פורסם ב שושן מאזין

דור האוטיזם


21.02.2023

בהסכת "המעבדה" של תאגיד "כאן" מתארחים מדענים בתחומים שונים לסדרות בנות שלושה-ארבעה פרקים, בן הם מדברים עם רונה גרשון-תלמי על תחום המחקר שלהם. בתחילת החודש התארחה אצלה ד"ר גבריאלה בינדר, פסיכיאטרית ילדים ובעלת הספר "מי מפחד ממפלצת החושך", לסדרה שכותרתה "דור האוטיזם". עם כותרת כזו, ברור שהורדתי את הסדרה לנייד שלי והאזנתי לה. אולי אלמד משהו חדש על בני האוטיסט פרוח.

אך לא רק על אוטיזם דיברה ד"ר בינדר. תחילה דיברה על עצמה: סיפרה על ילדותה ונעוריה ברומניה, כמה אהבה ילדים והתעניינה בהתפתחות הילד. איך לא התאפשר לה ללמוד פסיכולוגיה של ילדים ברומניה ולכן למדה רפואת ילדים.  איך כשעלתה ארצה, לא איפשרו לה ללמוד פסיכיאטריה של ילדים, ולכן למדה פסיכיאטריה של מבוגרים, ורק אחר אז התמחתה בילדים. איך היא משלבת מאז את העניין שתמיד היה לה בהתפתחות הילד עם עבודה שמאפשרת לה לראות ילדים ולעזור להם, שילוב שהוא התרופה המושלמת נגד שחיקה בעבודה. עשיתי חישוב, היא צריכה להיות באמצע העשור השביעי לחייה. אשה עדינה ועם זאת נחושה. רהוטה, חביבה, ידענית ושוחרת טוב. אני מוקסם מאנשים כאלה, לכן המשכתי להאזין להסכת, מצפה שתגיע סוף סוף לדבר על אוטיזם.

ד"ר בינדר הגדירה אוטיזם כהפרעת תקשורת, ומיד פנתה לדבר על ההבדל בין הפרעות, מחלות ונכויות, על מה שבא בהתקפים ומה שנמצא שם כל הזמן. היא דיברה על הפרעות התפתחות ומחלות נפש בהן נתקלה אצל מטופליה, כאלה שיש יותר מה לעשות איתן מאשר עם אוטיזם. היא דיברה בלהט נגד הסטיגמה המוטבעת על התרופות הפסיכיאטריות, אבל לא על ריטאלין ולא על קנאביס רפואי, תרופות עם יחסי ציבור מצויינים. היא סיפרה על הורים שלוחצים לאבחן את ילדיהם כאוטיסטים, אבחנה שמקנה הטבות מסוימות, גם כאשר ברור שהילד סובל ממשהו אחר לגמרי. זו, כך הבנתי, הסיבה שהביאה ליצירת הסדרה ולמתן הכותרת "דור האוטיזם".

בפרק הרביעי והאחרון, ד"ר בינדר סיפרה על ילד שסבל מדחפים אובדניים וכמעט שנשלח לאשפוז כפוי, עד שנמצא צירוף תרופות שבמקרה עזר לו לעלות על המסלול. ואני נזכרתי באותו ילד שפגשתי בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה כשביקרתי שם את פרוח, ילד שניהל איתי שיחה אינטליגנטית ערה, ולא הבנתי מה הוא עושה בעמק הבכא ההוא, בין ילדים שאין להם שפה ובקושי שולטים בגופם. שאלתי, ואמרו לי שהילד הזה כבר הספיק לנסות להתאבד. ללמדנו, שרושם ראשוני עלול להטעות.

פורסם ב שושן מאזין, שושן צופה, שושן קורא

טרנד חדש


06.05.2021

שלום חנוך הוציא אלבום חדש ושמו "הרצל לילינבלום", תאגיד גוגל החליט לזכות אותי בשמיעה חינמית שלו דרך היישומון YouTube Music. האזנתי לו בשתי נסיעות אוטובוס, אחת מהעבודה הביתה ואחת למחרת, בכיוון ההפוך. השירים נעדרי מלודיה, כמעט הקראת שירה בליווי נגינה. מזכירים לי קצת קטעי בלוז שערן סבאג משמיע בתכנית שלו "חיים של אחרים", שיוצא לי לשמוע בנסיעה הקצרה מההרקדה הביתה. גם מילות השירים לא מגיעות לרמה שהאיש הגיע אליה בעבר, אבל לפחות אינן מביכות. האיש כועס, אבל הוא לא פתטי. להרבה אמנים ותיקים נגמרים הרעיונות לשירים. האם היו מאפשרים לו להקליט ולהפיץ את האלבום הזה אלמלא עברו המפואר, אלמלא סימל כל כך הרבה לכל כך הרבה אנשים?  ואולי זה בעצם טרנד חדש, ששלום חנוך שמע עליו ואני לא, מוסיקה שאי אפשר לזמזם אותה. גם השירים של סימה נון ושל יסמין מועלם הצעירות הם כאלה. רק בריקודי עם יוצא לי להתוודע לשירים חדשים שאפשר לזמזם אותם, כמו "באת לי פתאום" של קרן פלס עם רוני אלטר, או "סלחי לי" של ישי לוי.

גורי אלפי הוציא סדרה חדשה ושמה "היהודי החדש", צפינו בארבעת פרקיה המוקלטים בערוץ YouTube של תאגיד "כאן". בסדרה, אלפי נוסע ברחבי ארצות הברית ומשוחח עם יהודים אמריקאים, רובם נראים בני גילו. רפורמים, קונסרבטיביים, נאו-אורתודוקסים, חרדים, חילוניים, אפרו-אמריקנים שהתגיירו. משפחה שהגרה מאיראן ללוס אנג'לס מייצגת את המזרחיים, שהם עדיין מיעוט קטן בין יהודי ארצות הברית. אלפי עצמו הוא חצי מזרחי, ועוד מצד האב, כך שקשה יותר להאשים אותו שהוא גזען, מתנשא, לא מודע לפריבילגיות שלו. הוא גם שייך למרכז הפוליטי, כך שקשה לפטור אותו כסתם עוד סמולני, וכך לא להקשיב לו. יש לו מרואיינים שאוהבים את ישראל בלהט, יש לו מרואיינים שישראל בכלל לא מעניינת אותם, יש לו מרואיינים שנפגעו מהאורתודוקסיה השלטת בישראל, או מהגזענות בישראל. אלפי שהה שנה בארצות הברית עם אשתו וארבע בנותיו, בניסיון להתניע שם קריירה כאמן סטנדאפ. זה לא קרה, אלפי חזר לביצה התל אביבית, אבל לפחות יצאה מזה סדרה מעניינת ומעוררת למחשבה. אלפי לא מצחיק אותי. הוא חינני, יש לו יציאות שמעלות לי חיוך, אבל הוא לא מצחיק אותי. בכלל, סטנדאפיסטים לא מצחיקים אותי. רק סדרות מעטות מצליחות להצחיק אותי, ביניהן סדרות שיצרו סטנדאפיסטים כמו אדיר מילר וליטל שוורץ. אני כבר לא מדבר על סדרות כמו "בוג'אק הורסמן", שביאסו אותי עד עפר, אין לי מושג מדוע קוראים להן "קומדיה". אני קורא לסוגה הזו "הקומדיה המבאסת". ואולי זה טרנד חדש, שממרומי גילי איני מסוגל להתחבר אליו, עם זכויות היתר שלי.

