למה גברים נעלמים

28.2.2004

קיבלתי השבוע מסר כעוס ותוקפני, שהחזיר אותי עשרים שנה אחורה, לימיי ביחידת מערכות המידע של חיל האוויר. עברו שנתיים מאז הצטרפתי לקובי בצוות הסיסטם, ועכשיו היה תורי לקבל לצוות חייל חדש, שעתיד לבוא מקורס תיכנות. אמרו שהוא בן קיבוץ מהצפון, אמרו שהוא המצטיין של הקורס, אמרו עליו שהוא כלי כלי (היום קוראים לאחד כזה "תותח על"). ובחצי פה גם אמרו, שהוא התחיל לעשות בעיות למערכת, ומקווים שאצלנו זה יעבור לו. קובי היה בקורס קצינים, וזה היה טבעי שאני אחנוך את החדש בצוות.

עופר מצא חן בעיניי מהרגע הראשון. הוא היה שנון, הוא היה משכיל מאד, אחד שקרא הרבה וידע לצטט, הוא היה קרוב אלי בהשקפת עולמו. הוא היה מין דובי כזה, נמוך ושרירי, אדום פנים, ממושקף, חייכן. התחלתי לשתף אותו במשימה שהוטלה עלי באותה תקופה, ונוכחתי מיד שהוא באמת מבריק. הוא קלט מהר, עבד מהר. היה מאד כיף לעבוד איתו: רצו בדיחות, רצו סיפורים. הוא היה שוער בקבוצת הכדורמים של העמק. לחברה שלו קוראים שחר. יש לו שני אחיינים, שמתים עליו. ביום ששי רצים קטעים בחדר האוכל של הקיבוץ. אבא שלו הוא מנהל בכיר בתעשיה הקיבוצית,  וכתיכוניסט הוא בילה את החופשות ביחידת המחשב של המפעל הקיבוצי. גם דברים קשים, הוא סיפר בקלילות. הוריו התגרשו ואחר כך חזרו. אח שלו נפל במלחמה, וככה יצא, שלמרות כושרו הקרבי והיותו בן קיבוץ, הוא הגיע ליחידת תוכנה ולא לחי"ר.

אני הבנתי, שלא ייקח לו הרבה זמן לעבור אותי. אבל אמרתי, עדיף שיעבור אותי כזה בחור חמד, ולא איזה נאד נפוח עטור דרגות, מהסוג שהיה נפוץ ביחידה. עופר היה נשאר כל השבוע במגורי החוגרים בבסיס, בתנאים די מחורבנים, כמו כל הצפוניים, שלא הייתה להם משפחה במרכז. כך קרה, שעופר בילה שעות ארוכות במשרד, וההתקדמות המקצועית שלו הייתה מהירה. צריך גם לזכור, שאז לא היה מחשב בכל בית, והניסיון שעופר צבר ביחידת המחשב של המפעל נתן לו יתרון גדול. המשרד שלנו הפך לבית וועד לידידים של עופר, ועם כמה מהם התידדתי גם אני. בוקר אחד אמר לי אחד מהם, תשוש ומבואס אחרי שמירה, שלא הכל אצל עופר נוצץ כל כך. שיש לו קטעים ילדותיים מגעילים. החברה שלו, השחר הזאת שהוא מספר עליה ? זו חברת ילדות בכלל. נו טוב, הרהרתי, אף אחד לא מושלם. אני בטח שלא. נזכרתי, שראיתי פעם את עופר ממלא טופס בקשת העברה מהיחידה. קיוויתי שלא יאשרו לו אותה.

כשקובי חזר מקורס קצינים, הוא התאהב בעופר מיד. מאותן סיבות שבגללן התאהבתי בו אני, ומעוד כמה. גם קובי היה בקטע ספורטיבי: הוא הגיע ליחידה אחרי שדפק לעצמו את הברכיים באופן יסודי במשחקי כדורסל מאומצים. בימי הספורט של היחידה, שניהם הובילו את הגף שלנו להישגים מופלאים. קובי בא ממשפחה צפון תל אביבית, היה הרבה שנים בשומר הצעיר, לכן גם הצד הקיבוצי של עופר הקסים אותו. קובי הסתכל על עופר, וחשב שהוא רואה את עצמו. מכיוון שקובי מאד חיבב את עצמו, טבעי היה יחבב את עופר. האמת היא, שהדמיון היה חיצוני בלבד. מתחת לרוח ולצלצולים, קובי היה בחור טוב לב ונדיב. מצד שני, קובי לא היה איש מקצוע טוב, ועופר היה פי אלף יותר מבריק ממנו. קובי לא היה מודע לזה. עופר – כן.

