פורסם ב הייתה אחת

הייתה אחת ג'

28.04.2008

חדר המדרגות של הבלוק שלנו ברחוב הטייסים היה חלל גדול, תחום בארבע פינותיו בארבע הדירות שהיו בכל קומה. החלל היה מכוסה גג פלסטיק ירקרק חצי שקוף, שהניח לאור השמש לחדור.  גרם המדרגות עמד במרכזו. בין גרם המדרגות לבין הכניסות לדירות הייתה בכל קומה מין מרפסת כזו, שאפשר היה להשאיר בה אופניים, או סתם חפצים ישנים, חפצים שטרם הוחלט מה ייעשה בהם וכאב הלב לזרוק אותם. במרפסות האלה יכלו הילדים להיפגש ולשחק. במיוחד בימי הקיץ, בבקרים של החופש הגדול. הן לא היו די גדולות בשביל לשחק תופסת או מחבואים, גולות היו עלולות להתגלגל מהן למטה, אבל היה אפשר לשחק בקלפים של "העולם המופלא", או לשחק במשחקי תפקידים שילדים משחקים בהם.

המפגשים הראשונים שלי עם ג' היו במרפסת הזו. שנינו גרנו בקומה השלישית, היא במספר 9 ואני במספר 12. הייתה לג' אחות גדולה בגיל של אחותי הטובה, ועוד אחות תינוקת. אבא שלה היה גבר ממוצע קומה, צרוב שמש ובעל שפם עבות. היה לו טרקטור אדום קטן, שעמד במגרש הכורכר שמעבר לכביש. אמא שלה הייתה עקרת בית, אשה גדולת גוף ורכת מבע. ג' הייתה ילדה קולנית ודעתנית, יפה למדי, מנהיגה טבעית לזאטוטי הבניין בפרט והשכונה בכלל. היא הייתה האמא במשחקי התפקידים, היא הייתה הגננת, היא הייתה המורה.

כשירד הערב וחדר המדרגות החשיך, נשארתי התלמיד היחיד של ג'. היא הכניסה אותי אליהם הביתה, הושיבה אותי על רצפת חדרה, סובבה למולי כסא עץ ממורטט, ועל מסעד הכסא רשמה בגיר תרגילים בחשבון, מלווה בקול רם וסמכותי את מה שהיא רושמת. ממש כמו המורה אצלם בכיתה א', כמו המורים בשידורי הטלביזיה הלימודית בשחור לבן. מדי פעם קטעה את השיעור כדי לשאול אותי אם הכנתי שיעורים ומי דיבר בלי להצביע, ואני הלשנתי ללא בושה על מאיר, הילד הכי פרוע בגן שלי.

הקוראת המתמידה וודאי תשאל עכשיו בקריצת עין, אם שיחקנו גם במשחקים פיקנטיים יותר, כמו אבא ואמא או רופא וחולה. התשובה היא לאו מוחלט. לא איתי, ובדיעבד, אני חושב שגם לא עם ילדים אחרים. ההורים של ג' החזיקו אותה מאד קצר, ולפי מה שהיא הייתה מספרת, היא הייתה חוטפת מההורים שלה עם חגורה או עם נעל בשביל הרבה פחות מאשר משחקי מין. עוד תשאל אולי הקוראת, איך זה שהסכמתי בקלות כזאת להיכנס לעמדה הכנועה, הנשלטת. תשובתי היא, שכאח אחרון לשתי אחיות גדולות ממני בשמונה ובשש שנים, הייתי רגיל לעמדה הזו.

מאזן הכוחות ביני לבין ג' התערער כשסיימתי את כיתה א' והקפיצו אותי כיתה. עכשיו היינו שנינו בכיתה ג', ויכולתי לשים לב, שמעמדה של ג' בקרב בני גילה היה פחות בהרבה מאשר בין זאטוטי הבניין. ודווקא הייתה נוכחות בולטת לילידי 63 בבלוקים של רחוב הטייסים: ש' גר בבלוק הארוך, ג' גרה בבלוק השני, ובבלוק שלנו היו, יחד עם ג', לא פחות מששה ילידי 63.  בבלוק שמעל החנויות גרו עוד ארבעה, ביניהם ארון.

בני גילה של ג', שעכשיו היו גם בני כיתתי, זיהו בקלות את הצימאון הגדול של ג' להכרה, את הצורך שלה לבלוט. מקצתם נרתעו מזה ושמרו ממנה מרחק. אחרים קפצו על זה כעל אוצר בלום, והיו מקניטים את ג' וצוחקים עליה. ראש המקניטים היה כמובן ארון, שחוג חבריו המציא לג' את הכינוי "פנצ'ר", רמז לקולניות שלה. "פנצ'ר, תביאי ג'ק!", היו קוראים לעברה. ג' קיבלה את היחס הזה ברגשות מעורבים: מצד אחד, היא חשבה שזה תינוקי מצידם ושכדאי שיתבגרו. מצד שני, זה הרווה במשהו את הצימאון שלה לתשומת לב, במיוחד לתשומת לב של בנים.

גם אני הייתי חצוי בעניין הזה: מצד אחד, נשארתי מיודד איתה באחד על אחד, בשכונה. מצד שני, גם אני כמהתי לתשומת לב, ולכן שיתפתי פעולה עם ההקנטות והקינטורים. ייתכן שאף הייתי הקולני בחבורת המקניטים. שכל הבנים ישמעו איזה מצחיק אני, איזה כיף אתי. ההתנהגות הזו קיבעה את הדימוי שלי כ"תינוקי", דימוי שממילא נסמך על היותי צעיר בשנה מכולם.

