שיקצר לי את זמן ההגעה לעבודה וחזרה, לעתים קרובות הוא נוסע בתפוסה גבוהה מזו שהייתה לקו 347 של רעננה. רוב נוסעיו שייכים לעשירונים התחתונים, עם כל מה שזה אומר.

אבל היי, הוא מקצר את זמן ההגעה לעבודה והחזרה ממנה. אני גר עכשיו במרחק הליכה מקניון "ערים", במרחק הליכה ממקומות מסחר ובילוי שפתוחים בשבת, במרחק הליכה מאחותי היפה, זה שווה לי הרבה. תוצאת לוואי של המעבר לכפר סבא הייתה, שהפסקתי לחלוק ספסל עם החברה מהאוטובוס, והשלמתי את ההפיכה שלה לחברה זוגית של שנינו. הלכנו איתה לים כמה פעמים, היה נחמד. דווקא כשהתרחקנו מהים, התחלנו ללכת אליו יותר, בזכות חברתנו החדשה. תוצאת לוואי נוספת היא קורס ערבית מדוברת שנרשמתי אליו, הוא מתקיים פעם בשבוע במכללה עירונית שנמצאת במרחק הליכה מדירתנו. מי יודע, אולי גם משם ייצאו לי חברים חדשים. החלטתי, שבשנה הקרובה אתחיל לטפל בקניית דירה משלי, באיזור הנחמד שבו אנחנו גרים. יעלה כמה שיעלה.

[3]

עוד נימוק בעד המעבר לכפר סבא היה בית החולים "מאיר", שככל שאתבגר, אזדקק לו יותר ויותר. השתמשתי בנימוק הזה על דרך ההלצה בכל פעם שדתיים שאלו אותי לסיבת המעבר, ידעתי שהנימוק האמיתי לא יתקבל בהבנה. אבל, לא רק הלצה הייתה שם. אני יודע אילו גנים אני סוחב, ואני זוכר לאן הגנים האלו הביאו את אבי ואמי. אני חייב להקפיד על מעקב. בתחילת השנה התלוננתי לאהובה על ירידה בכושרי הגופני, ירידה שחשתי בה בריקודי עם. אהובה לא חיכתה הרבה, ומיד קבעה לי תורים לבדיקת ארגומטריה ולבדיקת אקוקרדיוגרפיה. שתיהן יצאו תקינות. במהלך החורף נדרשתי לפרוצדורות דנטליות כואבות: איבדתי שן וקיבלתי שתל במקומה, וגם היה צורך להחליף שתל קיים.

פרוצדורה כואבת והשבתה קצת יותר ארוכה עברתי באוגוסט, כשעוד ציסטה אפידרמלית בגב הזדהמה לי, ונאלצתי לעבור ניקוז של המורסה אצל אותו כירורג שטיפל בי לפני שנתיים. אהובה השתמשה בקשריה כדי להיות נוכחת בזמן הפרוצדורה, מה שהסתבר כרעיון לא כל כך טוב, היא כמעט התעלפה שם. יותר ממה שכאב לי, חשתי מושפל, במיוחד אחרי שצפיתי בסרטונים באינטרנט שמתארים את הפרוצדורה, ראיתי כמה זה מגעיל. זה החזיר אותי לימי בית הספר, לזכרונות  מבנות מהכיתה האומרות לי שאני מגעיל. אני חושב שגם הציסטות האלו הן ירושה גנטית, שגם אבא סבל מהן. הכירורג אמר, שמכיוון שזו כבר פעם שניה, מדובר בציסטה סימפטומטית, ובפעם הבאה שזה יתנפח שם, הוא יחתוך החוצה את כל המערכת. מצד אחד, זה יכאב. מצד שני, אני שמח שבמקום הגבשושיות הללו על שכמי תהיה רק צלקת. קצת פחות מגעיל.

בינואר נפלנו שנינו בקורונה, דבק בנו הווריאנט החדש המכונה אומיקרון. לא חטפתי את זה קשה, אני לא מרגיש שנשארתי עם הבעיות הכרוניות ששמעתי שנשארו אצל אחרים. הווריאנט הזה מדבק יותר מקודמיו, אך פחות משבית, והרבה פחות קטלני, לפחות במדינות שיש מהן דיווחים אמינים. הקורונה כבר לא איתנו במידה שהייתה בשנתיים הקודמות, אבל השלכותיה על כלכלת העולם בהחלט כאן. דיברו הרבה על פרישת צעירים משוק העבודה, דיברו על האינפלציה שמתחוללת בגלל ההרחבה התקציבית והמוניטארית שנקטו בה מדינות המערב. אני חש את זה על החסכונות שלי, שנמצאים השנה במגמת התכווצות. בפברואר פלש צבא רוסיה לאוקראינה, מה שהכה מכה נוספת בכלכלה העולמית, וגם בחסכונותיי שלי. מלכתחילה, הייתי אדיש למלחמה הזו: שיהרגו האנטישמים אלה את אלה, מה אכפת לי. חודשים עברו, נחשפו פשעי מלחמה שמבצעים הכוחות הרוסיים, השיח שנוקט הממסד הרוסי נהיה יותר ויותר לאומני ודכאני, וכך, אני מוצא עצמי אוהד את האוקראינים ושמח להשגיהם המפתיעים. כמובן, איני מספר על כך לאולגה, הידידה המוסקבאית שעימה אני מתרגל את הרוסית שלי בסקייפ כבר שבע שנים. קואליציית השינוי התפרקה בתום שנה, בעוד שבועיים שוב בחירות. פעם חמישית בארבע שנים. אולי שוב נופתע לטובה?

[4]

הולדת נכדי והמעבר לכפר סבא לא היו הטלטלות היחידות שחלו השנה בחיי בתחום המשפחתי. עוד לא סיימתי לטפל בשאריות ממעבר הדירה, וכבר נדרשתי לתמוך באהובה בשיפוץ הדירה הישנה שלה, שנקלעה לקריסה תחזוקתית. הסתיים שיפוץ הדירה, ומישהו נכנס לה ברכב מאחור, כשעמדה ברמזור בפינת וייצמן טשרניחובסקי. הרכב הלך טוטאל לוס, קיבלה רכב חליפי, קנתה רכב חדש. כל רכב חדש חייב עדכון במסד הנתונים של עיריית כפר סבא, אישור החניה שלנו ברחוב תלוי בזה. מחלתו של אביה החמירה, יכולותיו הגופניות והמנטליות יורדות, והוא הכיר בכך סוף סוף וניאות לעבור למגורים בדיור מוגן ליד בית החולים איכילוב. המעבר חייב התעסקות מרובה, הטיפול בדירתו בשכונת פלורנטין חייב התעסקות מרובה, ההשגחה על הטיפול הרפואי בו גובה מאהובה מחיר רגשי גבוה. אבל, לפחות יודעים שמישהו משגיח עליו. בקיץ, עבר אחיה הצעיר של אהובה עם אשתו להתגורר בחיפה, אוניברסיטת חיפה הציבה לה זאת כתנאי לקבלת קביעות. אקווה שימשיך לתרום את חלקו בטיפול בהוריו, על אף הריחוק הגיאוגרפי. הסתיים הקשר בין אמא של אהובה לבין החבר שלה מרמת הגולן, אף הוא גבר מבוגר שבריאותו מתרופפת. הסתיים לעת עתה, אולי צריך להגיד.

בונבון השתחרר מצה"ל ונסע לארה"ב לעבוד כמדריך במחנה קיץ של ילדי מהגרים מישראל. משם המשיך לטיול בארה"ב ובאמריקה הלטינית. הוא שולח תמונות נחמדות ומתקשר לאמו לעתים קרובות. זה יפה בעיניי. יפה בעיניי גם הקשר שרקם עם פיצקי, בשנת השירות שעשה בירושלים ובזמן שירותו הצבאי במחנה "ענתות" מצפון לירושלים. בסרטון שהכין כחלק ממועמדותו לעבודה כמדריך, אמר בונבון שיש לו שני אחים למחצה – אלו הבנים של אביו מנישואיו השניים בצרפת – ושני אחים חורגים – אלו פיצקי ופרוח. אין ספק, אהובה עשתה עבודה טובה עם הילד הזה, וגם אני גאה בחלק שלי בגידולו. נראה כיצד יתמודד עם ההתקרבות של אביו לדת ולימין הקיצוני בישראל.

