בשנת חיי החמישים ושש פרצה מגיפת הקורונה וערבבה את חיי ערבוב נמרץ. העולם כמרקחה, המדינה גם. הסגר ראשון בסוף פברואר היה רציני כמו מלחמה, במאי יצאנו מהמקלטים ועברנו לשגרת קורונה, ואז בא הגל השני, ובחגי תשרי, סגר שני. לא רציני בכלל, מחופף ומחורטט כמו החיים בישראל בין המלחמות. מיליון מובטלים, אלפי חולים, מאות מתים, ויש תחושה שאנחנו חיים בתקופה שעוד לא הייתה כמוה. היו רעות ממנה, אבל לא הייתה כמוה. המחאה נגד השחיתות של נתניהו קיבלה רוח גבית מן המחאה נגד הניהול הכושל של המשבר. אם בסגר הראשון הייתה גאווה לאומית על איך שאנחנו מתמודדים, כעבור ששה חודשים קשה להסתיר את הבושה: אנחנו מדינה אדומה, מצורעת, בתחתית כל הדירוגים. ואני, השיעמום וחוסר המשמעות שאני מתמודד איתם ביומיום נראים פתאום כמו צרות של עשירים. לראשונה בחיי, אני בר המזל. אני בר המזל שיש לו בת זוג להעביר איתה את ימי הסגר, אני בר המזל שעדיין הולך לעבודה כמעט כרגיל ומרוויח אותה משכורת, וכך גם בת זוגי. אני בר המזל שאין לו הורים מבוגרים לסעוד אותם, וגם לא ילדים קטנים שיש למצוא להם תעסוקה והשגחה. אני בר המזל, שעדיין לא חלה ואפילו לא נשלח לבידוד. נכון, אין יותר יציאות לקולנוע, אין יותר נסיעות לחו"ל, המסיכה על הפנים לא כל כך נעימה, והעתיד הבלתי ידוע – מפחיד. אבל, זה כלום לעומת מה שאחרים עוברים. ביטלתי את התכנית לנסוע לסלוניקי, שמתי על הולד את התכנית להתחיל ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, התמקדתי בשמירה על הקיים. בשמירה על הזוגיות שלי בשעות הארוכות שאנחנו סגורים יחד בבית, בסופי השבוע ובחגים. לא לריב. לא להתווכח. להשתדל לעשות דברים ביחד, לא לפרוש כל אחד לפינתו.
בד בבד עם פריצת הקורונה, נתקפנו בעקיצות וגירודים, ששום תכשיר לא פתר. בתחילה חשבתי ששוב נתקפתי אלרגיה, כמו אחרי הטיול לארמניה לפני שמונה שנים, ואז גם אהובה התחילה להתגרד ולקלל. שמנו לב, בניסוי וטעיה, שאנחנו חוטפים את העקיצות רק בלילה, ורק אצלנו, במיטה הזוגית בחדר השינה. חיפוש ברשת לא הניב תשובה חד משמעית. ריסוסים שקנינו בסופר לא הועילו. התקשרנו למדביר, הוא לא היה מוכן לבוא לראות במה מדובר, רק נתן לנו הנחיות לשינויים שעלינו לערוך בדירה. כתום הסגר הראשון הגיע יוני המדביר, עמד איתי בחדר, שאל שוב את אותן השאלות, לא הצליח לחשוב על שום דבר, ולפתע קלטה עינו כתם חום זעיר על המצעים הלבנים: פשפש המיטה. אפשרות שפסלנו, משום שהעקיצות החלו יותר משלושה חודשים אחרי שחזרנו מהטיול לניו יורק, וקראתי שחוטפים את זה במלונות לא נקיים. יוני הורה לנו לרוקן את החדר, לכבס בהרתחה כל מה שהיה בחדר ובחדר הארונות, או לשים בשקית ולהעמיד בשמש. יוני הזהיר, שפשפש המיטה עובר בקלות מחדר לחדר, וכל חדר נוסף מכפיל את עלות ההדברה. כעבור שבוע התייצב אצלנו המדביר ערן, ריסס את חדרנו, והורה לנו לאטום אותו לכמה ימים. עברנו לישון בחדר של בונבון בלילות שהוא היה בצבא, ועל מזרונים בסלון כאשר חזר לחופשות. כשחזרנו לחדרנו, נראה היה שהבעיה נפתרה. אבל באמצע אוגוסט, שוב התחלנו להיעקץ ולהתגרד, הפעם גם על הספה החדשה והיפה עם השזלונג שקנינו לסלון. הזעקנו שוב את ערן, והוא הגיע כשהיינו בנופשון בירושלים. אמא של אהובה פתחה לו, והוא ניסה פרוצדורה אחרת על המיטה שלנו ועל הספה בסלון. חזרנו מהנופשון כעבור יומיים, סידרנו את הבית, נשכבנו למנוחת צהריים, וקמתי עם צריבה נוראית בפנים מהחומר שערן השתמש בו. החלטתי שלא אשן יותר על המיטה הזו. אהובה התעקשה לנסות שוב, וקמה משנת הלילה עם צריבות בכל הגוף. עוד כמה לילות על המזרונים, שוב מנסים לבדוק אם הרעל התנדף, והפעם קמתי באמצע הלילה עם צריבה בעור האשכים, שעברה רק אחרי 48 שעות. גם עקיצות היו, אם כי לא בדרגת החומרה של פברואר-מרץ. לפעמים מגרד באיזשהו מקום, ואין סימני עקיצה. אהובה טלפנה לערן, ואין תוצאות. הייתה לי תחושה שהוא כבר ניסה כל מה שהוא יודע, ועכשיו הוא מנסה לנפנף אותנו. החלטנו לקנות מיטה חדשה, אולי זה יועיל. שיגע אותנו שאנחנו לא מבינים מאיפה זה הגיע. שמנו לב שגל העקיצות הראשון הגיע כשבונבון עשה טירונות בעיר הבה"דים, וגל העקיצות השני הגיע כשחזר לשם לקורס חובשים. אבל זה לא הגיוני, בונבון כמעט לא נכנס אלינו לחדר השינה, ומעולם לא הניח את הצ'מידן שלו על מיטתנו. בסוף ספטמבר בא לבקרנו אבא של אהובה, שנופל עלינו כל יום שני אחר הצהריים, וסיפר שמצאו אצלו פשפשי מיטה, גם על תיק הצד שהוא לוקח איתו לכל מקום. הוא האשים את עצמו שבגללו באה עלינו הצרה הזו, הציע לשלם את עלות שני סבבי ההדברה ועלות המיטה החדשה. אבל שוב, הוא בדרך כלל משתרע לפוש בחדר של בונבון או בחדר של פרוח, ודווקא אלה החדרים שלא נפגעו. החלטנו שנעבור דירה בשנה הבאה, אולי זה יעזור.
למרות הקורונה, ואפילו אפשר לומר שבזכות הקורונה, קידמנו כמה דברים השנה. בזכות הקורונה, לא היו לנו הוצאות על טיולים לחו"ל, וחסכונותיי גדלו ורבו. שוק ההון קרס עם הגל הראשון, אך מיהר והתאושש, כאשר הסתבר שבעוד העסקים הקטנים מתמוטטים, חברות הטכנולוגיה הגדולות משגשגות. העמקתי את הידע שלי בערוצי השקעה שונים, ואף ערכתי סקר שוק בין ששה בתי השקעה גדולים בטרם פתחתי קופת גמל להשקעה בבית ההשקעה שהציע לי את דמי הניהול הנמוכים ביותר. למדתי לקנות ניירות ערך בעצמי, ללא תיווכה של יועצת ההשקעות הנחמדה בסניף הבנק שלי.
בזכות הקורונה, קהילת ייעוץ הדדי עברה ל"זום", מה שפתח לפניי את הדרך לחזור וללמד כיתת יסודות, היות שרוב האתגרים למנהיגות שלי קשורים לענייני נוכחות פיזית וצורך בנסיעות. השתתפתי בכיתות בינלאומיות מלהיבות, הכרתי מנהיגות ומנהיגים מכל העולם, קשרתי קשרים. נמאס לי קצת מלימודי השפות שלי, אולי משום שהשנה לא נסעתי לפולין, לכן לא הייתה לי הזדמנות לחוות חיזוקים חיוביים על הספרדית, הרוסית והפולנית שלי. ניסיתי ללמוד רוסית אצל מורה פרטית, אחת אינסה בריקסמן. היא הייתה אשה לא נעימה. אחרי ארבע-חמש פגישות, היא בטלה פגישה אחת, ואני ניצלתי את ההזדמנות ולא התעקשתי לקבוע פגישה חדשה. גם היא לא התעקשה, ואז באה הקורונה. אני מתנחם במחשבה, שבזכות האפיזודה איתה התחלתי לכתוב רוסית בכתב מחובר. את כל שיעורי הבית שנתנה לי, הכנתי בכתב מחובר. אני עדיין מחכה לפגוש את דוברי הרוסית הנחמדים, האמנותיים, הליבראלים – אלה שאתלהב להתחבר אליהם ולפטפט איתם.
אהובה התחילה ללמוד תואר שני בסיעוד, באוניברסיטת בן גוריון. הקורונה פרצה בדיוק בסימסטר השני, עם קורס הסטטיסטיקה שהיא כל כך חששה ממנו. העברת הלימודים ללימוד מקוון אמנם לקחה ממנה את הקשר הישיר עם המרצים ועם חברותיה ללימודים, אך חסכה ממנה את הנסיעות, ואפשרה לה ליהנות מכל מיני הקלות שהאוניברסיטה נתנה עקב המצב המיוחד. היא מצאה לה מורים פרטיים לסטטיסטיקה, נסעה אליהם בתקופה שבין הסגרים, ולבסוף עברה את המבחן במועד א' בציון סביר. עקב העומס המוגבר על הרשת, נדרשתי לעבות את תשתית האינטרנט בדירתנו. התברר לי, שאני יכול לשדרג מה-30 מגה שהיו לנו ל-200 מגה, ללא תשלום נוסף. לא הצטרכתי אפילו לעמוד על המקח. הטכנולוגיה התקדמה בזמן שאנחנו הסתפקנו במועט. צרה נוספת שהתרגשה עלינו השנה היא מחלתו של אבא של אהובה. הוא התלונן על עייפות ובלבול, ובדיקות דם גילו שהוא סובל מאותו סוג של סרטן הדם, שממנו נפטרה אחותו הבכורה. הטיפול בו ידרוש מאהובה השקעה בשנה הבאה, בד בבד עם סיום התואר השני.
להבדיל, גם לי היו כמה ענייני בריאות השנה, חוץ מהעקיצות. אחת משלוש הציסטות האפידרמליות שיש לי בגב הזדהמה והתנפחה. נדרשתי לעבור הליך כירורגי להסרת המורסה, הליך מכאיב ובעקבותיו שבוע של טיפול בפצע העמוק. קיוויתי שבהזדמנות זו, הכירורג יסיר גם את הציסטה הסמוכה לה. תקוותי נכזבה. עברתי גם טיפול שיניים גדול, שבו עקרו לי שן, השחיזו שלוש שיניים סמוכות לכלל גדמים, ועל שלושת הגדמים הרכיבו גשר, כבר גשר שני אצלי בפה. הסגר הראשון תפס אותי באמצע הטיפול, עם כתר זמני שנפרד מן הגדם עליו הורכב. במשך כמה שבועות, הייתי צריך להחזיר אותו למקום בכל פעם שהוא נפל לי בזמן לעיסה. נכון, לא עניין גדול כל כך, רק תזכורת חוזרת ונשנית לפריכותי, פגיעה חוזרת ונשנית בדימוי הגוף שלי. לעומת זאת, תרמתי דם לטובת חבר לעבודה שלקה בסרטן, ובתוך כך נאמר לי שיש לי המוגלובין 16.4 ולחץ דם 129/74. אהובה אמרה, שזה ממש מצוין.
בצאת השנה האזרחית, קצת לפני חנוכה, כתב לי פיצקי שהוא נפרד מהחברה הרצינית הראשונה שלו, הפסיכולוגית המתלמדת. הוא עדיין אוהב אותה, אבל אין לו יותר כח לריב איתה שלוש פעמים בשבוע. הוא הבין, שלא כך זה צריך להיות. לא הופתעתי. כשפגשתי את הבחורה לראשונה, דווקא התלהבתי ממנה. אבל ככל שהזמן עבר, יותר ויותר שמעתי על הסצנות שהיא עושה לו, יותר ויותר שמתי לב לריחוק המנומס שהיא נוהגת בי ובבת זוגי. חשבתי לעצמי, מה היה אילו אני הייתי מבין בעוד מועד שהזוגיות שלי עם אמא שלו היא מקח טעות, קם והולך כמוהו. הוא עזב את הדירה ששכרו שניהם ברחביה, ושכר לעצמו דירת יחיד במושבה הגרמנית, שם תפסה אותו הקורונה. כשהחלים, חזר לגור בדירת יחיד בנחלאות, השכונה שעזב כדי לנסות לחיות בזוגיות. הוא התחיל לעבוד בעיריית ירושלים בחצי משרה, תחילה באגף הצעירים תחת מנהל שהציק לו, ואחר כך באגף פיתוח עסקים, תחת מנהל נח יותר. הוציאו אותו לחל"ת, אחרי הסגר הראשון החזירו אותו. לאן זה הולך, אין איש יודע. כל החברים שלו מיבנה גרים בגוש דן ועובדים בהייטק. לפחות יש לו תלוש משכורת מסודר במקום עבודה נורמטיבי. עובד עיריה.