בין כיתה ד' לכיתה ה' הושלמה בניית בית הספר היסודי הראשון בברנע, וכולנו עברנו אליו מבית הספר שבאפרידר. במקום שלוש כיתות ד' הייתה עכשיו כיתה ה' אחת. ארון איבד את מעמדו כמלך הכיתה, אם כי לא את מעמדו כילד פופולארי, חזק ואלים. אני התקדמתי למעלת התלמיד השני-הכי-טוב-בכיתה אחרי עופר, אבל נשארתי ספורטאי עלוב וקטן מכולם בשנה. רק המקום של ג' נשאר כשהיה: ילדה יפה, עם שיער חלק ארוך בצבע דבש, אבל אחת שעושה יותר מדי רעש וצלצולים ולא יודעת להתנהג.

המעמד של ג' ספג מכה נוספת באמצע כיתה ה', כשהחליטו לחלק את הכיתה לשתי "הקבצות". הקבצה א' הייתה יוצאת לחדר נפרד ולומדת חשבון וכישורי שפה ברמה גבוהה יותר, הקבצה ב' הייתה נשארת עם המחנכת שלנו בכיתת האם. עד אז לא הייתי ער לזה שג' מתקשה בלימודים. לא רק בגלל משחק המורה והתלמיד שלנו לא שמתי לב לזה. יש ילדים, למשל ארון, או תקווה מהבניין שלו, שכשהיו מתבקשים לקרוא בקול רם מספר, היו מתקשים לצרף מילה למילה והיו קוראים לאט לאט ועם שגיאות. אין לי זיכרון של ג' קוראת ככה. ובכל זאת, היא הייתה בהקבצה ב'. אולי היו לה דרכים מתוחכמות להסתיר את לקות הלמידה שלה. ואולי לא הייתה לה לקות כזו, פשוט לא עניין אותה להתאמץ בלימודים.

לימים, אשר נופש יעיר את תשומת לבי לדמיון בין המיקום החברתי שלי לבין זה של ג', מיקום שזימן אפשרות לשיתוף פעולה בינינו. לא היה מצב לזוגיות, לא, ג' לא הייתה מאפשרת את זה, אבל היה מצב לידידות. בטח היו כמה דברים שיכולתי ללמוד ממנה על בנות, על מה שעובד איתן ועל מה שלא. היו כמה שיתופי פעולה כאלה שאני זוכר, אבל הם לא האריכו זמן ולא העמיקו שורשים.

לקראת סוף כיתה ה' התברר לי, שיש בכיתה "חברה סגורה". חמישה-שישה בנים וחמש-שש בנות התארגנו לערוך יחד מסיבות בימי ששי. אני לא הוזמנתי, גם ג' לא, ואפילו לא ארון. אני זוכר יום קיץ אחד, בסיום שיעור משותף לשתי ההקבצות עם המחנכת, שאיציק ניגש למחנכת והתלונן על ההתנהגות הבלתי חברותית הזו. המחנכת השפילה אותו לפני כולם, ואני זיהיתי הזדמנות. יחד עם איציק גיבשתי רשימת שמות נוספת, ארבעה בנים וארבע בנות, ועם הרבה עזרה מאחותי הטובה ארגנתי אצלנו בבית מסיבה בשבילנו. אני זוכר שרקדתי שם סלואו עם ג'. זה זיכרון מתוק, שלקחתי אחר כך לסיפור שכתבתי על כל הפרשה הזו, "המעמד".

החבורה הזו שלנו המשיכה להיפגש עוד כמה ימי ששי, כשמספר הבנים מידלדל ומספר הבנות גדל. ארון איבד עניין, בעוד ג' הזמינה חברות שלה מהקבצה ב', אפילו את תקווה. בסוף היינו רק אני, איציק ושש בנות. אבל, זו הייתה קבוצה נחמדה, ויש בי חרטה גדולה על כך שלא שימרתי אותה לאורך זמן, כמו שאחותי הציעה וכמו שאיציק רצה. ה"חברה הסגורה" התפזרה, החופש הגדול הגיע, ואני מיהרתי לזרוק את מה שהיה לי ביד בשביל אשליה של אחדות מדומה עם "כולם", כלומר עם הסנובים שסגרו בפניי את הדלת. ושעוד יסגרו אותה פעמים רבות מכאן ואילך.

החיים של ג' והחיים שלי המשיכו לזרום במקביל, מצטלבים במסיבות של יום ששי בערב. כשהיה איזה בית להתכנס בו, היו ריקודי זוגות. כשלא היה, היינו נפגשים במדשאה של רחוב הטייסים או של ברנע למעלה, והיינו משחקים במשחקי מעגל, בעיקר "אמת או חובה". אני זוכר, שאחת ה"חובות" הפופולאריות הייתה לומר את מי אתה אוהב, את מי אתה מחבב ואת מי אתה מסמפט. אף בן, גם לא אני, לא ציין את ג' באחת משלוש הקטיגוריות. להצמיד אותה בסלואו, זה כן. להיות מזוהה איתה ועם המעמד החברתי שלה, חס ושלום. למותר לציין, שגם שמי שלי לא הוזכר שם. נו בטח, יאמר אשר, גם המעמד שלך לא היה להיט.

