28.04.2008
חדר המדרגות של הבלוק שלנו ברחוב הטייסים היה חלל גדול, תחום בארבע פינותיו בארבע הדירות שהיו בכל קומה. החלל היה מכוסה גג פלסטיק ירקרק חצי שקוף, שהניח לאור השמש לחדור. גרם המדרגות עמד במרכזו. בין גרם המדרגות לבין הכניסות לדירות הייתה בכל קומה מין מרפסת כזו, שאפשר היה להשאיר בה אופניים, או סתם חפצים ישנים, חפצים שטרם הוחלט מה ייעשה בהם וכאב הלב לזרוק אותם. במרפסות האלה יכלו הילדים להיפגש ולשחק. במיוחד בימי הקיץ, בבקרים של החופש הגדול. הן לא היו די גדולות בשביל לשחק תופסת או מחבואים, גולות היו עלולות להתגלגל מהן למטה, אבל היה אפשר לשחק בקלפים של "העולם המופלא", או לשחק במשחקי תפקידים שילדים משחקים בהם.
המפגשים הראשונים שלי עם ג' היו במרפסת הזו. שנינו גרנו בקומה השלישית, היא במספר 9 ואני במספר 12. הייתה לג' אחות גדולה בגיל של אחותי הטובה, ועוד אחות תינוקת. אבא שלה היה גבר ממוצע קומה, צרוב שמש ובעל שפם עבות. היה לו טרקטור אדום קטן, שעמד במגרש הכורכר שמעבר לכביש. אמא שלה הייתה עקרת בית, אשה גדולת גוף ורכת מבע. ג' הייתה ילדה קולנית ודעתנית, יפה למדי, מנהיגה טבעית לזאטוטי הבניין בפרט והשכונה בכלל. היא הייתה האמא במשחקי התפקידים, היא הייתה הגננת, היא הייתה המורה.
כשירד הערב וחדר המדרגות החשיך, נשארתי התלמיד היחיד של ג'. היא הכניסה אותי אליהם הביתה, הושיבה אותי על רצפת חדרה, סובבה למולי כסא עץ ממורטט, ועל מסעד הכסא רשמה בגיר תרגילים בחשבון, מלווה בקול רם וסמכותי את מה שהיא רושמת. ממש כמו המורה אצלם בכיתה א', כמו המורים בשידורי הטלביזיה הלימודית בשחור לבן. מדי פעם קטעה את השיעור כדי לשאול אותי אם הכנתי שיעורים ומי דיבר בלי להצביע, ואני הלשנתי ללא בושה על מאיר, הילד הכי פרוע בגן שלי.
הקוראת המתמידה וודאי תשאל עכשיו בקריצת עין, אם שיחקנו גם במשחקים פיקנטיים יותר, כמו אבא ואמא או רופא וחולה. התשובה היא לאו מוחלט. לא איתי, ובדיעבד, אני חושב שגם לא עם ילדים אחרים. ההורים של ג' החזיקו אותה מאד קצר, ולפי מה שהיא הייתה מספרת, היא הייתה חוטפת מההורים שלה עם חגורה או עם נעל בשביל הרבה פחות מאשר משחקי מין. עוד תשאל אולי הקוראת, איך זה שהסכמתי בקלות כזאת להיכנס לעמדה הכנועה, הנשלטת. תשובתי היא, שכאח אחרון לשתי אחיות גדולות ממני בשמונה ובשש שנים, הייתי רגיל לעמדה הזו.
מאזן הכוחות ביני לבין ג' התערער כשסיימתי את כיתה א' והקפיצו אותי כיתה. עכשיו היינו שנינו בכיתה ג', ויכולתי לשים לב, שמעמדה של ג' בקרב בני גילה היה פחות בהרבה מאשר בין זאטוטי הבניין. ודווקא הייתה נוכחות בולטת לילידי 63 בבלוקים של רחוב הטייסים: ש' גר בבלוק הארוך, ג' גרה בבלוק השני, ובבלוק שלנו היו, יחד עם ג', לא פחות מששה ילידי 63. בבלוק שמעל החנויות גרו עוד ארבעה, ביניהם ארון.
