פורסם ב הייתה אחת

פגישת מחזור

02.05.2022

[1]

כבר כתבתי פה על כ', שהייתה בת מחזור שלי, ולמדה איתי באותו בית ספר מכיתה ו' עד כיתה ט', בכיתה ט' אף למדה איתי באותה כיתה. כתבתי עליה כשכתבתי על מלכות הכיתה שלנו, מ' ונ'. כתבתי עליה ביום הולדתי הארבעים ותשעה, כשכתבתי על שמונת האנשים שהכרתי ונולדו באותו תאריך כמוני. כתבתי עליה כשיצרה איתי קשר דרך אתר "חבר'ה" ונפגשנו. לאחר אותה פגישה, נשארנו בקשר טלפוני של פעם בשבועיים שלושה, שיחות שקיימנו בעיקר כשהייתי בנהיגה, בפקקים. אמנם כצעירים לא היינו חברים כל כך טובים, עם אח שלה הייתי אפילו מסוכסך, אך כמבוגרים מצאנו שפה משותפת. כ' הפרועה נעשתה בעלת בית. הייתה לה סוכנות ביטוח, היה לה בית, בעל וילדים בחולון. היא ידעה משהו על החיים, אורח חיי כגרוש לא איים עליה ולא הוציא ממנה ביקורת. עובדת היותה מבוגרת ממני בשנה, כמו כל בני המחזור שלי ביסודי ובתיכון, חדלה להיות משמעותית: היא כבר לא הסתכלה עלי מלמעלה. אבל, הריגוש שבחידוש הקשר פג, אני נכנסתי לפרק ב' שלי, ושיחותינו הטלפוניות נהיו פחות ופחות תכופות.  עדיין, ביום ההולדת המשותף שלנו, מישהו מאיתנו תמיד היה מתקשר לאחר, זו נהייתה מסורת.

והנה, באחת השיחות האלו, הייתה לה הודעה חגיגית. "תקשיב, חמוד", אמרה לי, "לרגל יום ההולדת החמישים של כולנו, אני רוצה לארגן פגישת מחזור של בוגרי בית הספר היסודי שלנו באשקלון, ואני צריכה את עזרתך". יום ההולדת החמישים שלהם עמד לחול רק בעוד שנתיים. אני, כאמור, לא עמדתי לחגוג חמישים יחד איתם, וממש לא בא לי על זה. לא בא לי לפגוש את הבנים שהציקו לי, לא בא לי לפגוש את הבנות שלא שמו עלי, לא בא לי שישאלו אותי על המשפחה שלי ועל העבודה שלי, שבגיל ארבעים ושבע כבר הבנתי ששתיהן אינן סיפור הצלחה גדול. לא בא לי לשמוע סיפורי הצלחה של אחרים, כגון זה של עופר. חששתי שמא יזכירו לי שגיאות שעשיתי אי אז, עלבונות שעלבתי ולא נשכחו מאז. ראיתי כבר די סרטים אמריקאים על פגישות מחזור, ושיערתי שזה מה שקורה בהן. מצד שני, בסרטים האלו תמיד הייתה הדמות של זה שלא הגיע לפגישה, לא היו לו תעצומות הנפש  כדי להתמודד עם עברו. לא רציתי להיות הדמות הזו. לא זו אף זו, נסיוני בייעוץ הדדי לימדני שמפגשים כאלו מזמנים הזדמנויות להתפתחות אישית, ושכאשר מגיעים למפגשים כאלו כחלק מן הצוות המארגן, זה אחרת מאשר לבוא כסתם ילד דחוי שבגר. שיערתי, שהזוגיות שאני נמצא בה משדרגת במשהו את מעמדי בהשוואה למה שהיה בימי בית הספר היסודי. וגם, אומרים לי שאני נראה טוב לגילי, וודאי גם זה עשוי לעזור. כל זה עבר לי בראש בזמן השיחה עם ידידתי החדשה-ישנה. היא שמעה שאני מהוסס, לא מתלהב, וכנראה חשבה שיש לה עסק עם לקוח שכבר כמעט החליט לקנות ממנה פוליסה, וזקוק רק לדחיפה אחרונה. אולי גם צדקה. היא נתנה לי את הנאום השמור עימה למקרים כאלה, ואצלי הצטללה החלטה. "בסדר", אמרתי לה, "אני איתך".

[2]

אשר יגורתי בא לי: כמה ימים חלפו, וכ' התקשרה והודיעה לי שהצוות המארגן ייפגש במשרד של עופר במגדלי עזריאלי, כדי להתניע את המהלך. כבר כתבתי כאן על ההיסטוריה העגומה שלי עם עופר, ברשומה שכתבתי על מפגש שאורגן לכבוד אלכס ועופר נכח בו. במקום העבודה הקודם שלי, יצא לי לשבת תקופה ארוכה במגדלי עזריאלי, וכך ראיתי פעם את עופר במתחם המזון של הקניון. הוא לבש חליפה שחורה ועניבה, ונלוו אליו גברים צעירים מאיתנו, גם הם לבושים כמוהו. לא ניגשתי אליו, וקיוויתי שגם הוא לא ראה אותי. אם יש מישהו שכילד כמהתי להוכיח לו שהצלחתי יותר ממנו, זה עופר. היות שהצלחתי פחות ממנו, רציתי שלפחות לא ידע על תבוסותיי. לא הייתי מופתע מכך שכ' פנתה דווקא אליו: היא ואחיה למדו יחד עם עופר עד כיתה ד' בבית הספר שניהל אבא באפרידר, הם גרו לא רחוק זה מזה אחרי שעברו לברנע, גם עופר וגם אחיה של כ' סבלו מאסטמה, ותמיד הנחתי שהיו בין שלושתם עוד קשרים שלא ידעתי עליהם. נו, מילא, עדיף שאתמודד עם החלק הכי קשה כבר בהתחלה. שאלתי את כ' מי עוד יהיה, והיא אמרה שגם רותי רוצה לבוא. היא תגיע מירושלים. גם עם רותי יש לי סיפור טעון, אבל פחות מאשר עם עופר. גם את הסיפור הזה עוד אכתוב פעם.

הפגישה נקבעה לשעות הבוקר המאוחרות של יום קיץ טיפוסי. התלבשתי באותו יום כמו שאני מתלבש בדרך כלל לעבודה, אבל הקפדתי לבחור חולצת פולו אדומה, שלדעתי מחמיאה לי במיוחד. יצאתי מהעבודה באמצע היום, ועליתי על אחד האוטובוסים למרכז עזריאלי, מרחק שלוש תחנות. השתדלתי לאחר קצת, כדי לא להיתקע עם עופר לבדי. עברתי את דלפק האבטחה של הבניין, עליתי במעלית, נכנסתי למשרד עורכי הדין, והזדהיתי בפני פקידת הקבלה. היא ידעה במה מדובר, קמה והובילה אותי לפינת המתנה, הציעה לעשות לי קפה. ביקשתי כוס מים, כמו שפעם הייתי עושה בריאיונות עבודה: לא מסרב, אבל נזהר לא להטריח. בפינת ההמתנה כבר ישבה רותי וחיכתה. זיהינו זה את זה מיד. רותי נראתה שמחה לפגוש אותי, לא אמרה מילה על ההיסטוריה הבעייתית המשותפת לנו. היות שכ' עדכנה אותי שרותי היא עכשיו פסיכואנליטיקאית מצליחה, לא התקשיתי לקשור איתה שיחה על חייה ועבודתה. הם אוהבים לדבר על עצמם, הפסיכולוגים. כעבור זמן לא רב יצא אלינו עופר, שאל אם דאגו לנו לשתיה, והוביל אותנו לחדר ישיבות ששריין לטובת הפגישה. שוב התנדבה רותי לדבר על חייה ועל עבודתה, על האתגר שבניהול קריירה בתל אביב ובירושלים, על בעיות התחבורה. סוף סוף הגיעה גם כ', ויכולנו לפנות לעניין שלשמו התכנסנו. כ' הביאה תמונת מחזור מסיום כיתה ח', והתחלנו לעבור על התמונות השחורות-לבנות, לראות את מי כל אחד מכיר, אולי מישהו מכיר מישהו שמכיר מישהו. תחת כל תמונה צוין שם המשפחה והאות הראשונה של השם הפרטי. להפתעתי, להפתעת כולנו, אני היחיד שזכר את השמות הפרטיים של כולם, אפילו של הילדים הכי שוליים והכי דחויים. עופר אמר שכן, תמיד היה לך זיכרון יוצא מהכלל, תמיד זכרת את כל השמות של כל שחקני הכדורגל בליגה. זו הייתה עקיצה, אבל העמדתי פנים שזו הייתה מחמאה ושאני מתמוגג ממנה.