בונבון, כאמור, התגייס לצה"ל ושובץ למשטרה הצבאית לשרת כזקיף במחסום בגדה. אחרי טירונות וקורס חילי, שובץ למחסום ענתות והתחיל לבצע משמרות. קצת להפתעתי, המשפחה השמאלנית של אהובה לא הציקה לו בעניין. בקיץ, קפץ על הצעה לצאת לקורס חובשים. כך יישאר באותו בסיס ובאותו חיל, אך לא יצטרך לעמוד במחסום ולהתמודד עם עוולות הכיבוש מדי יום ביומו, רק אם במקרה יחסרו להם חיילים. לאחותי היפה נולד נכד שלישי, לאחותי הטובה נולד נכד ראשון. בזכות הקורונה, נחסך מאיתנו הטורח שבנוכחות בטקסי ברית המילה.
בעבודה, אללי, עדיין דשדוש. הקורונה הביאה לשינויים תכופים במדיניות הממשלה, וכתוצאה מהם, שינויים דחופים בתשתית המחשוב של הבנק. ברם, שום דבר מזה לא התגלגל לפתחי. עסקתי בהקמת תשתית מאובטחת לגישה למחשב המרכזי. הניסויים הוכתרו בהצלחה, אך התשתית המאובטחת לא הופצה לתחנות העבודה של המשתמשים. עסקתי בפיצול התשתית המשרתת את לקוחות הבנקאות הישירה – אינטרנט וסלולאר – מלקוחות יתר השירותים. ביצעתי את העבודה התשתיתית לפי ההוראות של פול, ולא למדתי שום דבר חדש. עודני קורא ספרות מקצועית ומסכם את מה שאני קורא לתוך מסמכי וורד, לא יודע אם אי פעם אחזור ואקרא את הסיכומים האלה. אני מסכם, כדי להרגיש שעדיין יש לי קשר עם העולם הטכנולוגי אליו קפצתי לפני שלושים ושש שנים, נתקעתי בו, וניסיונותיי להיחלץ ולהתקדם המיטו עלי רק צרות. מדי פעם אני קורא על חברים לעבודה שקודמו לתפקידי ניהול, וכדי להתעודד, אני מזכיר לעצמי שאין לי סיכוי, אף פעם לא באמת היה לי.
בשנת חיי החמישים וחמש, המשכתי בניסיונותיי להרחיב את החוג החברתי שלי, שכולל כרגע רק את בני המשפחה שלי ושל אהובה, ועוד חבר אחד יקר, שרכשתי במקום עבודה קודם והצלחתי לשמור עליו. כבר הבנתי, שלא אצמיח לי חבורה (בח' מוטעמת) על ידי כך שאתקשר לאנשים במרווחי זמן קבועים, וגם לא בכך שאקבע עם אנשים פגישות בבתי קפה ומסעדות. אני משתעמם מזה, אנשים מרגישים שאני משתעמם, ומתרחקים. הגעתי למסקנה, שהסיכוי שלי טמון בהצטרפות לפעילויות שמעניינות אותי בלאו הכי, ובניסיונות ליצור מערכות יחסים עם האנשים שאני פוגש שם, על רקע העשייה המשותפת ואיזור המגורים המשותף. כי לא מתאים לי להזדחל לתל אביב פעם שניה באותו היום, אחרי שכבר עשיתי את זה בבוקר בשביל הפרנסה.
צברתי בשנים האחרונות כמה התנסויות לא מוצלחות עם דרך הפעולה הזו. הצטרפתי לחוג ריקודי עם לפני שבע שנים, אבל האנשים שפגשתי שם התעסקו רק בנכדים שלהם ובבעיות הרפואיות שלהם. זמן מה לאחר שהתחלתי עם זה, נהייתי בן זוג קבוע עם אשה מבוגרת טרחנית וקולנית, שחפרה לי גם על הבעיות העסקיות שלה בתור עצמאית. הו, כמה משעמם. השנה הצלחתי סוף סוף לסיים יפה את הקשר איתה. הצטרפתי עם אהובה לחוג מטיילים לפני חמש שנים, אבל האנשים שפגשתי שם התעסקו כל הזמן בנטוורקינג עסקי. משעמם, וחוץ מזה, איני נמצא בעמדה שמאפשרת לפתוח למישהו דלתות בדרך למעלה, איזה נטוורקינג כבר אפשר לעשות דרכי. הצטרפתי למפלגה פוליטית, וגיליתי שהמפלגות של היום, לפחות אלו שאני יכול להזדהות איתן, פעילות רק לפני בחירות, וגם אז מרבית הפעילות שלהם היא בתל אביב. וגם אז, לא מדובר בפעילות שבה אנשים מדברים זה עם זה, אלא במפגשים שבהם המועמדים מדקלמים את דף המסרים שלהם וכל היתר מקשיבים. משעמם, וחוץ מזה, המפלגה שהצטרפתי אליה רק מפסידה כל הזמן ומצטמקת. בבחירות המוניציפליות של רעננה שהתקיימו השנה, היא כבר לא השתתפה. בסיבוב השני ניצח מועמד, שפחות או יותר הבטיח להניח לדתיים לעשות בעיר כרצונם. גם בשתי מערכות הבחירות לכנסת שהתקיימו השנה, נחלנו תבוסות.
השנה אירע פיצוץ חברתי בחוג המטיילים, וכבר אין יותר טיולים, אך קבוצת הוואטסאפ עדיין פעילה. בקבוצה הזו פורסמה בתחילת השנה הזמנה לבוא למפגש גיוס מתנדבים למען חיילים בודדים עולים חדשים במרכז הקליטה ברעננה. חשבתי, גם נושא שקרוב לליבי, גם קרוב לבית, וואללה, מתאים. במפגש ניתנה הבמה לתושב העיר, שתיאר את משפחתו החמה והגדולה, וסיפר איך החייל הבודד האוקראיני שלו נהיה ממש חלק מהמשפחה. אני תמיד מרגיש לא נח כשאני שומע על שבט גדול ומלוכד עם ארוחות שישי מפוארות, אבל אמרתי לעצמי, אל תהיה שלילי, אולי דווקא אתה תקבל חייל בודד שנוטה יותר למסגרות אינטימיות, וישמח בך ובבת זוגך. כעבור כמה שבועות, שידכו לנו איזה בחור, עולה מאוקראינה עם אנגלית מצויינת. בליל שבת אחד נסעתי להביא אותו אלינו מהמרכז קליטה, העברנו איתו שנינו ערב מביך ומלא שתיקות, שבסיומו החזרתי אותו למרכז הקליטה. לא שמענו ממנו יותר. אהובה כל כך נעלבה, שלא הייתה מוכנה לשמוע על ניסיון נוסף.
[2]
התנסות משמעותית יותר השנה הייתה הצטרפות למקהלה. אהובה מצאה בפיד שלה בפייסבוק הזמנה להצטרף למקהלת חובבים ברעננה, והעבירה לי את הפרטים. יש לאהובה ידיד ששר במקהלה כזו ונוסע איתה להופעות בעולם, היינו פעם בהופעה שלהם עם שלמה גרוניך. אם זה עובד בשבילו, אולי זה יעבוד גם בשבילי? אני הרי אוהב לשיר, למרות שהקול שלי נחלש מאד אחרי שעברתי לרעננה לפני שלוש עשרה שנים. יצרתי קשר עם דני, מנצח המקהלה, שהתגלה כבחור חביב מאד. בערב אחד של כסלו באתי אליו עם אהובה לאודישן. שרתי לו ולאסיסטנטית שלו את "אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך, והתקבלתי. פגישות המקהלה התקיימו בימי שלישי, יום נח מבחינתי. בפגישתי הראשונה עם המקהלה, נוכחתי שגם המועמד והמועמדת האחרים שהיו אתי באודישן התקבלו, למרות שלא שרו מי יודע מה יפה. יעני, כולם מתקבלים. היינו במקהלה שלושה גברים, נוסף על דני, ובין שתים עשרה לחמש עשרה נשים. שרנו שירים ישראלים מוכרים, שדני עשה להם עיבודים לארבעה קולות: סופראן, מצו סופראן, אלט ו"הבנים". לפעמים היה עיבוד רק לשלושה קולות, ואז הבנים צורפו לאלט או למצו. צורפתי לקבוצת הוואטסאפ של המקהלה, ולגוגל דרייב עם המלים, התווים, וההקלטות של כל הקולות שדני הכין. דני ביקש שנלמד ונתרגל את תפקידינו, ואני כל כך התרשמתי מההשקעה שלו, שנרתמתי. קיצצתי מזמן ההאזנה לפודקאסטים, והשקעתי בהאזנה להקלטות. כמו כן התרשמתי מעדנה, אחת הנשים היותר צעירות במקהלה, שאמנם לא נראתה מי יודע מה, אבל הייתה מאד חביבה ומעניינת, היו לנו כמה שיחות בהפסקות. חשבתי שהיא ובעלה יוכלו להפוך לחברים שלנו.
לימוד השירים לא היה קל כמו שחשבתי שיהיה, היות שאיני קורא תווים. המפגשים לא שמשו רק לתרגול השירים שהתבקשנו ללמוד בבית, אלא גם לכל מיני תרגילים שעיצבנו אותי, למרות שהבנתי את חשיבותם. דני לימד קטעי שירים נוספים, בלי לשלוח חומרים מראש, ולא אהבתי את זה, שהרי טרם הגענו לשליטה בגוף השירים הבסיסי, אז למה להוסיף. אבל מה שהכי הפריע לי הייתה הקאצ'קיאדה. קאצ'קה, בפולנית, זה ברווז. ברווז זה ציפור שנודדת בלהקה, ידועה בקולות הקרקור הממושכים שהיא מייצרת, וכן בכך שהיא יודעת ללכת, לשחות ולעוף, אך אינה מצטיינת באף אחת משלוש הפעולות. החזרות היו גדושות בפטפוטים, התבדחוית, תלונות, הצעות לשיפורים, מענה לשיחות נכנסות, וסתם התעסקויות עם הנייד. גם קבוצת הוואטסאפ הייתה גדושה בקשקשת. דני ניסה בכל פעם מחדש להשרות אווירת עבודה ורצינות, אבל מה כבר יכול לעשות בחור צעיר וחביב לעשות מול חבורת נשים, שמרביתן מבוגרות ממנו, וגם משלמות את שכרו? מה יכול היה לעשות מול האסיסטנטית שלו, שהייתה מראשי החופרות? רק להתחנן. נשים חדשות המשיכו להצטרף, ואנחנו "הבנים" ירדנו משלושה לשניים. ועם כל זאת, היו רגעים שהאזנתי לנשים שרות, ולבי התרחב בהנאה, במיוחד כששרו את שירו של סגיב כהן "מהמרחקים", המוכר בביצועה של גלי עטרי, שדני כתב לו עיבוד יפה במיוחד. ועוד, התברר שאחת מחברות המקהלה מתנדבת במיזם החיילים הבודדים, והיא הכניסה אותי למיזם מחדש, הפעם לצוות שמכין לחיילים הבודדים ארוחות חמות בימי ששי. עשיתי משמרת אחת יחד עם שרה, האחראית לשיבוץ המתנדבים. אף שלא היה קל, נותרתי עם התחושה הטובה, שאני עושה דבר חשוב ומועיל, ועם תקווה, שהנה משהו צומח.
כמה שבועות אחרי הצטרפותי, האסיסטנטית התחילה לדבר על מפגש מקהלות מכל הארץ שיתקיים בירושלים במארס. חשבתי שעוד מוקדם בשבילי לנסוע עם המקהלה להופעות, אבל כולם כל כך התלהבו, שאמרתי, יאללה, הזדמנות להתגבש איתם, תהיה חיובי. מארס זה חודש מושלם לטיולים, ואולי גם תהיה לי הזדמנות להיפגש עם פיצקי בני. עוד כמה שבועות עברו, רוב המתלהבות הודיעו שלא תגענה, עקב עניינים עם הילדים ועם הנכדים. קרה המקרה, והיום היעוד היה יום גשום. יצאתי עם דני ועם עוד חמש נשים באוטובוס שכור לירושלים. את שאר המושבים איכלסו חברי מקהלה גדולה ומגובשת מהוד השרון, הם אלה שארגנו את האוטובוס. גם במקהלה מהוד השרון הגברים היו במיעוט, אבל לפחות היו כמה מהם, לא רק אחד. מזלי שיחק לי, עדנה ואני הגענו ראשונים לנקודת המפגש, וכך יצא שחלקתי איתה ספסל בדרך לירושלים וממנה. הייתה לנו שיחה כייפית כל הדרך לירושלים, בחלקים ממנה לקח חלק גם דני, שישב בספסל על יד. בירושלים חיכו לנו שני אירועים: אחד בבוקר, בחצר של מגדל דוד, ואחד בערב, במגדל ימקא. בין לבין, היינו אמורים לטייל. מכיוון שהגשם כמעט שלא הפסיק לרדת, לא יכולנו לטייל הרבה, רק לעבור מבית קפה אחד למשנהו, גם למוזיאון המוזיקה נכנסנו. בשני האירועים היה צפוף מאד, ולא הייתה לנו שום אינטראקציה עם המקהלות האחרות. באירוע של הבוקר ירד עלינו גשם. באירוע בערב אפילו לא שרנו, סתם ישבנו בקהל כמו פוצים. בנסיעה חזרה, שוב הייתה לי שיחה כייפית עם עדנה, אבל כשהצעתי שניפגש ביום ששי בבוקר עם בני הזוג, היא לא הגיבה, ואני לא התעקשתי. אני כבר יודע לשמוע מתי לא רוצים בי.