קבוצה אחת שאלפי לא דיבר איתה היא היהודים שונאי ישראל. הכי רחוק שהוא הגיע זה לראיין בפרק האחרון יהודיה ציונית שהתפטרה מה"ניו יורק טיימס" כי לא יכלה לסבול את האנטישמיות שם, ואפילו היא לא דברה על האנטישמיות המופנמת. אני מניח שזה משום שהסדרה אמורה להנגיש את יהדות ארה"ב לצופה הישראלי, צופה שנאטם כשהוא נחשף לביקורת מרושעת על ישראל. אני, אללי, פוגש לא מעט מהם בקהילת הייעוץ ההדדי. בעצם, רוב הקשר שלי עם יהדות ארה"ב הוא דרך ייעוץ הדדי. אין לי משפחה שם. לאהובה יש, לגרושתי יש, לי אין. אז כתבתי על הסדרה ליועצים שאני בקשר ייעוצי איתם, ושאני יודע שהקיום היהודי בישראל ובארה"ב מעניין אותם, יהודים ובעלי ברית. כתבתי להם על תובנה שעלתה לי בקשר להבדל בין החיים היהודיים בארצות הדוברות אנגלית, ובראשן ארה"ב, לחיים היהודיים בישראל. בארה"ב כל יהודי יכול לחיות את חייו כאילו כל היהודים הם כמוהו: הוא לא גר ליד יהודים שונים ממנו, לא מתחרה איתם על אותם משאבים, לא נאלץ להשתתף איתם בקבלת החלטות על המרחב הציבורי. בישראל – כן. מהמעט שאני קורא ושומע, החיים היהודיים בצרפת ובמדינות חבר העמים דומים יותר לחיים בישראל מאשר לאלה שבארה"ב: צרות משותפות דוחפות את היהודים אלה אל אלה. קיוויתי שהתובנה הזו תעורר סוג של דיון, ואולי תעורר מישהו מבעלי הברית להתערב ולאתגר את ההשתררות המתמשכת של יהודי ארה"ב בקהילת הייעוץ ההדדי עלינו הישראלים. זה עדיין לא קרה.

מאיה ערד הוציאה לאור רומאן חדש ושמו "קנאת סופרות". אהובה הורידה אותו דרך יישומון "עברית", וכיוון שכך, קראתי אותו גם. אני זוכר כמה אהבתי את הרומאן הראשון של ערד, "מקום אחר ועיר זרה". קניתי ממנו שני עותקים, כדי שאוכל להשאיל אותו לכל מי שאני מכיר. גם את הרומאנים הבאים שלה קניתי וקראתי. ברם, התלהבותי מהם הלכה ופחתה. לא יכולתי לשאת את ההתנשאות שלה על הדמויות שלה, את היעדר החמלה כלפי הקלפים הגרועים שהחיים חילקו להן, את ההתענגות על העליבות שלהן. בריאיון שנתנה עם צאת ספרה החדש, אמרה ערד שהיא לא מבינה מדוע באים אליה בטענות ואין באים בטענות לחנוך לוין, שאף הוא ידוע כמי שמתעלל בדמויות העלובות שלו ולועג להן. חשבתי לעצמי, ייתכן שזה משום שהפיליטונים של לוין קצרים יותר, אינם נפרשים על מאות עמודים ואינם כוללים כל כך הרבה דמויות משנה, שלכל אחת מהן שם פרטי משלה. בחלוף השנים, הפסקתי לרכוש את ספריה של ערד ולהמליץ עליהם. אבל, היות שאהובה המשיכה לרכוש אותם, קראתי אותם. בכל זאת, אין הרבה פרוזה עברית איכותית שעוסקת בחיי הישראלים בישראל, עוד פחות מזה פרוזה שעוסקת בחיי הישראלים בארה"ב. וגם, תמיד טוב שיהיו לי נושאים לשיחה עם אהובה ועם בני משפחתה חובבי הספר. והנה, הפתעה: הרומאן האחרון של ערד עוסק בסצנה הספרותית הישראלית, והגיבורה המרכזית היא סופרת ישראלית בת דורה של ערד, שסופגת את הביקורת שיש לי על ערד. לא רק לי, כנראה. בנוסף, יש גיבורה משנית, שבאמצע הרומאן מסתבר לנו שהיא דמות המספרת ברומאן. תעלול שכבר פגשתי ב"דברי מתיקה" של איאן מקיואן. גם לדמות המספרת העניקה ערד כמה מאפיינים שלה עצמה. ואני, אני אוהב את המשחקים האלה, שסופרים בני זמננו משחקים עם הקוראים שלהם. מה שחשבת הוא לא מה שבאמת, המספר שחשבת שאתה מכיר – טעית בו לגמרי. אני לא יודע לומר אם זה טרנד חדש, אולי היו רומאנים כאלה גם לפני חמישים שנה ויותר, רק שאני לא התוודעתי אליהם. אני יודע לומר שזה מלהיב אותי, שאני אוהב את זה.

פורסם ב שושן מאזין

הפאוסט והגולם

סדרת הסכתים בערוץ "המעבדה", "כאן".

עם פרופ' גד יאיר מהמחלקה לסוצ' ואנתרו' באוניברסיטה העברית.

אות פתיחה: "ברלין, ברלין", להקת "שממל" 2014

על הבדלים בין החברה הגרמנית והחברה הישראלית בהורות, במדע ובמיניות.
הטענה העיקרית, או החידוש מבחינתי: אצלם הרציונליות היא בקומה העליונה והרגש הוא במרתף,
לא מערבבים, כי הרגש זה מפיסטו, הרגש זה היטלר.
אצלנו הרציונל והרגש מעורבבים.

יש גם ספר: "אהבה זה לא פראקטיש".

פורסם ב שושן מאזין

פרידה מיגאל בשן


17.12.2018

מזה שש שנים שאני רוקד בחוג ריקודי עם, פעמיים בשבוע. לפני שבוע, בריקודי הזוגות, שאלה אותי בת הזוג אם שמעתי שיגאל בשן מת. לא, לא שמעתי. אבל כן, קראתי שהוא היה חולה, מסכן. אף שחוגים לריקודי עם הם מקום, שמשמר שירים ישנים יותר מאשר זירות תרבותיות אחרות, כמעט שאין שומעים בהם את קולו של בשן. עפרה חזה מככבת, אביהו מדינה חזק מאד, יגאל בשן – דווקא לא. אני זוכר שפעם לימדו אותנו ריקוד למתחילים על פי שירו "ודוד יפה עיניים", סוג של ריקוד היתולי, שלא חזרנו לרקוד מאז. אנחנו מרבים לרקוד לצלילי "לקראת שבת", שירם של אבי קורן נדב מדינה ונדב צדוק, שאיתו זכה יגאל בשן במקום הראשון בפסטיבל הזמר בסגנון עדות המזרח 1973. כשבאתי לכתוב את הדברים האלו, חזרתי לפוסט שכתבתי פעם על הקטיגוריה הפוליטית "זמר מזרחי", וראיתי שכתבתי שם על אותו פסטיבל זמר, ועל הזמרים והזמרות בוגרי הלהקות הצבאיות שהופיעו בו. כתבתי עליהם בהכללה, בלי להזכיר את יגאל בשן, עדנה לב ואבי טולדנו בשמותיהם. הם לא היו הסיפור. את "לקראת שבת" משמיעים בחוג שלנו בביצוע של אביהו מדינה, בעיבוד שמתאים יותר למגמות העכשוויות בזירת הזמר המזרחי. באתר "רוקדים" שינו לו את השם ל"זמירות שבת", אולי משום שהשם "לקראת שבת" כבר הוצמד לריקוד ישן יותר, לפי שיר של יהורם גאון. יש הרבה שירי אמונה ומסורת בריקודי עם.