בני גילה של ג', שעכשיו היו גם בני כיתתי, זיהו בקלות את הצימאון הגדול של ג' להכרה, את הצורך שלה לבלוט. מקצתם נרתעו מזה ושמרו ממנה מרחק. אחרים קפצו על זה כעל אוצר בלום, והיו מקניטים את ג' וצוחקים עליה. ראש המקניטים היה כמובן ארון, שחוג חבריו המציא לג' את הכינוי "פנצ'ר", רמז לקולניות שלה. "פנצ'ר, תביאי ג'ק!", היו קוראים לעברה. ג' קיבלה את היחס הזה ברגשות מעורבים: מצד אחד, היא חשבה שזה תינוקי מצידם ושכדאי שיתבגרו. מצד שני, זה הרווה במשהו את הצימאון שלה לתשומת לב, במיוחד לתשומת לב של בנים.
גם אני הייתי חצוי בעניין הזה: מצד אחד, נשארתי מיודד איתה באחד על אחד, בשכונה. מצד שני, גם אני כמהתי לתשומת לב, ולכן שיתפתי פעולה עם ההקנטות והקינטורים. ייתכן שאף הייתי הקולני בחבורת המקניטים. שכל הבנים ישמעו איזה מצחיק אני, איזה כיף אתי. ההתנהגות הזו קיבעה את הדימוי שלי כ"תינוקי", דימוי שממילא נסמך על היותי צעיר בשנה מכולם.
בין כיתה ד' לכיתה ה' הושלמה בניית בית הספר היסודי הראשון בברנע, וכולנו עברנו אליו מבית הספר שבאפרידר. במקום שלוש כיתות ד' הייתה עכשיו כיתה ה' אחת. ארון איבד את מעמדו כמלך הכיתה, אם כי לא את מעמדו כילד פופולארי, חזק ואלים. אני התקדמתי למעלת התלמיד השני-הכי-טוב-בכיתה אחרי עופר, אבל נשארתי ספורטאי עלוב וקטן מכולם בשנה. רק המקום של ג' נשאר כשהיה: ילדה יפה, עם שיער חלק ארוך בצבע דבש, אבל אחת שעושה יותר מדי רעש וצלצולים ולא יודעת להתנהג.
המעמד של ג' ספג מכה נוספת באמצע כיתה ה', כשהחליטו לחלק את הכיתה לשתי "הקבצות". הקבצה א' הייתה יוצאת לחדר נפרד ולומדת חשבון וכישורי שפה ברמה גבוהה יותר, הקבצה ב' הייתה נשארת עם המחנכת שלנו בכיתת האם. עד אז לא הייתי ער לזה שג' מתקשה בלימודים. לא רק בגלל משחק המורה והתלמיד שלנו לא שמתי לב לזה. יש ילדים, למשל ארון, או תקווה מהבניין שלו, שכשהיו מתבקשים לקרוא בקול רם מספר, היו מתקשים לצרף מילה למילה והיו קוראים לאט לאט ועם שגיאות. אין לי זיכרון של ג' קוראת ככה. ובכל זאת, היא הייתה בהקבצה ב'. אולי היו לה דרכים מתוחכמות להסתיר את לקות הלמידה שלה. ואולי לא הייתה לה לקות כזו, פשוט לא עניין אותה להתאמץ בלימודים.
לימים, אשר נופש יעיר את תשומת לבי לדמיון בין המיקום החברתי שלי לבין זה של ג', מיקום שזימן אפשרות לשיתוף פעולה בינינו. לא היה מצב לזוגיות, לא, ג' לא הייתה מאפשרת את זה, אבל היה מצב לידידות. בטח היו כמה דברים שיכולתי ללמוד ממנה על בנות, על מה שעובד איתן ועל מה שלא. היו כמה שיתופי פעולה כאלה שאני זוכר, אבל הם לא האריכו זמן ולא העמיקו שורשים.