כ' רשמה כל מה שהיה לארבעתנו לומר על כל אחד, ולקחה על עצמה ליצור קשר עם כולם, בעצמה או דרך מישהו. כמה ימים חלפו, וקיבלנו ממנה בדואר אלקטרוני גיליון אקסל. ברשימת הנמענים זיהיתי עוד אנשים שכ' גייסה לפרוייקט. גיוס משמעותי במיוחד הייתה שכנה שלי מרחוב הטייסים, שנשארה באשקלון ונהייתה מורה אחראית לטכנולוגיה בבית הספר שבו למדנו. שיערתי שנטלה חלק באיסוף המידע והזנתו לאקסל. בגיליון הופיעו כל השמות מתמונת המחזור, כולל שמות משפחה שהוחלפו בעקבות נישואין, ועוד פרטים שהתבררו על הדרך. רפרפתי על הגיליון ומצאתי שליד שמה של נ', אחת משתי מלכות הכיתה, צויין שהיא נפטרה. הייתי לבדי בבית כשפתחתי את הגיליון, כך שלא נדרשתי להעמיד פנים שאני מצטער.

זו הייתה השנה שבה הפייסבוק פרץ לחיינו, וכך, גם קבוצת פייסבוק נפתחה. חיפשתי בה את הפרופילים של הבנות שעניינו אותי, מקווה לגלות שאם לא נפטרו, לפחות התכערו והתמרטטו. ג' פרסמה בפרופיל שלה את העסק שלה כסוג של מטפלת זוגית, מה שהיה משעשע, לאור הסיפור ששמעתי עליה מאחותי. שמעתי, שג' נישאה לגבר שבביתו נתנה שירותי שמרטפות ושפרק את נישואיו כדי להיות איתה. אז עכשיו היא מטפלת זוגית. בפרופיל הייתה רק תמונת דיוקן מלוטשת, שלא ניתן היה ללמוד ממנה הרבה על איך ג' באמת נראית עכשיו.

ד' הייתה מגניבה מכדי שיהיה לה פייסבוק, ואילו ה', הפרופיל שלה שיקף יפה את הצלחותיה ואת עולמה העשיר. למען האמת, הצלחתה לא הייתה חידוש גמור בשבילי. לפני כמה שנים, כשכתבתי עליה פה בבלוג, חיפשתי את השם שלה בגוגל, ועלה לי סרטון של איזשהו ערוץ קבלה, שבו ראיינו אותה בנושא זוגיות בראי הרוחניות, או רוחניות בראי הזוגיות. גם היא הלכה לתחום הטיפול הזוגי והמשפחתי, אבל עליה זה דווקא ישב בול. היא לא השתנתה הרבה לעומת איך שזכרתי אותה, לא בפנים ולא בצורת הדיבור, רצינית ומיושבת. שלחתי לה בקשת חברות, והיא אישרה. קיבלתי בקשת חברות מחיים כגן, אולי הגרוע בבריוני הכיתה, שאת הצקותיו והרבצותיו זכרתי כאילו קרו אתמול, לא לפני ארבעים שנה. מה הסיפור שלו, הוא חושב אותי לחבר שלו? אולי הוא פשוט לא זוכר מה שעשה לי, כמו שלא זוכרים קופסת שימורים ריקה שבעטת בה במורד הרחוב לפני ארבעים שנה. בגיליון האקסל קראתי, שהוא עזב את הארץ ועבר לאמריקה. אישרתי את הבקשה, בתקווה לגלות שנכשל בעסקיו, הסתבך עם המאפיה, חלה במחלה נוראית, התגרש, נולד לו ילד עם צרכים מיוחדים. אבל הפרופיל שלו היה ריק, למעט תמונת פרופיל שבה הוא נראה ישוב לארוחה משפחתית רבת משתתפים במסעדה, מן הסתם מסעדה רוסית, ונראה מבסוט, עד כמה שיליד ברית המועצות מסוגל להיראות מבסוט. זיהיתי אותו בקלות, אף שהשמין קצת.

[3]

יום אחד כ' מתקשרת אלי, ומזמינה אותי להגיע לפגישה באשקלון, באחד מערבי אמצע השבוע, בסניף "ארקפה" במרכז המסחרי של שכונת אפרידר. המרכז המסחרי הזה נבנה היכן שפעם עמד קולנוע "רחל", סמוך לדירה הראשונה של משפחתנו בכיכר צפניה. הוא נבנה אחרי שעזבתי את אשקלון. אחרי שעזבתי, הייתי מגיע לאשקלון רק כדי לבקר את ההורים, ומכיוון שהדרך אל ביתם לא עברה דרך ככר צפניה, לא ראיתי את המרכז המסחרי בבנייתו. הביקורים אצל ההורים גם הרגילו אותי לזחילה בפקקים דרומה בשעות אחר הצהריים של אמצע השבוע. העדפתי לבקר אצלם בשבתות, אבל לפעמים היה צורך לשבת לצד מישהו מהם בבית החולים, וזה היה קורה בכל ימות השבוע. היה לי מוזר לעשות את המסלול הזה בלי להגיע בסיומו לבית, שעכשיו גרה בו אמא עם המטפלת שלה. גם הפעם דאגתי לא להיות מהראשונים שיגיעו למפגש, המצאתי לכ' סיפור על מטלה בעבודה שתאלץ אותי להישאר במשרד עד שעה מאוחרת, ובסיומה אבוא.

ואכן, כשטיפסתי במדרגות העץ לקומה השניה של בית הקפה, השמורה לאירועים פרטיים, כ' כבר ישבה שם סביב שולחן ארוך עם מגוייסיה החדשים, שכבר הספיקו להזמין וגם לחסל את המנות שהזמינו. עוד לא הספקתי לעלות את כל המדרגות, רק פלג גופי העליון הציץ מעליהן, וכבר הכריזה כ' בקול גדול ועולץ: "הנה גם שושן הגיע!". שאר הנוכחים נראו הרבה פחות עולצים, נראו כבויים ועייפים. זיהיתי מיד את מ', השותפה לכתר "מלכת הכיתה", וניחשתי שבאה יחד עם כ'. זיהיתי את עדנה, שלא השתנתה הרבה מאז כיתה ח', עדיין נראתה טוב. זכרתי היטב, אני עדיין זוכר, את מגע גופה בגופי בריקודי הסלואו של בית הספר היסודי. היא היחידה ששאלה אותי אם אני זוכר אותה. נדמה לי ששמחה כשאמרתי שכן.

היו גם שלושה גברים: מלך הכיתה פרוספר, חברו הטוב אורי, ועוד אחד שלא זיהיתי ברגע הראשון, כל כך השמין והתבלה, אבל כשדיבר, והוא דיבר הרבה, זיהיתי גם אותו: דני. לא היה צורך בסבב שמות. לחצתי ידיים לכולם, התיישבתי בכסא שכ' שמרה לי, והזמנתי קפה קטן. כ' המשיכה לקרוא שמות ולשאול מי יודע מה נהיה עם כל אחד. בתוך כך, הועלו זכרונות שנקשרו בשמות שהוזכרו, ונוספו פרטי מידע עדכניים. בהדרגה התברר, שפרוספר נשאר באשקלון, ושבאשקלון הוא עדיין מלך: הוא מכיר הרבה אנשים, הוא פוגש הרבה אנשים, הוא יכול להגיע להרבה מאלה שנשארו. גם אורי ועדנה נשארו באשקלון. עכשיו הבנתי מדוע נקבעה הפגישה נקבעה דווקא שם: רוב המוזמנים עדיין גרו שם. פרט למ' ולי, כולם היו תלמידים חלשים, שהלכו בסוף כיתה ח' או ט' לבית הספר החקלאי "כפר סילבר", ונשארו בדרום. מ' ואני היינו האשכנזים היחידים מסביב לשולחן. כשהייתי בבית הספר היסודי, לא ייחסתי לזה חשיבות. בגיל ארבעים ושבע, אחרי אחת עשרה שנים בייעוץ הדדי, כבר ידעתי לפרש מחדש כמה מאירועי ילדותי המצערים גם על הרקע הזה. לפיכך, גם במפגש הזה נזהרתי מאד בלשוני, כמו במפגש הקודם בתל אביב, אבל הפעם מן הסיבה ההפוכה: כדי לא להיות מואשם בהתנשאות.