במשפחה מהצד שלי, קצת פחות דרמות. המשכנו במסורת של נופש באורטל עם אחותי הטובה בשביעי של פסח, המשכנו לשמור על קשר עם אחותי היפה ועם בניה כלתה ונכדיה. באוגוסט נעניתי להזמנתה של אחותי היפה ונסעתי איתה ועם שני בניה הצעירים לנופשון ברודוס. היו רגעים יפים, היו שיחות קרובות עם האחיין האמצעי. אבל בדרך חזרה ארצה, אחותי התפוצצה בצורה כזו, שהחלטתי שכמה שעות לבד איתה, זה הכי הרבה שאני יכול להכיל. בשבוע של יום הכיפורים נסעתי עם אהובה לנופשון קצת יותר ארוך בזקופאנה, גם בו היו לי כמה רגעים קשים. בשנה הבאה מתוכננת לנו נסיעה לפאריס עם המשפחה של אהובה, לרגל יום ההולדת השמונים של אמא שלה. וודאי גם שם יצופו רגשות, שלא ברור אם תהיה לי די תשומת לב פנויה להתמודד איתם.

נמשך המשבר בקהילת הייעוץ הדדי, ואני חש איך זה גורע מתשומת לב הפנויה שלי. בהיעדר הקסם של הסדנאות, ועבור חדשים יש בהן הרבה קסם, אין מצטרפים חדשים. ההתמקדות של מנהיגי הקהילה באקטיביזם ובאקטיביסטים גורם לרבים להרגיש שזה כבר לא המקום שלהם ולעזוב. אני, לי אין מקום אחר, ואני לא ממהר לוותר ולשחרר, אבל זה מפריע לי. היחידים שמצטרפים לקהילה העולמית הם אקטיביסטים ששומעים עליה דרך הרשתות החברתיות, והם לא אנשים קלים, לא אנשים שנעים איתם. בקהילה הישראלית, אפילו את זה אין. הוותיקים נשחקים, בני דור הביניים עוזבים, צעירים לא באים. היה לי רגע קטן של שמחה לאיד כשמנהיג הסדנאות בפולין, שעלב בי לפני שבע שנים והודיע לי שלא יאפשר לי עוד להנהיג פעילויות בסדנאות שלו, כתב לי וביקש שאקח על עצמי תפקיד מנהיגותי בסדנא שלו בזום. אני מנחש שכל בני טיפוחיו הישראלים נטשו אותו, וכך הגיע בחזרה אלי. סירבתי לו, כמובן. הוא אולי שכח, אני לא שכחתי דבר. ועדיין, גם בחורף הקרוב אנסה לקבץ לי תלמידים חדשים לקורס יסודות. זה עשה לי טוב ללמד קורס יסודות מקוון, אף שלא נשאר מזה כלום אחר כך.

[5]

בעבודה, אין שינויים בצד המקצועי, אבל יש שינויים בצד החברתי. כשל ניסיוני להתיידד מחוץ לשעות העבודה עם קרול, שהועברה בשנה שעברה לשבת בחדר איתי ועם רינגו. לקרול יש ידיד באגף, אחד ששירת יחד איתה בממר"ם, הבה נקרא לו בריאן. היא הרבתה לדבר איתנו על המוטיבציה הנמוכה שלו, על איך שהוא מזניח את הקריירה שלו. מתוך רצון לעזור לו, קרול הציעה למנהל האגף ולמנהל מחלקת סיסטם את בריאן בתור מחליף של פול, שכבר שנתיים וחצי עובד מהבית, בריאותו מידרדרת, ובקרוב יגיע לגיל פרישה. איך זה מסתדר עם כל מה שאמרה עליו? ובכן, צריך לתת לו צ'אנס. הצעתה התקבלה, ותוך כמה שבועות התבקשה קרול לפנות את מקומה בחדרנו לבריאן, למגינת ליבה. היא אהבה לשבת איתנו בחדר. אני, לא הצטערתי על עזיבתה. לא זו בלבד שזכרתי לה שדחתה את נסיונותיי להתחבר איתה ולעשות ממנה חברה זוגית שלנו, גם נמאסו עלי שיחות הטלפון הבלתי נגמרות שלה עם אמא שלה ועם החברים האמנותיים שלה. בכך גם בא הקץ ליציאות מהמשרד בתשע בבוקר עם החבורה של קרול, לקפה של בוקר ב"התחתית" ובקניון TLV. אמנם נהניתי מהיציאות האלו בחודשי החורף הנעימים, אבל נשארתי גלגל חמישי בחבורה הזו, ובוודאי זה היה נמאס לי במוקדם או במאוחר. טוב שבמוקדם ולא במאוחר. בריאן, מצדו, הפתיע בהשתלבות המקצועית המהירה שלו ובהתחבבות שלו על הלקוחות. איתו כבר אינני מנסה להתיידד. די, נגמר לי. מי שרוצה בקרבתי, שיתאמץ.

במחלקת סיסטם נוספו שני צעירים על השניים שנקלטו בשנה הקודמת, נחמד לי לעבוד איתם. התבקשתי לחנוך אחד מהם, בחור בן שלושים, מורה למדעים שמאס בהוראה ועשה הסבה לטכנולוגית מידע. גם למחלקת מסדי נתונים הצטרפו שני צעירים, לא יצא לי לעבוד איתם. שוב יצא מכרז לניהול הצוות שלנו, הפעם במתכונת מורחבת, הכוללת יותר דרישות ויותר אחריות. שמעתי, שהפעם יש מועמד רציני, בוב, אחד מחברי ועד העובדים, בחור טוב, בן גילם של קרול ובריאן, ארבעים ומשהו. גם איתו ניסיתי להתידד וכשלתי, אבל אשמח לקבל אותו כמנהל שלי. אני, שוב לא ניגשתי למכרז. אני לא טוב בפוליטיקה, אין לי מוטיבציה להשתפר בזה ולהתקדם. אני כבר יודע, שזה לא יעשה לי טוב. אם אני מתבאס כשאני שומע שמקדמים אחרים, אני צריך לעשות על זה סשנים, זה הכל.

#פרוייקטים #בריאות וגוף #המשפחה #המדינה #ייעוץ הדדי ותחביבים אחרים #עבודה

פורסם ב המשפחה

המבקר

01.02.2022

כשהייתי אב צעיר, לא זוכר אם לבן אחד או לשניים, סיפרה לי האשה על משהו שאמר לה  אבא באחד מביקורינו אצלם באשקלון. כדי לשדל את האשה להמשיך להרות וללדת עד שתיוולד לנו בת, הדגים לה את ההבדל בין שתי אחיותיי לביני. הן, בכל פעם שיש להורים הזקנים בעיה רפואית או אחרת, הן מתגייסות, הן מתייצבות, הן מטפלות. הוא, כך אמר עלי, הוא בא לבקר.

עובדתית, זה היה נכון: אף אחד אף פעם לא פנה אלי בבקשת עזרה, אף אחד לא הסביר לי מה לעשות, רק כשהכל כבר סודר וההורה החולה כבר היה מאושפז, היו מודיעים לי והייתי בא לביקור חולים. ובכל זאת ציער אותי לקבל תזכורת לאופן שבו אבא רואה אותי ואת מקומי במשפחה. סיפרתי על זה לקובי, והוא אמר שזה לא נכון שרק בנות מטפלות בהוריהן הזקנים. הנה, אבא שלו מטפל במסירות בסבתא וסבא שלו. לימים, אחרי שאבא נפטר ואמא לקתה באירוע מוחי, כבר דאגה אחותי היפה להגדיר לי תפקידים ולהסביר לי כיצד לבצע אותם. הייתי גאה על העבודה שעשיתי, על משטחי המזון הנוזלי הכבדים שנשאתי מבית המרקחת של קופת חולים לדירה של אמא, אותה כיניתי "חוות השקמים", רמז לאחוזתו של ראש הממשלה לשעבר, שאף הוא היה במצב סיעודי ובניו טיפלו בו.

אבל, יחסיי עם פיצקי הלכו ונהיו דומים ליחסיי עם אבא: היות שעבר לגור רחוק ממני, מצאתי עצמי נוסע למרחקים כדי לפגוש אותו, לוקח אותו למסעדה, ובתום הארוחה נפרד ממנו לכמה שבועות, לפעמים גם חודשים. היו פעמים ספורות לאורך השנים שהיו לו עניינים בתל אביב או ברעננה, ואז זה הוא שבא לבקר אותי. והנה נולד לו בן, ואני פינטזתי שאולי עכשיו ישתדרגו יחסינו, אולי נהיה מעורבים יותר בחייו, אהובה ואני. נשב איתו מחוץ לחדר היולדות עד שתסתיים הלידה, נתייצב השכם בבוקר לתמוך בו ובבת זוגו, נלך להביא וניסע לקחת, נבלה אצלם בדירה ימים ולילות ונהיה עם הנכד במקומם כדי שיוכלו לנוח מפעם לפעם, כמו שאמה של האשה תמכה בנו כשפיצקי רק נולד. אבל פנטזיה לחוד ומציאות לחוד: כשכבר אישר לנו פיצקי להגיע לבית החולים, הודיע לנו במאור פנים שביתם פתוח לפנינו, ומתי שרק נרצה, אנחנו מוזמנים לבקר.  זה שובר את ליבי.