חזרתי הביתה מההרקדה, וסיפרתי לאהובה את החדשות. אהובה תיקנה לי: לא סתם מת, התאבד. המילה האחת הזו פתחה אצלי תיבה אחרת של זכרונות והרהורים, הפעם ממדף אחר במחסן הזכרונות. הנה גבר, שהתחיל את דרכו כאליל נוער, בחור יפה תואר עם קול עמוק וערב. לימים, נדחק ממרכז הסצנה של המוסיקה הישראלית לשוליים של הנוסטלגיה והפיקנטריה, אך תמיד שמר על דימוי נקי של ג'נטלמן מושלם, מלח הארץ, איש משפחה אוהב ואהוב. אחד שכואב את הידחקותו לשוליים, אך אינו מתבזה בטרוניות ובהתלכלכויות. מעולם לא יוחסה לו התנהגות מינית פוגענית. לא פותמוביל ולא אנטרקוט. ומה עכשיו? איך יזכרו אותו עכשיו? האם ייתלש ממדף אלילי העבר שפג זוהרם, ויוצב על מדף המסכנים והמקופחים, שחייהם הסתיימו בנסיבות טראגיות, אבל אפעס קצת עלובות, המדף של זוהר ארגוב, עפרה חזה וגבי שושן? והאם סיפור מותו ינוכס על ידי המוחים והמתלוננים, שיגאל בשן עצמו מעולם לא היה אחד מהם? השבוע שחלף נתן לי סיבה לחשוב שלא, שסיפור חייו של יגאל בשן יגבר על סיפור מותו. ואולי זו גם ההתנהלות התקשורתית הנבונה של הקרובים לבשן, התנהלות שהדגישה את הכאבים הפיזיים מהם סבל בשן בשנותיו האחרונות, ובמשתמע, הביאו אותו להחלטה להתאבד. מדוע יש לי יותר כבוד לסבל פיזי מאשר לסבל נפשי? אולי משום שסבל פיזי בסוף החיים ראיתי הרבה במשפחה שלי, וסבל נפשי שהביא להתאבדות – לא ראיתי. יותר קל לי לכבד מישהו, שהחליט להתאבד כי לא יכול היה לסבול את כאבי הגוף. יותר קל לי להתנשא על מישהו, שהחליט להתאבד בגלל דיכאון. אני לא גאה בזה, אבל זה כך.

במהלך השבוע החולף, המשכתי לקרוא מה שכתבו על חייו ומותו של יגאל בשן. לא הכל קראתי, רק טורים של כותבים שאני מעריך. עם כל טור שקראתי, נזכרתי בעוד תחנה בחיי שבשן היה בה, עד שהגעתי למוקדמת שבהן. בבית שגדלתי בו ברחוב הטייסים, היו הרבה ספרים. ביניהם, היו כמה ספרים מהודרים, שבהם מלים ותווים לשירים פופולאריים. אין לי מושג מנין היו לנו הספרים הללו, הוריי לא היו חובבי מוסיקה קלה. אולי נקנו כדי לעודד את אחותי להתמיד בנגינת הגיטרה שלה, אולי קיבלנו אותם שי מהסתדרות המורים. הרביתי לעלעל בספרים האלו, והייתי מעתיק לי את מילות השירים. אני זוכר ספר כזה, "הבה נשירה שירי אפי נצר", שבו שובצו תצלומי המבצעים המקוריים של שירי הספר. יגאל בשן היה אחד מהם. בשחור לבן, במדי חייל, שפתיו משורבבות קדימה ומעוגלות, כאילו נתפס מבטא תנועת חולם. המראה מצא חן בעיניי, וניסיתי לחקות אותו מול הראי, ניסיתי לחקות את התנועה הזו של השפתיים, שנחוותה לי כגברית, או כמו שאמרו פעם, "חתיכית". כשבא צלם לצלם את תמונת הסיום של כיתה א', עמדתי על ספסל בשורה האחרונה, שני מימין, ושרבבתי את השפתיים קדימה בתנוחה הזו. ביום האחרון ללימודים, חילקו לנו תעודות, וגם את התמונה. הו, האכזבה. לא יצאתי חתיך, יצאתי אידיוט. כשהבאתי את התמונה הביתה, שאלה אותי אחותי מה פתאום עשיתי את הפרצוף המוזר הזה למצלמה. אמרתי לה שחשבתי שככה זה יפה. לא סיפרתי על יגאל בשן, ידעתי שהיא תצחק עלי.

אני משחזר כאן את הזיכרון הזה בידיעה, שיגאל בשן לא אהב שרואים בו בחור יפה עם קול יפה, הוא כמה להכרה בו כיוצר רציני ועמוק, זה עלה מכל הטורים שקראתי השבוע. אבל מה לעשות, כדי להיחרת כך בתודעה, בן אדם צריך להביא משהו שונה, משהו מקורי. זמירות שבת ושירי התענגות על נוף הארץ, זה יש הרבה מאד, בייחוד בריקודי עם. בהרקדה אתמול, הקדיש המרקיד שלנו שלושה שירים רצופים לזכרו של בשן. הוא לימד את "מהצפון באהבה" של דודו ברק ונורית הירש, בביצוע בשן ולהקת פיקוד צפון, הוא השמיע את "לקראת שבת", הפעם דווקא בביצוע של בשן, אך בעיבוד אלקטרוני קצבי, וגם את "ארץ הצבר" של עוזי חיטמן בביצוע בשן, שזה דווקא ריקוד שכבר למדנו לפני כמה שנים, אבל אני לא קישרתי אותו עם יגאל בשן. מן הסתם, גם מזה אפשר לחצוב איזושהי סמליות.   

פורסם ב שושן מאזין

קרולינה

07.01.2018

הלכנו אתמול להופעה של קרולינה. אני מחבב את קרולינה ונהנה מהמוסיקה שלה, אבל לא כל כך נהניתי מההופעה. אהובה ואני הולכים להופעות הרבה פחות מכפי שהיינו יכולים. שנה עברה מאז הפעם האחרונה שהלכנו להופעה, אם לא סופרים את הבמות של יום העצמאות. וחבל, כי הופעות זה אחד הדברים שאהובה ואני אוהבים לעשות יחד. אני לא שותף לאהבה שלה לריצה, היא לא שותפה לאהבה שלי לריקודי עם, אז אם כבר יש משהו ששנינו אוהבים לעשות, מדוע איננו עושים אותו לעתים קרובות יותר? ובכן, לעתים קרובות מדי אין החוויה עומדת בציפיות. אנחנו לא אוהבים לנסוע לתל אביב, אנחנו לא אוהבים להגיע שעה וחצי לפני ההופעה כדי לתפוס מקום, ואני גם לא אוהב שמצפים ממני להזמין ארוחה בזמן שאני ממתין, כי אני תופס שולחן. כידוע לקוראיי, יש לי כמה שריטות בקשר לאוכל וציפיה ממני לאכול אותו.  ההופעה של קרולינה התקיימה במועדון בעיר יהוד, שהוא מהמקומות שמצפים ממך להזמין בו אוכל. סביר להניח שלא היינו באים לשם אלמלא החליט האח של אהובה, שגר סמוך ליהוד, לקנות לה כמתנת יום הולדת כרטיס זוגי למופע סטנד אפ. סטנד אפ לא עושה לנו את זה. ניסינו. זה לא. אהובה טרחה ומצאה, שבתאריך אחר יש באותו מועדון הופעה של קרולינה. הציעה שננסה להחליף. בתוספת תשלום, אבל מילא. זה גם היה בשבת, זמן נח מבחינתנו. הוספנו כסף והחלפנו.