בקיץ היינו נפגשים בים, כל החבר'ה מהכיתה. כשהים היה שקט, היינו משחקים במים "מלחמת סוסים". הבנים היו עומסים את הבנות על הכתפיים, והעניין היה לשמור את בת זוגך על כתפיך ולהפיל את בנות הזוג של האחרים. כשהים היה סוער, ורוב הקיץ הוא היה סוער, היינו טובלים קצת ליד החוף ויוצאים החוצה להשתרע על המגבות, לראות ולהיראות. ג' נראתה מצויין בביקיני. שזופה במידה, חטובה. היא גם הקפידה לטפח את שיערה ואת עורה, שלא יתייבשו וייסדקו מן השמש ומן המלח. אני זוכר אותה גוחנת מהחלון אצלם בבית כשראשה עטוף במגבת. אני זוכר את הריח הלא נעים של התמרוקים הזולים, שהרחתי כשהיינו נפגשים בחדר המדרגות. אני זוכר את הריח הנפלא שעלה משיערה כשהזמנתי אותה לרקוד. "ככה, אה?", סנטה בי ג', "קטן קטן, אבל מצמיד".

.Caroline says that I'm just a toy
.She wants a man, not just a boy
.Oh, Caroline says

אך למרות חזותה המצודדת, רק בכיתה ח' היו לג' שני חברים, בזה אחר זה. זה קרה כשהגיעו כמה משפחות מדרום אפריקה למרכז הקליטה של ברנע, ושני בנים הגיעו לכיתה שלנו. ג' הסתערה על הראשון שהגיע, זמזמה סביבו באנגלית שקלטה מהטלביזיה, והוא הפך לחבר שלה לשבוע-שבועיים. גם אני התידדתי איתו, וממנו שמעתי על סיום הקשר שלו עם ג'. הוא לא ציין את הסיבה, נער מנומס והגון שכמותו, ואני לא שאלתי. הייתי די בטוח שהוא קלט מה המעמד החברתי של ג', והסיק את המסקנות.

פעם, איזה יום אחרי הלימודים, רבצתי לצידו על שפת הים. הסתכלנו על הבנות בבגדי הים הקטנים שלהן, והוא שאל אותי מה דעתי, האז אני אוף ד'ם בין פאקד. אמרתי שלא נראה לי. איציק התערב ואמר, מה אתה מדבר שטויות, סיגי כן. שתקתי, וגם הדרום אפריקאי שתק. בדיעבד, ייתכן שגם זה עמד ברקע של הפרדה של ג' ושלו, שהוא ניסה והיא לא אפשרה. אחרי שהם נפרדו, גם הדרום אפריקני השני נהיה חבר של ג' לכמה זמן, עד שגם המשפחה שלו המשיכה ממרכז הקליטה למרכז הארץ.

גם אני התחלתי בשנים האלה לפתח עניין בכל מיני דברים, נוסף על העניין הישן שלי בספרים. התחלתי להתעניין בפוליטיקה, ונהייתי השמאלני של הכיתה. התחלתי להתעניין במוסיקה, וצברתי אוסף תקליטים גדול. התחלתי להתעניין בכדורגל, ונהייתי אנציקלופדיה מהלכת לשמות של שחקנים וקבוצות. התחלתי להתעניין בסקס. בכל מה שהתעניינתי בו, נהייתי אובססיבי. וכחן, צעקן, דעתן. בעיקר ברגעים לא נאותים. כן, כן, קצת כמו ג'.

גם ג' התעניינה במוסיקה. היא אהבה לעמוד לפני קהל, לשיר לשחק ולרקוד. על מה שהחסירה בכישרון, פיצתה במראה מצודד ובביטחון עצמי רב. היא שכנעה אותי לקנות תקליט של הקארפנטרס, שלצלילי הביצוע שלהם ל Please Mister Postman הפיקה ג' עם שתיים מחברותיה ריקוד לאחד האירועים של בית הספר. היא השאילה לי פעם מהאוסף של אחותה הגדולה תקליט של אלטון ג'ון עם Your Song ו-I need you to turn to. לפעמים היינו מדברים על אלטון ג'ון, שהיה אז בשיא הצלחתו. במסיבות, היינו נצמדים לצלילי Someone saved my life tonight שלו, וההנאה מהמוסיקה העצימה את ההנאה מהקרבה הגופנית.

כיתה ח' עמדה להסתיים, וכולנו התחלנו לחשוב על המשך הדרך. אלה שהלך להם בלימודים, כמו עופר, כמו אלכס וכמוני, היה ברור שילכו לתיכון העיוני. תלמידים חלשים יותר התלבטו בין בית הספר המקצועי אורט לבין בית הספר החקלאי כפר סילבר. בית הספר אורט היה מבנה בטון מאיים, שתלמידיו נראו תמיד קצת עייפים ומובסים. לכפר סילבר, לעומת זאת, יצאו מוניטין של מקום פרוע ברוח הסיקסטיז, שאפשר להעביר בו בכייף ארבע שנים ולצאת עם תעודה ביד. א' עתידה הייתה ללמוד שם, והייתי די בטוח שזו תהיה הבחירה של ג', שכאמור, לא הייתה תלמידה מצטיינת, אבל בטח לא מקרה קשה כמו ארון או תקווה. הייתי בהלם, כששמעתי שג' נרשמה ללמוד בבית הספר למינהל, או בשמו הבלתי רשמי, "פקידות", יחד עם תקווה. ההלם שלי עתיד היה לגבור במהלך הקיץ. ג' גזזה את שיערה לתספורת קצוצה, סיגלה לעצמה איפור צעקני והתחילה לעשן. הילדה האשכנזית הטובה, שאמנם דיברה הרבה אבל לא עשתה שום דבר, נעשתה פרחה אשקלונית מצויה.