[4]

ושוב כ' מתקשרת אלי, ומזמינה אותי להגיע למפגש באשקלון באחד מערבי אמצע השבוע. הפעם לא בבית קפה, אלא בביתו של ידידה קובי, שלמד איתה בבית הספר שניהל אבא, וגם אחר כך בבית הספר החקלאי. הפעם לא פגישת עבודה והכנה, אלא מפגש חברתי גרידא. כ' אמרה, שבני השכבה מבית הספר שניהל אבא שמעו שאנחנו מארגנים פגישת מחזור, והם רוצים גם. היא בקשה שניסע לשם ביחד. אם לפגוש את בני המחזור שלי מבית הספר בברנע ממש לא התחשק לי, לפגוש את תלמידיו של אבא בא לי עוד פחות. לא שכחתי את הבדיחות על חשבון אבא שנהנו לספר לי, לא שכחתי את כינויי הגנאי שהמציאו לו והטיחו בי, דבר לא שכחתי. ואף על פי כן, אספתי את כ' מהמקום שקבענו, והתגלגלתי איתה בפקקים דרומה. מדוע? מאותן סיבות עצמן: כדי להוכיח לעצמי שאני יכול, שאינני בורח. כדי לערוך מחדש את הסיפור שאני מספר לעצמי על ילדותי ונעוריי, בעזרת הכלים שהצטיידתי בהם בבגרותי.

ביום היעוד יצאתי מהמשרד בתל אביב אל מכוניתי, במכונית החלפתי את הבגדים שאני לובש לעבודה בבגדים קצת יותר יפים שהבאתי בשקית, ויצאתי לאסוף את כ' ממקום המפגש שקבענו. כרגיל, לקראת גשר ראשון לציון התחילו הפקקים. כ' סיימה את שיחות הטלפון שהיה לה לעשות, והתחלנו לדבר. בעיקר כ' דיברה, חלקה איתי פריטי מידע על בני המחזור שלנו, מהם שהיו לה עוד מימי בית הספר ומהם שליקטה בשבועות האחרונים, תוך כדי עבודה על הפרוייקט. אני הקפדתי על תגובות קצרות וחיוביות, תרגולת שרכשתי באחת עשרה שנותיי בייעוץ הדדי, ויישמתי ביחסיי עם אחיותיי ועם גרושתי. כבר שמתי לב, שביחסיי המתחדשים עם בנות כיתתי אני משחזר את יחסיי עם אחיותיי: מוציא מהם מה שאפשר להוציא, לא מתקומם לנוכח הפטרונות וההתנשאות, לא מאזכר את התקוממויותיי מן העבר ותוצאותיהן המעציבות.

קובי דווקא לא היה מהמלעיגים על אבא. אף שהיה תלמיד חלש, תמיד היה נחמד אלי. כ' ידעה לספר, שעכשיו שירת כקצין במשטרת ישראל, אחראי ליחידה טכנולוגית יוקרתית. חניתי ליד ביתו, שכבר למדתי מהאינטרנט שהוא קרוב לבית בו גדל, ושהוא צמוד לביתם של יוכבד ומשה גרוס, חבריו של אבא מפעם. הכנתי עצמי לאפשרות שאפגוש מי מהם ואולי יזהו אותי.  כילד, הייתי נגרר עם אבא לביקוריו אצל משה גרוס, וזכרתי איך נראה הבית מבפנים. קובי שיפץ את הבית שרכש, והוסיף לו מרפסת גדולה על חשבון הגינה. במרפסת הזו עמד המפגש להתקיים.

כ' החליפה נשיקות עם אשתו הנחמדה של קובי, ולקחה אותו הצידה להסתודד. בלית ברירה, יצאתי למרפסת הגדולה. כיסאות כתר פלסטיק לבנים היו מסודרים בה במעגל גדול, ובפינה עמד שולחן ריק, ממתין לתקרובות שיביאו האורחים. המרפסת הייתה ריקה, למעט גבר אחד מוזנח למראה שעמד בפינה ודיבר בטלפון. זיהיתי אותו מיד, וכשסיים את השיחה, ברכתי אותו בלבביות רבה ופצחתי איתו בשיחה. זה לא היה תלמיד לשעבר של אבא, אלא דווקא בוגר בית הספר שלנו, אברהם שמו. כ' סיפרה לי בזמן הנסיעה, שהוא היגר לדרום אפריקה, נמצא עכשיו בביקור בארץ, ומכיוון שלא התעתד להיות בארץ בתאריך של פגישת המחזור שלנו, היא הזמינה אותו למפגש הזה. הוא היה ילד שמנמן ועדין, עולה חדש מברית המועצות, שספג הצקות אלימות מצד בריוני הכיתה, וממני שמע לא מעט קינטורים והקנטות. נראה שהוא לא זכר את הקינטורים ההם, הוא שמח לדבר איתי.

לא שכל כך התעניינתי בסיפור חייו, אבל היה לי חשוב להיראות מקושר, להיראות כאילו אני נהנה, כבר מהרגע הראשון. הייתי מדבר עם כל מי שהיה מוכן לדבר איתי, ובלבד שלא אמצא עצמי במקום שהכרתי ממסיבות הכיתה של כיתה ח': לבד, בצד, מוחרם, דחוי. וכאילו שמע היקום את רחשי ליבי, שלח לי תזכורת, קרץ לי בעינו וגיחך: למרפסת נכנסה קארין, אחת הבנות היפות ביותר מהמחזור של קובי, שגם לקראת גיל חמישים עדיין נראתה מצויין. היא תרה במבטה את המרפסת, קלטה את שנינו, ומיד הסבה מבטה והשימה עצמה כאילו היא מתעסקת בטלפון שלה, אפילו שלום לא אמרה. אחר כך נכנסה חזרה לבית. אני חווה את היחס הזה לפעמים גם מהדודות והסבתות בריקודי עם, וגם שם אני צריך להזכיר לעצמי שאני כבר לא בכיתה ח'. "אל תיקח את זה אישי", אני ממלמל לעצמי מנטרה שלמדתי גם בטיפול וגם בייעוץ הדדי, "מי שלא רואה כמה אתה נפלא, הבעיה היא אצלו ולא אצלך".

לאט לאט התמלאה המרפסת. מצאתי עוד כמה אנשים להחליף איתם מילות נימוס, קלטתי עוד כמה שהסתכלו דרכי כאילו הייתי שקוף, צותתי לשיחות לא לי, והשתדלתי להיות ולהיראות משועשע, קליל. היה שם אחד, שכמו כ', יזם איתי פגישה בתחילת העשור הקודם, והקשר איתו ניתק כעבור מספר חודשים, כשנולד בנו השלישי. הייתה שם אחת שהיה לי איתה ריב גדול בתיכון, שאלה אם אני זוכר אותה, ומה מעשיי היום. הטון הפטרוני שלה לא נעם לי, אבל הייתי חייכן וחביב, כמו שאני עם האחיות שלי ועם המנהלים שלי בעבודה. כשחשתי שנגמרת לי הסבלנות אליה, הזכרתי את כ' ואת הפרוייקט שלנו, וזה סיים את השיחה. אף אחת לא באה לכאן כדי שיזכירו לה שיש מישהי יותר חשובה ומרכזית ממנה. כשהחלו האורחים להתפזר, באה כ' ואמרה לי שהיא מצאה מישהו אחר לחזור איתו לאזור המרכז, כך שאני משוחרר. ללא שהיות נפרדתי ממנה ומקובי, ויצאתי לנסיעה צפונה. צלצלתי לאהובה מהרכב, לכאורה כדי לעדכן אותה שאני בדרך הביתה, ולמעשה כדי להזכיר לעצמי שאני לא לבד בעולם, שיש אישה שלא רואה בי ילד קטן שאפשר להשתעשע בו עד שנמאס, ואז אפשר להעיף אותו. 