פורסם ב ימי הולדת

חמישים ושבע


18.10.2021

[1]

בשנת חיי החמישים ושבע המשיך נגיף הקורונה לערבב את העולם, ואז העולם הכה בחזרה והביא את החיסונים. הלכתי והתחסנתי, בעידודה הנמרץ של אהובה, שגם סדרה לי קדימות בתור, לפני שבני גילי נקראו להתחסן. למשך כמה שבועות השתררה אופוריה, הנה ניצחנו את הנגיף. ראש ממשלתנו מיהר לזקוף לזכות עצמו את ההשג היחסי שרשמה מדינת ישראל בחיסון תושביה, עודד את הציבור לצאת לבלות תחת מגבלות התו הירוק, פתח את נתבג לתנועת תיירים לאיחוד האמירויות, ויזם סיבוב בחירות רביעי לכנסת. אנחנו חדלנו מטיולי השבת להר הזבל של רעננה, לחוף הים של הרצליה ולטיילת של נתניה, חזרנו לפקוד את הבריכה בקאנטרי. חוגי ריקודי העם חזרו ממגרשי הטניס בחוץ לאולם הסגור. חידשנו את מסורת הביקורים אצל אחותי הטובה בקיבוץ אורטל בשביעי של פסח, לנו אצל החבר של אמא של אהובה ביישוב בני יהודה. לבקשת אהובה, התחלנו להיערך לטיול גדול אצל הדוד שלה בארה"ב. ואז, הנגיף הכה חזרה בדמות וריאנטים חדשים, שיעילות החיסונים מולם עמדה בסימן שאלה. עקומות ההדבקה והתמותה חזרו, ועימן ההיסטריה בתקשורת וברשתות החברתיות. בבחירות מועד ד' לא הושגו התוצאות החד משמעיות שראש ממשלתנו קיווה להן. התרגיל המבריק שרקם התפוצץ לו בידיים, כשמנהיג מפלגת "הציונות הדתית" הודיע שלא יתמוך בקואליציה שתכלול את מפלגת "רעם" הערבית. סבב רביעי של אלימות מול רצועת עזה החל, והיה מלווה בתקריות אלימות בערים המעורבות. כשהתפזר העשן, התעוררנו למציאות חדשה: קמה קואליציה פוליטית חדשה, שאיש לא שיער את היתכנותה, שהדבר היחיד שחיבר בין מרכיביה הוא הרצון לסלק סוף סוף את ראש ממשלתנו חסר הגבולות וחסר המעצורים מעמדת הכח שלו. הנה כך מילא מנהיג מפלגת "הציונות הדתית" תפקיד דומה לזה שמילא גולום המאוס בטרילוגיה "שר הטבעות": שלא מרצונו, הוא הביא אל סיומה את שליחותו של נושא הטבעת, הביא לסילוקו של נתניהו. ראש הממשלה החדש מאן להכריז על סגרים נוספים. ההרקדות המשיכו להתקיים, אמנם עם חלונות פתוחים בינתיים. חזרנו להנות מהופעות במועדון "זאפא" בהרצליה, של איה כורם ושל קרן פלס. הטיול הגדול שלנו, שעד לרגע האחרון לא ידעתי אם אכן ייצא לפועל, קם והיה. הטיול הזה היה העשייה המשמעותית היחידה שלי בשנה הזו.

Photo by Daria Shevtsova on Pexels.com

[2]

בחלוף הגל השלישי, בישר לי פיצקי שיש לו מישהי חדשה. גם היא פסיכולוגית כקודמתה, אבל כבר לא מתלמדת מלאת אידיאלים, אלא אחת שכבר עובדת במקצוע כעצמאית. גרה בדירה משלה בשכונת בית הכרם, מבוגרת ממנו בשמונה שנים, דתל"שית. כמה שבועות אחר כך, שאל בתקיפות האופיינית לו מתי נבוא שוב לבקרו בירושלים, שאלה בלתי אופיינית לו כלל ועיקר. לרוב הייתי אני זה שיזם את הביקורים אצלו. נסענו אליו לדירה, פגשנו את הבחורה, בחורה נחמדה. אם אפשר עדיין לומר "בחורה" על אישה בת 39. עוד חודש חלף, ושוב פיצקי יזם פגישה איתי, הפעם בבית אימו. סביב השולחן אצלה ביבנה, בישר לי שהבחורה בהריון. למעשה, כבר הייתה בהריון כשפגשנו אותה בדירה שלו. שאלתי מה ששאלתי, הוא ענה מה שענה, ואז נעץ בי מבט ושאל, "ממה אתה מפחד?". לא הייתי צריך לחשוב הרבה זמן על תשובה. "ממה עוד נשאר לי לפחד", אמרתי לו, "הדבר שהכי פחדתי ממנו – כבר קרה". אמא שלו באה מהמטבח, חיבקה אותו והביעה את אושרה. התרשמתי, שגם היא שמעה על כך בפעם הראשונה באותו רגע. הודיתי לו על שבישר לשנינו ביחד, הייתי נפגע לו התברר לי שהיא יודעת לפניי. הוא ביקש שלא אספר בינתיים למשפחה, שלא יציקו לו בשאלות ובגילויי דביקות מופרזים, אבל אישר לי לספר לאהובה, מה שעשיתי באותו הרגע. כעבור עוד חודש, כשבאולטראסאונד כבר ראו עובר תקין, אישר לי לספר למשפחה. סיפרתי לאחותי היפה, והיא אכן הציקה לו בשאלות ובגילויי דביקות מופרזים. גם לאהובה הציקה. כשטיילנו בארה"ב, הזוג הצעיר טייל בצרפת, פיצקי זכה להתוודע לשורשי המשפחה של אם בנו בסטרסבור. התמונות ששלח הזכירו לי מאד את התמונות שלו מטיולים עם הקודמת.

אהובה סיימה את חובותיה ללימודי התואר השני, וגם הלכה על טיפול שיניים גדול בהרדמה מלאה, ממנו יצאה עם טור שיניים ישרות. דודה ודודתה מהמושב ניסו להתאבד בשאיפת גז פליטה של מכונית, הדוד אפילו הצליח. בונבון יצא לקורס בבה"ד 10 וחזר ממנו חובש פלוגתי, גם התחיל לשקוד על שיפור ציוני הבגרות שלו במתימטיקה, במחשבה להמשיך ללימודים אקדמיים אחרי הצבא. טוב לראות שהוא מתחיל לקחת אחריות על חייו.

Photo by Pixabay on Pexels.com

[3]

הטלטלה שהכניסה הקורונה לקהילת הייעוץ ההדדי שככה. הוובינרים המאולתרים והעליזים פסקו, ובמקומם בא וובינר חודשי משמים בנושא "חשוב", עם דרישה לאישור מרכזת האיזור. התנדבתי לתרגם לעברית במפגשי "זום" של Sustaining all lives, המיזם של קהילת ייעוץ הדדי לנושא משבר האקלים. בהמשך, התנדבתי גם לצוות הטכני. הפעילויות הללו ענו לצורך שלי בחברה ובהכרה, גם הכרתי דרכן כמה יועצים נחמדים, אבל זה כבר לא היה אותו הדבר. לכיתת היסודות השניה שפתחתי בחורף לא באו אלה שהזמנתי מההרקדה, אפילו להרצאת המבוא לא טרחו לבוא. הצלחתי לגרד שלושה תלמידים, אף אחד מהם לא נכנס לי ללב. תומכת אחת, שדווקא כן נכנסה לשם, עזבה בטונים צורמים. תומך שני עדיין איתי. עם שובי מהטיול הגדול, הודיעו לי גם שתי תלמידות מן הכיתה הראשונה על סיום הקשר בינינו. אחת אמרה זאת בפסקנות, השניה ניסתה לעמעם את זה, דיברה על צורך בהפסקה, אבל אני חידדתי לה שמדובר בפרידה. אין לי צורך ביועצים בלתי מחוייבים, נחמדים ככל שיהיו. עושה לי טוב ללמד ייעוץ הדדי, בלי קשר למי שנשאר אחר כך ולוקח את העבודה ברצינות. גם בקבוצה ללימוד ספרדית ועברית הידלדלו השורות, אין לדעת מתי יימאס לאחיקם ולאוריאול לראות את אותם פרצופים, לשמוע את אותם סיפורים. בקיץ התחילה קבוצה ללימוד רוסית ועברית. סבטלנה, שמנהיגה אותה, היא ישראלית בערך בגילי, שהגרה עם משפחתה מסראטובה בשנות התשעים. יתר המשתתפים הם דוברי רוסית, מרביתם עדיין חיים במדינות חבר העמים, מרביתם נשים מבוגרות. אני דובר העברית הילידי היחיד שם, מה שהופך אותי לאטרקציה. זה לא בלתי נעים. וגם על זה אני אומר, נראה כמה זמן זה יחזיק.