הקצ'קיאדה בחזרות התחדשה, גם תחנוניו החוזרים ונשנים של דני. החפירות בוואטסאפ גברו, ולי התחיל להימאס. לקראת פגרת הקיץ, כשהתחילו דיבורים על זה שנופיע בבתי אבות באיזור השרון, החלטתי לפרוש מהמקהלה. לקח לי זמן ללטש תירוץ שלא יפגע באף אחד, ואז שיגרתי אותו לקבוצת הוואטסאפ. זמן לא רב אחר כך, גם הגבר השני פרש. חודשיים לאחר מכן קיבלתי מסרון משרה, מתאמת התורנויות במיזם הארוחות לחיילים הבודדים. היא הודיעה לי שלא יזדקקו לשירותיי בקרוב, והוציאה אותי מקבוצת הוואטסאפ. נפגעתי. לא עניתי לה.
אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש? נראה שבכל קבוצה שאני מוצא לעצמי, במקום לחוש חלק מחבורה, אני חש שאני מוקף בנשים מבוגרות דעתניות שתופסות עלי תחת, מוצא עצמי כל פעם במשבצת האח הקטן שנותר ללא מלים מול אחיותיו הגדולות והמוצלחות. אולי יש איזו דרך אחרת שבה אוכל לחוש שאני חלק ממשהו משמעותי, שאני עושה דבר חשוב ומועיל? לא רק הולך כל יום לעבודה, מתקוטט עם אנשים שאיני מכיר ברשתות החברתיות, ומתכנן את הטיול הבא לחו"ל. טיילנו השנה לצפון הודו, למדריד ולניו יורק.
[3]
היו השנה עוד נסיעות רבות לירושלים. בונבון, בנה של אהובה, עשה השנה שנת שירות כמרכז שבט צופים בירושלים. הוא התגורר בדירה בקריית מנחם עם חמישה בני גילו, אירחנו אותם בדירתנו פעמיים. שתי חניכות בוגרות שלו העבירו אצלנו לילה, למיטב ידיעתנו בשינה תמימה. אהובה הייתה נוסעת לשם להביא להם צ'ופרים, גם אני הצטרפתי אליה פעם-פעמיים. בונבון נהנה מאד, והרגיש חשוב מאד, אך לקראת סוף השנה, החניכים עשו לו בעיות במחנה הקיץ, והוא החליט שחינוך בלתי-פורמלי לא מתאים לו, די, נמאס לו מילדים. בסיום שנת השירות חזר לגור איתנו, מחכה לגיוס שלו בדצמבר, פה ושם מוצא לו עבודה זמנית. החיים בדירה עם שותפים לא הפכו אותו לשותף נח יותר, הוא עדיין משאיר הררי לכלוך ואי סדר בכל מקום שהוא עובר בו.
גם אצל פיצקי, העניינים יגעים. לאחר שבשנה שעברה פרק את העמותה שיסד והשקיע בה את מיטב זמנו ומרצו בהתנדבות, השנה התפרק הקואופרטיב שניהל בשכר. כבר כמה חודשים שהוא לא עובד, ושוב התחיל לדבר על יוזמות חברתיות, עדיין מסרב להשתלב בשוק העבודה המסורתי. הוא עדיין עם החברה שיש לו מאז השנה שעברה. כשהיינו בנופש בירושלים מטעם מקום העבודה שלי, בילינו איתם את יום ששי אחר הצהריים בעיר העתיקה. היה נחמד, ועם זאת מתוח. בחורף הביא אותה לאזכרה של הוריי, שם פגשה את אחיותיי ואחייניי. לחתונת האחיין שלי בקיץ, פיצקי בא לבדו. כשבאנו שוב לפסטיבל הקולנוע בירושלים, ההיא הייתה אצל אחיה בגרמניה. בסוף הקיץ מצאו סוף סוף דירה ועברו אליה. לפחות זה. בין לבין, הכנסתי את פיצקי כשותף לחשבון הבנק שלי. בגיל חמישים וחמש כבר יכולים לקרות לאנשים כל מיני דברים לא נעימים, ואם אגיע למצב סיעודי ולא אוכל לפעול בחשבון הבנק שלי, כדאי מאד שמישהו יוכל. אמרו לי שיש משהו שנקרא "ייפוי כח מתמשך", אבל אמרתי, למה לי להסתבך עם משהו חדש ולא מוכר. אבא שלי הכניס את אחותי שותפה בחשבון וזה עבד בשבילנו. אעשה גם אני כמוהו.
וכדי להקטין את ההסתברות שיקרו לי דברים לא נעימים, המשכתי גם השנה לשמור על בריאותי. עברתי קולונוסקופיה וגסטרוסקופיה, שיצאו תקינות, ועברתי שורה ממושכת של טיפולי שיניים, שכללו עקירת שן ובניית גשר. באחד הצילומים הראשונים הופיע כתם לבן בחניכיים, שעורר אצל הרופא דאגה, "נגע רדיו פוקאלי" הוא קרא לזה. יכול להיות שזה כלום, אבל יכול להיות שזה גידול, אמר ושלח אותי לבדיקה במרפאת פה ולסת בבית חולים מאיר, שם התחילו לדבר איתי על ביופסיה של עצם הלסת. לא זוכר איך פתאום נזכרתי, ממש בדקה התשעים, שלפני חמש שנים עברתי שם השתלת עצם, בדיוק מתחת לשן שנעקרה. התכנית לביופסיה בוטלה, והתבקשתי להישאר במעקב בשנתיים הקרובות. הרגשתי קצת אידיוט על חצי השנה שעברה עלי בדאגה ובביקורים חוזרים ונשנים במרפאות ובמכוני רנטגן, וגם בר מזל על כך שברגע האחרון נזכרתי וחסכתי מעצמי הליך מורכב וכואב. בחודש יוני נסעתי לאנגליה לסדנת ייעוץ הדדי בהנהגת אישה, שגדלה עם מגבלת ניידות ועברה לא מכבר סרטן קשה במעי הגס. התרשמתי מהאופן בו התמודדה עם המכות שניחתו עליה, עם זה שהמחלה לא נטלה ממנה את כוחה ואנושיותה. אמא שלי עברה סרטן במעי הגס, וההתמודדות שלה הייתה הרבה פחות מרשימה.
בעבודה, זו הייתה שנה רגועה. שני השדרוגים הגדולים שהייתי מעורב בהם עברו בשקט ובהצלחה. מנהל המחלקה המקבילה לנו, שהיה גם יושב ראש ועד פעיל ומשמעותי, פרש לגימלאות. במקומו מונה בחור צעיר, יחסית. כשהגיע לחברה, הוא עשה עלי רושם של שחצן אכול סגמת, לכן חששתי מהשינוי הזה. אך התברר שהאיש התבגר, למד להתנהג לוותיקים, והיה לי נח לעבוד מולו. לפעמים עוד עולה בי המרירות על כך שהנה הצעירים מתקדמים, בעוד שאני כנראה כבר לא אתקדם. אני משתדל לא לתת למרירות הזו לנהל אותי. זה מה שיש, ויכול היה להיות הרבה יותר גרוע. בעזרת אותו מנהל חדש קיבלתי אישור להכשיר עובד שלו, בחור נחמד וחרוץ שנקלט לא מזמן כסטודנט אצלנו, שיטפל בתקלות שעד היום הייתי היחיד שיודע לטפל בהן. כך יכולתי לצאת לסדנה באנגליה בלב שקט, בידיעה שיש מי שיודע לטפל בתקלות, ואם לא, יכול להתקשר אלי ולנהל איתי שיח מקצועי ברמה גבוהה. אהובה החליטה לנסות שוב ללמוד לתואר שני בשנה הבאה, מה שללא ספק ישפיע על חיינו המשותפים. אקווה שישפיע לטובה.
בשנת חיי החמישים וארבע יצאו מחיי, במידה רבה או כמעט לחלוטין, כמה אנשים שמילאו בהם תפקיד משמעותי. ראשונה יצאה מהם ג'ניפר, מדריכת השחייה החמודה שנכנסה לחיינו רק לפני שנה. לפני שנה כתבתי כאן על ההשפעה המופלאה והמוזרה שהייתה לחיזוקים החיוביים שלה עלי, וכבר באו אלה אל סופם. מנהל בית הספר לשחייה, איתן אורבך המהולל, החליט שזו אשמתה של ג'ניפר שקבוצת השחייה שלנו כל כך קטנה, ופיטר אותה. כך אמרה לנו בשיעור האחרון שלנו יחד. במקומה הביא בחורה יותר צעירה, יותר יפה ופחות מצחיקה. מן הסתם, אחת שמוכנה לעבוד בשכר נמוך יותר, כדרכם של צעירים. איתה, כבר לא היה כל כך כייף בחוג שחייה. החסרנו פעם, החסרנו פעמיים, וכשהגיע הזמן לשלם שוב את דמי ההשתתפות, פרשנו. שוב אנחנו מחפשים משהו נחמד שנוכל לעשות ביחד. ג'ניפר הבטיחה, שאם תפתח קבוצה במקום אחר, היא תקרא לנו להצטרף. מאז, אני מרגיש שאני הולך ומאבד את שיפור הסגנון שרכשתי ממנה, וגם את היכולת לשחות למרחקים גדולים בלי לעצור כדי להסדיר את הנשימה. בימי שלישי בערב, שקודם לכן הוקדשו לשחייה, התחלתי ללכת לחוג זומבה. זה לא מאד כייף, האמת שממש קשה לי לעמוד בקצב הלטיני המהיר. וגם, זה רק אני, בלי אהובה. אבל כשאני יוצא משם, תשוש גופנית ונפשית, יש לי סיפוק מהידיעה, שעשיתי משהו מועיל למען גופי.
הגוף הזה עבר השנה ניתוח לתיקון בקע מפשעתי דו צדדי. הבקע בצד שמאל התגלה בביקור אצל רופא כבר לפני עשרים שנה כמעט, אך מכיוון שלא סבלתי ממנו, המליץ לי הרופא שלא לטפל. השנה התחלתי לסבול כאבים, בעיקר בזמן ריקודי עם, והפעם המליץ הרופא – כבר רופא אחר, כמובן – לנתח. על הדרך התברר, שגם בצד ימין אני מתחיל לפתח בקע, והחלטתי לתקן גם אותו. ניתוח לתיקון בקע נחשב לניתוח קל, שההתאוששות ממנו קלה, וודאי בהשוואה לניתוח תיקון הרשתית שעברתי לפני שנתיים. ברם, זה היה הניתוח הראשון בחיי שעברתי בהרדמה מלאה. לשמחתי, ההתעוררות עברה עלי בקלות, לא כמו בסיפורים ששמעתי על בחילות ושאר מרעין בישין, תוצאות של אלרגיה לחמרי ההרדמה. שיטת הניתוח הלפרוסקופית משאירה צלקות ממש קטנות במפשעה. יצאתי הביתה כבר באותו יום, וכעבור שבוע יכולתי כבר לחזור לעבודה. זה היה גם הניתוח הראשון שעברתי במערכת הרפואה הפרטית, ולצערי, אינני יכול לומר שקיבלתי יחס טוב יותר מאשר במערכת הציבורית. המנתח היה בסדר גמור, אבל את כל המערכת שמסביב חוויתי כמתנשאת, נוקשה, רואה אותי כלקוח שיש לתקתק במינימום טרחה ועלויות, לא כמטופל שזקוק לעידוד ולחמלה. גם הפעם הסתרתי מאחיותיי שאני בדרך לניתוח, כדי שלא אצטרך לשאת את יחסן הפטרוני ואת חקירותיהן המעיקות.
[2]
שני לצאת מחיי היה דיוויד, הממונה הישיר עלי בשלוש השנים האחרונות, שפרש לגימלאות. בתחילת הדרך, תליתי בו תקוות גדולות: איש חביב וחייכן, חרדי מודרני ממוצא אמריקני, עם רקע מקצועי קרוב לזה של המחלקה שלנו, מה יכול להיות רע. במיוחד אם משווים אותו לקודמו, אלביס, שבשנים האחרונות לפני פרישתו היה חרדתי, פזור דעת, ובעיקר נודניק נוראי. כניסתו של דיוויד לתפקיד הביאה את פול לעזוב את המחלקה בזעם, עוד דבר ששיפר את חיי. השקעתי זמן רב בהעברת ידע לדיוויד, בעל פה ובכתב, ונראה היה שהוא קולט יפה. לבקשתי, הוא סידר לי כמה עניינים מנהלתיים מהותיים. מאידך, הוא דרש ממני לדווח לו במייל בסוף כל יום מה עשיתי במשך היום, מה שלא אהבתי, אבל ראיתי כדרישה לגיטימית של מנהל. כשנפטרה אמי, הוא נסע עם מנהל האגף כל הדרך לאשקלון כדי להשתתף בהלווייה.