כבר מזמן רצתה אהובה לראות הופעה של קרולינה, ואמרה שקשה לאתר הופעות שלה, אין הרבה מהן. זה לא מובן מאליו שאהובה השתדלה כל כך ויזמה: הטעם של אהובה במוסיקה ישראלית יותר שמרני מזה שלי. אהובה יותר בקטע של חווה אלברשטיין ונורית גלרון. דווקא אלי מדבר יותר הצליל האתני, המחוות לדיוות של הסול האפרו-אמריקאי ול"צלילי הכרם". אני יכול רק לשער, שזה קשור לאישיות של קרולינה, לסיפור החיים שלה, לדימוי הציבורי-תקשורתי שהולך איתה. עלי להודות, שגם אצלי כל אלה משחקים תפקיד. יותר קל לי להתחבר לאמן מבצע, שאותו אני תופס כמישהו נחמד, מישהו מעניין, מישהו שהייתי שמח לבלות איתו ערב. מישהו שמתייחס למוסיקה שלו כאל אמנות, לא כאל אמצעי להשגת תשומת לב, כסף וזיונים. וודאי לא זיונים עם קטינות. שאלתי את עצמי אם החיבה שיש לי לקרולינה קשורה לזה שהיא לא מאד יפה, שהיא לא מאד הצליחה עם משפחה וילדים, שדברים באו לה קשה, כמו לי. עניתי לעצמי שלאו דווקא, יש לי את אותו סוג חיבה גם לשלמה ארצי, שהוא גבר נאה, אב וסב לתפארת, מפוצץ בכסף, וגם אשכנזי. כמו לקרולינה, גם לו אני מאמין. היו תקופות שהוא הצטייר לי כאנטיפט, אבל עכשיו כבר לא. וקרולינה, היא תמיד הצטיירה לי כמישהו נחמד. היינו לפני שנים בהופעה שלה עם "הבנות נחמה", והיא נראתה לי החביבה והנגישה משלושתן. תקליט הבכורה שלה הוא אחד הדיסקים האחרונים שקנינו, לפני שעברנו סופית ליו-טיוב.

אבל למרות תנאי הפתיחה המבטיחים, לא באמת נהניתי מההופעה. התאורה האחורית הכתה לי בעיניים, הצליל היה גרוע, חברי הלהקה – אורגן, גיטרה, בס, תופים, כלי הקשה וזמרת ליווי – נראו שבוזים, ונשמעו כמו להקת חתונות בחתונה השלישית לאותו יום. בכלל, יש לי אנטי לאמנים שמלווים את עצמם באורגן חשמלי, אחד כזה שנראה כמו אורגנית של ילדים. זה נותן לי תחושה של חפיף, של חארטא. לא אכפת לי אם יגידו לי שהדור החדש והכי מוצלח של האורגנים נראה דווקא ככה. לא מביסים תחושות עם עובדות. המתופף לבש חולצה מהוהה והרכיב אזניות. הלו, מה זה הזלזול הזה. קרולינה דווקא נתנה את כל מה שיש לה, שרה את כל השירים המוכרים שלה ועלתה להדרן, אבל לי זה לא הספיק. דווקא ההדרן, שאליו היא עלתה לבד, היה יפה. מה שרק העצים את תחושת ההחמצה.

למרבה המזל, אהובה נהנתה, ולא שמה לב שאני לא.

בסוף, כשיצאנו, אהובה שאלה אם נהניתי. אמרתי – "כן".

שאלה אם ארצה ללכת שוב להופעה של קרולינה. אמרתי – "כן".

וזה דווקא לא היה שקר גמור, כי אני עדיין מחבב את קרולינה ונהנה מהמוסיקה שלה. 

אולי סתם היה לה ערב רע. אולי במקום אחר, עם להקה אחרת, זה יהיה יותר טוב.

פורסם ב שושן מאזין

פרידה מרשות השידור

21.05.2017

זמן קצר לאחר שהתחתנתי, נחתה בתיבת הדואר שלי התביעה לתשלום אגרת רשות השידור. שאלתי, ואמרו לי שכן, ככה הם עובדים. אם התחתנת, סימן שיש לך בית משלך ובתוכו טלביזיה. הם מקבלים את הנתונים ממשרד הפנים. כשהתגרשתי, הם התחילו שולחים חשבונות נפרדים לגרושתי ולי, לאותה הכתובת, הדירה שחלקנו בימי נישואינו. מה הקשר בין מצבו האישי של אדם לבין המידה שבה הוא צורך שידור ציבורי? אין קשר. ככה הם עובדים. אין מה לעשות. מצבי הכספי היה על הפנים, אבל הייתי חייב לשים מכשיר טלביזיה יד שניה בדירה ששכרתי, בכל זאת היו ילדים קטנים, שצריך לשים להם קלטות וידיאו כדי שלא ישתגעו. שילמתי, מה יכולתי לעשות. לא רציתי שהבריונים שלהם יבואו לקחת לי את הטלביזיה. כזו הייתה רשות השידור: שולחת ידה לכיס האזרח כשהוא חוגג הקמת בית בישראל, ומנקנקת אותו שוב כשביתו מתמוטט עליו.

אפשר לבוא ולהגיד, יש עוד ארגונים במדינה שפועלים בדרך שרירותית. צה"ל, למשל. אבל צה"ל גם נותן משהו בתמורה, מה שאי אפשר לומר על רשות השידור. אם בשנות השבעים המוקדמות עוד היו פסטיבלי הזמר, שהיו הפקה מרהיבה וראויה, והיה את "ניקוי ראש", הרי שלאחר המהפך הפוליטי כבר לא יצאה מהערוץ הראשון שום הפקת מקור שהיה כדאי לצפות בה. חלה הידרדרות אפילו ברמת הסרטונים המכוונים להפחיד את האזרח שטרם שילם את האגרה, שהנה הבריונים בדרך אליו. בכל יום ובכל שעה, המסך היה מאוכלס בחבורת פוצים מדושני עונג ונפוחים מחשיבות עצמית, מדקלמים קלישאות שמרניות ומתמוגגים מהימים הטובים ההם. הו, צלילי האקורדיון מסביב למדורה. הו, הבורקאס והחמינדוס בשוק מחנה יהודה. הו, השירה בציבור עם שרהל'ה שרון בחדר האוכל של הקיבוץ. היום כבר אין דברים כאלה, אה? הה הה.