הגיע ספטמבר. כולנו היינו נפגשים בבוקר בתחנת האוטובוס של רחוב הטייסים, ממתינים לאוטובוס, שהיה אוסף תלמידים מכל ברנע ומסיע אותם לבתי הספר התיכוניים באפרידר. האוטובוס התחיל את מסלולו בברנע למעלה, וכשהגיע לתחנה שלנו כבר היה עמוס מאד. ההמתנה הייתה ממושכת. ונושאים לשיחה לא היו בשפע. באחד הבקרים המשועממים הללו שאלה אותי תקווה אם אני לומד בתיכון העיוני. אני, השתן עלה לי לראש. "לא", עניתי בזלזול, "בפקידות".

חשבתי שאולי זה יצחיק את עופר, אבל זה לא הצחיק אף אחד. לרגע השתרר שקט, ואז חתך קולה של ג' את האוויר. "יופי, תינוק מגודל", הטיחה ג' לעברי, "גאון של אמא, יותר טוב שתנגב את הנזלת מהאף". "יותר טוב שתסתכל בראי, יא קוקסינל בריבוע", הוסיפה תקווה, שואבת ביטחון מתגובתה של ג', אך עדיין פחות מהוקצעת ממנה. "אתה חושב שזה שאתה טוב בלימודים עושה ממך מישהו?", שבה ג' לכוון במומחיות, "לא פלא שאף בחורה אף פעם לא מסתכלת עליך!"

העלבונות לא פגעו בי, לא חדרו את חומת ההתנשאות שלי. לא הבטתי לעברן, לא עניתי להן, רק הצטערתי שהפה הגדול שלי סיבך אותי עם שתי אלה. למחרת הן עוד המשיכו להזכיר לי את היציאה המפגרת שלי ולנסות לפגוע בי, ואני המשכתי להתעלם, עד שנמאס להן.

נדמה לי, שאחר כך הן הפסיקו להתייצב בתחנת האוטובוס בבקרים. אולי עברו לבתי ספר אחרים, אולי מצאו מישהו שיסיע אותן כל בוקר. את ג' עוד הייתי פוגש לעתים רחוקות במדרגות, והיינו חולפים זה על פני זה בלי ליצור קשר עין ובלי להחליף מלה. לימים שמעתי מאחותי, שהיה לג' רומן עם איש צבא קבע נשוי מהשכונה, שעל ילדיו שמרה בערבים, וההוא עזב את אשתו והתחתן עם ג'.

נזכרתי שוב במשפטים האחרונים שהחלפתי עם ג' כשקראתי בכרך השביעי בסדרת הארי פוטר את הפרק שצולל אל זכרונות ילדותו ונעוריו של סוורוס סנייפ. סנייפ אהב את לילי אוונס, לימים אמו של הארי. אהבה גדולה ונואשת, מאז שהיו שניהם ילדים. בתקופת לימודיהם בהוגוורטס התחיל סנייפ להבין, שלילי לעולם לא תאהב אותו כמו שהוא רוצה. לכל היותר תציע לו סוג של ידידות. הוא מתנחם בחברת הבנים המיוחסים של בית סלית'רין. בהשפעתם, הוא מתחיל לבוז לקוסמים נעדרי הייחוס ולהתנשא עליהם. פעם אחת, כשהוא איתם, הוא מטיח במושא אהבתו הנכזבת את העלבון הנורא מכל, "בוצדמית". אחר כך הוא מנסה לבוא אליה שוב כידיד, אבל הדרך חסומה.

לא, לא אהבתי את ג' ככה, ולא הרביתי להגות בה מאז שדרכינו נפרדו. אבל אני יכול להזדהות עם העמדה הזו של סנייפ, עמדת הנעלב שמעליב, עמדת הדחוי שמחפש נחמה בהתנשאות. אבל אין נחמה בהתנשאות. ולימים, רק הזיכרון נשאר, להתבייש בו בכל פעם שהוא עולה.

פורסם ב חלומות

חלום פסימי

02.01.2008

התעוררתי ולא מצאתי בגדים ללבוש. ידעתי שאני צריך להגיע דחוף לקאנטרי, כי לא יחכו לי. ראיתי את מדי הזית של השותף שלי לדירה, שהיו מונחים על הכסא, ולבשתי אותם במהירות. התחלתי לצעוד, והערפל בראש שלי התחיל להתפזר. שמתי לב שאני בכיוון הלא נכון, וגם התחלתי לחשוב שאולי זו עבירה על חוקי הצבא, שאני מהכחולים ומסתובב עם מדי זית. חזרתי לדירה והחלפתי לאזרחי.

השארתי את האוטו במגרש החניה, ורצתי להצטרף אל הקבוצה הקטנה, שכבר עמדה בתחילת המסלול ושמעה את מנהל הגימנסיה מסביר על המסלול. "אתם רואים שם את התל הירוק מעל הוואדי", שאל המנהל רטורית, "שם הולכים להקים שכונה לזוגות צעירים. ועכשיו תסתכלו יותר רחוק איפה שהוואדי מתעקל, שם תהיה שכונת וילות". קלטתי את עופר מסתכל אלי, וכשמבטינו נפגשו, הוא מסר אלי את הכדורסל המסמורטט שהחזיק אצלו. "ככה אתה יוצא לטיול", שאל אותי, "בלי מים, בלי כובע?" חזרתי לכיוון האוטו להביא משם בקבוק מים.