Photo by Matheus Bertelli on Pexels.com

[4]

בעבודה, גם השנה, דשדוש. כבר הבנתי, שלא אצליח ללמוד לבדי לכתוב תכניות יישומיות דבר שרציתי לעשות כדי שאוכל לסייע לתכניתני החברה עם התכניות שלהם. כבר הבנתי, שלמנהל האגף הנברוטי שלנו אכפת רק מביצועי המערכת הקיימת, הוא לא ייזום פיתוח שלה, אבל רינגו זה מכבר בלם את הניסיון שלי ללמוד את תחום הביצועים, ובינתיים גם הבנתי, שביצועים לא מובילים להכרה והוקרה, רק להטרדות. אני מעדיף שמנהל האגף יטריד את רינגו בנושאי ביצועים, לא אותי. החלטתי, שאסתפק במשימות התמיכה והתחזוקה השוטפות שמתגלגלות לפתחי. מנהל מחלקת סיסטם גייס לצוות שלנו את מייקל, והורה לו להגיע חצי שבוע לשלוחה בירושלים וחצי שבוע אלינו לתל אביב. גם מייקל התגלה כבחור נברוטי, אף שאינו נטול כישורים. לא נעים לי לעבוד איתו. איש תשתיות ותיק עמד לפרוש לפנסיה, ומנהל מחלקת סיסטם ביקש שאקח על עצמי לתחזק שלושה ממוצרי התשתית שהיו באחריותו. הסכמתי לקחת על עצמי שניים מהם, אבל אמרתי למנהל מחלקת סיסטם שאיני רואה בכך משום קידום והתפתחות, אני רואה בכך מילוי חובה לא נעימה. להפתעתי, הגישה הזו לא פגעה בבונוס השנתי שלי. כנראה שבכל זאת מרוצים מהעבודה שאני עושה, אף אם לא מהגישה שלי.

הנהלת החברה החלה למנות מנהלי מדורים, דרג ביניים נוסף מתחת למנהלי המחלקות. תוספת שכר אין בזה, קצת כבוד אולי יש. יצא מכרז לתפקיד מנהל מדור שינהל את הצוות שלנו, בכפיפות למנהל מחלקת סיסטם. רינגו שאל אם בדעתי לגשת למכרז: פול עובד מהבית מאז תחילת הקורונה ובקרוב יפרוש לפנסיה, מייקל רק הגיע ולא השתלב, מי עוד יש חוץ ממני. אמרתי לו, שאין לי שום חשק להיות הנמען להתפרצויות הזעם של מנהל האגף. לא אמרתי לו, שאין לי חשק להיות זה שיכסה על הבטלה שלו, וגם לא זה שיכסה על חוסר המיקוד של מייקל. ובכלל, אולי מנהל האגף בכלל לא מעוניין לאייש את התפקיד הזה, רק שהמנכ"לית לוחצת עליו. עובדה, שהוא לא קרא לי לשיחה בנושא. שימשיך לנהל את הצוות בעצמו.

לפחות בצד החברתי יש שיפור. בחורף, עוד לפני החיסונים, החליט מנהל המחלקה להעביר את  קרול, מנהלנית מסדי נתונים מהשלוחה בירושלים, לשבת אצלנו במשרד, בשולחן העבודה של פול. הנימוק היה הצורך לחלק את העובדים לקפסולות, אבל קרול נשארה גם אחרי שהקפסולות בוטלו. היא נחמדה, היא מצחיקה, היא ידענית. היא אשת תשתיות כמוני, אמנם בתחום קצת שונה, אז היא יכולה להבין את הסוגיות שמעסיקות אותי, לא צריך לתרגם לה כל דבר למונחים אוניברסליים. וכמובן, היא שייכת לאגף שלי, ומכירה את כל הבעיות שיש לנו באגף. הייתי רוצה שתכיר את אהובה, ואולי תהפוך לידידת המשפחה.

Photo by luis gomes on Pexels.com
פורסם ב פסיכולוגיה

פסיכולוגיה 4


20.06.2021

ברומאן "קנאת סופרות" של מאיה ערד, אותו קראנו אהובה ואני לאחרונה, יש שתי גיבורות שהן גם בנות של פסיכולוגיות וגם מטופלות אצל פסיכולוגיות. בריאיון שקראתי, סיפרה הסופרת שזה פרט שהביאה מחייה שלה, אמא שלה פסיכולוגית. יש תמונה ברומאן, שבה הגיבורה מחכה מחוץ לביתה של הפסיכולוגית, שבו היא מחזיקה את הקליניקה שלה, והגיבורה האחרת צופה בה. אין חדר המתנה, ואסור להיכנס לפני השעה המדוייקת, כדי שלא לפגוש את המטופל הקודם. זה החזיר אותי לאחת הפגישות הראשונות שלי אצל ישי, בבוקר אביבי של שנת תשנ"ח. נקשתי על דלת דירתו קצת לפני הזמן, אחר כך צלצלתי, ורק אחרי המתנה קצרה, הוא פתח לי והתיר לי להמתין בסלון המשפחתי לסיום הפגישה הקודמת. כשנכנסתי לחדר הטיפולים שלו, הוא ביקש שלא אקדים להבא. היות שכבר הייתי בן שלושים ושלוש, והיה לי רכב, יכולתי להמתין ברכב, לא נדרשתי לעמוד בחוץ כמו הגיבורה האומללה של מאיה ערד. אצל רותי, המטפלת הזוגית שהפנתה אותי לישי, היינו הפגישה הראשונה על הבוקר, לכן לא נתקלתי במצב הזה ולא למדתי כיצד להתנהג.

ישי התגורר עם משפחתו בקומה גבוהה של אחד הבניינים החדשים ההדורים, שנבנו באמצע אחת משכונות המצוקה של רמת גן, בין צומת מסובים לשכונת התקווה. היות שהתחיל לעבוד בשעות הבוקר המאוחרות, נאלצתי לצאת מהעבודה באמצע יום העבודה כדי לפגוש אותו. היתרון שבכך היה הכביש הפנוי, אחרי השעה של הפקקים. החיסרון שבדבר היה הגבות שהורמו במשרד, ביחידת המחשבים הצבאית בצריפין שבה הועסקתי כעובד קבלן. אמנם גם לפני כן הוקפצתי משם לפגישות אצל לקוחות אחרים, אבל לא בתדירות של פעם בשבוע. לאט לאט התרגלו, הפסיקו לשאול שאלות. ישי נראה מעט מבוגר ממני, בערך בגובה שלי, גבר עב גזרה ואדום פנים, בעל שיער מלא מדובלל ועינים קטנות מאחורי משקפיים קטנות. החיצוניות שלו לא הייתה מרשימה, אבל היה לו קול עמוק נהדר, שקלטתי כבר כשדיברנו בטלפון. לא הייתי פנוי להתעסק במראה שלו יותר מדי. הייתי עמוק בחרא של הגירושין, הייתי בחרא של עבודה, הייתי עם הורות מאתגרת, ובלי אף אחד שאוכל להיתמך בו, שיבין מה עובר עלי ויהיה בעדי. ישי מילא את החלל הזה, למשך שנתיים וחצי. לימים, כשהתחלתי לכתוב את הבלוג שלי, הענקתי לו את השם הבדוי "אשר נופש", שיכול אותיות של "שושן פרא", כאילו היה הקול הפנימי שלי. קול שמשקף לי את הטעויות שאני עושה או עומד לעשות, מצביע על האירועים בעברי שגרמו לי לטעות, ומציע חלופות מועילות יותר.