שונים במקצת היו פני הדברים  ב"קול ישראל". לא ששם חסרו פוצים מהסוג המתואר לעיל, אבל שם בכל זאת היו איים של איכות ושל תרבות, ברשת א' בקול המוסיקה  וב 88 אף אם. לא כל יום, לא כל היום, אבל היו. האיים הללו היו נתונים תמיד תחת מתקפה. אחת לכמה זמן נעלמה תכנית אהובה, שכבר התחלתי להתרגל אליה, ובמקומה שובצה תכנית חדשה עם שדרן או שדרנית בעלי מניירות מעצבנות, שהשמיעו מוסיקה צ'יזית מעצבנת, ואני ידעתי: אלה קיבלו מיקרופון, או מונו לעריכה, דרך קשרים אישיים, או דרך לחצים פוליטיים. זה הרתיח אותי כל פעם מחדש, עד כדי כך שכבר לא היה אכפת לי שישפכו את התינוק יחד עם מי האמבטיה. שיסגרו כבר את המוסד הביזיוני והמושחת הזה, ולא אכפת לי מה יבוא במקומו.

נכון, יש מחיר: עובדים חרוצים ומסורים, שעשו את עבודתם נאמנה, יצטרכו ללכת הביתה עכשיו. אבל ממילא היו מעיפים אותם הביתה במוקדם או במאוחר, ומשבצים במקומם את הבן של ההיא, או את בת הזוג של ההוא, או את המקורב של המקושר. אני מצטער בשבילם כמו שאני מצטער בשביל כל אדם שמאבד את פרנסתו על לא עוול בכפו. עד כדי כך, שאולי הייתי בוחר להחריש בעת הזו. אלא שבשבוע האחרון הזכיר לי גולש ותיק ב"תפוז" הודעה שכתבתי לפני שלוש שנים, ובה בירכתי על יזמת השר ארדן לסגור את רשות השידור. אני חש צורך לומר לו, שאינני חוזר בי מן הדברים. הפרידה מרשות השידור אינה פרידה עצובה בשבילי. חבל שזה קרה כפי שזה קרה, אבל טוב שזה קרה, ומוטב מאוחר מאשר בכלל לא.

פורסם ב שושן מאזין

יובל דיין

07.02.2016

יש לנו ברעננה מקומון, שמחולק חינם לתיבות הדואר בימי חמישי. אני נוהג לעלעל בו לפעמים, לחפש פרצופים שאני מכיר. לפני כחודש ראיתי שם מודעה לא גדולה, שמבשרת על הופעה של יובל דיין ב"משכן לאמנויות הבמה" ברעננה, אולם עירוני לא גדול שנמצא רבע שעה הליכה מדירתנו. אני מכיר רק שיר אחד של יובל דיין, שיר שעשו ממנו ריקוד עם ונקרא "מה שאני צריכה". לא שיר ענק, וגם הזמרה לא מרשימה במיוחד. שיערתי, שיש עוד שירים שלה שאני מכיר, רק לא מקשר אליה. כי אם שמעתי את השם שלה, ולא רק בהקשר של הריאליטי ההוא שפרשה ממנו, כנראה שהיא די מצליחה במה שהיא עושה. נכנסתי לאתר האינטרנט העירוני, וראיתי שכרטיס עולה רק תשעים וחמישה שח. אמרתי, תשעים וחמישה שח, חמש עשרה דקות מהבית, יאללה, שיהיה. קניתי לנו כרטיסים. ביום של ההופעה, חפרתי קצת בצינור, ומצאתי עוד שיר שלה שאני מכיר: "אל תאמר" של גלעד כהנא ודודו טסה, שני שמות שיש לי הרבה כבוד אליהם. גם השירים האחרים שלה שהיו שם היו נעימים לאוזן. לא ענקיים, אבל נעימים. קראתי עליה שהיא בסך הכל בת עשרים ואחת, צעירה בחצי שנה מבני הצעיר פרוח, ושהיא גדלה באשדוד למשפחה ממעמד העובדים. יעני, סוג של סינדרלה. נראה שמאז אותו ריאליטי שממנו פרשה, היא לא אמרה או עשתה שום דבר שיכול להרגיז מישהו. וגם קראתי על מותו של גבי שושן.

שיערתי שאם עלות הכרטיס היא כפי שהיא, אזי מדובר בהפקה לואו קוסט, רק הזמרת ומלווה אחד, או שניים. כשנכנסנו לאולם, הופתעתי לראות על הבמה הקטנה סוללה כבדה של ציוד ממוחשב, וכן מערכת תופים, קלידים, וכמה גיטרות מוכנות לפעולה. ברקע הושמע הלהיט הגלגלצי Somewhere only we know של להקת Keane הבריטית. בקהל ראיתי המון ילדים בגילאי בית ספר יסודי ומעלה, שמן הסתם שילמו מחיר מוזל. הגדולים יותר באו בחבורות, הקטנים יותר באו בליווי מבוגרים. פופ לכל המשפחה. בבוא השעה, הזמרת עלתה יחד עם חמשת מלוויה: ארבעה גברים צעירים ואישה צעירה. האישה הצעירה לקחה לידיה את הגיטרה בס והחזיקה אותה הפוך, כדרך השמאליים. דיין לבשה שמלת מקסי שחורה, שהבליטה עד כמה היא דקיקה וקטנטונת, והייתה יחפה. מעליה התנוסס ענן השיער המקורזל, שהבנתי שהוא סמלה המסחרי, למרות שבצילומים בעיתון ובאינטרנט הוא תפס פחות נפח. והיא התחילה לשיר.

הייתי שמח לכתוב שברגע שהיא התחילה לשיר, שכחתי מכל המסביב. אבל לא, לא שכחתי. דיין הייתה באמת חמודה מאד, דברי הקישור שלה היו חמודים מאד, היא התנועעה על הבמה בקלילות ובטבעיות, אבל. אף שיר לא ריגש אותי: כל התמלילים דיברו על "אני", שחושבת ומרגישה וממתינה, ועל "אתה", שבא והולך ורואה אותי או שלא רואה אותי. הקול שלה, ניסיתי לחשוב את מי הוא מזכיר לי. אין לה הקול הענק של ריטה ושל מירי מסיקה, שתי זמרות שנותנות שואו דומה לזה שלה. אולי הוא מזכיר קצת את הקול של גליקריה, מחוספס. מצד שני, לא יוצא מיובל דיין אותו אד קל של חוסר אותנטיות, כזה שמעיד על קיומו של מנהל קשוח כמו בצלאל אלוני או אבי גואטה, שאומר לה מה לשיר, איך לשיר, מה מותר לה להגיד ומה אסור לה. כשהיא הרימה גיטרה וניגנה בה, גם כן ביד שמאל, גברה הערכתי אליה. זאת מוסיקאית, זאת, לא סתם פרצוף נחמד עם אמביציה מפלצתית. לאורך כל ההופעה, לא יכולתי שלא להיזכר בהפקות אמצע השנה של בית הספר של פיצקי, בני הבכור, שלמד בתיכון במגמת מוסיקה. אותו שילוב של פופ קליל, חן נעורים בתולי,  והמון המון רצון לתת את הכל ומיד, בבת אחת, ולהיראות. למדו עם פיצקי בבית הספר בנות שהיה להן קול, שלטעמי היה טוב יותר מאשר זה של יובל דיין. נראה, שהן לא באמת רצו לעשות בזה קריירה. גם פיצקי לא רצה.