ברם, ככל שעבר הזמן, כך התגלו צדדים קשים ומצערים אצלו. הוא התגלה כעקשן גדול, שמסרב ללמוד מנסיונם של הותיקים, ודבק בשגיאותיו עד שהן מתפוצצות לו בפרצוף. הוא נכנס ראש בראש עם הותיקים, ג'ון ורינגו, בכך שדרש מהם דרישות חדשות בלי שיהיה לו שוט לנפנף בו מולם. אצלנו, פיטורי עובד הם הליך ממושך ומורכב, וחוץ מזה, קשה למצוא בשוק עובדים שיעשו את העבודה של ג'ון ושל רינגו ושלי. דיוויד סרב ליטול עליו חלק מהמטלות הטכניות, מה שיכול היה לקנות לו מעט הערכה מצידם. לא, הוא רק ינהל, הוא רק יפקח. בדיונים שאליהם לקחתי אותו, הוא שאל שאלות מביכות. הוא הטיל עלי לנסח מסמכים עבי כרס, שברור היה שלא יקרה איתם כלום. והגרוע מכל, מבחינתי, הוא החל למתוח עלי ביקורת אישית מפעם לפעם, בעיקר כששיתפתי אותו בקשיים שנתקלתי בהם במהלך עבודתי, כולל קשיים שהיו לי עם ההחלטות שלו, אבל לא רק. לקח לי זמן להבין, שהביקורת שלו אינה על עבודתי, אלא על אופיי ואישיותי. לקח לי זמן נוסף לנסח ולומר לו, שלא אגיב להערות על אופיי ואישיותי. אני חושש, שהוא לא הבין את ההבדל עד יומו האחרון בתפקיד, ורק תייג אותי כ"רגיש מדי". למרבה המזל, הוא שכח במהירות את העימותים בינינו, רק בי הם נותרו חקוקים. הוא כתב עלי חוות דעת תקופתיות מחמיאות, סיפר לי כיצד הוא משבח אותי באזניי מנהל האגף, והמליץ עלי לבונוסים. נו, בהשוואה לג'ון ורינגו, באמת הייתי זהב טהור בשבילו. אני נשמעתי להוראותיו, אף אם בחריקת שיניים. הם פשוט צעקו עליו שהוא לא מבין כלום, והמשיכו לעשות את עבודתם כפי הבנתם, כפי שעשו אותה לפני שבא. לפעמים קינאתי בהם, על היכולת שלהם להשתמש בכח שיש להם על הממונה עליהם, אף שנראה לי שהם הפעילו את היכולת הזו מעצבים, לא בצורה מודעת ומחושבת. ועדיין, יש להם יכולת שלי אין, היכולת לנהוג בכוחנות ולהשיג תוצאות רצויות.
דיוויד פרש לפני כמה חודשים, וכבר בפרישתו, חיכתה לו משרת מתכנת בבית תוכנה קטן, סוג של פרי-לאנס. אצלנו בענף, מי שרוצה יכול למצוא עבודה גם מעבר לגיל 67. אני עדיין כלול אצלו ברשימת תפוצה בוואטסאפ, שאליה הוא שולח ברכות לחגים וממים של הימין הדתי. היות שהפוסטים שלו אינם תכופים, לא טרחתי לברר כיצד פורשים מהרשימה. לבקש ממנו שיסיר אותי, זה כבר יהיה בוטה, ומי יודע, אולי אזדקק לו פעם בתור ממליץ. לפחות אינו בא לבקר במשרד, כפי קודמו עדיין נוהג לעשות. המשיך הלאה. ומי ייפול עלינו עכשיו? בינתיים אנחנו כפופים ישירות למנהל האגף, מי שהיה הממונה על דיוויד. גם הוא טיפוס ביקורתי וקנטרני, אבל לפחות יש לו פחות זמן פנוי, אז הוא פחות נכנס לנו מתחת לעור. פעם אחת זימן אותי אליו לחדרו, ולפני שפתח במסכת הטרוניות והאכזבות השגרתית, שלף ממגירתו תלוש שי לארוחת בוקר זוגית ונתן לי. קח, זה בשביל להביע את ההערכה שלנו לעבודה שלך.
[3]
השלישי, לא לגמרי יצא מחיי, אך צמצם את נוכחותו בהם באורח משמעותי. זהו בונבון, בנה יחידה של אהובה, שסיים השנה את חוק לימודיו בבית הספר התיכון, והתחיל שנת שירות בקומונה של תנועת הצופים בירושלים. מיעטתי לכתוב כאן על יחסיי עימו, מאז נכנסתי לחייו לפני שלוש עשרה שנים, גם כדי לא לצער את הקוראים וגם כדי לא לצער את עצמי. בתחילת הדרך, השקעתי מאמצים ומחשבה בהתקרבות אליו. החזקתי מעצמי אדם שיש לו גישה לילדים, אחד שילדים אוהבים. אבל, זה לא ממש הצליח. הגישוש הראשוני שלו התחלף בעוינות גלויה, בדיקת הגבולות התזזיתית פינתה מקומה להתעלמות גמורה. לא הועילו עצותיה של פסיכולוגית הילדים, שאהובה ואני פקדנו במשך כמה חודשים. בשלב מסוים הבנתי, שאם ברצוני לשמור על הקשר עם אהובה, עלי למשוך את ידיי מהילד, להפסיק לחפש דרכים לליבו, ורק לתמוך באמא שלו עד כמה שמתאפשר לי. עם השנים, פחתו גילויי העוינות והמרדנות מצידו, ונותרו האדישות וההתעלמות. בעקבות תחינותיה החוזרות והנשנות של אהובה, בונבון הואיל בטובו להתחיל להחזיר לי ברכת שלום בהיכנסי לדירה. אני חדלתי לפנות אליו בדברים, חוץ ממה שנהוג בין שותפים לדירה, וגם זה לא תמיד. לפעמים, העדפתי לשטוף אחריו את הכלים בכיור, או להעביר בעצמי את נעליו מהסלון לחדר שלו, במקום לדרוש שיעשה זאת בעצמו, ולשמוע נהמה בלתי מפוענחת, או את המשפט שגברים רבים כל כך שומעים בפרק ב' של חייהם הזוגיים: "אל תגיד לי מה לעשות, אתה לא אבא שלי".
שינוי החל להסתמן כאשר בונבון התחיל לבקר אצל אביו בחו"ל, ולמד עם מי יש לו עסק. שינוי עמוק יותר הופיע כאשר הצטרף לתנועת הצופים ומצא בה את מקומו. חייו של בונבון התחילו עולים על המסלול. הנטייה שלו לקיצוניות מצאה פורקן בדבקות קיצונית בערכי התנועה. אנשים שפגש שם לימדו אותו דברים, שלא היה מוכן ללמוד בבית או בבית הספר. לדוגמא, כשסיים את החטיבה, ודיברו איתו על השתלבות בכיתת מב"ר, הוא נתקף זעם ודיכאון, ראה בזה עלבון והשפלה. רק החבר'ה בצופים שכנעו אותו, שבעצם כדאי לו. לאחר מאמצים והשתדלויות, קיבל מינוי של מדריך. בשנה האחרונה הייתה לו חברה בפעם הראשונה, ילדה חמודה מכתה י'. הוא סיפר לנו עליה בערב ראש השנה תשמ"ח, לאימו ולי ביחד. ראיתי בזה סוג של הישג. הוא הרבה להיעדר מהבית בשנה האחרונה. יצא למחנות של התנועה, כבעל תפקיד או כמלווה, יצא לסמינרים למיון לקראת שנת השירות, יצא למסע לפולין. הוא למד נהיגה, עבר בטסט ראשון, ומוכיח עצמו כנהג שקול ואחראי. בסוף השנה עבר לירושלים, לקומונה של הצופים, עם עוד שני בנים וארבע בנות. בינתיים, נראה שהוא מאושר שם. ועדיין, תחושתי היא שהכניסה שלו למסלול היא על תנאי. שכל שיבוש בתכניות עלול להחזיר אותו לדיכאון, לספה בסלון, שם ירבץ בין צלחות ריקות ועטיפות של ממתקים, וישחק בטלפון שלו כשממולו הטלביזיה פתוחה בקולי קולות בערוץ הילדים. אני מקווה להתבדות.
גם פיצקי שלי חי בירושלים, סוגר שם כבר שנה שלישית. התחיל בדירת שותפים בקטמון, עכשיו גר בדירת חדר בנחלאות. השנה נהייתה לו חברה רצינית, לראשונה מזה שנים רבות, בחורה שחיה ועובדת בירושלים. בחורף נסענו לנופשון בפאפוס, ופגשנו שם זוג ירושלמי, נשארנו איתם בקשר. מצחיק, איך נהייתה העיר ירושלים בשבילי ממקום זעוף וצדקני שמנפק בהתמדה חדשות רעות, לעיר שאני מבלה בה לעתים קרובות למדי, מתוקף הנסיבות. כשיצאנו השנה לנופשון בארץ, בחרנו בירושלים ולא בצפון. החלפנו את הבילוי בפסטיבל חיפה לקולנוע בבילוי בפסטיבל ירושלים לקולנוע, אף שהראשון מתקיים בסוכות והשני בשיא הקיץ. לפעמים אני מדמיין את עצמי מסיים את חיי בבית חולים סיעודי בירושלים, כי שם תהיה לי משפחה שתטפל בי. ואז אני מנער את עצמי ומזכיר לעצמי, שאהובה צעירה ממני בחמש שנים, ומן הסתם היא זו שתטפל בי בימיי האחרונים, מה שבהחלט יכול לקרות באיזור מגורינו הנוכחי.
[4]
אנשים יצאו מחיי, ויישומים דיגיטליים נכנסו אליהם. זה מכבר אני משתמש יום יום ביישומון Duolingo כדי לתרגל ספרדית, רוסית ופולנית. למעשה, השנה השלמתי רצף של אלף ימים רצופים של שימוש ביישומון, אות וסימן ליכולת שלי להתמיד במשימות שאני מציב לעצמי, גם בתקופות לא פשוטות. השנה התמכרתי גם ליישומון Podcast-Addict, שהכרתי דרך חבר לעבודה. היישומון הפך לבעל בריתי המסור והנאמן בנסיעות באוטובוס, בטיסות לחו"ל, בזמן המתנה לטיפול רפואי, בעת התאוששות אחרי אחרי ניתוחים, וסתם כשאני מבצע את מטלות הבית. באמצעות היישומון, אני יכול להוריד לי לזכרון של הטלפון הנייד תשדירים (או פודקאסטים, או בשמם העברי החדש: "הסכתים") בנושאים שמעניינים אותי, ולהקשיב להם בכל מקום שלבי חפץ. לא עוד אימוץ העיניים בקריאה ממסך הטלפון, לא עוד תלות בזמינות אינטרנט, לא עוד תלות בקליטת שידורי הרדיו. לא עוד יצירת הרושם כאילו אני מנותק מהסביבה האנושית שסביבי, שהרי עיניי פנויות ליצירת קשר עין עם הסובבים איתי, ודי בכך כדי לחסוך מהסובבים את התחושה שמתעלמים מהם. לא זו בלבד שההסכתים פותרים לי את בעיית השעמום, הם גם חושפים אותי לעולמות שלא הכרתי, או הכרתי באופן שטחי בלבד. אני מת על זה. כשיש פרק מוצלח במיוחד, אני לא מוחק אותו מהטלפון. קשה לי להיפרד. רק פעם או פעמיים יצא לי להאזין לפרק בפעם השניה, בזמן הטיול הגדול להודו השנה, שעליו אכתוב בנפרד.
התחלתי ברישום לשני המקורות של תכני אודיו שהכרתי: גלי צה"ל וקול ישראל, שהשנה נבלע לתוך תאגיד "כאן". נרשמתי להסכתים של תכניות הרדיו החביבות עלי: "חיים של אחרים" עם ערן סבג, "בטלים בששים" עם אודיה קורן ונתן דטנר, ובתאגיד – "המעבדה", "חיות כיס", "1+1". חיפשתי את תכניות הספרות המשובחות של רשת א', ולא מצאתי. חיפשתי את "האוניברסיטה המשודרת" של גלי צה"ל, מצאתי רק ארכיונים של פרקים ישנים. אבל מה שמצאתי הספיק לי כדי להתמכר להרגל החדש. ההרגל החדש בא על חשבון הרגלים ישנים, בעיקר האזנה לרדיו וגלישה באתרי אינטרנט. ואז, הזמרת איה כורם פרסמה בפייסבוק שלה על פרק של ההסכת "גיקונומי" בהשתתפותה. היות שאני מחבב מאד את הזמרת, ומנוי על דף הפייסבוק שלה, נרשמתי ל"גיקונומי", ערוץ של שיחות עם אנשים מעניינים שעושים דברים מעניינים, ומדברים עליהם בצורה שנונה ומשעשעת. הרבה פעמים מדובר בתחומים שאין לי בהם מושג, כגון יזמות, קיימות, מדעי המח, והביזארי מכולם: flight hacking, כלומר, ניצול מושכל של מבצעים בחברות התעופה כדי לטוס בזול בתנאים מפנקים. זו דוגמא קיצונית למשהו שלא אעסוק בו בעצמי, ועדיין מעניין לי לשמוע עליו. באחד הפרקים של "גיקונומי" התארחה ד"ר תמר עילם גינדין, בלשנית שמתמחה בשפה ובתרבות איראנית. התלהבתי, נרשמתי להסכתים שלה, "איראניום מועשר" ו"איראן בקטן", ולמדתי המון דברים על איראן שלא ידעתי. אחד הפרקים של "איראניום" היה קרוס אובר, כלומר פרק משותף, עם ההסכת "דברי הימים" של ד"ר אילן אבקסיס, שעניינו היסטוריה של המזרח הקדום. נרשמתי גם אליו. הוא אמנם קצת נודניק, מפציץ בבדיחות קרש אבשלומקוריות, אבל המידע שהוא מביא על אשור ועל בבל – מעניין מאד. בפרק אחר של "איראניום" התארח ד"ר ניל בר, ותיכף נרשמתי גם להסכת שלו ושל ד"ר עודד פוירשטיין, "היסטוריה גדולה בקטנה". בתקופת המונדיאל ברוסיה, הייתי רשום לשני הסכתים שסיקרו את התחרות, זה של "הארץ" וזה של "רדיו תל אביב", ונהניתי מדיבור על כדורגל ברמה גבוהה יותר מזו שמציעים רוב הטורים בעיתוני הדפוס ובאתרי החדשות. במיוחד התלהבתי מתובנותיה של אשרת עיני, כדורגלנית ישראלית בעלת זוית ראייה מקורית על המשחק, שההתלהבות שלה הייתה מידבקת במיוחד בעיניי. כל הטוב הזה מוצע בחינם, וזה מעלה שאלות קשות לגבי עתיד העיתונות כפי שהכרנו אותה. אנשים כבר לא מוכנים לשלם על תוכן, אפילו אני לא. זו באמת בעיה, אבל אני אשאיר לאחרים לפתור אותה. אני, יש לי די בעיות משלי.