Photo by cottonbro on Pexels.com

לא הייתי פנוי להתעסק בתחושות שלי ביחס לישי, וישי לא התעקש שנדבר על הילדות שלי וההורים שלי. היו לי המון התלבטויות לגבי תהליך הגישור שהייתי בו עם האשה, שאלות לגבי החיים בבית בתקופה הזו, לגבי היחסים עם הבנים שלי, עם הוריי ואחיותיי. מה לשתף, מה לא לשתף. ישי לא התעקש להחזיר אלי כל שאלה ששאלתי, אלא אמר באומץ את דעתו וחלק איתי מידע שעמד לרשותו. במבט לאחור אוכל לומר, שכך רכש את אמוני. בתוך התהליך הזה, נוצרו ההזדמנויות להצביע על הדפוסים שלי ולדבר עליהם. ראש וראשון להם היה השיתוק שתקף אותי כל אימת שהאשה טענה כנגדי שאני לא בסדר, שאני לא האדם ההגון והמוסרי שאני מתימר להיות. זה נתן לה כח עלי, שאינני בטוח כלל שהייתה מודעת אליו. אני, וודאי שלא הייתי מודע. האישורים שקיבלתי מישי גמלו אותי מן הצורך באישורים שלה. למדתי לזהות את הרגע בו היא עושה את זה, למדתי לא להיגרר. לאחר שהגענו להסכם, שאושר בבית הדין למשפחה, עזבתי את הבית, בראש השנה תשנ"ט. חודשים רבים אחר כך, באתי אליה בערב לקחת אלי את הילדים, והיא פצחה במסכת הטענות הרגילה על כמה שאני לא בסדר, על שאינני לוקח ממנה דוגמא ומתאמץ לעשות כל מה שהיא עושה. "טוב, אנחנו כבר מזמן סיכמנו שאת בן אדם יותר מוצלח ממני", אמרתי לה. היא נשארה עם לסת שמוטה. לא הייתה לה תשובה על זה. הכח שהיה לה עלי התפוגג כלא היה.

עברתי לדירה משלי, התחלתי לחפש חוגי פנויים ופנויות, והתחלתי לצאת לדייטים. הייתי מביא את כל המפגשים החברתיים ואת כל הדייטים לחדר הטיפולים של ישי, וביחד ניתחנו מה קרה לי שם, כיצד נהגתי, למה לא הייתי מודע, מה יכולתי לעשות יותר טוב. לאורך השבוע רשמתי במחברת את מה שעבר עלי, ואחרי הפגישה עם ישי, ישבתי במכוניתי ורשמתי את עיקרי הדברים שאמר. סיכומי דיונים קראתי לזה, כמו לסיכומים שעשיתי בעבודה. אני מסתכל היום במחברת הזו, ומתקשה להאמין כמה חשיבות ייחסתי לכל אשה שפגשתי, לכל מלה או מחווה. לקח לי שנתיים לקלוט, שדייטים זה משהו שעלי לעשות כתרגולת צדדית, על יד החיים ולא במרכזם, ולא לעשות מהם כזו דרמה. אני קורא במחברת, ונבוך לקרוא כמה חסר מושג הייתי. אני קורא כיצד ישי לימד אותי איך לפתוח בשיחה עם אישה שפגשתי באקראי, איך לפתוח בשיחה עם אישה שפגשתי באירוע פו"פ, איך לנהל שיחת טלפון עם אשה שאני רוצה לקבוע איתה דייט, איך לנהל את הדייט כך שלא אפגע. ישי הרשה לי להתקשר אליו כשנפגעתי, הרגיע אותי ויעץ לי כיצד להמשיך הלאה. או לא להמשיך הלאה, לחתוך. מי מלמד גברים צעירים את התורה הזו? האחים הבוגרים שלהם? המדריכים שלהם בתנועת הנוער? היות שלא גדלתי במשפחה מורחבת, ולא היו לי חברים בכיתה ובתנועת הנוער, למדתי הכל מספרים ומסרטים. כשהודיתי בכך בפני ישי, הוא ספק כפיים. הלא כל אחד יודע שבספרים ובסרטים זה לא כמו בחיים, תמיד מכניסים יותר דרמה, כדי שיהיה מעניין.

כמה חודשים חלפו, ואזרתי אומץ להודות באזני ישי שאשתי הייתה האשה הראשונה ששכבה איתי, ושאני רוצה עוד. זה דרש ממני אומץ, משום שבכל הספרים והעיתונים שקראתי, גבר שרוצה לזיין הוא גבר נלעג, ומשום שהנשים שחייתי במחיצתן עד אז דיברו על גברים כאלה כעל טיפוסים מרושעים שיש להישמר מהם. ישי לא שפט אותי, והתגייס לחשוב איתי ביחד כיצד לחתור אל היעד. סיפרתי לישי על הנסיונות שלי להשיג זיון, על ההזדמנויות שנקרו על דרכי ואני חירבתי אותם. משיחה לשיחה, הלכה ונחשפה תובנה: כלל לא הייתי ממוקד ברצון שלי לזיין. במקביל לפנטזיה הבנאלית שלי על מין פרוע, תחזקתי גם פנטזיות על נסיכה יפהפיה שתגאל אותי מבדידותי, שתהיה החברה הקרובה שאף פעם לא הייתה לי, אם ואחות כמאמר המשורר. אני, בפנטזיה הזו, הייתי אמור להציע בתמורה שירותי טיפול ותמיכה. להקשיב, לעודד, לפתור בעיות. כך נעתי כמטוטלת בין שני קצוות: מזיל ריר על יפהפיות שלא גילו בי עניין, או משקיע זמן ומשאבים בנשים שאיני נמשך אליהן כי "מי שממיין לא מזיין", ואז הן חשות ברתיעה שלי ומנתקות מגע. ועוד תובנה, שבדיעבד אינה מפתיעה, אבל כלל לא הבאתי אותה בחשבון בהתנהלותי: החשש להיפגע ניהל אותי לא פחות מאשר הרצון באינטימיות, אפילו יותר. כך, מצאתי עצמי מתכווץ ונסוג כל אימת שהסיטואציה יצאה משליטה, ובכך מביא את הבחורה שמולי לאבד עניין.

ישי לימד אותי לקחת את הזמן, לא למהר, לא להיראות לחוץ. "אל תשכח", אמר לי, "הזמן פועל לטובת הגברים: בעוד מניותיך עולות – מניותיהן יורדות, אתה צובר נכסים ומוניטין בעוד הן מאבדות את יופיין ופוריותן". הוא לימד אותי לראות בדייטים סוג של אימון: גם אם לא יצא מהם כלום, השתפשפתי ושיפרתי מיומנויות. לאט לאט פיתחתי שיטת התנהלות שהתאימה לכישוריי ולמידותיי. הפסקתי לצאת לדייטים עם נשים ששיעממו אותי בטלפון, קיצרתי את שיחת הטלפון שלפני הפגישה הראשונה, קיצרתי את הפגישה הראשונה למינימום ההכרחי שנדרש כדי להבין אם אני נמשך לבחורה, העפתי בחורות שקבעו וביטלו שוב ושוב. לפגישה הראשונה הייתי הולך בציפיה שהבחורה תהיה מכוערת, ואם הייתה נאה, לפגישה השניה הייתי הולך בציפיה לגלות שהבחורה שרוטה, ציפיה שהמשכתי לאחוז בה עד שהתברר לי סופית שהיא בעניין שלי. התחלתי לסווג בחורות לכאלה שהן "לבינתיים", נשים שנחמד איתן אבל לא כדאי להיקשר אליהן ואסור להבטיח להן הבטחות, ולכאלה ש"לטווח הארוך". הטכניקה שפיתחתי המשיכה לשמש אותי גם אחרי שסיימתי את הטיפול אצל ישי. עם הבחורות לבינתיים צברתי התנסויות מיניות ורגשיות. אהובה הייתה הראשונה שחשבתי עליה לטווח הארוך.

Photo by cottonbro on Pexels.com

כשעניין הדייטים נכנס למסלול, התפניתי לחשוב על המשך הקריירה שלי.  עדיין הייתי מועסק בחברת השירותים שהקים קובי, חבר שלי מזמן השירות הצבאי. ארבע שנים קודם לכן, קובי שידל אותי לבוא לעבוד אצלו בתור עובד קבלן, ביחידת המחשב הצבאית שבה שירתנו שנינו. במהלך ארבע השנים, מה שהתחיל כחברה קטנה של חברים מהצבא, הפך לחברה של כמה עשרות בחורים צעירים ונמרצים, טכנאים ואנשי מכירות, שלא בדיוק הבינו מה חתיאר כמוני עושה ביניהם, אף שנהגו בי באדיבות. גם החיילים והקצינים ביחידה התייחסו אלי כך, וזה לא נעם לי. הציפיה שלי, שהחבר שלי קובי יראה אותי ויקדם אותי, נכזבה. קובי שמח מאד בהכנסה הקבועה שהבאתי לו כעובד קבלן, והתכוון להשאיר אותי בעמדה הזו. לא זו בלבד, אלא שהביא לעצמו סמנכ"ל, איש מכירות חלקלק ונכלולי, והכפיף אותי אליו. כל עוד הייתי בחרא של הגירושין, קיבלתי את זה. כשהתחלתי לעמוד על הרגליים, רציתי לשפר גם את זה. גם בכך הסתייעתי רבות בישי ובטיפול שלי אצלו.