אני לא יודע אם זו החלטה מודעת או פאשלה, אבל התאורה בהופעה ממש הפריעה. הציוד הכבד שמאחורי הלהקה הפגיז את הקהל באלומות אור צבעוניות מנצנצות, וממעל היה תלוי כדור מראות שאלומות האור נשברו בו, כמו בדיסקוטקים של שנות השבעים. אני אוהב לראות את הפרצופים של האמנים בהופעות, וההבזקים שבאו מאחורי הקלעים לא אפשרו את זה. גם הסאונד נשמע קצת מעומעם, כמו במערכת סטריאו שכפתור הבס שלה מסובב עד הקצה. אני יודע שאני משתמש כאן במונחים שמצחיקים את המקצוענים, אבל מה אעשה, איני מקצוען וזה מה שאני יודע להגיד. אולי באולם גדול יותר, או בהופעה בחוץ, כל זה עובד טוב יותר. שני רגעי השיא מבחינתי היו הביצוע של יובל דיין לאותו Somewhere only we know ששמענו בכניסה לאולם, ובעיקר שיר אחד שהיא שרה בהדרן, רק היא והקלידים, תחת אלומת אור בהירה אחת. גם אותו לא הכרתי, כמובן. היא אמרה שזה שיר חדש שלה, מהחודש האחרון. סוף סוף היה אפשר לשמוע ולראות אותה.

בשורה התחתונה – מופע בידור מהוקצע של זמרת מוכשרת וחרוצה, שאין לי אלא לקוות, שתלך בדרכה של נינט טייב, תקדיש את כישרונה למשהו שהוא פחות בידור ויותר אמנות.

פורסם ב שושן מאזין

פרידה מדיוויד בואי

12.01.2016

הידיעה על מותו של דיוויד בואי הגיעה אלי דרך קבוצת הוואטסאפ שדרכה אני מתרגל את הספרדית ואת הרוסית שלי. ברגע הראשון חשבתי שזו מתיחה. הרי האיש לא עד כדי כך מבוגר, ורק לאחרונה יצא אלבום חדש שלו, דווקא אלבום מצוין, שמעתי קטעים ממנו ברדיו. אז גיגלתי מה שגיגלתי, והתברר שכן, הוא מת, אחרי מאבק של 18 חודשים במחלת הסרטן. כל כך לא דומה למיתות שלו כפי שתיאר אותן ברבים משיריו.  והוא שר הרבה על מותו שלו כשהיה בשיא הקריירה, בשנות השבעים. אחר כך חשבתי, מעניין איזה סרטן הרג אותו, ומעניין איך הוא הצליח לשמור על הסרטן שלו בסוד במשך זמן כה רב, עם כל הפפראצי. בימים שאחרי הבשורה קראתי ושמעתי הרבה את הקלישאה "מותו היכה בתדהמה" ואת הקלישאה "כואבים את לכתו של". אז אפשר לומר שהבשורה על מותו של דיוויד בואי הפתיעה אותי, אבל לא באמת הדהימה אותי. שלחתי מסרון לפיצקי, "דיוויד בואי מת מסרטן". הוא כתב לי, "נפלה עטרת ראשנו". 

הפרידה מדיוויד בואי היא בשבילי כמו תמונת ראי של הפרידה מאמיר גוטפרוינד. בעוד שחיבבתי והערכתי את גוטפרוינד האדם אבל לא התפעלתי מהספרים שלו, את המוסיקה של דיוויד בואי אהבתי מאד, ואני עדיין אוהב, אבל תיעבתי אותו כאדם. לא בהתחלה, כמובן. כנער מתבגר חשבתי שהוא גאון, קניתי תקליטים שלו, או שהקלטתי אותם מהרדיו. הלכתי לכל הסרטים שהוא הופיע בהם. "האיש שנפל לכדור הארץ", הרעב", "חג שמח מיסטר לורנס". הוא היה שנות השבעים: מתוחכם, ציני, קצת מרושע. הוא היה האנטיתזה לשנות הששים המתחסדות. גם המשחק שלו בזהויות מיניות מצא חן בעיניי, אף שכמתבגר לא בדיוק הבנתי את כל דקויותיו. חוץ מזה, הייתי הראשון מהשכבה שלי בתיכון שהתחיל להתעניין בו. זה גרם לי להרגיש מיוחד. תחילה התלהבתי מהשירים השקטים והמלודיים שלו, אחר כך למדתי להתרגל ולאהוב גם את אלה הכסאחיסטים יותר.

לימים, הכרתי את מי שתהיה גרושתי. היא לא הכירה את המוסיקה של דיוויד בואי כמוני, אבל את הפוזה שלו היא אהבה הרבה יותר ממני. היה לה איור קטן שלו בחדר, והעיניים שלה היו נדלקות כשהיא הייתה מדברת עליו, וגם על ג'ון לנון, עוד גיבור תרבות של מעמד העובדים הבריטי. הלכנו יחד לראות את הסרט "לבירינת" בכיכובו. הוא גילם שם טיפוס גועלי במיוחד, שחצן וצעקן. נרקיסיסט. אחר כך פרצה הטלביזיה הרב ערוצית, ויצא לי לראות ריאיונות איתו. הוא די הזכיר לי את הטיפוס מהסרט. גם נחשפתי לביוגרפיות שנכתבו עליו, איך הוא התנהג לאשתו ולחברים שלו. לימים שמעתי בתכנית של יואב קוטנר, שדיוויד בואי לא אוהב את ישראל. נטרתי לו גם על זה, למרות שהוא לא הלך עם זה רחוק כמו בריאן אינו, השותף שלו בשלושת אלבומים שהכי אהבתי: "תחנה לתחנה", "גיבורים", "נמוך". בקיצור, די ירד לי ממנו. כיום, השירים של דיוויד בואי נופלים אצלי לקטיגורית השירים המבאסים. שירים נהדרים, שגורמים לי להרגיש רע עם עצמי.

בכל זאת, כשלקחנו את פיצקי לברלין בקיץ שעבר, קנינו כרטיסים לתערוכת דיוויד בואי שהוצגה שם באחת הגלריות. כבר לא בקטע של חניכה אמנותית, בכל זאת פיצקי כבר היה בן עשרים וארבע, אבל בסוג של ניסיון להיות אבא מגניב ומחובר. הנטייה שלי בתערוכות היא לעמוד ליד כל מוצג, לקרוא כל מה שכתוב ולהאזין להדרכת האודיו עד תומה. יכולתי לשים לב שזה לא הקטע של פיצקי, שהוא מסתפק בהצצה קצרה בכל תחנה בדרכו של האמן וממשיך הלאה. הוא אמנם לא דחק בי להזדרז, אבל אני הרי באתי לשם כדי להיות איתו, לא כדי ללמוד משהו חדש על דיוויד בואי.

אני חושב, שהתחושה התפלה שאני חש עם מותו קשורה גם לצער שלי על כל הרגעים שבזבזתי על התוודעות לאמנות כזו או אחרת, על קליטת פרטים בלתי חשובים על חייהם של אנשים אחרים. אני אומר "קליטה" ולא "שינון", כי באמת לא שיננתי את הפרטים האלה, הם נדבקו אלי, בזמן שקראתי כל מה שהאיש כתב או נכתב עליו. רגעים שיכולתי לנצל טוב יותר, לטובת עצמי או לטובת אחרים. למי זה בדיוק עוזר שאני זוכר איך קראו לגיטריסט של דיוויד בואי ב"עלייתו ונפילתו של זיגי סטארדאסט והעכבישים ממארס"?  זה לא עזר לאף אחד, בטח לא לי. היה עדיף לו ניצלתי את כל הרגעים האלה כדי ללמוד לנגן, או כדי ללמוד שפות זרות. רוסית או ספרדית, למשל.