[5]

פגישת העבודה הבאה של הצוות המארגן התקיימה בבית של עופר, במושב בפאתי גוש דן. זה לא היה בית של נובורישים, אף שעופר בהחלט עשה את עושרו בשתי ידיו. זה היה בית ששידר כסף של אצולה ישנה, בנוי ומרוהט בטוב טעם, עומד על אחת מפיסות הנדל"ן היקרות במדינה. אשתו המתה של עופר, שהייתה בת של קבלן אשקלוני מצליח, גרה בבית כזה, באחת השכונות היותר טובות של אשקלון. הנחתי שהיא הייתה האחראית לתכנון ולעיצוב הבית והגינה. כשהתיישבנו בסלון, יצאה לרגע בתו המתבגרת של עופר מאחד החדרים והחליפה איתו כמה משפטים. כשיצאה, רותי הביעה התפעלות מכמה שהיא דומה לאימה המתה, שהייתה איתה ועם עופר בכיתת המגמה הביולוגית בתיכון. על השולחן בסלון נח ספרו החדש של קלוד לנצמן "הארנב מפטגוניה", פתוח באמצע ופניו כלפי מטה, נראה שעופר היה באמצע קריאתו. כשהיינו בבית ספר יסודי, תרבות גבוהה לא עניינה אותו עד כדי כך. יצא לי להיות כמה פעמים בדירה הקטנה של הוריו בברנע, לא ראיתי שם יותר מדי ספרים. שאלתי את עופר איך הספר, הוא אמר שמעניין מאד.

כ' עדכנה אותנו בקשר להצעות המחיר שקיבלה לקייטרינג לארוע, ומסרה שסוכם על קיום האירוע בחצר בית הספר שבו למדנו, ההיא שנעשתה מורה אחראית לטכנולוגיה תדאג לסידור המקום. האירוע נקבע ליום חמישי בערב, יומיים לפני יום הכיפורים שחל בשבת, כך שלא עמדו להיות לימודים למחרת. "אכן ימים נוראים", חשבתי לעצמי. כ' גם סיפרה גם על ההתקדמות בבירורי הפרטים ובמשלוח ההזמנות. התברר שלא כולם שמחים ומתרגשים לקראת המפגש: היה אחד, שאמר למי שפנה אליו, שימי בית הספר היסודי היו הימים הרעים בחייו, שהוא לא רוצה להיזכר בהם, ושהוא מבקש שלא יפנו אליו יותר. זכרתי במי מדובר: אחד מחבורת העולים מברית המועצות, ילד רזה ונמוך מאד. "אולי הוא גבה בינתיים", אמרה רותי, מנסה להקליל את האווירה. "גם אתה השתנית", אמר לי עופר, "רזית, בתור ילד היית … היית כזה … chabby". "כן", אמרתי, "מהרגע שיצאתי מהבית של אמא שלי השואתית, התחלתי לאכול לפי מה שהגוף של צריך". לעופר תמיד היו הערות נבזיות ביחס לצליאק שלי וללחם שאמא הייתה אופה לי מקמח שייבאה מאנגליה. צחוק הגורל, כמבוגר אובחן גם הוא לצליאק. ואילו אני, כמבוגר, למדתי להעמיד פנים שהערות כאלה לא מזיזות לי, ולהגיב עליהן תגובות שמוציאות אותי טוב: קליל, עליז, חמוד.

רותי שאלה את כ' מה בנוגע לקצת תוכן. אנשים יבואו, יאכלו, יפטפטו, אבל יצפו גם לאיזושהי תכנית. אני נזהרתי שלא לשאול את זה, כי זכרתי את האירועים בבית הספר שאני בניתי להם תכנית, וממש לא רציתי שזה יפול עלי הפעם. כ' אמרה שתהיה מצגת עם תמונות מפעם, תהיה במה, יהיה מיקרופון, קבעו עם המנהלת ועם שתי המחנכות שלנו שישתתפו באירוע וישאו דברים, ואחר כך מי שירצה יעלה וידבר, לא תהיה תכנית מובנית. רשמתי לעצמי, שעלי להכין לי איזה סיפור על עצמי מן העבר, למקרה שאתבקש לדבר למיקרופון הזה. סיפור שיוציא אותי קליל, עליז, חמוד. לא מריר ותאב נקמה כמו שאני באמת. כשהבנתי ששום תפקיד לא יוטל עלי, כי כ' כבר טיפלה בכל, רווח לי. החלטתי לעשות דבר שלמדתי לעשות בייעוץ הדדי, ושאותו כ' לא יכלה לעשות בעצמה: להעריך אותה. "יקירתי", אמרתי לה, "האנרגיות שלך פשוט מדהימות. היכולת שלך להניע אנשים, להניע אותנו, זה לא ייאמן. זה כמו במחשב, שספק הכח מפעיל את כל הרכיבים ובלעדיו הם לא יזוזו". לא סתם בחרתי בדימוי הזה, שמצד אחד יזכיר לנוכחים במה אני עוסק, ומצד שני לא יהיה מסובך מדי בשבילם. השתמשתי בו הרבה בדייטים ראשונים שעשיתי, כדי להרשים נשים. "המעבד!", קרא עופר, "היא המעבד!". כ' התענגה על ההערכה, ולא רצתה להישאר חייבת: "אבל גם אתה", אמרה לי בעליצות, "מה היינו עושים בלי הזיכרון שלך, איך אתה זוכר דברים שקרו לפני ארבעים שנה בכזו צלילות, מהמם". "כן", חזרתי לדימוי שלי, "אני ההארד דיסק".

מכאן עברנו לדבר על המנהלת והמחנכות שלנו, מה נהיה איתן מאז. אילנה היפה, המחנכת של כ' ושל רותי, עזבה את ההוראה וכיום היא דוברת בית החולים "ברזילי" באשקלון. עירית, המחנכת שלי ושל עופר, היא קיבלה ניהול של התיכון לפקידות בעיר, זה שג' הלכה אליו. "איך שהיא לא סבלה אותי, אין לכם מושג", אמרתי. סיפרתי להם על שני המפגשים הבלתי נעימים שהיו לי עם עירית בתיכון ובאוניברסיטה. "מה?", נדהמה רותי, "מה היה לא לסבול בקשר אליך? היית כזה ילד חמוד!". עופר הזכיר לה, שהייתי ילד שאוהב לשאול שאלות ולאתגר, ולא כל המורים אוהבים את זה. אני נדהמתי לי בשקט מזה, שרותי לא זכרה איך גם היא לא סבלה אותי מכיתה ח' ואילך, בתקופה בה חלה ההידרדרות בקשר שלי עם ה'. וואלאק, פסיכואנליטיקאית מובילה ומוערכת שכמוך, גם את לא זוכרת כלום? ואולי לא הייתי די משמעותי בשבילך כדי שתדברי עלי עם המטפלים שלך, ותיזכרי. או אולי קנית את העמדת הפנים שטרחתי להעמיד כמבוגר, וגזרת ממנה את האופן שבו בחרת לזכור את הילד שהייתי. לא הפסקתי לחשוב על זה בזמן הנסיעה הקצרה הביתה: הם לא זוכרים כלום. רק אני זוכר.