בשש שנות השירות הצבאי שלי התמחיתי בטיפול בתשתיות מערכות המחשב המרכזי שתיחזקה היחידה. לקראת תום השירות, כבר החל תהליך חדירת המחשבים האישיים ורשתות התקשורת לארגונים, ואני חיפשתי דרכים להשתלב בעולם החדש בלי להפסיד את ההשקעה שהשקעתי בעולם הישן. לא הצלחתי לעשות זאת בזמן השירות הצבאי, וגם בסיבוב השני שלי ביחידה, כעובד קבלן, הצלחתי הייתה חלקית מאד. הניחו לי לתחזק רכיבי תשתית ברשתות התקשורת הפתוחות, אבל גם הניחו לי להבין שלא צריך עובד קבלן בן שלושים פלוס כדי לעשות זאת, חיילים בשירות חובה עושים את זה יותר בזול ולא פחות טוב, ובעצם הם מחזיקים אותי אצלם בתור מי שמכיר את העולם הישן. כשהבנתי סוף סוף את הרמז, חידשתי את קשריי עם סוכנויות ההשמה והתחלתי לשגר קורות חיים דרך חברים. בטיפול אצל ישי, ניתחנו יחד את החוויות שחוויתי בריאיונות העבודה המעטים שזומנתי אליהם. היו ריאיונות משלושה סוגים: ריאיון אצל איש משאבי אנוש, בדרך כלל אשת משאבי אנוש, שמטרתו לעמוד על טיבי ועל אישיותי, ריאיון מקצועי אצל המנהל שעתיד היה להזדקק לשירותיי, ולפחות במקרה אחד, ריאיון נוסף שעניינו שכר ותנאים. ושוב, ישי לא הגביל את השיח שלנו לרגשות שעלו לי בחיפושי העבודה ובשורשיהם המוקדמים: הוא תרם לי מניסיונו כמי שבעצמו ישב בוועדות שמראיינות מועמדים לתפקידים. מה הם מחפשים אצל מועמד, כיצד הם מנסים לגרום לו להיכשל בלשונו ולחשוף פגמים באישיותו, מה להגיד ומה לא להגיד. שוב נוכחתי, כמה מעט הכשיר אותי בית הגידול שלי לחיים בעולם המודרני: בכל מגעיי עם מאבחנים ומראיינים עד כה, נשביתי ביחס החם שהעתירו עלי, ודיברתי איתם פתוח, כמו שמדברים בין חברים. כך, למשל, עניתי בכנות לשאלות בנוגע למעסיקיי הקודמים, מדוע איני רוצה להישאר אצלם. ביג מיסטייק, אמר ישי. הוא לימד אותי כיצד לשווק את חוזקותיי ולהצניע את חולשותיי, לא לשקר אבל גם לא לפרוש את כל האמת שלי. הוא לימד אותי להשתמש בניסוחים דיפלומטיים. להעלות את דרישות השכר בנונשאלאנטיות, כאילו זה לא כזה עניין גדול, למרות שמצד האמת, זה בהחלט היה עניין גדול בשבילי. בפרט, אני זוכר כיצד יעץ לי כיצד לנהוג כשמייבשים אותי בחדר ההמתנה, לפני שקוראים לי פנימה לריאיון. הוא אמר, שעלי להיראות כמי שמנצל את הזמן הפנוי לעבודה: לעשות שיחות טלפון, או להוציא ספרות מקצועית ולהעמיד פנים שאני מתעמק בה. רק לא לשדר מצוקה, לא להראות שאני נעלב שכך מזלזלים בי. זה הכל משחק, צריך לשחק את המשחק, כמו בדייטים. מצד שני, ישי שיקף לי, שכפי הנראה מימשתי את רוב הפוטנציאל הטמון בי, שעלי להיפרד מן האמונה שרק נסיבות מקריות בחיי האישיים מנעו ממני להפוך למצטיין אקדמי, או למוביל טכנולוגי, או למנהל. עלי לשחרר את הקולות מן הילדות, שבישרו לי עתיד מזהיר. אוכל לשפר עמדות בעולם העבודה, להשתכר יותר ושיהיה לי יותר מעניין, אבל לא אוכל לקבל בעולם העבודה והקריירה את ההכרה וההוקרה שתמיד פיללתי אליהם.

על אף התירגול ועל אף התובנות יקרות הערך, גם למקום העבודה הרביעי שלי הגעתי דרך חבר שהמליץ עלי, לא דרך הצטיינות בריאיונות. התקבלתי לעבודה כיועץ תקשורת נתונים באגף הייעוץ של חברת שירותים ותיקה וגדולה יותר מזו של קובי. העבודה שלי הייתה לקרוא חומר מקצועי ולתכלל אותו לטובת לקוחות, מה שהתאים מאד לכישוריי והיה לי מעניין. חבריי לצוות היו בני גילי, כל אחד עם מסלול קריירה קצת שונה, כך ששוב לא הייתי יוצא הדופן. הוקצה לי משרד עם שותף אחד בלבד, ארוחות הצהריים הוגשו בבניין והיו מפנקות, קיבלתי רכב גדול יותר ונח יותר עם סמל החברה עליו, והכי חשוב, משכורתי גדלה בכששים אחוז. במשא ומתן על המשכורת יישמתי את כל מה שלמדתי והתאמנתי עליו אצל ישי. לימים, כתבתי סיפור קצר ושמו "ידיים טובות" על תקופת חיפושי העבודה, ואת הסיפורים הקצרים "איזור הצבע" ו"עד הסוף" על תקופת עבודתי כיועץ תקשורת נתונים.

לכאורה, הקריירה שלי עלתה על המסלול הנכון, כמו הדייטים. חמש שנים אחר כך, אחרי שכבר סיימתי את הטיפול אצל ישי, התברר עומק הטעות שעשיתי בכך שהתנתקתי מהעיסוק בתחזוקת תשתיות בפועל, ומתחזוקת תשתיות מחשב מרכזי בפרט. בועת ה"דוט קום" התפוצצה בתחילת המילניום, האינתיפאדה השניה ריסקה את המשק הישראלי, ואני נשארתי יחידי מכל אגף הייעוץ המפואר, מועסק בהכנת מסמכים ומצגות עבור מנהל זוטר בחברת "בזק" שחיבב אותי. כשגם זה נגמר ופוטרתי, לא היה לי איך למכור את עצמי לעולם. איש בן ארבעים, שכבר עשר שנים לא פיתח תוכנה, וכבר חמש שנים לא תיחזק תשתיות בארגון גדול. במזל גדול, מצאתי משרה טובה בבית תוכנה דומה ליחידת המחשב שבה שירתתי בצבא, שבו היה מי שסמך עלי שאחזור במהירות לעניינים. אני שם כבר שש עשרה שנים, ומקווה להישאר שם עד הפנסיה. אבל, אני עדיין מתחלחל כשאני חושב על הטעות שעשיתי כשפרשתי מעולם המיחשוב הארגוני, טעות שהייתי עלול לשלם עליה מחיר כבד בהרבה. אינני מאשים את ישי בטעות הזו: אחרי הכל, מה הוא כבר ידע על עולם המיחשוב והטכנולוגיה הישראלי? לא הייתה לו שום דרך לדעת ולהזהיר אותי. וגם לו הבין בזה יותר, אולי לא היה נכון מבחינה טיפולית לצנן את התלהבותי, לקצץ לי את הכנפיים.