התחילה תקופה של כמה חודשים, בה קובי היה עושה שגיאות, ועופר היה עולה עליהן. עופר היה מספר לי עליהן, ואני מניח שלא רק לי. התחלתי לשים לב, שאצל עופר העולם מתחלק לשתי קבוצות: אלה שהוא מעריך אותם, ואלה שהוא בז להם. את אלה שהוא בז להם, הוא היה משמיץ ומגדף חופשי. לפעמים פרץ למשרד סמוק פנים ומזיע והתחיל לצרוח. המטומטמים האלה! הוא כבר לא יכול איתם! הוא אמר להם ככה, והם עשו ככה! לא היו לעופר סמכויות פיקוד, אבל הוא ציפה שאנשים יעשו מה שהוא אומר, בתוקף הסמכות המקצועית שלו. הוא בז גם לרוב המפקדים, וגם אותם הוא הרבה להשמיץ. לעתים קרובות הסכמתי איתו. בעופר, אף אחד לא יכול היה לגעת: משפחה שכולה, אבא עם קשרים. וחוץ מזה, כולם ידעו איזה סוס עבודה מעולה הוא, ועופר ידע שהם יודעים. שלחו אותו לקורס קצינים, והוא סיים אותו בקלות.

תהיתי ביני לבין עצמי, כמה זמן ייקח עד שתתפוגג ההערכה המקצועית שרחש לי בהתחלה, והוא יתחיל לדבר גם אלי בגסות. פעם הוא ניסה איתי קטע מצ'ואיסטי כזה, מאלה שנהג להריץ עם קובי. הוא תפס אותי מאחורה בידיו החזקות, כך שלא יכולתי להשתחרר. לא חששתי שיפגע בי, אבל היה לי חשוב להבהיר, שאני לא פרטנר למשחקים כאלה. יחד עם זאת, לא רציתי להצטייר בעיניי הנוכחים כעוכר שמחות, אחד שלא מבין בדיחה. הפתרון שמצאתי היה לנשוך אותו. לא חזק, אבל שירגיש. עופר שחרר מיד את אחיזתו והכריז בדרמטיות מעושה: "אוי! הוא נושך! הוא נושך!". כולם צחקו. גם אני.

אבל לעבוד איתו, זה כבר נהיה לא נעים. לכל דרישה שלו היה צריך להסכים. כל ויכוח איתו היה צריך להסתיים בהודאה שהוא צודק ואני טועה. כשלא השתכנעתי בצדקתו, היו עיניו מצטמצמות בכעס, וטון דיבורו נעשה יותר ויותר תוקפני. המלים היו יוצאות מפיו כמו קליעים. מכיוון שהדברים לא נגעו אף פעם לעניינים חשובים באמת, חילוקי הדעות לא הובאו לידי הכרעה. הוא המשיך לנהוג לפי הבנתו, ואני לפי הבנתי. בסך הכל, העבודה נעשתה. אבל את רובה עשה עופר, ואני התחלתי להשתעמם. רציתי ללמוד נושאים חדשים, וביקשתי ממפקד הגף לעבור לצוות אחר. זה פתר לו בעיה אחרת, והוא הסכים בשמחה. כך המשכתי לשבת עם עופר במשרד, ולהינות מהצחוקים איתו, אבל כבר לא הייתי צריך ממש לעבוד איתו. קובי, מצידו, ביקש לעבור למטה חיל האוויר. אני חושב שגם הוא הרגיש פתאום מיותר וחסר יכולת ליד עופר, אבל גם הוא מצא נימוקים רציונליים אחרים למעבר שלו, כאלה שקשורים בפיתוח קריירה ניהולית. למה גברים נעלמים.