לקראת סוף כיתה ה' התברר לי, שיש בכיתה "חברה סגורה". חמישה-שישה בנים וחמש-שש בנות התארגנו לערוך יחד מסיבות בימי ששי. אני לא הוזמנתי, גם ג' לא, ואפילו לא ארון. אני זוכר יום קיץ אחד, בסיום שיעור משותף לשתי ההקבצות עם המחנכת, שאיציק ניגש למחנכת והתלונן על ההתנהגות הבלתי חברותית הזו. המחנכת השפילה אותו לפני כולם, ואני זיהיתי הזדמנות. יחד עם איציק גיבשתי רשימת שמות נוספת, ארבעה בנים וארבע בנות, ועם הרבה עזרה מאחותי הטובה ארגנתי אצלנו בבית מסיבה בשבילנו. אני זוכר שרקדתי שם סלואו עם ג'. זה זיכרון מתוק, שלקחתי אחר כך לסיפור שכתבתי על כל הפרשה הזו, "המעמד".
החבורה הזו שלנו המשיכה להיפגש עוד כמה ימי ששי, כשמספר הבנים מידלדל ומספר הבנות גדל. ארון איבד עניין, בעוד ג' הזמינה חברות שלה מהקבצה ב', אפילו את תקווה. בסוף היינו רק אני, איציק ושש בנות. אבל, זו הייתה קבוצה נחמדה, ויש בי חרטה גדולה על כך שלא שימרתי אותה לאורך זמן, כמו שאחותי הציעה וכמו שאיציק רצה. ה"חברה הסגורה" התפזרה, החופש הגדול הגיע, ואני מיהרתי לזרוק את מה שהיה לי ביד בשביל אשליה של אחדות מדומה עם "כולם", כלומר עם הסנובים שסגרו בפניי את הדלת. ושעוד יסגרו אותה פעמים רבות מכאן ואילך.
החיים של ג' והחיים שלי המשיכו לזרום במקביל, מצטלבים במסיבות של יום ששי בערב. כשהיה איזה בית להתכנס בו, היו ריקודי זוגות. כשלא היה, היינו נפגשים במדשאה של רחוב הטייסים או של ברנע למעלה, והיינו משחקים במשחקי מעגל, בעיקר "אמת או חובה". אני זוכר, שאחת ה"חובות" הפופולאריות הייתה לומר את מי אתה אוהב, את מי אתה מחבב ואת מי אתה מסמפט. אף בן, גם לא אני, לא ציין את ג' באחת משלוש הקטיגוריות. להצמיד אותה בסלואו, זה כן. להיות מזוהה איתה ועם המעמד החברתי שלה, חס ושלום. למותר לציין, שגם שמי שלי לא הוזכר שם. נו בטח, יאמר אשר, גם המעמד שלך לא היה להיט.
בקיץ היינו נפגשים בים, כל החבר'ה מהכיתה. כשהים היה שקט, היינו משחקים במים "מלחמת סוסים". הבנים היו עומסים את הבנות על הכתפיים, והעניין היה לשמור את בת זוגך על כתפיך ולהפיל את בנות הזוג של האחרים. כשהים היה סוער, ורוב הקיץ הוא היה סוער, היינו טובלים קצת ליד החוף ויוצאים החוצה להשתרע על המגבות, לראות ולהיראות. ג' נראתה מצויין בביקיני. שזופה במידה, חטובה. היא גם הקפידה לטפח את שיערה ואת עורה, שלא יתייבשו וייסדקו מן השמש ומן המלח. אני זוכר אותה גוחנת מהחלון אצלם בבית כשראשה עטוף במגבת. אני זוכר את הריח הלא נעים של התמרוקים הזולים, שהרחתי כשהיינו נפגשים בחדר המדרגות. אני זוכר את הריח הנפלא שעלה משיערה כשהזמנתי אותה לרקוד. "ככה, אה?", סנטה בי ג', "קטן קטן, אבל מצמיד".