[6]

כאמור, זו הייתה התקופה שבה פרץ הפייסבוק לחיינו. בחודשים שבהם התארגן המפגש, נקבע ונדחה ונקבע ונדחה, קיבלתי הצעת חברות בפייסבוק מאלכס, שהיה חבר קרוב שלי מכיתה ג' עד כיתה ה', ואחר כך שוב מכיתה ט' עד אמצע י"א. בכיתה ו' שובץ לכיתה המקבילה, ובסוף כיתה ו' ביקש מהוריו לעבור מבית הספר שלנו בברנע לבית הספר הקודם שלנו באפרידר, שם העביר את ז' ואת ח'. חברותנו הייתה רצופת מריבות והתנתקויות, שבמהלך אחת הארוכות והמרות בהן, כבר בכיתה י"א, ירד אלכס עם משפחתו לאמריקה. כשלמדתי באוניברסיטה וגרתי בבאר שבע, דיווחה לי אימי שאלכס הופיע על סף ביתנו ושאל עלי. עשרים ומשהו שנה עברו, ושוב נקרתה לי הזדמנות לפגוש אותו. בביקור נוסף שלו בארץ, חבר משותף, שנשאר איתו בקשר, ארגן לו פגישה עם כמה חברים, וטלפן להזמין אותי. הפעם נעניתי, בדיוק מאותן סיבות שבגללן נפגשתי עם כ', הסיבות שבגללן זרמתי עם המיזם הזה שלה. להפתעתי, המפגש היה נעים. גם אלכס ספג כמה חבטות בחייו, ואולי בגללן כבר לא זיהיתי אצלו את אותה חלקלקות מניפולטיבית שהייתה לו כמתבגר. היות שכך, לא התלבטתי יותר מדי לפני שאשרתי את בקשת החברות שלו. מהפייסבוק למדתי, שהוא נהיה פרופסור ליישוב סכסוכים באוניברסיטה אמריקאית זוטרה. ואז הוא שוב הגיע לארץ, יצר אתי קשר והציע שניפגש. הזמנתי אותו להגיע לבית קפה היפסטרי מחוץ למקום העבודה שלי, מקום שבו נהגתי לפגוש לקפה מכרים ובני משפחה שהזדמנו לתל אביב ורצו לפגוש אותי. אלכס נראה הרבה יותר טוב מאשר במפגש לפני שלוש שנים: הוא רזה, הסיר את הזקן, ענד משקפי קרן אופנתיים והיה לבוש אלגנטי. גם הפעם נעמה לי חברתו. הוא חלק איתי פרטים מהטיפול שהוא עובר, טיפול שחזר ליחסים שהיו לו עם אמו, אותה זכרתי היטב. הוא הקשיב בתשומת לב למה שאני בחרתי לשתף איתו, לא נתן עצות, לא התנשא ולא מרח אותי בשבחים ריקים כנהוג אצל האמריקנים.

היות שאלכס לא סיים איתנו את כתה ח', הוא לא היה בתמונת המחזור, ולכן גם לא באקסל שהוכן לקראת פגישת המחזור. יום אחד, בעקבות סטטוס שפרסם בפייסבוק, עלה בדעתי להזמין אותו. בחודשים שעברו מאז פנתה אלי כ' לראשונה, חשתי שאחרים דחקו את מקומי בצוות המארגן, באו ונעמדו ביני לבין כ'. חשבתי שיהיה טוב בשבילי להגיע למפגש עם עוד מישהו, שיהיה קצת בצד שלי, לפחות ברגעים הראשונים. שלחתי לו במייל את ההזמנה היפה, וכתבתי לו שאם הוא במקרה בארץ בתאריך הזה, אולי ירצה לבוא. בתחילה כתב לי אלכס שהוא עוד לא יודע מה קורה איתו באוקטובר, אבל אחר כך הודיע לי שיבוא במיוחד למפגש הזה, הזדמנות של פעם בחיים לדבריו. הוא שאל אם זה בסדר מצדי שהוא ייסע איתי, והסכמתי בשמחה. כשהיינו ילדים, סירוב שלי לתנאים שלו היה מוביל למריבה עתירת דרמה. כדי לוודא שאיני משחזר איתו את דפוס היחסים מפעם, לא חיכיתי שיודיע לי מאיפה לאסוף אותו. הודעתי לו שאמתין לו בחניון תחנת הרכבת של תל אביב והודעתי לו את השעה. הוא לא התווכח ולא התמקח. ניצחתי.

היום הגדול הגיע. הקדמתי לחזור מהעבודה הביתה, נחתי והתרעננתי, נסעתי לתל אביב והתמקמתי בחניון כמה דקות לפני השעה שקבענו. כבר ירדה החשכה. אלכס לא היה שם. גם לטלפון לא ענה. חיכיתי וחיכיתי, וכבר התחלתי לגלגל בראש סרט שבו הוא מעניש אותי על דעתנותי: חשבת שאתה תקבע מתי לנסוע? אהה, אני אקבע לך. זכרתי מה שלמדתי מהמטפל שלי על דינמיקות שרוחשות בקביעת דייטים, והחלטתי שאם הוא לא מגיע תוך חצי שעה מהזמן שקבענו, אני נוסע בלעדיו. למרבה המזל, הוא הופיע בין המכוניות החונות לפני המועד האחרון שקצבתי, ממלמל טרוניות על הפקקים של תל אביב ועל נהגי המוניות שלה. גם כעת הוא היה לבוש אלגנטי, כיאה לפרופסר באוניברסיטה אמריקאית. הוא התיישב לצדי, ויצאנו מהחניון הישר אל הפקק הגדול של יום חמישי בערב לכיוון אשקלון. כל הדרך דיברנו, ודווקא לא על הזכרונות מפעם, זו הייתה שיחה בין שני גברים במחצית חייהם, על נושאים שבין העולם לבינם. היות שבעיית הפקקים הוטחה בפרצופנו, השיחה גלשה גם לבעיות אחרות של מדינת ישראל. כשהיינו נערים, אני הייתי בשמאל, ואלכס היה בימין. כעת נוכחתי, שבשנים שעשה בארה"ב, אלכס עשה דרך ארוכה שמאלה, וכעת היו דעותיו ליברליות מאלה שלי, אם כי עדיין בגבולות הציונות. הוא כבר לא דיבר בסיסמאות כפי שעשה כנער. גם אני לא, מן הסתם. בתום זחילה ארוכה ומפרכת בפקקים, שנמשכה כמעט שעתיים, נחתנו במגרש החניה הישן של בית הספר היסודי שלנו.

[7]

בית הספר שלנו היה ונשאר מבנה חד קומתי, מוגבה מעט מעל סביבתו. טיפסנו בגרם המדרגות הרחב אל רחבת הכניסה, שעליה היו מתקיימים טקסי חג וימי זיכרון. נכנסנו בדלת הזכוכית הגדולה אל אולם הכניסה לבית הספר. האולם היה ריק, לא היה שילוט, אבל שמענו המולת בני אדם מכיוון הפאטיו, ופנינו לשם. היות שאיחרנו אפילו יותר מכפי שהתכוונתי, הפאטיו היה כבר מלא בני אדם. מימיננו עמדה במה קטנה ועליה ציוד הגברה. משמאלנו עמדו שורות של כיסאות בית ספר, שפנו אל הבמה. מעבר להם השתרעה החצר, עד הגדר החיצונית הגבוהה של בית הספר. הגדר לא הייתה שם כשלמדנו בבית הספר, מן הסתם נוספה בזמן האינתיפאדות. מקצת הנוכחים הצטופפו במעבר בין הכיסאות לבין קיר המבנה שבו למדנו בכיתה ה', המבנה שממנו התחיל בית הספר. המנהלת והמחנכת שלי עירית עמדו ליד הקיר, לבושות שמלות קיציות שחורות. אחרים התגודדו חבורות חבורות במרחב שנותר בין שורת הכיסאות האחרונה לבין הגדר. בקצה הרחבה עמדו כמה שולחנות פלסטיק, שעליהם סודרה התקרובת: ארוחה חמה בסטנדרט של חדר אוכל מוסדי, עלובה מאין כמוה למראה. לא היה מסך עם מצגת, לא היו פרגודים עם תמונות ומזכרות עליהם, כלום. אבל מזג האוויר היה מצויין, ערב נעים של תקופת המעבר מקיץ לחורף. מיד כשנכנסנו, אלכס ניתק ממני ונבלע באחת החבורות. תרתי בעיניי אחר כ', ראיתי אותה מתרוצצת בין האנשים, עסוקה מעל הראש בסידורים. חיכיתי עד שצדתי את מבטה, ונופפתי לה בידי. היא נופפה לי חזרה. הבנתי שהיא לא צריכה עזרה, גם קצת בושתי באיחור שלנו. החלטתי להניח לה, להתמודד לבדי.