בדרך ראיתי מולי חתול שמן, עומד על הרגליים האחוריות וחוסם לי את המעבר, כמו הארנב ממונטי פייטון והגביע הקדוש. אבל הוא לא היה לבן. הוא היה אפור בהיר, עם טבעות של אפור כהה לאורך הגוף. הוא עמד ככה, אולי עשרים מטר ממני, ונעץ בי מבט לגלגני. הרמתי אבן, וזה לא עשה עליו שום רושם. השלכתי אותה לעברו, ולא הייתי אפילו קרוב. אני לא טוב בדברים האלה. עוד אבן ועוד אבן, וכלום. התחלתי לחפש אבנים יותר גדולות, והחתול נע ימינה ושמאלה יחד איתי, חוצץ ביני לבין האוטו. באחת ההתכופפויות, נשמט לי הכדורסל מהיד והתגלגל למטה לוואדי. ירדתי להביא אותו. כשטיפסתי בדרך חזרה, הייתי בטוח שהחתול מחכה לי בראש המצוק, שלא ייתן לי לעלות. התקדמתי לאט, מוכן לעצור בכל רגע. אבל הוא לא היה שם. כשהגעתי למעלה, עוד הספקתי לראות את הגב שלו מתרחק.

בערב, כשהגענו לסוף המסלול, אמר לי עופר שהוא ראה הכל. "חשבתי שמישהו מסתלבט עליך", אמר, "שזו הולוגרמה תלת מימדית או משהו כזה. בכל זאת, חתול עומד על שתיים. חיכיתי לראות אם איזה אבן שזרקת תעבור דרכו, אבל אתה לא היית בכיוון".

פורסם ב תובנות - אנשים

לא נשכח, לא נסלח

20.09.2007

הסיסמה הזו, שנהגתה לראשונה בעקבות רצח רבין ושהכתומים אימצו אותה לאחר ההתנתקות, מהדהדת לי מדי שנה לקראת יום כיפור, כשהעיתונים והפורטלים והפורומים והבלוגים מתמלאים בהטיות של הפועל ס.ל.ח.. השנה, יצא לי לחשוב על זה גם באמצע השנה, כשניהלתי תכתובת בפורום של ייעוץ הדדי על בקשות סליחה קולקטיביות. לדוגמא, בקשת הסליחה של אהוד ברק מהמזרחיים, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, ההתנצלות שדורשים מאיתנו על הנאכבה, האסון הלאומי של הפלסטינים.

והנה העניין: הרבה פעמים, אולי במרבית הפעמים, אין אינטראקציה אמיתית ואין הקשבה אמיתית בריטואל הזה של בקשת סליחה ושל נתינת סליחה. בעוד שלפגיעה יש תמיד שני שותפים, הפוגע והנפגע, בסליחה אוחז בהרבה מקרים (לא בכולם) רק צד אחד.

לדוגמא, פלוני מבקש סליחה מאלמוני, כדי לפרוק מעצמו את מטען האשמה, בלי לבדוק אם אלמוני באמת נפגע, ואם כן, ממה בדיוק נפגע. לדוגמא, אליס מחליטה לסלוח לבוב, כדי לחדול מן העיסוק בעוול שגרם לה, וכדי להיחלץ מעמדת הקרבן. ובדוגמא שבה פתחתי, מחנה פוליטי מסוים מכריז שלא יסלח למחנה פוליטי אחר, למרות שהמחנה הפוליטי האחר לא ביקש סליחה ולא חולם לבקש סליחה.

וגם אני, לפני כמה חודשים מצאתי את עצמי מכריז שלא אשכח ולא אסלח, בלי שמישהו חשב לבקש ממני סליחה. זה היה קצת לפני פסח, כשאיציק טלפן אלי ואמר שאלכס מגיע לביקור בארץ, ושהוא רוצה שניפגש כמה חבר'ה לכוס קפה. יש לי ניסיון לא כל כך מוצלח עם מפגשי נוסטלגיה כאלה. אני תמיד מגיע אליהם עם ציפיות לחידוש קשרים, ותמיד מתאכזב כשזה לא קורה, כשזה מסתכם בהעלאת זכרונות מן העבר ובהשוואת הישגים עד להווה. בכל זאת, אני תמיד נענה להזמנות הללו. מין אופטימיות בסיסית שכזו.

איציק טלפן שוב אחרי כמה ימים ואמר שגם עופר יבוא. הופתעתי. כשלמדנו כולנו בתיכון, עופר היה ליגה מעלינו מבחינה חברתית, הוא היה מה"מקובלים". מה יש לעופר לחפש עם חבורת יורמים כמונו. במפגשי נוסטלגיה קודמים שהיו לי, שמעתי עליו. שמעתי שהוא התחתן עם החברה שלו מהתיכון ונהיה עורך דין מצליח. האמת, גם ראיתי אותו פעם בעזריאלי, חנוט בחליפה שחורה ועניבה. לא ניגשתי אליו. לשמחתי, גם הוא לא זיהה אותי.  במקרה שלו, לא הייתה לי שום ציפיה לחידוש הקשר. אבל החלטתי שלא אתן לנוכחותו להפריע לי  במפגש הזה.

המפגש התקיים ביום ששי בבוקר במרינה של הרצליה. היו לי בדרך פקקים, בגלל מרוץ רעננה שהתקיים באותו בוקר. יצא שהגעתי אחרון, כשהם כבר ישבו מסביב לשולחן עם ארוחות הבוקר שהזמינו. לחצתי ידיים, התיישבתי בכיסא ששמרו לי, וזרקתי כמה משפטי נימוס על הפקקים בדרך, על מזג האוויר המצויין ועל המרינה הנחמדה של הרצליה. אחר כך פשוט הקשבתי להם והייתי נחמד ומנומס כמו בפגישת עבודה. לא עבר זמן רב והבנתי מה עופר עושה שם: אשתו גוססת מסרטן, הטיפול בילדים עליו, והוא זקוק לתמיכה. לא משנה ממי.