פורסם ב שושן מאזין

שירים מבאסים

25.11.2014

הרבה אנשים שאני מכיר אוהבים שירים מפעם, שירים שמזכירים להם איך שפעם הם היו צעירים ויפים. אבל אני, אם תשאלו אותי, אני הרבה יותר יפה היום מאשר כשהייתי צעיר, אם לשפוט לפי התמונות, ושירים מפעם מזכירים לי את האכזבות שנחלתי כשהייתי צעיר. השירים המוקדמים של אלטון ג'ון מזכירים לי את ג', השירים המוקדמים של קט סטיבנס מזכירים לי את ד', השירים של דמיס רוסוס מזכירים לי את ה'. הייתה בשנות השמונים להקת בנים שבדית חסרת כל חשיבות בתולדות המוסיקה, היה להם להיט צ'יזי אחד, שעדיין מושמע לפעמים ברדיו. עכשיו כשאני כותב, אני לא מצליח להיזכר בו, אבל אם אני שומע אותו במקרה ברדיו, אני תיכף ומיד מצטמרר ונחרד, ואם אני לבד, אני גם מרשה לעצמי להיאנח בקול רם ומעומק הלב. כי הוא מזכיר לי את מיכל, שאהבה את השיר המפגר הזה, ואני העמדתי פנים שגם אני אוהב אותו כדי להתחבב עליה.

אבל יש להקות שבאמת אהבתי בגיל ההתבגרות, אני עדיין מעריך את המוסיקה שהן עשו, ושהזכרונות מקלקלים לי את ההנאה מהמוסיקה הזו. ג'תרו טאל, שמזכירה לי את שמואל. ייס, שמזכירה לי את ד' בגיל יותר מאוחר. ג'נסיס, שמזכירה לי את רותי, שאת הסיפור שלי איתה עוד לא כתבתי כאן, אולי עוד אכתוב פעם. היו לי תקליטים של הלהקות האלה, הקלטתי תקליטים אחרים שלהן אצל חברים, וגם הקלטתי מהרדיו תכניות שעסקו בלהקות האלה.

קטיגוריה אחרת של מוזיקה שעושה לי חררה היא מוזיקה שמתקשרת לי עם פוליטיקת שנאה. מוזיקה שהיוצרים שלה נעשו אנטישמיים ברמה כזו או אחרת, או שנוכסה על ידי חוגים לאומניים-שמרניים בישראל. אני לא יכול להקשיב לפינק פלויד בלי לחשוב על הפעילות של רוג'ר ווטרס בעניין החרמת ישראל. אני לא יכול להקשיב לאלביס קוסטלו בלי להיזכר איך הוא ביטל את הופעתו כאן ברגע האחרון. מאז שהתברר לי שבריאן אינו עומד מאחורי ההצלחה של קולדפליי, אני חושב עליו בכל פעם שאני שומע אותם. אני מאד יכול להבין את הרגשות שמעוררת המוזיקה של ריכארד ווגנר אצל אנשים מבוגרים. לא שאני מצדד באיסור על השמעת המוזיקה של פינק פלויד ושל אלביס קוסטלו ושל בריאן אינו בישראל, חס וחלילה, אבל אני מתחבר לכאב שממנו באה הדרישה הזו. פינטזתי פעם להקים אתר אינטרנט בשם TheRichardWagnerInstitute.org ולתעד שם התבטאויות אנטישמיות של אמנים מוערכים. ט.ס. אליוט, עזרא פאונד, אליס ווקר, רוג'ר ווטרס. לכלול לינקים למבחר מיצירותיהם ולהתבטאויות האנטישמיות שלהם. מי צריך אתר כזה? אין לי מושג. אני גם לא יודע לבנות אתרי אינטרנט.

באופן מוזר ומעניין, שירים עבריים ישנים לא מעוררים אצלי את אותה תגובה בלתי נעימה. התקליטים הראשונים שאני זוכר שהיו לנו בבית היו פסקול הסרט "שני קוני למל" ותקליט של אבי טולדנו, לא זוכר את שמו. אני עדיין נהנה להקשיב לרצועות מהתקליטים האלה ברדיו. התקליט הראשון שקנו לי לפי בקשתי היה התקליט הראשון של שלמה ארצי, זה עם תשעת הפרצופים שלו על העטיפה. אני חושב שקנו לי אותו ליום הולדתי הששי. היה לו קול נפלא, לשלמה ארצי הצעיר, הוא הגיש את השירים נפלא, והעיבודים התזמורתיים הגדולים, גם הם עדיין עושים לי את זה. באותה תקופה בחיי גם התחלתי לאהוב את אריק איינשטיין, שסוף שנות הששים ותחילת שנות השבעים היו תקופת השיא שלו, לדעתי. אני עדיין נהנה להקשיב לשירים שלו מאז, שירים שהקליט עם שלום חנוך ומיקי גבריאלוב והצ'רצ'ילים. איך זה שהשירים האלה לא מעלים לי זכרונות כואבים? הסבר אפשרי אחד הוא, שהחיים עדיין לא נפלו עלי בכל כובדם בשש שנותיי הראשונות. כפי שכבר סיפרתי כאן, בסוף כיתה א' העבירו אותי ישר לכיתה ג', ומבחינתי זה היה קו פרשת מים, שאחריו התחילה צניחה גדולה. הסבר אפשרי אחר הוא, שלשירים עבריים אני מתייחס בפחות רצינות. הם פחות שלי, יותר של כלל האומה. אני נהנה להקשיב להם, אבל לא פוגש אותם מנקודת מבט אישית.

אולי זה הזמן לציין, שהשבוע ציינו ברדיו את יום הולדתו של שלמה ארצי, שנה למותו של אריק איינשטיין, ואת ביטול הופעתו של עמיר בניון במשכן הנשיא, בעקבות שיר לאומני אנטי ערבי שהאיש הוציא לאור לאחרונה. הלאומנות של עמיר בניון ושל אריאל זילבר מפריעה לי פחות מזו של נעמי שמר, וגם זה משהו שאני לא ממש מבין עד הסוף. לכאורה, כאשכנזי מהמעמד הבינוני, ההעדפה שלי הייתה אמורה להיות הפוכה. אבל את הלאומנות הפשוטה והבוטה של בניון וזילבר אני פוגש כמבוגר, ואולי משום כך היא לא נכנסת לי עמוק מתחת לעור. 

סוג המוסיקה האחד שאני מתחבר אליו ללא סייגים ונהנה ממנו עד בלי די הוא ג'ז. יש אנשים שאצלם ג'ז הוא תמצית הנוסטלגיה, לוודי אלן אפילו היה סרט בשם "ימי הג'ז". אבל אני התחלתי לשמוע ג'ז רק בתקופת השירות הצבאי, ולמרות שגם בתקופה זו ידעתי אכזבות ותבוסות, הן לא מתקשרות לי עם המוסיקה. אף בחורה שדחתה אותי לא הייתה חובבת ג'ז נלהבת, אף מפקד או מנהל שדפק אותי לא החזיק דיסקים של אלה ולואי במשרד. מלהיפך, כמה מבנות הזוג שהיו לי אחרי גירושיי היו חובבות ג'ז. מנהל המחלקה הקודם שלי היה חובב ג'ז, והוא היה בחור טוב, גם אם מעצבן לפעמים. מנהל האגף הנוכחי שלי הוא חובב ג'ז. יש לו במשרד פוסטרים ממוסגרים של הג'זיסטים הגדולים משנות הארבעים, הוא נוסע לפסטיבלים עם בת זוגו, שגם היא עובדת אצלנו. זה עוזר לי לחבב אותו, למרות שהוא לא בן אדם קל.