פאריס, הו פאריס. כולם כבר היו בפאריס, כולם כבר כתבו על פאריס, כולם כבר ראו את פאריס בעשרות סרטים ותכניות טלביזיה. שמעו עליה בשאנסונים הלעוסים לעייפה, קראו עליה רומאנים וסיפורים קצרים. כשאני כותב על הטיולים שלי, אני משתדל לכלול תובנות שאני רוכש במהלך התכנון ובמהלך הביצוע, כאלה שאולי יועילו פעם למישהו. בפעם הזו, חוששני, לא אחדש שום דבר לאף אחד. כל שאוכל לעשות הוא לתאר את החוויה האישית שלי מפאריס, ואת החוויה הזוגית שלי מפאריס. אביב 2017, חודש אחרי הבחירות לנשיאות צרפת, שנגמרו פחות גרוע מכפי שהיו עלולות להיגמר.
זה לא מכבר החל אביה של אהובה בת זוגי להתראות עם אישה בת גילו, שברשותה דירה ברובע ה-11 של פאריס, אותה היא משכירה על בסיס יומי למטיילים ישראלים. היא הציעה לנו להשתמש בדירתה לכמה ימים של טיול בפאריס. דמי שכירות לא בקשה מאיתנו. אולי משום שרצתה למצוא חן בעינינו, סוג של משפחה עכשיו, ואולי משום שהעסקים חלשים. כשלעצמי, לא הייתי בוחר דווקא בפאריס כיעד הבא לטייל בו. גם משום שכבר הייתי פעם, גם משום שכבר נקעה נפשי ממערב אירופה בכלל ומצרפת בפרט. ברם, סוס מתנה לא בודקים בשיניים, וחוץ מזה, אהובה מאד רצתה. היא מאלה שמאמינים, שפאריס ורומא זה שיא הרומנטיקה. נו, מה לא עושים בשביל הרומנטיקה? קנינו כרטיסי טיסה, שאלנו ממישהו מדריך "שיחור" ישן, ומכיוון שמתנות חינם הן אף פעם לא לגמרי חינם, נפגשנו עם מיטיבתנו והקשבנו באורך רוח לכל המלצותיה לבילויים בפאריס, אף שמרביתן התייחסו למוזיאונים, ואהובה אינה מחבבת מוזיאונים, בלשון המעטה. אמנם לפעמים היא מתלווה אלי למוזיאון או שניים, אבל אני יכול לראות את ההבעה המיוסרת על פניה, ואז גם אני לא נהנה. בעיקרון, אנחנו כמובן יכולים להחליט שמתפצלים בחלק מהזמן, אני למוזיאון והיא לשופינג, אבל מכיוון שהטיול הזה נועד לייצר רומנטיקה, התפצלות לא נראתה לי כמו הדבר הנכון לעשותו.
זה היה לי ביקורי השני בבירת צרפת. הפעם הראשונה הייתה לפני עשרים וחמש שנה, שנתיים אחרי שהתחתנתי עם מי שתהיה לימים גרושתי, שנה אחרי שנולד בני בכורי. השארנו אותו לשבועיים עם ההורים שלה, ונסענו לשבועיים בצפון צרפת, בלגיה והולנד. עד היום אני מתבונן בהורים שסוחבים תינוקות במטוסים לאירופה, אולי גם יותר רחוק, ותוהה: האם זה באמת הכרחי? זה נראה לי כזה סבל לתינוק. אני לא שופט, אני רק תוהה. הנסיעה ההיא הייתה הנסיעה השניה שלי לחו"ל אי פעם, שנתיים אחרי טיול ירח הדבש שלנו באנגליה וסקוטלנד. אחרי לונדון, פאריס נראתה לי יפה, מאד יפה. אני דווקא לא מדבר על הארמונות ועל הקתדרלות, אלא על השדרות הרחבות והישרות, שנקוות אל הכיכרות האלגנטיות. אני מדבר על המראה ההדור של בנייני המגורים, שלא לדבר על מבני הציבור. התגוררנו במלון שני כוכבים ברחוב ראסין ברובע הלטיני, שאמנם היה מאד לא נח, אבל סביבתו הרשימה אותי מאד. גרושתי הייתה זו שתכננה את טיולינו לפרטיהם, ואני הייתי זה שמסתובב עם הבעה מיוסרת על הפרצוף. אבל הכמה ימים בפאריס היו הימים הראשונים בפאריס, לפני שהתחילו המריבות והברוגזים.
ההיסטוריה של אהובה עם פאריס טראומטית עוד יותר. היא הייתה נשואה לעולה מצרפת, שחפר לה על תרבות צרפת לאורך כל שנותיהם ביחד, ולבסוף עזב אותה עם תינוק בן חמישה חודשים, חזר לצרפת, ועד היום אינו משלם את המזונות שהתחייב להם. בשנים הראשונות אחרי עזיבתו, הוא היה חופר לה בטלפון על איך צריך לחנך את הילד, ודורש לשלוח את הילד אליו לפאריס. גם גרר אותה לבית משפט, והפסיד. היום, כשהילד כבר על סף סיום תיכון, הוא זה שמתמודד עם החפירות של אביו. עדיין, צליל השפה הצרפתית מעורר אצל בת זוגי רגשות, ויש גם זכרונות מהביקורים בפאריס עם אבי בנה. החלטתי, שעל כתפיי מונחת האחריות להכיל את כל המשקעים האלה ומה שהם יעוררו, אם איני רוצה עוד מריבות וברוגזים. בזוגיות השניה שלי בכלל, ובטיול הזה בפרט.
בזוגיות השניה שלי, אני זה שמתכנן את הטיולים, וכבר למדתי מה עלי לעשות וכיצד עלי לתכנן כדי להימנע ממריבות. אם מדובר בטיול בעיר גדולה, אני רושם לי את כל האטרקציות התיירותיות שיש בעיר, כדי שבכל רגע נתון יהיה אוכל לבחור אטרקציה ולהציע לאהובה לבקר בה. הפעם, הסתפקתי באטרקציות שמצאתי במדריך "שיחור". בדיעבד, אני קצת מתחרט על כך, משום שבטיולינו הקודמים נהנינו מסיורים מודרכים שנרשמנו אליהם מראש דרך האינטרנט, והפעם לא דאגתי לכך. חשבתי שאוכל לארגן דברים תוך כדי השהות שם, כפי שעשינו בתאילנד, ולא הצלחתי בכך. נראה לי, שבעיות הבריאות עימן התמודדנו שנינו בחודשים האחרונים הסיחו את דעתי במידה שפגעה באפקטיביות שלי כמתכנן. עוד הסבר אפשרי הוא, שהתלהבותי לקראת הנסיעה הזו הייתה פחותה מזו שהייתה בי לקראת נסיעות לערים אחרות. ערים כמו ורשה, וינהוברלין, שאמנם אינן יפות כמו פאריס, אבל יש בהן יותר חיים, יותר עליצות, יותר תשוקה.
[שוק לה נואר]
דווקא הדירה שקיבלנו לשימושנו הייתה באיזור תוסס ועליז, איזור שמסתובבים בו הרבה צעירים, גדוש פאבים ומסעדות אתניות, סוג של פלורנטין. את השיטוטים ברחובות הסמוכים לדירה אזכור לטובה, יותר מאשר את הביקורים באטרקציות הידועות, אלו מהסרטים והספרים והשירים. פאריס מחולקת לרבעים, והם ממוספרים כמו שבלול. הרובע הראשון משתרע על מה שהייתה העיר העתיקה – הקצה המערבי של האי איל-דה-סיטה שעל נהר הסיין, והרצועה הסמוכה לו על הגדה הצפונית. הרובע השני נמצא מצפון וממערב לראשון, השלישי ממזרח לשני, הרביעי ממזרח ומדרום לשלישי, וכן הלאה. הרבעים שמספריהם בין 1 ל 8 יוצרים טבעת פנימית, ושם פזורות רוב האטרקציות התיירותיות המפורסמות. הרובע ה-11 מצוי במעגל השני: מרחק נסיעה של שש עד שמונה תחנות במטרו או באוטובוס מן המרכז. די קרוב כדי לחזור באמצע היום למנוחת צהריים, די רחוק כדי להתרחק מעט מצבירי האוטובוסים החונים מחוץ לאטרקציות התיירותיות במרכז פאריס, מחכים לנחילי התיירים שייצאו מהם או שייכנסו אליהם.
יום חמישי, היום הראשון שלנו בפאריס, התחיל בצהריים. ניצלנו אותו לטיול ברובע לה מארה, הסמוך לרובע ה-11. היות שבחודש יוני השמש שוקעת בפאריס רק בתשע וחצי, הספקנו לתור אותו היטב, ואף להגיע אל הטיילת הנמתחת לאורך הגדה הצפונית של הסיין, עד פונט נף. היה יום חם מאד, אבל ברחובות הצרים של לה מארה היה צל, וכמובן, בכל מקום היו בתי קפה לשבת בהם, לנוח ולהתרענן, וגם סתם קיוסקים לקנות בהם בקבוק מים. כפי שיתברר בהמשך, זה בכלל לא מובן מאליו. בכיכר Des Vosges ישבנו לנוח על ספסל בצל העצים, ונהנינו מהארכיטקטורה המיוחדת ומהאווירה הצעירה. ברחוב רוזייר, שיש בו ריכוז של חיים יהודיים ושלטים בעברית, עצרנו לקפה ועוגה במאפיה שכונתית חביבה ושמה Florence Kahn. לא ראיתי ברחוב רוזייר סימנים של עוינות כלפי יהודים, למרות הכיתובים בעברית ונוכחותם של שמות כמו Kahn בשמותיהם של בתי עסק. אבל האנדרטה לזכר השואה, כמה מאות מטרים משם, בכל זאת נראתה כמו מתחם מבוצר, כמו שנראה מקום שהשלטון חפץ בקיומו, אבל יש מי שרוצה לפגוע בו. בוורשה, לשם השוואה, האנדרטה לזכר השואה עומדת במרכזה של ככר נאה ורחבה, ללא שום אמצעי הגנה סביבה.
[לובר]
ביום שישי לקחנו אוטובוס מספר 96 עד תחנת תיאטרון שאטלה, ופתחנו בשיטוט נינוח מחוץ לארמון הלובר. עשינו סיבוב בגני טילרי, והגענו לכיכר הקונקורד. משם המשכנו לשדרות סאן ז'רמן, וביקרנו בכנסיית סאן ז'רמן דה פרה ובכנסיית סאן סולפיס. בזו האחרונה התקיים באותו יום טקס אשכבה של מישהו ממשפחה אמידה ממוצא אפריקני, לא משהו שרואים כל יום, ובטח לא בארץ. אחר הצהריים טיילנו בחלקו הצפוני של הרובע הלטיני. הלכנו לאורך חזית הסורבון בחיפוש אחר הוטל-דה-קלוני, וכשמצאנו, התברר שלא רק שיש שם מוזיאון של ימי הביניים, אלא שהכניסה אליו היא בחינם. אז נכנסנו. לאחר מכן המשכנו בצעידה דרומה בבולוואר סן מישל עד שהגענו לגני לוקסמבורג. נחמד, יותר נחמד מגני טילרי, אבל מה אני אגיד לכם, הטירגארטן בברלין הרבה יותר ירוק ומרשים. היות שרוח קרירה החלה מנשבת, ונראה היה שיתחיל לטפטף, אנשים התחילו לנטוש. גם אנחנו נטשנו. סיימנו את היום בחנות הספורט "דקאתלון", מושא חלומותיה של בת זוגי הספורטיבית. לא הייתה בחנות פינת המתנה, אבל הייתה רשת אלחוטית. ישבתי על הרצפה ושיחקתי בסמארטפון עד שהשופינג הגיע לסיומו. אני לא אוהב שופינג. סיימנו את היום בסיבוב פאבים ברובע ה-11 "שלנו", ובארוחת ערב במסעדה ניגרית.