אני לא יכול לומר שרחמיי נכמרו עליו. ההיסטוריה של עופר איתי הולכת יותר רחוק מאשר זו שיש לו עם איציק ועם אלכס. אני הייתי איתו בכיתה כבר מבית הספר היסודי, מכיתה ה'. עופר היה התלמיד הכי טוב בכיתה, ואני נחשבתי לילד הכי חכם בכיתה. זה יצר סוג של תחרות בינינו, תחרות שלא היה לי בה סיכוי. למרות שלא היה לי בה סיכוי, עופר לא ויתר על שום הזדמנות לקנטר אותי ולהקניט אותי. ומה שהיה גרוע בהרבה, הוא אהב לקנטר את אבא שלי, מנהל בית הספר היסודי שבו למד עופר עד כיתה ד'.

לעופר היה אוסף של סיפורים על התעלולים ומעשי הקונדס שתלמידיו של אבא עוללו לו. הוא היה שולף סיפור כזה במפגשים חברתיים ונהנה לראות אותי מתפתל. אני לא יודע כמה אמת הייתה בסיפורים האלה, וזה גם לא משנה. קהל השומעים (תמיד היה קהל) היה מגחך בהנאה, ואני הייתי מתחיל להזיע בנסיון להגן על כבודי וכבוד אבי. אני מניח, שהקריירה של עופר כעורך דין הרוויחה מהיכולת שלו להקניט ולקנטר את יריביו. השעה-וחצי-שעתיים שישבתי איתו סביב אותו שולחן הוכיחה לי, שהוא לא השתנה הרבה. הקפדתי לא לתת לו חומרים לעבוד איתם. לא לחשוף חולשות. ליצור את הרושם (שאינו בלתי נכון), שאני מתמודד באומץ עם כל הבעיות שיש לי. לרמוז על הישגים.

בערך בשתיים עשרה, עופר קם ואמר שהוא צריך ללכת. הוא היה שמח להישאר, אבל הוא עכשיו גם אבא וגם אמא, אתם יודעים. המשכנו לשבת שם עוד שעה ומשהו, מביטים בים וביאכטות, מדברים דיבורים של כלום. גם על עופר ואשתו החולה ריכלנו קצת. אני חושב שאלכס היה מאוהב בה פעם. היה לו צורך לדבר עליה. רק כשעמדנו ללכת והתחילו דיבורים על מפגש נוסף, הרגשתי בטוח מספיק כדי לומר לאלכס, שלא שכחתי לעופר על כל העלבונות שהטיח באבא שלי לאורך השנים.

נדמה לי שלא אמרתי גם שלא סלחתי. אולי בגלל הפיחות שחל בערך המילה הזו, השחיקה שחלה במשמעותה. אני משתדל לא להשתמש במלים שהפכו לקלישאות, ששוב אין לדעת מה משמעותן המדויקת. אבל הנה העניין: האיש לא השתנה. למרות השנים שעברו ולמרות האסון שהתרגש על משפחתו. אילו ביקש ממני סליחה, זה היה מביך אותי מאד. טוב שלא ביקש. יש לי מספיק על הראש גם בלעדיו.

פורסם ב מערב ראשון, עבודה

למה גברים נעלמים

28.2.2004

קיבלתי השבוע מסר כעוס ותוקפני, שהחזיר אותי עשרים שנה אחורה, לימיי ביחידת מערכות המידע של חיל האוויר. עברו שנתיים מאז הצטרפתי לקובי בצוות הסיסטם, ועכשיו היה תורי לקבל לצוות חייל חדש, שעתיד לבוא מקורס תיכנות. אמרו שהוא בן קיבוץ מהצפון, אמרו שהוא המצטיין של הקורס, אמרו עליו שהוא כלי כלי (היום קוראים לאחד כזה "תותח על"). ובחצי פה גם אמרו, שהוא התחיל לעשות בעיות למערכת, ומקווים שאצלנו זה יעבור לו. קובי היה בקורס קצינים, וזה היה טבעי שאני אחנוך את החדש בצוות.

עופר מצא חן בעיניי מהרגע הראשון. הוא היה שנון, הוא היה משכיל מאד, אחד שקרא הרבה וידע לצטט, הוא היה קרוב אלי בהשקפת עולמו. הוא היה מין דובי כזה, נמוך ושרירי, אדום פנים, ממושקף, חייכן. התחלתי לשתף אותו במשימה שהוטלה עלי באותה תקופה, ונוכחתי מיד שהוא באמת מבריק. הוא קלט מהר, עבד מהר. היה מאד כיף לעבוד איתו: רצו בדיחות, רצו סיפורים. הוא היה שוער בקבוצת הכדורמים של העמק. לחברה שלו קוראים שחר. יש לו שני אחיינים, שמתים עליו. ביום ששי רצים קטעים בחדר האוכל של הקיבוץ. אבא שלו הוא מנהל בכיר בתעשיה הקיבוצית,  וכתיכוניסט הוא בילה את החופשות ביחידת המחשב של המפעל הקיבוצי. גם דברים קשים, הוא סיפר בקלילות. הוריו התגרשו ואחר כך חזרו. אח שלו נפל במלחמה, וככה יצא, שלמרות כושרו הקרבי והיותו בן קיבוץ, הוא הגיע ליחידת תוכנה ולא לחי"ר.