Photo by cottonbro on Pexels.com

על אף מרכזיותו של ישי בחיי, על אף ההערכה והכרת התודה שלי כלפיו, לא חשתי קרוב אליו. אני יודע לומר זאת רק בדיעבד, לאחר שלמדתי קרבה מהי. לא הבחנתי בכך כאשר הייתי אצלו בטיפול. אני זוכר ניסיונות מגושמים שעשיתי כדי להכיר אותו יותר, לדעת עליו דברים. פעם או פעמיים ראיתי מזווית העין את אשתו כשנכנסתי לדירתם. חשבתי, שגם היא נראית או נשמעת כמי שעוסקת במקצועות הטיפול. ראיתי צעצועי פעוטות פזורים בסלון, שהנחתי שילדיו משחקים בהם. פעם נכנסתי לחדר הטיפולים לפניו, וכשהמתנתי לו שם, ראיתי על שולחנו דף עם הלוגו של עמותת "במעגלי שיח", עמותה ששמעתי עליה פעם משהו, לא זכרתי אם משהו שקשור לסכסוך היהודי-פלסטיני או להתאגדות מקצועית של פסיכולוגים. כשהודיע לי שהוא עובר עם משפחתו מרמת גן לשכונת "כוכב הצפון" החדשה, פלטתי הערה מרירה ביחס לעשירים שגרים שם. הוא נתן בי מבט שנמזגו בו לגלוג וחמלה, ושאל מדוע הנחתי שהם רכשו שם דירה, אולי הם יגורו שם בשכירות? לא פיתחנו את הנושא, אבל במבט לאחור אני מבין: היות שתמיד נקט טון סמכותי ביחס אלי, הוא היודע כל ואני זה ששוגה כטירון, היות שמתח קו ברור ותקיף בין עולמו הסדור ועולמי המעורער, הנחתי שהוא גם יותר עשיר ממני. הפעם היחידה ששמעתי את קולו רועד קצת הייתה כשהתקשר לבטל פגישה עקב יציאה לחופשה משפחתית, ודווקא כשעמדתי בפני צומת חשוב בחיי, לא זוכר בדיוק מה זה היה. הוא התנצל, והרגשתי שלא נעים לו. זה הביך אותי במקצת, ואמרתי לו שזה בסדר, אני מבין אותו, גם אני במקומו הייתי מעדיף חופשה משפחתית על פני מטופלים. אולי טוב עשה שהסתיר ממני את צדדיו הרגישים והפגיעים. טוב שלא היה אז גוגל ופייסבוק, ולא יכולתי לברר עליו פרטים. נראה לי שאצל פסיכולוגים, גם אצל הטובים והמיטיבים שבהם, תמיד מרחפת בחלל השאלה מי מעל מי, מי השולט ומי הנשלט, וכשהמטופל מזהה חולשה אצל המטפל, האפשרות להכניס לו מפתה מאד. אולי לא הייתי מצליח לשקם את חיי בעזרתו אלמלא חוויתי אותו כאחד שמבין, אחד שעשה את זה.

אחרי שכבר היו לי כמה בנות זוג, אחרי ששיפרתי עמדה בעולם העבודה, או לפחות כך חשבתי, פגישותיי עם ישי נעשו נינוחות יותר. מילאתי פחות עמודים במחברת לפני הפגישה ואחריה, לא התקשרתי אליו יותר מטלפון ציבורי אחרי שמישהי בדייט עלבה בי. דיסקסנו אפשרויות לשפר את יחסיי עם הוריי, עם אחיותיי, עם חברים לעבודה. הוא יעץ לי כיצד לשפר את תדמיתי בעיניי הגורמים המטפלים בבני הצעיר פרוח, שנטו לגלות יותר אהדה והערכה לגרושתי הפעלתנית והדעתנית. הוא הציע לי ליזום פגישה עם הפסיכולוגית של הגן הטיפולי, ועשינו הדמיה של מה שאני הולך להגיד לה בפגישה הזו, תוך שימוש בהכרות שהייתה לישי עם אופן הפעולה של המערכת. הערכתי אותו על שאמר לי ביושר, שאין הוא מכיר דרך לרפא את הפצע שנפער לי בלב מזה שנולד לי ילד אוטיסט, לכל היותר אפשר לעשות קצת מסאג' מסביב. כך אמר לי, ולא מרח אותי בתובנות מתחום העזרה העצמית והרוחניות. אף שהתלות שלי בישי פחתה, עדיין רציתי את השיחות הנינוחות האלו איתו. במקום העבודה החדש, עם המשכורת המוגדלת, זה כבר לא כאב לי כל כך בכיס.

גוגל ופייסבוק עוד לא היה אז, אבל כבר היה אינטרנט, היו אתרי הכרויות והיו פורומים. הכרתי באינטרנט נשים, שלא רציתי קשר רומנטי או מיני איתן, אבל היה לי נעים ומעניין לדבר איתן. בפורומים היו מפגשים, שבהם אפשר היה להכיר נשים בצורה נינוחה יותר מאשר בדייט. כמובן, אפשר היה להכיר שם גם גברים ולהתיידד איתם, וניסיתי, אבל זה אף פעם לא תפס. הגברים שהכרתי לא היו מעוניינים בסתם ידידות, כזו שאין לה מטרה מעשית, וכל תכליתה להפיג את הבדידות. כך מצאתי עצמי עם שורה ארוכה של ידידות, שאפשר לדבר איתן בטלפון, אפשר לצאת איתן לקפה או לסרט, אבל יש דברים שממש לא רצוי לומר על ידן. למשל, לומר שאני שואף לחוות התנסויות מיניות. לזיין. אמרתי לישי, שיש לי הרבה ידידות, והייתי רוצה שיהיו לי גם ידידים גברים. פסיכולוג אחר היה שואל אותי איך אני מרגיש עם זה ומה זה מזכיר לי. ישי, לעומת זאת, אמר שיש דבר כזה בשם "ייעוץ הדדי", יש שם קבוצות גברים, והוא שמע שנוצרים שם קשרים קרובים וחמים. לפגישה הבאה הוא כבר הביא לי שם וטלפון של איש קשר. הצטרפתי לקורס יסודות, ואחר כך לקבוצת הגברים של איזור תל אביב והשרון. הפגישות של קהילת הייעוץ ההדדי מילאו את חיי בתוכן, ונתנו לי אנשים שאני יכול לדבר איתם על הכל.  לא זו בלבד, אלא שלכל אחד מהאנשים הללו הייתה זווית ראייה אחרת, ועם מרביתם לא היו לי יחסים הירארכיים, אלא יחסים שיוויוניים: יכולתי לחוות את עצמי כמי שעוזר, לא רק כמי שנעזר. גם העלויות היו נמוכות בהרבה. הפגישות עם ישי הלכו והתרוקנו. עברו כמה חודשים, וישי שוב ביטל פגישה, בלי לקבוע אחרת במקומה. כעבור זמן מה התקשרתי אני אליו, הודיתי לו על כל החשיבה הטובה שהשקיע בי, והודעתי לו שלא ניפגש יותר. הוא נשמע כאילו ציפה לזה, והחמיא לי על העבודה שעשיתי אני, אמר שלא רבים מפיקים מטיפול את התועלת שאני הפקתי. דרכנו המשותפת, שנמשכה שנתיים וחצי, אולי אפילו שלוש, באה לידי סיום. יותר לא נפגשנו. בתחילת יחסיי עם אהובה, הלכתי איתה לאירוע בסינמטק תל אביב, והיה נדמה לי שאני רואה את ישי במבואה, מנהל שיחה נלהבת עם בני חוגו. לא ניגשתי לומר לו שלום, וקיוויתי שהוא לא ראה אותי. די, נגמר.

Photo by Pixabay on Pexels.com

לפני שנה וחצי, כשפיצקי הודיע לי שהחליט להיפרד מהחברה הפסיכולוגית שלו, הזמנתי אותו להיפגש איתי בבוקר ששי אחד בתל אביב ולדבר. זה היה יום חורף בהיר ונהדר. אכלנו ארוחת בוקר בקפה "הנרייטה" ליד רכבת מרכז, ואחר כך יצאנו לטייל בצפון הישן, דרך הדירה של הדודה והדוד, בה התגוררתי בשנה הראשונה שלי בשירות הצבאי. ידעתי שהוא לא ירצה לספר על הפרידה מעבר למעט שסיפר. היות שלפני הפרידה הספיקה הגברת לשכנע אותו ללכת לטיפול, החלטתי שאספר לו על שרשרת הטיפולים שעברתי אני, בתקווה שזה יעודד אותו להמשיך עם הטיפול, אף שכבר נפרד מהבחורה, וגם בתקווה להימנע משתיקות מביכות בבית הקפה העליז. בחרתי לסיים את הסיפור עם הטיפול אצל ישי, אף שאחריו עוד הספקתי ללכת עם אהובה לפסיכולוגית חינוכית כדי לדבר על האתגרים שהעמיד לנו בונבון, וגם למטפל זוגי כדי לדבר על כישלוננו בהבאת תינוק ובאי הרצון שלי ללכת לטיפולי הפריה חוץ גופית. חשבתי שלא כדאי לחלוק עם פיצקי סיפורים כואבים ממערכת היחסים שלי עם אהובה, הוא בכל זאת הבן שלי. גם לא ראיתי לנכון לספר לו על הנשים ממקצועות הטיפול שפגשתי במהלך הדרך שלי בייעוץ הדדי, והיו משמעותיות עבורי כיועצות, לאו דווקא כמטפלות. בחרתי לסיים את הסיפור שלי על הפסיכולוגים בטיפול אצל ישי כדי לסיים אותו בנימה חיובית. כדי להדגים עד כמה טיפול טוב יכול לשנות מסלול חיים, וגם כדי לשכנע שפגישה עם מטפלים גרועים לא צריכה להביא לוויתור על הכלי הזה, כמו שמערכת יחסים עם אישה בעייתית לא צריכה להביא להימנעות מיחסים עם נשים.