בשבת בבוקר יצאנו שוב בקו 96, והפעם המשכנו עוד תחנה, אל שני האיים באמצע נהר הסיין, האיל-דה-סיטה והאיל-סאן-לואי. הטמפרטורות ירדו ומזג האוויר היה מצויין. בקצה המערבי של איל-דה-סיטה נמצא מתחם ובו שלוש אטרקציות: כנסיית סן שאפל, הפאלה דו ז'וסטיס, והקונסיירז'. התור לכרטיס לכנסיית סן שאפל היה סביר, אז קנינו כרטיסים ונכנסנו. הכניסה לפאלה דו ז'וסטיס אמורה להיות בחינם, אבל המקום היה סגור, למרות שלפי הספר, הוא אמור להיות פתוח בשבת. שאלתי איש במדים שפגשתי מחוץ לעמדת הבידוק, והוא אמר לי שביום שני יהיה פתוח. ברחבה שממול הפאלה דו ז'וסטיס התקיים מין מרוץ מוזר, קבוצת רצים בתלבושת אפורה רצה הלוך ושוב את העשרים-שלושים מטרים בין גושי הבניינים. חיכינו שייצאו להפסקה, ואז חצינו את הרחבה ונכנסנו לשוק הפרחים והציפרים שיש שם מדי סוף שבוע, ליד תחנת המטרו Cite. שוק נחמד, לא גדול, וכמעט ריק מאנשים בשעה מוקדמת זו של הבוקר. לעומת זאת, הרחבה שלפני קתדרלת נוטרדם הייתה מפוצצת בתיירים. החלטנו שנדלג, וננסה את מזלנו שוב ביום שני מוקדם בבוקר – הקתדרלה נפתחת ב 7:45. המשכנו לפסוע להנאתנו על הכביש המתוח על שני האיים, ממערב למזרח. אחרי שחצינו את את הגשר, כיבדתי את עצמי בגביע גלידה של Bertillion, גלידריה שהספר שבידינו גמר עליה את ההלל, וגם בעלת הדירה המליצה עליה. לא עפתי ממנה. ובאמת, כשהמיקום כל כך מוצלח, למה להשקיע באיכות? עברנו את הגשר לגדה הצפונית, ולקחנו את המטרו למתחם האינואלידים, שנמצא בגדה הדרומית. טיילנו להנאתנו בארמון הנאה, התפעלנו מהתותחים הפזורים בו, אבל על המוזיאונים וויתרנו, וגם על ביקור בקבר נפוליאון. מהאינוואלידים המשכנו ברגל למוזיאון אוגוסט רודן, וטיילנו בגן הנאה שבו, המשובץ פסלים של הפסל הידוע. הפארק הזה אמנם קטן, אבל הרבה יותר נחמד ועשיר בצמחיה מגני טיולרי וגני לוקסמבורג הידועים הרבה יותר. מכיוון שנעשה חם מאד, התקפלנו לדירה למנוחת צהריים, במקום להמשיך לשאם-דה-מארס ולמגדל אייפל. כשהתעוררנו, כבר היה מעונן, ועד שהגענו במטרו לשאם-דה-מארס, הגשם כבר ניתך בעוז. אפילו עם מטריות אי אפשר היה להסתדר. המתנו זמן מה תחת סככה שהגשם ייפסק, בחברת כמה צעירים עליזים בעלי מראה ערבי מובהק. הם לא הציקו לנו, אבל אנחנו לא לקחנו סיכונים, לא הוצאנו מלה מהפה והשארנו את הספר הישראלי עמוק בתרמיל. כשהגשם נחלש, החלפנו סימנים עם העיניים, ויצאנו בריצה לתחנת האוטובוס הקרובה. וויתרנו על התכנית להמשיך לגני טרוקדרו מעבר לנהר, עלינו על האוטובוס הראשון שהגיע, ונסענו איתו חזרה לגדה הצפונית, הכי קרוב שאפשר לפורום לה-האל, הפתרון שהכנתי למקרה שיתפוס אותנו גשם. חיפשתי את מרפסת התצפית, עליה קראתי בספר, ולא מצאתי. גם המאבטחים לא שמעו עליה. זכרתי את פורום לה-האל כאחת מנקודות השיא של ביקורי הראשון בפאריס, והפעם הוא נראה לי די עלוב. נו טוב, בכל זאת ראיתי כבר כמה קניונים מאז. חזרנו לדירה, התרעננו, ויצאנו כרגיל לסיבוב פאבים ברובע ה-11. רק אז נזכרתי, שהערב מתקיים גמר ליגת האלופות בין ריאל מדריד ויובנטוס. אהובה הסכימה שנצפה במחצית השניה, שהוקרנה על מסך גדול בפאב נחמד באווירה איטלקית. נשנשתי מגש נתחי גבינה איטלקית וצרפתית.
[רצים ברחבה ליד תחנת Cite]
את יום ראשון פתחנו מוקדם. במקום לקחת אוטובוס או מטרו, הלכנו ברגל עד שדרת רישאר לה נואר, ברובע ה-11 "שלנו". בעלת הדירה המליצה לנו על שוק שמתקיים שם בימי ראשון בבוקר, ושנינו אוהבים להסתובב בשווקים. היה בוקר קריר ונעים. הולכים והולכים, ולא רואים שום שוק, אם כי השדרה עצמה ירוקה ונעימה. אין כמעט אף אחד ברחוב, כל החנויות עוד סגורות. החלטנו שלא מוותרים, והנה, השוק התחיל סוף סוף. דגים, פרות ים, בשרים, גבינות, פירות וירקות, הכל בשפעת צבעים וניחוחות מחד, אבל שקט ונקי מאידך. אולי משום שזה לא שוק קבוע, אלא רק יומיים בשבוע? היות שהשוק ממוקם בשדרה עירונית, היו לארכו ספסלים לשבת ולנוח. השדרה מסתיימת בכיכר הבסטיליה, ושם מסתיים גם השוק. בקצהו עומד אוהל, ומעליו כתובת שאפילו אני יכול להבין: מרתון קריאה בכתבי הקודש של הכנסייה הפרוטסטנטית. גברים ונשים ממוצא אפריקני עומדים, כל אחד בתורו, מתחת לחופת האוהל, וקוראים לתוך מערכת ההגברה הקטנה שהועמדה לשם כך. איפה הם ואיפה הרמקולים האימתניים של הברסלבים והחבדניקים ברחובות ערי ישראל. מככר הבסטיליה לקחנו מטרו לרובע הלטיני, כדי להשלים את מה שלא הספקנו ביום ששי. ביקרנו בכנסיית סן סברין ובכנסיית סן ז'וליאן לה פובר, שמאחוריה גינת פרחים נאה ובמרכזה בריכה. מן הגינה יש תצפית נאה על כנסיית נוטרדאם, ויש בה עץ אחד, שאומרים עליו שהוא עתיק מאד. ענפיו נשענים על תמוכות בטון. משם המשכנו בין המבנים ההדורים של הסורבון, עד שהגענו לכיכר של הפנתאון. זוהי כיכר עגולה, סביבה מבנים הדורים בסגנון קלאסי, ובמרכזה הפנתיאון, מבנה שחזיתו מזכירה את הפרתנון של אתונה, ובו קבורים כמה מגדולי האומה הצרפתית. בהמשך נלמד, שגם לכנסיית מאדלן המפורסמת יש חזית כזו. ישבנו מול הפנתיאון לארוחת בוקר מאוחרת של קרפים. לשמחתי, גיליתי שפיתחו קרפ נטול גלוטן, עשוי כוסמת. לצערי, גיליתי שיש לו מרקם של גומי. ועדיין, זה יותר טוב מכלום. בפאתי הכיכר נמצאת כנסיית סן אטיין דו מון. בכניסה יש שלט שמבקש מתיירים לא להיכנס בזמן המיסה של יום ראשון. היינו חוצפנים ונכנסנו בכל זאת. אבל לא צילמנו, כי בכל זאת יש גבול. מן הפנתאון המשכנו לרחוב מופטאר, מדרחוב-שוק ידוע ומומלץ לתיירים. ירדנו לארכו, נהנים מהבניה העירונית ברחוב יותר מאשר מהאווירה, שהייתה מצועצעת, כמו בדרך כלל בשווקים שפונים בעיקר לתיירים. נהיה חם, ואין ברחוב הזה טיפת צל. הגענו לסוף הרחוב, וישבנו לנוח על ספסל בגינה השכונתית שמחוץ לכנסיית סן מדארד. משם המשכנו במטרו לתחנה האחרונה שתכננתי לבוקר הזה: מגדל מונפרנאס. אני מאד אוהב תצפיות גבוהות, אהובה הרבה פחות. יש לה פחד גבהים, המסכנה. אז ויתרתי לה על טיפוס למגדל אייפל ועל טיפוס על שער הניצחון, והסתפקתי בהעפלה לראש מגדל מונפרנאס. עולים במעלית מהירה לקומה ה-59, וממשיכים במדרגות למרפסת התצפית, עוד כמה קומות מעל. הכרטיס למעלית לא זול, אבל יש תמורה: מרפסת התצפית מרווחת, מוגנת מהרוח והקור בלוחות פלסטיק שקופים, מצוידת בטלסקופים. על הרצפה מתוח משטח ספוג דק נח לישיבה, ופוזרו פופים שילדים יכולים לקפץ עליהם. לא היו הרבה אנשים למעלה במרפסת, בעיקר זוגות ומשפחות עם ילדים. היה קצת מעונן, אבל עדיין אפשר היה לראות את סימני ההכר הידועים של קו הרקיע של פאריס. היה מאד כייף. משם חזרנו לדירה למנוחת צהריים.
לשעות אחר הצהריים תכננתי ביקור בכנסיית סן אוסטאש, שבימי ראשון אחר הצהריים יש בה רסיטל לעוגב, וביקור במרכז פומפידו, שביום ראשון הראשון של החודש הכניסה אליו חופשית. כנסיית סן אוסטאש נמצאת ליד פורום לה-האל, שממנו עלו צלילי מוסיקת מועדונים רועשת, כזו שמקובל לחשוב שהיא מעודדת צעירים לשלוף את ארנקיהם. לפיכך, המעבר לרסיטל בכנסייה היה חד ומענג. ספגנו קצת את האווירה החגיגית, ויצאנו. פסענו מזרחה מן הרובע השני אל הרובע הרביעי, דרך רחובות שנראו כאילו שמו הרבה מאד כסף כדי שהם ייראו יוקרתיים, ובכל זאת היה בהם משהו מזוייף וקצת מסמורטט. כך, למשל, בכיכר Des Innocents יש פסל-מזרקה בסגנון קלאסי, ויש ספסלי אבן נאים מסביב. אבל הפסל מאובק ומפוייח, ולא מצאתי שם את האווירה העליזה שמצאתי בכיכר Des Vosges בלה מארה. גם במזרקת סטרווינסקי, שניכרת בה השקעה בתכנון אדריכלי מודרני ובעיצוב – עצוב. אולי זה היה בגלל החום, אולי משום שהפריסאים של היום זה לא הפריסאים של פעם, הם כבר לא עד כדי כך אלגנטיים. הם יותר עניים, הם פחות אירופאיים. הגענו למרכז פומפידו בסביבות שש וחצי, והסתובבנו בו כשעה. כבר כתבתי שבת זוגי לא מחבבת מוזיאונים, וגם אני, למען האמת, זקוק לחברה המתאימה כדי להנות מהם. אבל היום הכניסה חינם, אז יאללה. להפתעתי, התור בכניסה תיקתק די מהר, וגם התור להפקדת התיקים. חשבתי שאם זה חינם, אז יהיה מפוצץ באנשים. באמת היו המון אנשים, גם משפחות עם תינוקות בעגלות, אבל הבניין כל כך גדול, שלא חשתי בצפיפות, וההיערכות של הצוות הייתה מספקת. רק בצינורות השקופים על דפנות הבניין, שדרכם מגיעים מקומה לקומה, היה חם מאד. המזגנים לא מגיעים עד לשם. בסיום הסיור, ישבנו בקפטריה שבקומה הראשונה וצפינו במופע אמנותי ברחבה שמתחתינו: בחור בעל מראה בוהמי מחזיק מטאטא ויוצר צורות בחול שפוזר על הרצפה. ימין ושמאל, רק חול וחול.
לאחר מכן אכלנו ארוחת ערב במסעדה יפנית, והמשכנו לשוטט בין האטרקציות התיירותיות של איזור לה-האל, כפי שפורטו בספר, עד רדת החשיכה. הגענו ל Quartier de l'horloge בשעה עגולה, שבה האורלוגין המיכני היה אמור לעשות את הקטע שלו. לא עשה. הגענו למגדל סאן ז'אק. היה סגור. חזרנו לרובע ה-11, ששם הכל פתוח כל הלילה.