עכשיו עופר היה ראש הצוות. הצעירים, שהמשיכו להגיע בינתיים לגף, קיבלו את מנהיגותו ללא עוררין. מפקד הגף, בעצמו בחור מבריק, סימן אותו כיורש. עופר הכיר את כל הפעילויות של כל הצוותים ביחידה, ובכל נושא הייתה לו דעה מגובשת ומנומקת. הספקים, שתמיד רצו למכור ליחידה תוכנות חדשות, ידעו שכדאי לדבר עם עופר קודם כל. שאם ישכנעו אותו, הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שהתוכנה תירכש. וכולם ידעו, שאם מתעוררת תקלה מסובכת, היא תגיע בסוף לפתחו של עופר. רק שהם קיוו, שזה לא יגיע לידי כך. אף אחד לא אהב את ההתחממויות של עופר ואת התקפי הזעם הקדוש שלו. גם אני ספגתי פעם התקף כזה, סביב איזה עניין של נהלי דיווח בין הצוותים. "הכל אצלך הפוך!", הטיח בי עופר, "הכל אצלך הפוך!". אחר כך שמעתי מאחד הצעירים, שעופר נשבע לא לעבוד איתי יותר. מובן, שהשבועה התפוגגה יחד עם זעמו של עופר. כאן יש מקום לשאול, למה לא יזמתי איתו שיחה, ולא סגרנו עניין כמו שני מבוגרים. אז קודם כל, לא היינו שני מבוגרים. ושנית, וזה כבר במבט לאחור, ברור לי שהוא לא היה מקשיב, ולא היה מוכן לזוז מילימטר לכיוון שלי.

ובינתיים, גם עופר התחיל לחשוב על מעבר למטה חיל האוויר, לענף שאליו עבר קובי. אך מכיוון שלא הכשיר יורשים, לא רצו מפקדיו לוותר עליו. עכשיו התחיל עופר לעשות צרות. ההשמצות שלו נהיו גלויות ובוטות, והמריבות שלו עם קציני היחידה היו עכשיו יזומות ומתוכננות. הוא ידע, שלא יגעו בו לרעה. עכשיו הוא לא היה רק בנו-של ואח שכול, הוא היה גם קצין. כשחיילים עושים בעיות, זורקים אותם לכלא. כשקצינים עושים בעיות, מנסים להיפטר מהם בשקט, ועל זה בדיוק הייתה מבוססת האסטרטגיה של עופר.

צריך לומר, שמחוץ לשעות העבודה נשארנו ידידים. הוא התארח בביתנו, אנחנו התארחנו בקיבוץ שלו. המתלוננת הייתה כרוכה אחרי ההצחקות וההברקות שלו. הוא היה בחתונה שלנו, ושלוש שנים אחר כך, אנחנו נסענו לשלו, בקיבוץ. גם קובי היה שם, עם מי שהייתה אז חברתו. אני נשארתי עם קובי בקשר טלפוני, וגם הוא היה מבקר אצלנו לפעמים ונשאר לארוחת ערב. הוא תמיד היה שואל על עופר, ומוסר לו דרישת שלום. בערך באותו זמן שאני החלטתי לפרוש משירות הקבע, הצליח עופר סוף סוף לממש את תכניתו, ועבר מהיחידה לענף של קובי. אלא ששוב לא האריכה האידיליה ימים: תוך כמה חודשים מונה קובי למפקד של עופר. בהתחלה המשכתי לשמור עם שניהם על קשר טלפוני. קובי היה מספר לי איך הוא מנתב את האנרגיות של עופר לכיוונים מועילים. ועופר היה מספר לי כמה שקובי מטומטם, וכמה יצירתיות נדרשת כדי לתחמן אותו ולגרום לו לתת לעופר את ההוראות המתאימות. הנחיות, שעופר חשב לנכונות, כאלה שיאפשרו לעופר להוביל את חיל האוויר לאופקים טכנולוגיים חדשים.

בעצם, אין לסיפור הזה פואנטה. הקשר עם שניהם הלך ונחלש. כמה כבר אפשר לדבר על עבודה, כשכבר לא עובדים באותו מקום. עם קובי עוד יכולתי לדבר על זוגיות ועל הורות, וגם נפגשנו כמה פעמים עם המשפחות. אבל גם זה הלך והצטמצם כשקובי פרש מצה"ל, והתחיל לפתח קריירה ניהולית מצליחה בהייטק. עופר הספיק בינתיים לעבור לצפון תל אביב, להתחתן, להתחיל ללמוד, לפרוש מצה"ל, להפסיק ללמוד, להתגרש, להצטרף לחברה של קובי, לנסוע מטעמה לארצות הברית, ולהתחתן שם שוב. את כל זה שמעתי מקובי, בשיחות שיש לנו פעם פעמיים בשנה. שיחות, שעכשיו רק אני יוזם אותן.

על קובי אני לא מוותר. אני לא אתן לו להיעלם.