.Caroline says that I'm just a toy
.She wants a man, not just a boy
.Oh, Caroline says
אך למרות חזותה המצודדת, רק בכיתה ח' היו לג' שני חברים, בזה אחר זה. זה קרה כשהגיעו כמה משפחות מדרום אפריקה למרכז הקליטה של ברנע, ושני בנים הגיעו לכיתה שלנו. ג' הסתערה על הראשון שהגיע, זמזמה סביבו באנגלית שקלטה מהטלביזיה, והוא הפך לחבר שלה לשבוע-שבועיים. גם אני התידדתי איתו, וממנו שמעתי על סיום הקשר שלו עם ג'. הוא לא ציין את הסיבה, נער מנומס והגון שכמותו, ואני לא שאלתי. הייתי די בטוח שהוא קלט מה המעמד החברתי של ג', והסיק את המסקנות.
פעם, איזה יום אחרי הלימודים, רבצתי לצידו על שפת הים. הסתכלנו על הבנות בבגדי הים הקטנים שלהן, והוא שאל אותי מה דעתי, האז אני אוף ד'ם בין פאקד. אמרתי שלא נראה לי. איציק התערב ואמר, מה אתה מדבר שטויות, סיגי כן. שתקתי, וגם הדרום אפריקאי שתק. בדיעבד, ייתכן שגם זה עמד ברקע של הפרדה של ג' ושלו, שהוא ניסה והיא לא אפשרה. אחרי שהם נפרדו, גם הדרום אפריקני השני נהיה חבר של ג' לכמה זמן, עד שגם המשפחה שלו המשיכה ממרכז הקליטה למרכז הארץ.
גם אני התחלתי בשנים האלה לפתח עניין בכל מיני דברים, נוסף על העניין הישן שלי בספרים. התחלתי להתעניין בפוליטיקה, ונהייתי השמאלני של הכיתה. התחלתי להתעניין במוסיקה, וצברתי אוסף תקליטים גדול. התחלתי להתעניין בכדורגל, ונהייתי אנציקלופדיה מהלכת לשמות של שחקנים וקבוצות. התחלתי להתעניין בסקס. בכל מה שהתעניינתי בו, נהייתי אובססיבי. וכחן, צעקן, דעתן. בעיקר ברגעים לא נאותים. כן, כן, קצת כמו ג'.
גם ג' התעניינה במוסיקה. היא אהבה לעמוד לפני קהל, לשיר לשחק ולרקוד. על מה שהחסירה בכישרון, פיצתה במראה מצודד ובביטחון עצמי רב. היא שכנעה אותי לקנות תקליט של הקארפנטרס, שלצלילי הביצוע שלהם ל Please Mister Postman הפיקה ג' עם שתיים מחברותיה ריקוד לאחד האירועים של בית הספר. היא השאילה לי פעם מהאוסף של אחותה הגדולה תקליט של אלטון ג'ון עם Your Song ו-I need you to turn to. לפעמים היינו מדברים על אלטון ג'ון, שהיה אז בשיא הצלחתו. במסיבות, היינו נצמדים לצלילי Someone saved my life tonight שלו, וההנאה מהמוסיקה העצימה את ההנאה מהקרבה הגופנית.
כיתה ח' עמדה להסתיים, וכולנו התחלנו לחשוב על המשך הדרך. אלה שהלך להם בלימודים, כמו עופר, כמו אלכס וכמוני, היה ברור שילכו לתיכון העיוני. תלמידים חלשים יותר התלבטו בין בית הספר המקצועי אורט לבין בית הספר החקלאי כפר סילבר. בית הספר אורט היה מבנה בטון מאיים, שתלמידיו נראו תמיד קצת עייפים ומובסים. לכפר סילבר, לעומת זאת, יצאו מוניטין של מקום פרוע ברוח הסיקסטיז, שאפשר להעביר בו בכייף ארבע שנים ולצאת עם תעודה ביד. א' עתידה הייתה ללמוד שם, והייתי די בטוח שזו תהיה הבחירה של ג', שכאמור, לא הייתה תלמידה מצטיינת, אבל בטח לא מקרה קשה כמו ארון או תקווה. הייתי בהלם, כששמעתי שג' נרשמה ללמוד בבית הספר למינהל, או בשמו הבלתי רשמי, "פקידות", יחד עם תקווה. ההלם שלי עתיד היה לגבור במהלך הקיץ. ג' גזזה את שיערה לתספורת קצוצה, סיגלה לעצמה איפור צעקני והתחילה לעשן. הילדה האשכנזית הטובה, שאמנם דיברה הרבה אבל לא עשתה שום דבר, נעשתה פרחה אשקלונית מצויה.