הראשון שהבחין בי וניגש אלי היה אלי, שהיה אחד הילדים היותר אומללים במחזור שלנו: נמוך ורזה, חזותו בלתי מרשימה בלשון המעטה, מבוגר מכולם בשנה, תלמיד חלש ממשפחה חלשה, חסר כל כישורים אתלטיים, וכמובן, מזרחי. מהפייסבוק למדתי שרזה הוא כבר לא, ושכעת הוא קצין במשטרת אשקלון. "אה, הגעת!", קרא אלי בקול צרוד ובשמחה מופגנת. "אלי!", זייפתי עליצות, "מה נשמע, איזה כייף להיפגש אחרי כל השנים האלה". אלי הנהן והמשיך לחייך בשביעות רצון. "ישבנו יחד בכיתה ח'", הזכרתי לו. לא הזכרתי לו את השמות ההיתוליים שהייתי ממציא לו, ודרכים אחרות בהן נהגתי להקניט אותו. "היית ילד חכם", אמר לי. אני לא אוהב כשדוחקים אותי למגירה הזו.  "אני עדיין חכם", עניתי בחיוך מעושה. ניסיתי להתעניין בעבודתו במשטרה, אבל זה לא ממש תפס, והשתררה שתיקה. "אני אלך להגיד שלום למחנכות", אמרתי בסוף, וניתקתי ממנו.

קלטתי מן העבר השני של שורות הכיסאות את אילנה היפה, מחנכת הכיתה המקבילה, ואת ה', שלמדה בכיתה המקבילה. את שתי אלה דווקא רציתי לפגוש. אילנה היפה כבר לא הייתה כל כך יפה, גם ה' הזקינה והתרפטה מאז ראיתי אותה באותו סרטון של ערוץ הקבלה. פסעתי אליהן, ברכתי אותן, ולאחר הסמולטוק הרגיל, פתחה ה' ואמרה לי: "אותך הכי רציתי לפגוש! אתה היית כזה ילד רציני, שלקח את החיים שלו ברצינות, תמיד ידעתי שתצליח". אני? להצליח? בתור התחלה, לא הצלחתי איתך, איך את לא זוכרת את זה. סיפרתי לה שראיתי את הסרטון ההוא שלה, והחמאתי לה על ההופעה שלה בו. כמובן, אמרתי שנתקלתי בו במקרה, לא הודיתי שחיפשתי את השם שלה וזה מה שעלה. "זה נראה לי מאד מתאים שאת תרצי לעזור לאנשים, אמרתי לה, "ככה זכרתי אותך". זה דווקא לא היה שקר. ה' חייכה במבוכה, ואמרה שמוזר לה שאנשים עוד רואים את הסרטון הזה. כעת פניתי לאילנה, שלימדה את הכיתה שלנו ספרות ולשון, ואמרתי לה: "את היית המורה היחידה בבית הספר שראתה אותי וקיבלה אותי כמו שאני". זה היה חצי נכון: אילנה באמת ראתה אותי, אבל היא הגיעה לבית הספר רק באמצע כיתה ז', ולפניה היו גם מורות אחרות שראו אותי וגילו כלפיי נדיבות. "איך אפשר היה לא לראות אותך!", קראה אילנה, שקולה צרוב הסיגריות דווקא לא השתנה מאז, "היית ילד כל כך מיוחד!". מפיה, זה דווקא נשמע כמו מחמאה.

לאחר שסימנתי וי על המפגש שרציתי בו, חשתי שהגיע הזמן למפגש שלא רציתי בו. ניגשתי אל המנהלת ואל עירית המחנכת, בירכתי אותן לשלום ולחצתי איתן ידיים. המנהלת תלתה בי מבט חמור ושאלה אותי בקול רציני מה שלום אמא. אף שלא היה ברור אם המנהלת עדיין גרה באשקלון, היה ברור שהיא מעודכנת במצבם של עמיתיה לשעבר ושל אלמנותיהם. סיפרתי לה על ההתארגנות של אחיותיי ושלי לטיפול באמא, משתדל להדגיש את הצדדים החיוביים והקונסטרוקטיביים בסיפור. "אתה יודע מה אני זוכרת ממך?!", קראה המחנכת שלנו פתאום, "אני זוכרת שאמא שלך הייתה באה לבית ספר להגיד לנו שנשמור עליך, שלא תאכל שום דבר עם קמח!". ידעתי שאמי נהגה לעשות זאת, והתביישתי בזה. נו, מילא, טוב שהמחנכת לא זוכרת אינצידנטים יותר מכוערים שהיו לי איתה בשנתיים שהיא חינכה אותנו, וגם אחר כך. "אמא שלי באמת הייתה תמיד מסורה אלינו, לאחיות שלי ואליי", עניתי. השתררה שתיקה. מה עוד יש להגיד. העברתי מבט לרוחב החצר, חיפשתי את אלכס.

נדמה לי שראיתי את מכלוף מגניב אלי מבט שוטם, לפני שהסב את פניו לחבורה הקטנה שעמד בתוכה. בכיתה ח', מכלוף חבר לחיים כגן, וביחד היו אורבים לי ומשפילים אותי, לפעמים גם מרביצים קצת. כמבוגר, בעקבות העבודה בייעוץ הדדי, הבנתי שאצל מכלוף זו לא הייתה נטייה טבעית לבריונות כמו אצל חיים כגן, זה היה זעם מעמדי. מאי שם צצה כ', והתלוננה שקר לה. היא לבשה שמלת ערב חושפת כתפיים. אמרתי לה שיש לי במכונית מעיל ספורט ישן ודק, אבל לא נראה לי שהוא יחמיא לה. "תביא, תביא", אמרה. נכנסתי למבנה בית הספר, והלכתי לכיוון החניה. במבואה, חלפתי על פני ארבע נשים שעמדו זו עם זו, ממש כאילו היו תלמידות בהפסקה. ארבעתן גרו פעם יחד איתי ברחוב הטייסים, ג' אפילו גרה בבניין שלי, בקומה שלי. "שלום שכנות שלי!", קראתי לעברן תוך כדי הליכה. אף אחת לא ענתה, וג' נעצה בי מבט עויין, שיהיה לי ברור שזה לא שהיא לא הבחינה בי. האם העוינות שלה ושל מכלוף הייתה מכוונת אל הילד שזכרו מימי בית הספר, או אל הגבר שראו באותו ערב? לא נעצרתי לברר. אני משער שגם וגם.

כשחזרתי לפאטיו עם המעיל, כ' כבר עמדה על הבמה הקטנה, עם המיקרופון ביד. היא ביקשה מכולם להתיישב במקומות, הזמינה את המנהלת לשאת דברים, ואמרה שאחר כך, המיקרופון יישאר פה, ומי שירצה יוכל לעלות ולדבר. כ' ירדה מהבמה, לקחה את המעיל שהבאתי לה, והמשיכה למטלת הארגון הבאה שלה. המנהלת עלתה לבמה ונשאה דברים באזנינו. דיברה על כמה הייתה מודאגת בקשר אלינו, איך בעלה הנהדר הרגיע אותה שיהיה בסדר, כולנו נלך לצבא ויעשו מאיתנו בני אדם, והנה, כולנו כאן הערב, באמת נעשינו בני אדם. המנהלת שלנו הייתה אישה איומה, אבל תמיד ידעה לדבר לפני קהל, וכולנו הקשבנו בדממה,מרותקים. בסיום דבריה אמרה, שהיא והמחנכות תפרושנה עכשיו מהארוע, כדי שנוכל להרגיש חופשיים לדבר גם עליהן. ובאמת, בסיפור הקטן שהכנתי על עצמי היה תפקיד גם למנהלת. אמנם לא כזה שאינו מכבד אותה, אבל שמחתי על עזיבתה, חששתי שמא היא זוכרת את האירוע עליו התכוננתי לדבר, ויהיו לה הערות ותיקונים. זה היה סיפור על הבוקר שבו נכנסה אחות בית הספר לכיתה בלוויית רופא, שעמד להעביר שיעור חינוך מיני בלוויית שקפים. סיפור חמוד, שמטרתו הייתה להציגני כמי שהיה ילד חמוד, תאב ידע, שאמנם לא תמיד הבין מה מתאים להגיד מתי, אבל ממרחק הזמן, זה וודאי נסלח.