אני הבנתי, שלא ייקח לו הרבה זמן לעבור אותי. אבל אמרתי, עדיף שיעבור אותי כזה בחור חמד, ולא איזה נאד נפוח עטור דרגות, מהסוג שהיה נפוץ ביחידה. עופר היה נשאר כל השבוע במגורי החוגרים בבסיס, בתנאים די מחורבנים, כמו כל הצפוניים, שלא הייתה להם משפחה במרכז. כך קרה, שעופר בילה שעות ארוכות במשרד, וההתקדמות המקצועית שלו הייתה מהירה. צריך גם לזכור, שאז לא היה מחשב בכל בית, והניסיון שעופר צבר ביחידת המחשב של המפעל נתן לו יתרון גדול. המשרד שלנו הפך לבית וועד לידידים של עופר, ועם כמה מהם התידדתי גם אני. בוקר אחד אמר לי אחד מהם, תשוש ומבואס אחרי שמירה, שלא הכל אצל עופר נוצץ כל כך. שיש לו קטעים ילדותיים מגעילים. החברה שלו, השחר הזאת שהוא מספר עליה ? זו חברת ילדות בכלל. נו טוב, הרהרתי, אף אחד לא מושלם. אני בטח שלא. נזכרתי, שראיתי פעם את עופר ממלא טופס בקשת העברה מהיחידה. קיוויתי שלא יאשרו לו אותה.

כשקובי חזר מקורס קצינים, הוא התאהב בעופר מיד. מאותן סיבות שבגללן התאהבתי בו אני, ומעוד כמה. גם קובי היה בקטע ספורטיבי: הוא הגיע ליחידה אחרי שדפק לעצמו את הברכיים באופן יסודי במשחקי כדורסל מאומצים. בימי הספורט של היחידה, שניהם הובילו את הגף שלנו להישגים מופלאים. קובי בא ממשפחה צפון תל אביבית, היה הרבה שנים בשומר הצעיר, לכן גם הצד הקיבוצי של עופר הקסים אותו. קובי הסתכל על עופר, וחשב שהוא רואה את עצמו. מכיוון שקובי מאד חיבב את עצמו, טבעי היה יחבב את עופר. האמת היא, שהדמיון היה חיצוני בלבד. מתחת לרוח ולצלצולים, קובי היה בחור טוב לב ונדיב. מצד שני, קובי לא היה איש מקצוע טוב, ועופר היה פי אלף יותר מבריק ממנו. קובי לא היה מודע לזה. עופר – כן.

התחילה תקופה של כמה חודשים, בה קובי היה עושה שגיאות, ועופר היה עולה עליהן. עופר היה מספר לי עליהן, ואני מניח שלא רק לי. התחלתי לשים לב, שאצל עופר העולם מתחלק לשתי קבוצות: אלה שהוא מעריך אותם, ואלה שהוא בז להם. את אלה שהוא בז להם, הוא היה משמיץ ומגדף חופשי. לפעמים פרץ למשרד סמוק פנים ומזיע והתחיל לצרוח. המטומטמים האלה! הוא כבר לא יכול איתם! הוא אמר להם ככה, והם עשו ככה! לא היו לעופר סמכויות פיקוד, אבל הוא ציפה שאנשים יעשו מה שהוא אומר, בתוקף הסמכות המקצועית שלו. הוא בז גם לרוב המפקדים, וגם אותם הוא הרבה להשמיץ. לעתים קרובות הסכמתי איתו. בעופר, אף אחד לא יכול היה לגעת: משפחה שכולה, אבא עם קשרים. וחוץ מזה, כולם ידעו איזה סוס עבודה מעולה הוא, ועופר ידע שהם יודעים. שלחו אותו לקורס קצינים, והוא סיים אותו בקלות.

תהיתי ביני לבין עצמי, כמה זמן ייקח עד שתתפוגג ההערכה המקצועית שרחש לי בהתחלה, והוא יתחיל לדבר גם אלי בגסות. פעם הוא ניסה איתי קטע מצ'ואיסטי כזה, מאלה שנהג להריץ עם קובי. הוא תפס אותי מאחורה בידיו החזקות, כך שלא יכולתי להשתחרר. לא חששתי שיפגע בי, אבל היה לי חשוב להבהיר, שאני לא פרטנר למשחקים כאלה. יחד עם זאת, לא רציתי להצטייר בעיניי הנוכחים כעוכר שמחות, אחד שלא מבין בדיחה. הפתרון שמצאתי היה לנשוך אותו. לא חזק, אבל שירגיש. עופר שחרר מיד את אחיזתו והכריז בדרמטיות מעושה: "אוי! הוא נושך! הוא נושך!". כולם צחקו. גם אני.

אבל לעבוד איתו, זה כבר נהיה לא נעים. לכל דרישה שלו היה צריך להסכים. כל ויכוח איתו היה צריך להסתיים בהודאה שהוא צודק ואני טועה. כשלא השתכנעתי בצדקתו, היו עיניו מצטמצמות בכעס, וטון דיבורו נעשה יותר ויותר תוקפני. המלים היו יוצאות מפיו כמו קליעים. מכיוון שהדברים לא נגעו אף פעם לעניינים חשובים באמת, חילוקי הדעות לא הובאו לידי הכרעה. הוא המשיך לנהוג לפי הבנתו, ואני לפי הבנתי. בסך הכל, העבודה נעשתה. אבל את רובה עשה עופר, ואני התחלתי להשתעמם. רציתי ללמוד נושאים חדשים, וביקשתי ממפקד הגף לעבור לצוות אחר. זה פתר לו בעיה אחרת, והוא הסכים בשמחה. כך המשכתי לשבת עם עופר במשרד, ולהינות מהצחוקים איתו, אבל כבר לא הייתי צריך ממש לעבוד איתו. קובי, מצידו, ביקש לעבור למטה חיל האוויר. אני חושב שגם הוא הרגיש פתאום מיותר וחסר יכולת ליד עופר, אבל גם הוא מצא נימוקים רציונליים אחרים למעבר שלו, כאלה שקשורים בפיתוח קריירה ניהולית. למה גברים נעלמים.