בשבילי, ג'ז זה לא נוסטלגיה, אפילו אם זה ג'ז ישן.

פורסם ב שושן מאזין

רביץ משינה פוליקר


06.05.2012

יום העצמאות חלף זה מכבר, אבל המופע של מוצאי יום העצמאות עדיין חרות בזכרוני. לכבוד יום העצמאות, ובמלאת 90 שנה לרעננה, אולי גם לקראת הבחירות המוניציפאליות המתקרבות, הודיעה לנו העירייה על מופע חגיגי חינמי של רביץ-משינה-פוליקר בפארק רעננה, לכל תושבי העיר. יודית רביץ היא לא בדיוק כוס התה שלי. את משינה אני דווקא אוהב, את פוליקר אפילו אוהב מאד, אבל כבר ראיתי אותם מופיעים, כשעוד היו בתחילת דרכם, ולא הייתי כל כך להוט לראות אותם שוב. הבנתי, שכרטיסים להופעות שלהם עולים מלא כסף. נסיעה לקיסריה ועמידה ממושכת בתורים, זה לא משהו שאני מת עליו. אבל כאן ליד הבית, וחינם אין כסף, זה כבר משהו אחר. זה היה מפתה למדי. אפילו אם זו תהיה הופעה מחולטרת, כזו שבה כל אמן דופק שלושה-ארבעה שירים והולך. בנוסף, זו גם הייתה הזדמנות להיפגש עם רותי וקובי, זוג חברים חדש שעשינו לנו לאחרונה. אהובה עשתה, אם לדייק.

הגענו חצי שעה לפני תחילת המופע, כדי לתפוס מקום על הדשא, אבל כל הדשא כבר היה מכוסה בני אדם, עד היכן שהעין מגעת. אבל, בסמוך לגדר הביטחון שנפרסה סביב לבמה, הייתה חתיכת דשא צרה פנויה. ממש ליד הרגליים של כמה אנשים שבאו ממש מוקדם, וישבו הכי קרוב. רותי נגשה אליהם, רכנה אליהם והחלה לדבר אליהם חלקות. שמעתי אותם מוחים בתוקף, אבל רותי לא וויתרה, לא שמעתי בדיוק מה היא אמרה להם, אבל בסופו של דבר היא התיישבה שם, והחוותה גם לנו לשבת. מדהים. אני לא הייתי מעלה בדעתי לבקש, לא כל שכן להתעקש. עכשיו, בזכות רותי, ישבנו ממש למרגלות הבמה.

וחתיכת במה זו הייתה: עמודי תאורה אימתניים, רמקולים ענקיים, מסכים מאחוריה ולצדדיה. את האירוע פתחה התזמורת של רעננה בשני מארשים עליזים, ולאחר מכן עלה מנחה האירוע, לא אחר מאשר יואב קוטנר, חביבי משכבר הימים. הוא הזמין את ראש העיר לברך, וראש העיר, מצידו, שיחק אותה, ולא האריך בדברי שבח והלל לעצמו ולעובדים המסורים. בינתיים, על הבמה, עיר שלמה תוססת והומה: פועלי במה סוחבים ומרכיבים ציוד, אחרים, כנראה בדרגי ניהול, מסתובבים עם טלפונים ניידים צמודים לאוזן ומחלקים הוראות. הציוד של התזמורת מוחלף למול עינינו בציוד של יודית רביץ.

כמו שכבר כתבתי, אני לא משתגע על רביץ, היא תמיד נראתה לי כמו אחת, שבעצם לא אוהבת להופיע, ועושה את זה רק בשביל הכסף. אבל המופע שלה היה מהוקצע, לא מחולטר. הכרתי את כל השירים, והוידיאו ארט על המסך הגבוה בפאתי הבמה מאד מצא חן בעיניי. כמובן, בשלב הזה כבר כל הקהל עמד על הרגליים, והיה די צפוף. אבל היות שזה היה ערב קריר ונעים, לא הפריע לי המגע הכפוי באנשים זרים. השתדלתי רק לעמוד מאחורי אנשים נמוכים ממני, כאלה שלא יסתירו לי את הבמה, וגם השתדלתי לא להתקרב יותר מדי לבחור המגודל שעמד לשמאלי, שתנועות הריקוד הסוערות שלו איימו להנחית זפטא איומה על פדחתי. אהובה נצמדה אלי מאחור. היות שהיא קטנת קומה, אני חושש שהיא נאלצה להסתפק במה שהוצג על המסכים הגדולים בצדדים.

רביץ ולהקתה ירדו, קוטנר חזר, והבמה הפכה שוב לכוורת תוססת ורוחשת של פירוק והרכבה. אחרי כמה בדיחות אפייניות, קוטנר הזכיר לקהל שפעם במוצאי יום העצמאות היה פסטיבל הזמר, ועל המסכים הגדולים בצדדים הוקרנו קטעים מפסטיבלי הזמר של שנות השבעים, קטעים מהארכיונים של רשות השידור. על מסך קטן לא הייתי טורח לצפות בזה, אבל על מסך גדול, ועם הגברה מקצועית, גם זו הייתה חווייה נחמדה. דרך נעימה להעביר את הזמן עד משינה.

המופע של משינה היה נהדר, עתיר אנרגיה ותנועה. גם הפעם הכרתי את כל השירים, אבל אולי זו לא חכמה, אין להם כל כך הרבה תקליטים, ואת אלה שמלפני הפירוק אני מכיר מקצה לקצה. היה כיף לראות את יובל בנאי, בגילו, מתנועע באותה חינניות שהייתה לו בתחילת הדרך. השיער הפרוע והזקן העבות שגידל עמדו בסתירה מעניינת לגזרתו הדקיקה. חשבתי שהוא סקסי לאללה. גם שלומי, מייקל, אבנר ואיגי סיפקו את החלק שלהם בשואו.

המופע של פוליקר היה שונה, יותר סטאטי, יותר מזכיר מופע של תזמורת. פוליקר ישב על כיסא גבוה במרכז, וסביבו להקה ענקית, ספרתי משהו כמו שניים עשר איש, ביניהם שני מתופפים, שני גיטריסטים, שתי זמרות ליווי, וכנרת צעירה, ששבתה את לבי כבר משלב הכנת הבמה למופע של פוליקר. כמעט שלא שמעו את נגינת הכינור שלה, שמעו בעיקר את הבס והתופים, אבל התנועה שלה בפינת הבמה, המראה הגותי שסיגלה לעצמה והעלומים המתפרצים שלה שבו את לבי. בשלב הצגת הלהקה, פוליקר הציג אותה בתור "ניקי". אחר כך, בבית, שאלתי עליה בפורום מוסיקה עברית בתפוז, וענו לי ששמה שני מיבר, והיא האחיינית של גידי גוב. חיפשתי עליה משהו ביו-טיוב, ומצאתי אותה מלווה בכינור קליפ של להקת מרסדס בנד. תסתכלו 2:17 דקות מתחילת הקליפ, רואים אותה. מקסימה.