הגיע ספטמבר. כולנו היינו נפגשים בבוקר בתחנת האוטובוס של רחוב הטייסים, ממתינים לאוטובוס, שהיה אוסף תלמידים מכל ברנע ומסיע אותם לבתי הספר התיכוניים באפרידר. האוטובוס התחיל את מסלולו בברנע למעלה, וכשהגיע לתחנה שלנו כבר היה עמוס מאד. ההמתנה הייתה ממושכת. ונושאים לשיחה לא היו בשפע. באחד הבקרים המשועממים הללו שאלה אותי תקווה אם אני לומד בתיכון העיוני. אני, השתן עלה לי לראש. "לא", עניתי בזלזול, "בפקידות".
חשבתי שאולי זה יצחיק את עופר, אבל זה לא הצחיק אף אחד. לרגע השתרר שקט, ואז חתך קולה של ג' את האוויר. "יופי, תינוק מגודל", הטיחה ג' לעברי, "גאון של אמא, יותר טוב שתנגב את הנזלת מהאף". "יותר טוב שתסתכל בראי, יא קוקסינל בריבוע", הוסיפה תקווה, שואבת ביטחון מתגובתה של ג', אך עדיין פחות מהוקצעת ממנה. "אתה חושב שזה שאתה טוב בלימודים עושה ממך מישהו?", שבה ג' לכוון במומחיות, "לא פלא שאף בחורה אף פעם לא מסתכלת עליך!"
העלבונות לא פגעו בי, לא חדרו את חומת ההתנשאות שלי. לא הבטתי לעברן, לא עניתי להן, רק הצטערתי שהפה הגדול שלי סיבך אותי עם שתי אלה. למחרת הן עוד המשיכו להזכיר לי את היציאה המפגרת שלי ולנסות לפגוע בי, ואני המשכתי להתעלם, עד שנמאס להן.
נדמה לי, שאחר כך הן הפסיקו להתייצב בתחנת האוטובוס בבקרים. אולי עברו לבתי ספר אחרים, אולי מצאו מישהו שיסיע אותן כל בוקר. את ג' עוד הייתי פוגש לעתים רחוקות במדרגות, והיינו חולפים זה על פני זה בלי ליצור קשר עין ובלי להחליף מלה. לימים שמעתי מאחותי, שהיה לג' רומן עם איש צבא קבע נשוי מהשכונה, שעל ילדיו שמרה בערבים, וההוא עזב את אשתו והתחתן עם ג'.
נזכרתי שוב במשפטים האחרונים שהחלפתי עם ג' כשקראתי בכרך השביעי בסדרת הארי פוטר את הפרק שצולל אל זכרונות ילדותו ונעוריו של סוורוס סנייפ. סנייפ אהב את לילי אוונס, לימים אמו של הארי. אהבה גדולה ונואשת, מאז שהיו שניהם ילדים. בתקופת לימודיהם בהוגוורטס התחיל סנייפ להבין, שלילי לעולם לא תאהב אותו כמו שהוא רוצה. לכל היותר תציע לו סוג של ידידות. הוא מתנחם בחברת הבנים המיוחסים של בית סלית'רין. בהשפעתם, הוא מתחיל לבוז לקוסמים נעדרי הייחוס ולהתנשא עליהם. פעם אחת, כשהוא איתם, הוא מטיח במושא אהבתו הנכזבת את העלבון הנורא מכל, "בוצדמית". אחר כך הוא מנסה לבוא אליה שוב כידיד, אבל הדרך חסומה.
לא, לא אהבתי את ג' ככה, ולא הרביתי להגות בה מאז שדרכינו נפרדו. אבל אני יכול להזדהות עם העמדה הזו של סנייפ, עמדת הנעלב שמעליב, עמדת הדחוי שמחפש נחמה בהתנשאות. אבל אין נחמה בהתנשאות. ולימים, רק הזיכרון נשאר, להתבייש בו בכל פעם שהוא עולה.
זיכרון בפועל 