עכשיו עופר היה ראש הצוות. הצעירים, שהמשיכו להגיע בינתיים לגף, קיבלו את מנהיגותו ללא עוררין. מפקד הגף, בעצמו בחור מבריק, סימן אותו כיורש. עופר הכיר את כל הפעילויות של כל הצוותים ביחידה, ובכל נושא הייתה לו דעה מגובשת ומנומקת. הספקים, שתמיד רצו למכור ליחידה תוכנות חדשות, ידעו שכדאי לדבר עם עופר קודם כל. שאם ישכנעו אותו, הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שהתוכנה תירכש. וכולם ידעו, שאם מתעוררת תקלה מסובכת, היא תגיע בסוף לפתחו של עופר. רק שהם קיוו, שזה לא יגיע לידי כך. אף אחד לא אהב את ההתחממויות של עופר ואת התקפי הזעם הקדוש שלו. גם אני ספגתי פעם התקף כזה, סביב איזה עניין של נהלי דיווח בין הצוותים. "הכל אצלך הפוך!", הטיח בי עופר, "הכל אצלך הפוך!". אחר כך שמעתי מאחד הצעירים, שעופר נשבע לא לעבוד איתי יותר. מובן, שהשבועה התפוגגה יחד עם זעמו של עופר. כאן יש מקום לשאול, למה לא יזמתי איתו שיחה, ולא סגרנו עניין כמו שני מבוגרים. אז קודם כל, לא היינו שני מבוגרים. ושנית, וזה כבר במבט לאחור, ברור לי שהוא לא היה מקשיב, ולא היה מוכן לזוז מילימטר לכיוון שלי.

ובינתיים, גם עופר התחיל לחשוב על מעבר למטה חיל האוויר, לענף שאליו עבר קובי. אך מכיוון שלא הכשיר יורשים, לא רצו מפקדיו לוותר עליו. עכשיו התחיל עופר לעשות צרות. ההשמצות שלו נהיו גלויות ובוטות, והמריבות שלו עם קציני היחידה היו עכשיו יזומות ומתוכננות. הוא ידע, שלא יגעו בו לרעה. עכשיו הוא לא היה רק בנו-של ואח שכול, הוא היה גם קצין. כשחיילים עושים בעיות, זורקים אותם לכלא. כשקצינים עושים בעיות, מנסים להיפטר מהם בשקט, ועל זה בדיוק הייתה מבוססת האסטרטגיה של עופר.

צריך לומר, שמחוץ לשעות העבודה נשארנו ידידים. הוא התארח בביתנו, אנחנו התארחנו בקיבוץ שלו. המתלוננת הייתה כרוכה אחרי ההצחקות וההברקות שלו. הוא היה בחתונה שלנו, ושלוש שנים אחר כך, אנחנו נסענו לשלו, בקיבוץ. גם קובי היה שם, עם מי שהייתה אז חברתו. אני נשארתי עם קובי בקשר טלפוני, וגם הוא היה מבקר אצלנו לפעמים ונשאר לארוחת ערב. הוא תמיד היה שואל על עופר, ומוסר לו דרישת שלום. בערך באותו זמן שאני החלטתי לפרוש משירות הקבע, הצליח עופר סוף סוף לממש את תכניתו, ועבר מהיחידה לענף של קובי. אלא ששוב לא האריכה האידיליה ימים: תוך כמה חודשים מונה קובי למפקד של עופר. בהתחלה המשכתי לשמור עם שניהם על קשר טלפוני. קובי היה מספר לי איך הוא מנתב את האנרגיות של עופר לכיוונים מועילים. ועופר היה מספר לי כמה שקובי מטומטם, וכמה יצירתיות נדרשת כדי לתחמן אותו ולגרום לו לתת לעופר את ההוראות המתאימות. הנחיות, שעופר חשב לנכונות, כאלה שיאפשרו לעופר להוביל את חיל האוויר לאופקים טכנולוגיים חדשים.

בעצם, אין לסיפור הזה פואנטה. הקשר עם שניהם הלך ונחלש. כמה כבר אפשר לדבר על עבודה, כשכבר לא עובדים באותו מקום. עם קובי עוד יכולתי לדבר על זוגיות ועל הורות, וגם נפגשנו כמה פעמים עם המשפחות. אבל גם זה הלך והצטמצם כשקובי פרש מצה"ל, והתחיל לפתח קריירה ניהולית מצליחה בהייטק. עופר הספיק בינתיים לעבור לצפון תל אביב, להתחתן, להתחיל ללמוד, לפרוש מצה"ל, להפסיק ללמוד, להתגרש, להצטרף לחברה של קובי, לנסוע מטעמה לארצות הברית, ולהתחתן שם שוב. את כל זה שמעתי מקובי, בשיחות שיש לנו פעם פעמיים בשנה. שיחות, שעכשיו רק אני יוזם אותן.

על קובי אני לא מוותר. אני לא אתן לו להיעלם.