המשכנו לשבת בשקט מול הבמה הריקה,  והנה עלתה עליה ד', כוכבת הטקסים הכיתתיים והבית ספריים. האמת, הופתעתי כששמעתי שבכוונתה לבוא למפגש. אם יש מישהי שהייתי בטוח שתצליח בגדול, שתכבוש את תל אביב ואחר כך את ניו יורק, זו ד' המוכשרת, האמנותית, הפרועה. מה לה ולנוסטלגיה הדביקה הזו? והנה היא פה, ואפילו נראית לא רע לגילה. ד' נטלה את המיקרופון, וליהגה לתוכו בהתרגשות טכסט קצר. דבריה היו מבולבלים, לא הבנתי מה ניסתה לומר. אולי התרגשה. אחריה עלה מושה, גם בדבריו לא הצלחתי למצוא את הפואנטה. שלישית עלתה ג'. הו, ג' הגיעה מוכנה לאירוע. תחילה הזכירה לכולנו כיצד ד' גזלה ממנה את מעמד כוכבת הטקסים והמסכתות לחגים ולימי הזיכרון, אחר כך התוודתה על הקראש שהיה לה על עופר בשנות בית הספר היסודי. "למה לא אמרת כלום?", צעק לה עופר מהקהל. אני משער שהוא ידע היטב מדוע היא לא אמרה כלום: הוא היה ליגה מעליה, ובחיים לא היה מסכים להיות בן הזוג שלה. גם ג' ידעה את זה, ואני מעריך שאמרה את מה שאמרה כדי להעביר מסר לפיו כבוגרים – הם כן באותה ליגה. אולי גם שמעה שעופר התאלמן, וחשבה שזו דרך טובה להכניס לו לראש רעיונות בקשר אליה. עידון לא היה אף פעם הצד החזק שלה, גם בושה לא הייתה לה כבר בימי בית הספר היסודי. אחרי שלושת אלה כבר לא עלה אף אחד, והחלטתי שגם אני לא אעלה. לא אשתמש בסיפור שהכנתי, לא אמשוך אלי תשומת לב מיותרת.

[8]

משהבינו הנוכחים שהתכנית האמנותית הסתיימה מוקדם מהצפוי, החלו קמים וחזרו לשוטט ברחבה, מתגודדים ומפטפטים. שוב חיפשתי את אלכס, ושוב לא מצאתי. התחלתי משוטט בין החבורות, כמו נווד במעשיה פיקארסקית, מנסה ליצור קשר עין, מחפש מי ירצה לדבר איתי. הנה עוד מיומנות שחסרה לי כילד, שלמדתי בטיפול, ותרגלתי במפגשי פנויים-פנויות ובסדנאות ייעוץ הדדי: לחפש את הקשר, לחפש את הדיאלוג, גם אצל האנשים שנראים לי מתחת לרמה שלי, כי מכל קשר ומכל מפגש אפשר להפיק משהו.

שיטוטיי הובילו אותי לחבורת נשים, שהתגודדו סביב נדיה. נדיה הייתה אחת מילדי עליית שנות השבעים מברית המועצות שהגיעו אלינו בכיתה ה'. היא הייתה התלמידה המצטיינת ביניהם, השתלטה במהירות על השפה והתבלטה במתימטיקה. כשכבר היינו בתיכון, בא אלי אלכס יום אחד, ובעיניים בורקות מהתלהבות סיפר לי על אחד האתלטים הפופולאריים בכיתה, ששכנע את נדיה למצוץ לו. זה התחיל מזה שהיא הסכימה לעזור לו במתימטיקה, המשיך להתאהבות שלה בו, והגיע למציצה. הסיפור התפשט במהירות בשכבה. אלכס ואני הצקנו לנדיה ברמיזות מכוערות, הבנות גוננו עליה, לבסוף נשכח כל הסיפור. ועדיין, שמתי לב שהנשים שהתקבצו סביב נדיה היו כולן ילדות דחויות שבגרו. פתחתי עם נדיה בשיחה על החוויה שלה במעבר מלנינגראד המעטירה לשיכון העולים באשקלון, ממערכת החינוך הסובייטית לזו הישראלית. היא סיפרה שהיא עבדה כל השנים כאחות חדר לידה בבית החולים באשקלון, אבל בשנים האחרונות היא מתעסקת בעיקר ברוחניקיות. היא שהשתמשה במילה הזו, רוחניקיות. כשששמעה במה אני עוסק, אמרה שכבר בבית הספר הייתי חנון. אני שונא את המלה הזו, המתייחסת לגברים שגבריותם טעונה הוכחה. אבל העמדתי פנים שאני משועשע, אמרתי לה שנשארתי חנון עד היום. למעשה, זה המסר שרציתי שיעלה מהסיפור שהכנתי ולא השתמשתי בו: שאני אוהב את הילד שהייתי, ושלא השתניתי הרבה מאז. אבל לומר את זה על עצמי זה דבר אחד, ולשמוע את זה מנדיה המוצצת, זה דבר שני.    

ניתקתי מחבורת הדחויות, המשכתי לשוטט ברחבה, ונתקלתי בנועם. נועם גר קומה מתחתיי, היה בן למשפחה חזקה יחסית, שהקנתה לו בטחון עצמי ניכר, אבל התקשה בלימודים, כנראה הייתה לו הפרעת למידה שלא ידעו אז לאבחן. נועם היה שמנמן ונעדר יכולות אתלטיות, לכן היה גם הוא ילד דחוי. מערכת היחסים שהייתה לי איתו, בדומה לזו שהייתה לי עם אלכס, הייתה חברות קרובה מנוקדת בתקופות ארוכות של ריב, של "ברוגז". פתחתי איתו בשיחה, והוא סיפר לי שיש לו חברה להפצת מגזינים כלכליים-עסקיים למנהלים בכירים במשק. כששמע היכן אני עובד, נקב בשם המנכ"ל שלנו ובשמות המגזינים שהוא מקבל באורח סדיר מהשליחים של נועם. "מתי תביא גם לי מגזין?", ניסיתי להתלוצץ איתו. "קודם תהיה מנכ"ל", ענה לי בזלזול יהיר, שהזכיר לי מאד את הטון שלו מפעם. "לא, לא", מיהרתי להעמיד פנים משועשעות, "אני, טוב לי ככה, בשקט שלי".

הנוכחות ברחבה נהייתה דלילה יותר. שיערתי, שהיו שהבינו שהתכנית האמנותית הסתיימה, והחליטו לפרוש. אני, עוד לא הייתי מוכן לפרוש. השתעממתי, אבל עדיין האמנתי שמשהו יכול לקרות. האמנתי, שהקשר שבניתי עם כ' יוכל להרוויח מזה שאשאר שם ואסייע כמיטב יכולתי. מזווית העין, ראיתי את ד' עומדת שעונה על גדר בית הספר ומעשנת. נו, חשבתי, הנה דרך להעביר פה עוד קצת זמן. עם ד' האמנותית והמרדנית, משעמם לא יהיה. אלך ואספר לד' על ייעוץ הדדי, זה נושא שאני יכול לדבר עליו באריכות בלי לשעמם את עצמי, עשיתי את זה לא פעם בשנות הדייטים שלי. אולי ד' תאות לספר לי מה עבר עליה מאז נפגשנו בפעם האחרונה בדירה שלה בתל אביב, כשהייתי בתחילת השירות הצבאי שלי. קריירה, רומאנים, משפחה, אנא עארף. יראו אותנו בני כיתתנו וייזכרו, שכבר בימי בית הספר היו לשני אלה שיחות ברומו של עולם, והנה, הם ממשיכים היכן שהפסיקו, כל כך חמוד. הלכתי לעמוד לצד ד', והחמאתי לה על האומץ שהיה לה לקום ולדבר מול כולם. תכננתי להמשיך משם לדיבור על הדינמיקות שראינו הערב, ומשם להמשיך להרצאת מבוא של ייעוץ הדדי. לא הספקתי. כבר במשפט השלישי או הרביעי, ד' קטעה אותי והתחילה לחרטט על איזשהם "הם" מיסתוריים, שמשתלטים לאנשים על המחשבות והרגשות, מורידים אותם על ברכיהם, בפרט את אלה שהתכנסו פה הערב. לרגע חשבתי שאולי היא מתלוצצת, אבל לא, היא הייתה רצינית עם הנאראטיב הפרנואידי שלה. אולי הסמים שצרכה לאורך חייה דפקו לה משהו במח? נזכרתי, שגם אז, בפגישתנו האחרונה, כמעט שלושים שנה קודם לכן, משהו אצלה נשמע מוזר. ניסיתי לומר משהו על זה שיש בעולם גם אנשים טובים, ויש בשביל מה לחיות. אכזבה החלה מסתמנת על פניה של ד'. "דווקא אתה, תמיד חשבתי שעליך הם לא הצליחו להשתלט", אמרה. קלטתי שהיא נאטמת, וגנזתי את התכנית לדבר על ייעוץ הדדי. עודדתי את ד' להמשיך לדבר על ה"הם" האלה שלה, ושאלתי אותה מדוע חשבה שדווקא עלי דילגו. "לא יודעת", אמרה, "הרגשתי, שאתה לא נכנעת". את עושה צחוק, תהיתי, אני נכנעתי עוד הרבה לפנייך, והדחייה שחוויתי ממך הייתה רגע מכונן בתהליך. השתררה שתיקה, ואני החלטתי לשאול אותה בכל זאת את השאלות שכולם שואלים, ממילא השיחה נתקעה, ומה כבר יש להפסיד. היא ספרה לי שהיא חיה לבדה בתל אביב, כמה חודשים עובדת כמעצבת חנויות ואז כמה חודשים משתמשת בכסף שחסכה כדי לטייל ולהתבונן. וואי, לא הייתי רוצה חיים כאלה לעצמי. ולחשוב שבניתי על האישה הזו, שקשריה וכשרונותיה יפתחו לי את שערי עולם התרבות והאמנות הישראלי. "אתה עוד כותב?", שאלה. כן, אני עוד כותב. סיפרתי לה שאני מתחזק בלוג, קיוויתי שהיא תתעניין ותבקש קישור אליו, היא לא בקשה. אחר כך חשבתי, שמוטב כך, אני לא יודע אם אני רוצה שהיא תקרא מה כתבתי שם עליה ועלי. ארבעה ימים מאוחר יותר, היא שלחה לי מייל, והביעה רצון לקרוא מה שאני כותב ולהיות איתי בקשר. שלחתי לה כמה קטעים שהעליתי לבלוג באותה שנה, לאחר שווידאתי שאינם מאזכרים אותה. היא ענתה לי במייל ארוך, שממקצתו נעלבתי ועל רובו שמחתי. עניתי לה במייל שהתעלם מהעלבון והגיב לשאר, וזהו, על המכתב הזה היא כבר לא ענתה.