[האמן עם המטאטא]
יום שני, היום האחרון לשהותנו בפאריס, אמור היה להיות מוקדש ל"השלמות". בתכנית המקורית שלי כללתי סיור ב Hotel de Ville ביום שני בבוקר, היות שבספר היה כתוב שמדי יום שני מתקיים סיור כזה, אבל צריך לתאם מראש בטלפון. צלצלתי לטלפון שצויין בספר, קיבלתי מענה קולי שדיבר צרפתית בלבד, אז ירדתי מזה. נסענו בבוקר לפאלה דה ז'וסטיס, שהיה סגור בשבת, כזכור. למרבה הצער, הוא היה סגור גם ביום שני. ביום ראשון חגגו הקתולים את ה Pentercost, ואת זה ידעתי, אבל לא ידעתי שבמוסדות הציבוריים החופשה נמשכת גם ליום שני. משם המשכנו לכנסיית נוטרדם, שהתור אליה בשבת היה ענק, ודווקא היום תיקתק בזריזות. נכנסנו, הסתובבנו, נהנינו. מהנוטרדם נסענו במטרו עד תחנת Passy בדרכנו לגני טרוקדרו, שכזכור, תכננתי להגיע אליהם בשבת אחר הצהריים ותפס אותנו הגשם. הגנים עצמם אינם מרשימים במיוחד, אבל התצפית מהגבעה דרומה, אל מגדל אייפל והגדה הדרומית, הייתה יפה מאד. הגענו לשם לקראת עשר בבוקר, כשהשמש עוד במזרח, מה שהקל על הפניית המבט דרומה ומערבה. דילגנו על ארבעת המוזיאונים שבראש הגבעה, והתיישבנו לקפה של בוקר בכיכר הנעימה המשקיפה על ארמון Chaillot. ניכר היה, כי האיזור הזה של הרובע ה-8 הוא איזור מגורים של אוכלוסיה חזקה. כל יושבי בתי הקפה, וגם המלצרים, היו לבנים. מגני טרוקדרו נסענו למונמארטר, כדי לבקר בבזיליקת הלב הקדוש, הסאקרה-קר.
יצאנו מתחנת Anvers ברובע ה-18, ופנינו לרחוב שטיינקרק, המוביל אל הבזיליקה. כבר ברחוב הצר הזה הורגשה תנועת תיירים ערה. הכניסה לדרגנוע שעולה לגבעה היא עם אותו הכרטיס שמשמש למטרו, כך שלא היינו צריכים לחכות הרבה כדי לעלות. אבל כשהגענו למעלה, התור לכניסה לבזיליקה התפתל ומילא את הרחבה שלפניה. כמו בנוטרדאם, גם כאן החלטנו לוותר. הנה עוד מקום שכדאי להגיע אליו מוקדם בבוקר, מיד כשהוא נפתח למבקרים. ישבנו על המדרגות והתענגנו על מראה העיר כפי שהוא נשקף מן הגבעה, ועל נגינת הנבל של בחור צעיר ממוצא מזרח אסייתי שהתמקם שם וניגן ליושבי המדרגות. לאחר מכן פנינו לרדת מן הגבעה ברחוב Lepic, רחוב שמתפתל ויורד מן הגבעה, משמר את הארכיטקטורה של מה שהיה פעם כפר מחוץ לפאריס, וסופו שנבלע בתוך הכרך הסואן. לשמחתנו, המוני התיירים לא המשיכו בדרך הזו, נראה שירדו חזרה בדרגנוע. לפיכך, הייתה לנו צעידה שקטה ונעימה, בחלקה אפילו מוצלת. אין צורך לומר, שלא נותרה פה הרבה אותנטיות. הכל משופץ ומשוחזר ומשומר, כמו בעין כרם בואכה ירושלים. אין קיוסקים לרכוש בהם בקבוק מים, יש רק מסעדות מפונפנות, שחייבים להזמין ארוחה כדי לשבת בהם. אבל זו צעידה קצרה, אז באמת לא נורא. בסוף הירידה, במפגש עם שדרת דה קלישי, יש סניף של סטארבאקס. ישבנו מול המולן רוז', שתינו אייס קפה, וצפינו בנערות שמצלמות זו את זו כשהאוויר שעולה מן המטרו בתחנת Blanche מעיף את חצאיותיהן מעלה.
[מולן רוז']
תחנתנו הבאה הייתה האופרה הישנה, אופרה גארנייה. כדרכן של האופרות הישנות של אירופה, זהו מבנה הדור ומפואר, ממש ארמון. התור לכרטיסים לא היה נורא מדי, וקנינו כרטיסים לסיור עצמי, ללא הדרכה. ביקרתי כבר בבתי האופרה של וינה ושל בודפשט, ומצאתי שהסיור המודרך נוטה להיות טרחני. זאת ועוד, לסיור המודרך באנגלית היה עלינו לחכות זמן רב. מי שחשוב לו הסיור הזה, כדאי שיברר מראש באילו שעות יש סיורים באנגלית. אבל אנחנו ביום "השלמות", יום שבו מבקרים בכל האתרים שהיו בעדיפות שניה, ולאו דווקא לפי סדר ושיטה. שנינו נהנינו לטייל בבניין המפואר, ולהביט החוצה מהמרפסת אל ההמולה העירונית של הרובע התשיעי שם בחוץ. מן האופרה תכננתי להמשיך לכנסיית סן אוגוסטין ואחריה לכנסיית לה מדליין. יצאנו ברגל לשדרות האוסמן, שלמזלנו היו מוצלות בשעה הזו, שתיים בצהריים. הלכנו והלכנו, אבל נראה שלקחנו את הפנייה הלא נכונה, כי הגענו ישר לכנסיית לה מדליין. אז כבר נכנסנו פנימה, תוך וויתור על כנסיית סנט אוגוסטין. יפה, יפה הכנסייה. גם כאן, כמו בסן סולפיס, נוכחות בולטת של צרפתים ממוצא אפריקני. מעניין לברר פעם מה עומד מאחורי הבולטות של האפריקנים בסצנה הנוצרית של פאריס בימינו, כבר פעם שלישית שאני נתקל בזה. תכננתי שנאכל צהריים במסעדת Fauchon ליד לה מדליין, כפי שמומלץ במדריך, אבל היא הייתה סגורה. אהובה עדכנה אותי, שמאז שנדפס הספר, כבר הספיקו לפתוח בתל אביב סניף של המסעדה הזו. אבל אני, אני מתעצל לנסוע לתל אביב בשביל מסעדה. אם אני ממילא על יד, אז בסדר, אבל לנסוע במיוחד, זה לא.
בסמוך ללה מדליין נמצא סניף גדול של חנות מוצרי הספורט "דקתלון", ולמרות שכבר ביקרנו בה, בת זוגי לא יכלה לעמוד בפיתוי להיכנס לסיבוב שני. היא נכנסה, ואני המשכתי לשוטט שם בסביבה עוד שעה. לקראת ארבע אחר הצהריים חזרנו לדירה, לנוח ולהתחיל לארוז.
[באופרה]
אחרי מנוחת אחר הצהריים עדיין נשארו לנו כמה שעות לטייל בעיר. טיסת אל-על, שהייתה אמורה להמריא מפאריס בעשר וחצי, נדחתה לאחת וחצי לפנות בוקר. עמד לרשותנו אור יום כמעט עד עשר. אבל כבר לא נשאר לי יותר כח לתכנן עוד גיחה למרכז העיר, לצלוח את המסע בתחבורה הציבורית, ולחשוש שמא נתברבר ולא נחזור בזמן. גם הנהג, שהיה אמור לאסוף אותנו לשדה התעופה, עצבן אותי כהוגן. מלכתחילה רציתי לצאת לשדה התעופה בעשר וחצי, אבל כשדיברתי איתו אתמול בבוקר, הוא שכנע אותי שיש הרבה תנועה בכבישים, ועדיף לצאת בעשר. עכשיו צלצלה אשתו, והזכירה לנו להיות מוכנים בתשע וחצי. מה פתאום תשע וחצי? היא העבירה אותנו אליו, הוא התעקש שסיכמנו על תשע וחצי, ולאחר חילופי צעקות הסכים לבוא בעשר תמורת תוספת של 15 אירו. העברנו את מה שנשאר מאחר הצהריים והערב בשיטוטים ברחובות הרובע ה-11, נזהרים שלא לעבור את הגבול לרובע ה-20, שהוא כבר לגמרי מוסלמי. כשהיינו במיניבוס לנמל התעופה, הנהג עשה סיבוב דרך רבעי צפון פאריס שהפכו להיות מוסלמיים, וקונן על כמה שקשה עכשיו להיות יהודי בפאריס, כשהמוסלמים משתלטים על רחובות שפעם היו בהם חיים יהודיים, וכבר מסוכן להסתובב בהם. בניגוד לאזהרתו מאתמול בבוקר, לא הייתה כמעט תנועה בכביש. אני חושב שהוא סתם רצה לחזור הביתה מוקדם. הגענו לשארל דה גול באחת עשרה, ושם התברר שטיסת אל על נדחתה שוב, מאחת וחצי לשתיים וחצי. בפאריס, כמו בפאריס, הטיסות לישראל יוצאות מטרמינל רחוק ומבודד. בשעה הזו, כל הקפטריות בטרמינל הזה היו סגורות, ומכונת המשקאות לא קיבלה כרטיסי אשראי, רק מטבעות. העברנו את השעות האחרונות בפאריס זרוקים על הספות בטרמינל, צמאים. עכשיו נזכרתי, שגם הנסיעה הראשונה שלי לפאריס, לפני עשרים וחמש שנה, הסתיימה ככה, בהמתנה לילית של שעות בטרמינל כמעט ריק, שרק הנוסעים לישראל מחכים בו לטיסה שלהם, משעשעים זה את זה בסיפורים על הפעמים הקודמות שהם נדפקו עם טיסות לישראל, נשבעים זה לזה שזו הפעם האחרונה שהם טסים עם חברת תעופה ישראלית, מודים שכבר נשבעו כך בעבר והפרו את שבועתם.
[ארמון האינוואלידים]
אז מה כבר אפשר לחדש בעניין פאריס? כולם כבר היו בפאריס, כולם כבר כתבו על פאריס. כולם כבר ראו את פאריס בעשרות סרטים ובעשרות תכניות טלביזיה. כל השאנסונים הלעוסים לעייפה. כל הכתבות המגזיניות על המקומות הקטנים שרק המקומיים מכירים, והואילו בטובם לספר עליהם בשו-שו לכתבנו. התחושה המעיקה הזו, של הקלישאה. עיר שהיא קלישאה. החידושים היחידים שמצאתי, בהשוואה לביקורי הראשון בעיר, הם שהמקומיים חביבים יותר לתיירים, ושיש יותר עמדות לבידוק בטחוני בכניסה לאתרי תיירות מובילים. אני חושב שיש קשר בין שתי התופעות: שהתגברות הטרור האיסלאמיסטי לימדה את הפריסאים שיעור בצניעות. הם לא באמת ליגה מעל כולם, וזה לא שאצלם בבית לא יכולים לקרות דברים, שלשיטתם אמורים לקרות רק בארצות מפגרות ובלתי תרבותיות. לפיכך, אין עוד הצדקה להתנשא על התיירים שבאים מן הארצות הללו.
שאלו אותי אם רחובות פאריס מלאים במוסלמים. ובכן, יותר מאשר בוינה ובברלין, פחות מאשר בירושלים. איני מתבייש להודות, שלא כייף לי לראות נשים עטופות מכף רגל עד ראש בלבוש המוסלמי הדתי בחום הקיץ, שבמנהרות של המטרו הוא מעיק במיוחד. לא כייף לי לראות חבורה של גברים צעירים ממעמד כלכלי נמוך בהמשך הרחוב, להתקרב ולשמוע שהם מדברים ביניהם בערבית. לא כייף לי לפסוע ברחוב, ולהיות כל הזמן בתשומת לב לכך שהוא לא יוביל אותי לשכונה שמסוכן להיכנס אליה, כמו בירושלים. מצד שני, באותן מנהרות של המטרו עדיין אפשר לראות כרזות פרסומת להלבשה תחתונה שאיש אינו משחית. מה אתם יודעים, אין משחיתים כאן אפילו את כרזות הפרסומת לסרט "וונדרוומן", עם דיוקנה של גל גדות שלנו. את רוב הנסיעות במטרו עשינו בעמידה. לא משנה באיזו שעה, לא משנה באיזה קו, הקרונות היו תמיד מפוצצים. היות שלא יכולתי להעביר את הזמן בקריאה נינוחה או במשחק בטלפון, העברתי אותו בהתבוננות בשלטים ובאנשים. נזהרתי מאד שלא לגעת בהם, יותר ממה שאני נזהר באוטובוס בארץ. היה רגע שבת זוגי העירה, שכל הצרפתיות רזות, ומאותו רגע הייתי עסוק בחיפוש אחר נשים, שעל פי מראן היו צרפתיות אבל לא היו רזות. כמובן, לא כללתי את הנשים המוסלמיות בסטטיסטיקות שלי, למרות שאני מניח שמרביתן היו אזרחיות צרפתיות.
שאלו אותי על המוסלמים, אבל האמת היא שגם מהנוצרים הקתולים די נמאס לי. ערב הנסיעה סיימתי לקרוא את ספרו של השופט חיים כהן "משפטו ומותו של ישו הנוצרי", שמתאר את תחילת צמיחתו של המיתוס לפיו היהודים אשמים בצליבתו של ישוע, ומתווכח איתו. בכל מקום שבו ראיתי פסל או תמונה של סצנת הצליבה, בכל מקום שבו נתקלתי בשמותיהם של פטרוס, פאולוס, מתי, מרקוס, לוקאס ויוחנן, לא יכולתי שלא להיזכר בניתוח של השופט כהן, ממנו אפשר להבין שהעלילה הנוצרית נגד היהודים לא הייתה איזושהי סטייה מאוחרת, היא הייתה שם כבר מהדור השני של המייסדים, הדור שלאחר ישוע. עוד שמתי לב, שעל קירות בתי ספר ותיקים במרכז פאריס קבועים שלטי זיכרון לזכר תלמידי אותם בתי ספר שנרצחו בשואה. היות שאני יודע מעט צרפתית, שמתי לב שנוסח השלטים קבוע, ורק השמות והמספרים משתנים. בכולם נאמר משהו על זה שלמעצרם ולגירושם של התלמידים היהודיים החפים מפשע אחראי "שלטון ווישי", למרות שכידוע, פאריס לא הייתה תחת שלטון ווישי. זו פשוט דרכם של הצרפתים הנאורים והמתקדמים לבדל את עצמם מהעבר הפשיסטי של עמם. לא הרומאים צלבו את ישוע, אלא היהודים. לא משטרת פאריס עצרה וגירשה את התלמידים היהודיים, אלא "שלטון וישי".