פיצקי הלך לסדרת טיפולים במסגרת קופת החולים, לא סיפר הרבה על מה שקרה לו שם, רק אמר שנחמד לו ומעניין לו. קצת חששתי שיביא מהטיפול טענות כלפי האבהות שלי. הייתי מוכן לספוג מה שצריך, אבל זה לא קרה. חודשים ספורים מתחילת הטיפול פרצה הקורונה, והטיפול עבר לזום, אולי גם נקטע כאשר פיצקי חטף את הנגיף. והנה, בחלוף הגל השלישי, בישר לי פיצקי שהטיפול מסתיים, ושיש לו מישהי חדשה. גם היא פסיכולוגית, אבל כבר לא מתלמדת מלאת אידיאלים, אלא אחת שכבר עובדת במקצוע כעצמאית. גרה בדירה משלה בשכונת בית הכרם, מבוגרת ממנו בשמונה שנים, דתל"שית. ליבי מנבא לי, שלסיפור המשפחתי שלנו עם הפסיכולוגים עוד צפויים פרקים נוספים. 

פורסם ב 1965 אשקלון, 1981 באר שבע, 1985 תל אביב, 1986 ראשון לציון, 2006 רעננה

זפת


10.03.2021

והנה, ביום מימות הסגר האחרונים, התבשרנו כי חופי ארצנו התמלאו זפת, שנפלטה מאניה ששייטה בים התיכון. היות שלא נודעו פרטים על בעלי האניה ועל הדגל המתנוסס עליה, אין לי אלא להניח שהיא שייכת לגורמים מקושרים היטב, שיש ביכולתם להשתיק את הסיפור. ברשת החברתית Quora, אליה התחברתי בשנים האחרונות, שואל מישהו אם יכול להיות שזו נקמתם של האיראנים בישראל. זה נראה לי כל כך תלוש, שאיני טורח לענות. אם ממשלת ישראל אדישה לזיהום חופי ישראל, למה לאיראנים לטרוח לזהם אותם? ברשתות חברתיות ישראליות מתפרסמות קריאות לבוא וליטול חלק בניקוי החופים. מתפרסמים סרטונים שמדגימים את גודל הזוועה האקולוגית, וגם סרטונים שמציגים מתנדבים שאוספים את העיסה השחורה לשקיות ניילון דקות. הייתי מוכן להעביר שבת בבוקר בפעילות כזו, מה כבר יש לי לעשות בבוקר של שבת חורפית נעימה בזמן סגר? מי יודע, אולי אפילו נפגוש שם מישהו נחמד. אבל אהובה לא רצתה, העיסה השחורה והדביקה מגעילה אותה, ומה פתאום שהיא תנקה אחרי אחרים.

אני, זפת בים לא מגעילה אותי. היא חלק בלתי נפרד מזכרונות הילדות והנעורים שלי בים של אשקלון. גם כשלא ראו אותה על החוף, ראו אותה אחר כך על הגוף. ראו את שייריה על המגבת המהוהה שהייתי לוקח איתי לחוף. היו חופים שהותקן בהם כלי ובו נפט להורדת הזפת מן הגוף. עכשיו כשאני חושב על זה, אם הזפת היא תוצר לוואי של הנפט, מהו בעצם התהליך הכימי שמתוקפו ממיס הנפט את הזפת? מדרום לאשקלון היה פתחו הצפוני של קו צינור אילת אשקלון, שותפות ישראלית-איראנית להובלת נפט ותוצריו, שכבר גרמה כמה אסונות אקולוגיים בנגב. אבל, זפת הייתה גם בחוף פולג, אליו היינו נוסעים עם הדוד מאבן יהודה כשהיינו מתארחים אצלם. אז הנה עוד פתח להטחת האשמות באיראנים, והפעם קל יותר לראות שההאשמות חסרות בסיס.

באתרי הנוסטלגיה ברשת מצויים בשפע תצלומים וסרטונים מחופי הים של פעם. גם במדורי איכות הסביבה יש דיבור על הים הצלול של פעם בהשוואה לגועל נפש שיש היום. הזכרונות שלי מחוף הים קצת יותר מורכבים. זכרונות טבולים בזפת ומנומרים באשפה. זכרונות של קרם הגנה דביק, שלעתים קרובות לא היה בו די כדי לחסוך ממני את כוויות השמש. ועדיין, לא היו באשקלון מקומות אחרים ללכת אליהם. בשנותינו הראשונות באשקלון, הלכנו לים כמשפחה. אין לי זכרונות ברורים מזה, אבל יש סיפורים ששמעתי מאחיותיי, ויש כמה צילומים בשחור לבן. כשמתחילים להיות לי זכרונות משלי, אלו זכרונות מנסיעות לים רק עם אבא. אמא כבר לא ראתה צורך להשגיח עלי בעצמה. לאחיותיי כבר לא התאים להיראות בים עם אחיהן הפעוט, עם אבא ועם החברים של אבא מתקופת הקיבוץ, שהיה נפגש איתם בים. בכיתה ה' או ו', התחלתי גם אני ללכת לים עם החבר'ה מהכיתה, ובהמשך, גם לבדי. כשלמדתי ללכת לים רק לפנות ערב, נפטרתי מהצורך בקרם הגנה. בים החלו מתעצבות הכמיהות שלי לגופן של נערות ונשים. לים לקחתי את שרה, החברה הראשונה שלי בסוף י"ב. הזכרונות שלי מהמזמוזים איתה במים לעת שקיעה הם מן הזכרונות המתוקים ביותר שיש לי. אולם, הם מהולים בצער על כך שהייתי צריך לחכות בשביל זה עד סוף י"ב, ועד שתגיע בחורה יהודיה מאנגליה ותראה אותי מחוץ להקשר החברתי שלי.

ביקוריי בשפת הים פחתו כשיצאתי מהבית לאוניברסיטה בבאר שבע. בשנתיים שגרתי בתל אביב, לא כל כך היה לי עם מי ללכת לים. החופים של תל אביב היו אחרים: יותר סואנים, יותר ממוסחרים. בעשרים השנים שגרתי בראשון לציון, ביאס אותי הצורך בנסיעה ארוכה לחוף, ובמציאת מישהו שישגיח על מפתחות המכונית והתעודות. האשה לא אהבה ים, וגם נראתה די גרוע בבגד ים. יש לי כמה זכרונות וכמה תמונות מנסיעות לים עם פיצקי. עוד הספקתי לקחת את פיצקי לים כמה פעמים, ואז נולד פרוח, שאיתו כבר לא יכולתי לנסוע לים, זה היה למעלה מכוחותיי. גם המדינה השתנתה: אנחנו כבר תשעה מיליון ולא שלושה, החופים נהיו נדל"ן מבוקש, מלונות ודירות פאר נבנו בכל מקום, אפילו באשקלון. כבר אין בחוף הים תחושה של להיות בטבע, כבר אי אפשר למצוא שם שקט ושלווה. בחמש עשרה השנים האחרונות, כשאני גר ברעננה עם אהובה, אנחנו מעדיפים את הברכה של הקאנטרי בקיץ. נסיעה יותר קצרה, חניה מסודרת וחינמית, והיות שאהובה ממילא לא נכנסת למים לפני יולי-אוגוסט, בקאנטרי יש לה דברים אחרים לעשות. לפיכך, נהגנו לנסוע לים של הרצליה פעם-פעמיים בשנה לכל היותר. ככה, בשביל הגיוון. עלי להודות, שבפעמים המועטות שנסענו, לא הייתה זפת על החוף.

והנה השנה, בתקופות של סגר-לא-סגר, חזרנו לפקוד את שפת הים בתדירות גבוהה יחסית. לא בשבועות הראשונים של הסגר הראשון, כשהכל בקשר לקורונה עוד היה חדש ומפחיד, אבל אחר כך, כשכבר הותר לקיים פעילות ספורטיבית ללא הגבלת מרחק מהבית, נסענו לחוף סידני עלי לעשות הליכה על החוף. ואז עוד פעם. במהלך חגי תשרי, כשהקאנטרי שוב נסגר, נסענו לים וגם נכנסנו לטבול במים. בהתחלה, עוד אמרתי לעצמי שאנחנו שומרים על מרחק של שני מטר מאנשים שאנחנו לא מכירים, למרות שזה לא היה מדויק, וגם לא אפשרי. אחר כך התחלתי לומר לעצמי שהרוב המוחץ של ההדבקות קורה במקומות סגורים. הטיעון הזה הגיע אלי דרך התגובות לשיח של הפוליטיקאים החרדים, שהצדיקו את פתיחת מוסדות החינוך החרדיים בכך ש"החילונים הולכים לים, אז שיסתמו, אנטישמים שכמותם". אכן, זוהי רמת השיח הציבורי בעידן תקשורת ההמונים, ויותר מזה בעידן הרשתות החברתיות, ויותר מכל בעידן נתניהו וטראמפ: עיסה שחורה ודביקה, גם קצת רעילה. זפת.