צבועים.
[ סקרה-קר]
אז על מה בכל זאת אני יכול להמליץ?
אני יכול להמליץ על הרובע ה-11 בכלל ועל הדירה ששהינו בה בפרט. כבר כתבתי שמפגש הרחובות Saint-Maur ו-Oberkampf הוא סוג של פלורנטין, צעיר ותוסס ומולטי-אתני. הדירה נמצאת בקומה החמישית של בניין, שניכר בו שהוא חלק מתהליך ג'נטריפיקציה שעבר על האיזור, דהיינו, נבנה לטובת אוכלוסיה חזקה, שמבקשת לחיות באיזור קרוב למרכז פריז בלי לשלם את מחירי הנדל"ן של מרכז פאריס.
באתר האינטרנט http://saintmaurparis.wixsite.com/saintmaurparis אפשר למצוא את את פרטי הדירה, ואני אוסיף על מה שכתוב שם, שיש שיחות חינם לישראל ללא הגבלה מהטלפון הקווי של הדירה, שיש תצפית מענגת מהמרפסת אל הרחוב השוקק שם למטה, שיש סופרמרקט נחמד ממש מתחת לבניין, וישנה תחנת קו אוטובוס מספר 96, שנוסע מכאן דרומה עד מגדל מונפארנאס, דרך מרכז העיר והאיל-דה-סיטה. אפשר לטעון שאני לא אובייקטיבי, בכל זאת קיבלנו את הדירה בחינם, ובכל זאת אומר שבעלת הדירה היא אשה נחמדה ונח להתנהל מולה.
אני גם יכול להמליץ שלא להזדקק לנהג Enry Ami Nosea, שאמנם הוא ישראלי לשעבר ומדבר עברית, אבל הנסיעה איתו הייתה בלתי נעימה, וההתנהלות מולו השאירה אותי בתחושה רעה – כמו עם מוביל רהיטים, שבאמצע ההעברה "שוכח" לפתע את מה שסיכמתי איתו בעל פה, וטוען בתוקף שהסיכום היה שונה.
ולעצמי אני ממליץ לנסוע להודו, נפאל, וייטנאם, קמבודיה, לאוס וסין. ארצות שאינן נוצריות וגם אינן מוסלמיות.
לפני שלושה חודשים חגגה אהובה לבנה את בר המצווה שלו. אמנם חגיגה צנועה, אבל כזו שהושקעו בה המון חשיבה, התלבטויות, בדיקות והשוואות, התחרטויות וחירטוטים. לא זו בלבד, אלא שהובטח לחתן הבר מצווה גם טיול בר מצווה מאורגן לארה"ב בקיץ, בהתאם למסורת שהשתרשה במקומותינו, ושיוצרי "ארץ נהדרת" עשו ממנה מטעמים בכיכובה של הקומיקאית שני כהן.
לאחר לבטים רבים, אהובה הציעה לי להצטרף אליהם. לאחר לבטים רבים לא פחות, החלטתי לסרב. אמנם מימיי לא ערכתי טיול ראוי לשמו בארה"ב, וזו הייתה הזדמנות, אבל מצד שני, יחסיי עם חתן הבר מצווה אינם לבביים ביותר, וכשאני מטייל עם שניהם בארץ, פעמים רבות אני מוצא עצמי חושק שפתיים כשהם צועקים זה על זה, מחכה שזה ייגמר כבר. גם אהובה, אחרי שהציעה לי להצטרף, אמרה כמה פעמים בהזדמנויות שונות שהיא לא בטוחה שזה יתאים לי, ופירשתי את זה כאמביוולנטיות מצידה. אבל, מה שהכריע את ההתלבטות היה תכנית הטיול. מתוך ארבעה עשר ימים, ארבעה ימים הוקדשו לפארק וולט דיסני בפלורידה. שמעתי דברים לא כל כך טובים על מזג האוויר בפלורידה, ועל התורים הארוכים בפארקי השעשועים של תאגיד דיסני. מה אני צריך את העונש הזה. החלטתי לא להצטרף אליהם. אבל, גם החלטתי, שאם אני כבר נשאר שבועיים בבית בלי אהובה, זאת הזדמנות בשבילי לעשות משהו שאהובה לא אוהבת לעשות, ושמשום כך אנחנו אף פעם לא עושים יחד.
רעיון ראשון היה לנסוע שוב לאבא של אהובה בברלין. כל שנה הוא מזמין אותנו, ופעם אחת באמת היינו אצלו. היה נחמד מאד, לי נשאר טעם של עוד, לאהובה הספיקה פעם אחת. עם אבא של אהובה אני דווקא ביחסים לבביים מאד, וחשבתי לנסות לסחוב לשם את פיצקי, בכורי. אבא של אהובה שמח מאד כששמע על הרעיון, אבל פיצקי יירט אותו. יולי אוגוסט זו התקופה הכי לחוצה שלו, והוא לא יכול לנסוע, אפילו לא לסופשבוע.
רעיון שני היה לנסוע לאנשהו עם אחותי הבכורה. כבר שנים שאנחנו נוסעים לאותם מקומות באירופה, אבל לא באותם זמנים, לא זה עם זה. לפני חמש עשרה שנה אי אפשר היה לדמיין שנעשה משהו ביחד, כל כך גרועים היו היחסים בינינו. אבל השקעתי הרבה מאמץ בעבודה על הקשר בינינו, והייתה בינינו התקרבות. חשבתי שנסיעה משותפת לחו"ל יכולה לקרב בינינו עוד יותר. הצעתי לה, והיא אמרה בסדר, אבל רק לארה"ב, ולא לפחות משבועיים. לא רציתי לצאת לטיול שיהיה יותר מדי דומה לטיול של אהובה עם הבן שלה, גם ככה יש תחרות סמויה בין אהובה לבין אחותי, תחרות שלא קל לי איתה. חוץ מזה, טיול ראשון שלי עם אחותי, עדיף להתחיל בקטן. לא שיתפתי את אחותי בשיקולים האלה, ובמקום זה אמרתי לה, שלא יאשרו לי במשרד חופשה של יותר משבוע. היא אמרה שלא מתאים לה שבוע.
רעיון שלישי היה לנסוע לאבא של אהובה עם דני, החבר הכי טוב שלי. החבר היחיד שלי, למעשה. אנחנו שנינו אוהבים מוזיאונים, ושנינו חיים עם נשים שלא אוהבות מוזיאונים. מה יותר קלאסה מאשר ששנינו ניסע לכמה ימים בברלין, ונניח לאבא של אהובה להוביל אותנו לכל אותם אתרים גבוהי מצח שהוא כל הזמן מספר לאהובה ולי עליהם? הצעתי את זה לדני, והוא התלהב מאד. כמה ימים אחר צלצל אלי, ובקול שפוף אמר, שאשתו הטילה על זה ווטו. הוא לא ייסע לטייל בחו"ל בלעדיה, אין מצב. אמרתי לאהובה, שזה מזכיר לי כמה שאני צריך להעריך אותה על זה שהיא מאפשרת לי לעשות דברים בלעדיה ומפרגנת לי.
אבל, שלא יובן לא נכון: גם אצל אהובה יש גבולות. היא הודיעה לי, שאסור לי בשום פנים ואופן לנסוע בלעדיה ליעד רומנטי. מה זה יעד רומנטי? רומא, פאריס, אמסטרדם, לונדון. מי בכלל רוצה לנסוע שוב ללונדון. לך תבין נשים. התחלתי להעביר בראש ערים באירופה שאפשר לקפוץ אליהן לכמה ימים, וגם להתארח אצל קאוצ'סרפרים, שזה עוד משהו שאהובה לא מוכנה לעשות, ואני דווקא מאד אוהב. העליתי ופסלתי כמה אפשרויות, עד שנשארתי עם וינה וקלן.
יש לי ידידה מקאוצ'סרפינג, שהעבירה חודש במרכז אירופה, התארחה אצל קאוצ'סרפרים, והעלתה המון תמונות לפייסבוק. בין היתר, היא חלקה שם חוויות ותמונות מקהילת הקאוצ'סרפינג של וינה, שעשו לי חשק. גם שותפי למשרד פול היה לא מזמן שבוע בוינה עם אשתו וחזר מבסוט. ויש גם את יוג'ין, תלמיד מחקר מוינה שעשה שנה באוניברסיטה העברית, ושאירחנו אותו ללילה אחד כשבא למסיבה בבית השגריר האוסטרי בהרצליה, אולי עכשיו הוא ירצה לארח אותי, או לפחות להראות לי את עירו.
"או שאת האחת, או שאת אף אחת" שרה איה כורם ב"אל תאמיני" החדש והיפה שלה, שרה על התחרות בעולם השואו-ביז. שיר יפה, אבל לא לגמרי מדויק, כי אמן מבצע יכול לקבוע לעצמו על איזה מגרש הוא עולה ואיזה משחק הוא משחק, וכך לחמוק מהצורך להתחרות. איה כורם בעצמה מדגימה את זה היטב בבחירה שלה לא לשחק במגרש של הדיוות, זה של ריטה ושל מירי מסיקה, אלא במגרש של המתוחכמות-אבל-נגישות, זה של נורית גלרון ולאה שבת, למשל.
בספורט, לעומת זאת, מגיע רגע שמתברר סופית למי יש מקום על המגרש ולמי אין. מי שאין לו מקום על המגרש, יש לו בחירה אם להגדיר את עצמו כאוהד, או לנתק את עצמו רגשית מהעולם הזה. אני הגדרתי את עצמי כאוהד כשהייתי ביסודי ובתיכון, אפשר אפילו לומר שהייתי אוהד שרוף. הפסקתי לעקוב אחרי עולם הספורט המקצועני במעבר מהאוניברסיטה לשירות הצבאי, תקופה שבה לא הייתה לי טלביזיה בבית, תקופה שבה התחלתי להסתובב עם אנשים, שספורט מקצועני לא עניין אותם במיוחד. אני חושב שזה קשור גם לזה שפתאום הספורטאים הנערצים נהיו אנשים בגילי, ויכולתי לשים לב שאלה לא בדיוק הטיפוסים שהייתי שמח לבלות איתם ערב.
בתחילת השבוע הלכתי עם בונבון, עם עוד חבר שלו ועם אבא של אהובה למשחק כדורסל בליגה הראשונה, בין בני השרון לבין גלבוע\עפולה. בונבון הולך כל שבוע לחוג כדורסל, והמדריך שלהם דואג להם לכרטיסים חינם למשחקים של בני השרון. חשבתי על זה בתור הזדמנות להתקרב קצת אל בונבון, שנמצא עכשיו בתקופת האוהד השרוף שלו. אבל, זו הייתה חוויה נחמדה בפני עצמה. במיוחד הקטע עם הילדות, שעלו לרקוד בפיסקי הזמן ובהפסקות בין רבע לרבע. הן לבשו קפושונים בצבעי פסטל חיוורים, ולא היה בהן שום דבר מהזיוף ומהמסחור שיש בצ'ירלידרס של הסרטים האמריקאים ושל סדרות הטלביזיה האמריקאיות. אבא של אהובה אמר שאני מתלהב מהן יותר מדי, ואיים שיספר לאהובה.
האולם הביתי של בני השרון ממוקם אצלנו ברעננה, צמוד לתיכון שאח של אהובה למד בו. אולם קטן, נחמד. ישבנו באמצע היציע, מימיננו האוהדים של בני השרון עם התוף והזמבורה שלהם ומשמאלנו קומץ אוהדים שהגיעו מהצפון, לא בלי תוף משלהם. התופים עשו כל כך הרבה רעש, שבקושי שמעתי את הצריחות של בונבון והחבר שלו, שבינתיים הצטרף אליהם מלך הכיתה בכבודו ובעצמו. נוכחותו של אבא של אהובה פטרה אותי מתפקיד המבוגר האחראי, והשאירה לי את תפקיד הנהג ואת תפקיד הפרשן, שני תפקידים שיותר נח לי איתם. בסוף הרבע הראשון התגלע ויכוח בין הילדים לגבי חוק הנבדל בכדורגל, ובונבון פנה אלי שאכריע. לצערי, הסתבר שדווקא מלך הכיתה צדק. לשמחתי, בונבון קיבל את פסיקתי ברוח ספורטיבית.
מלכתחילה לא ממש היה לי אכפת מי ינצח, הכושים שלנו או הכושים שלהם. אבל מכיוון שהיינו שם עם ילדים, ולילדים דווקא היה אכפת מאד, מצאתי את עצמי מעודד את אלה שלנו יחד איתם. ואכן, ברבע השני אלה שלנו פתחו פער נאה, והפסקתי לדאוג שמא אצטרך להחזיר הביתה זאטוטים זועמים ומתוסכלים. היה לי רגע קטן של מתח בסוף המשחק, כשהם רצו לרדת למגרש ולבקש חתימות מהשחקנים, אבל תודה לאל, הם ירדו מזה.
זיכרון בפועל 