[9]

כבר היה אחרי עשר וחצי, כאשר כ' צצה שוב לידי, והושיטה לי את הז'קט שהבאתי לה. "קח", אמרה, "כבר לא קר לי". נראה, שהערב העלוב הזה ענה לציפיותיה. היא עדיין הייתה מלאת מרץ ועזוז. "תקשיב", היא אמרה לי, "מתארגנים כמה חבר'ה להמשיך מפה לים. פרוספר, ארון, כולם". ארון? ארון פה? הבריון של הכיתה, השכן שלי מרחוב הטייסים, הראשון מבני כיתתי שזכה שאכתוב עליו כאן בבלוג, הוא פה ואני לא שמתי לב? כ' החוותה לעבר גבר עב כרס לבוש ברישול, שעמד לא רחוק מאיתנו, בתוך התגודדות של גברים שהקשיבו לו, גם אלכס היה ביניהם. ניגשתי אליו וברכתי אותו לשלום. "תראו מי פה! אני לא מאמין!", קרא ארון בשמחה, והושיט קדימה ידיים לחיבוק. התחבקתי איתו. גם אלכס נזכר עכשיו להושיט ידיים ולהתחבק איתו. היה לי מוזר לראות יחד את שני אלה מתחבקים: האיש הבהיר והדק עם האיש הכהה והכרסתן, הפרופסור האלגנטי ליישוב סכסוכים מפלורידה עם היזם הכושל והמרושל ממושב ליד אשקלון. ארון היה בן דודה של אשתו המנוחה של עופר, וזכרתי שעופר זרק פעם משהו על הרפתקאותיו העסקיות הכושלות של ארון, ששמע עליהן מאשתו. גם ארון וגם אלכס גדלו בבתים דוברי רומנית, אבל השתייכו למעמדות שונים, גם בחברה הישראלית וגם בשכבה שלנו בבית הספר היסודי. רק שבשכבה שלנו, זה היה ארון שהשתייך למעמד הגבוה יותר. "אני לא מאמין", חזר ארון ואמר, "פעם אתה היית השמן ואני הייתי הרזה, ועכשיו, תראו אותך, אתה נראה מצויין!". הודיתי לו, והפעם תודתי הייתה אותנטית: זה היה הדבר הנחמד ביותר ששמעתי באותו ערב.

זה, כנראה מסכם את מה שלמדתי באותו ערב: אף אחד לא זוכר כמעט כלום, רק אני זוכר הכל. רק בראשי ממשיכה לחיות הדרמה מאז, כל העלבונות שעלבתי וכל הדחיות שספגתי, כל הברוגזים וכל ההצקות. במציאות, בשביל הבנים הייתי סתם ילד שמן וחכם, בשביל הבנות הייתי סתם ילד חמוד וחנון, כזה שאף אחת לא מתאהבת בו. כזה שהייתה אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, שדחו את חיזוריו המגושמים, וסופו שהלך והתחתן רע עם האישה הראשונה שרצתה בו וגם אמרה לו את זה.

בזמן שהייתי שקוע בשיחות עם ד' ועם ארון, נאספו הכיסאות מהרחבה, והבמה פורקה ונאספה למחסנים יחד עם ציוד ההגברה. כל זה קרה בלי שמישהו ביקש ממני עזרה, אבל גם בלי שמישהו יאשים אותי שאני פרזיט שלא עוזר. פסענו לאיטנו מהרחבה אל המבואה, ומשם אל מגרש החניה. שאלתי את אלכס אם הוא מצטרף אלי לנסיעה חזרה צפונה. הוא הניד לשלילה, אמר שכבר מצא לו סידור. ארון אמר, שצריך להיפגש לעתים יותר קרובות, אצלם במושב יש בריכה, אפשר להיפגש, לעשות על האש. "בטח, בטח, בשמחה", אמרתי לו. זה דווקא לא היה שקר גמור: עוד נשאר בי משהו מהפנטזיה של בית הספר היסודי. לכבוש את ליבו של ארון, להיות חבר שלו, בחבורה שלו.

"אתה בא איתנו לים", שאלה-קבעה כ'. "לא", אמרתי, "אני חוזר הביתה". "למה?", התפלאה כ', "תבוא, יהיה כיף!". "כבר מאוחר", אמרתי לה,"הבת זוג שלי עובדת מחר, היא קמה מוקדם, ואני רוצה עוד להספיק להיות איתה כמה שעות לפני". באותו רגע, חשבתי שאני משקר, שאני אומר את זה כדי לא לומר לה שכבר נקעה נפשי מהחבורה הזו המתנשאת הזו, שתש כוחי להעמיד פנים שאני לא מבין מה קורה סביבי. עכשיו, כשאני נזכר בזה וכותב, נראה לי שהייתה בזה אמת עמוקה: נזקקתי לאשה האחת שרואה אותי ורוצה בי, כדי שתחצוץ ביני לבין כל הנשים שלא.

כ' תקעה בי מבט נוקב ואמרה בקול קשה, הקול מפעם: "שושן, אתה חייב לבוא". ואני עניתי לה בחיוך, בקול רך ובמבט חומל: "לא". נכנסתי למכונית ונסעתי הביתה, להמשיך בחיי.

פורסם ב הייתה אחת

שיעבוד מלכויות


07.03.2019

[1]

בכל הזכרונות מימי בית הספר שהעליתי כאן על הכתב, כיניתי את מלכת הכיתה בשם "קארין". יצאתי פעם עם בחורה, שלאחותה הבכורה והמלכותית קראו כך, ומאז זה נשמע לי כמו שם מתאים למישהי מבית פריווילגי, בית שמתרפק על התרבות המרכז אירופית המעודנת מלפני מלחמת העולם. שם מתאים למישהי בעלת מראה מצודד, המצוידת בכמויות בלתי נתפסות של ביטחון עצמי והכרת ערך עצמית, תכונות הכרחיות לכל טוענת לתואר "מלכת הכיתה" ולכל מי שנושאת בו.

למעשה, מכיתה ו' עד כיתה ח' לא הייתה לנו מלכת כיתה אחת, אלא שתיים: מ' ונ'. אל מ' התוודעתי כבר בכיתה ג', אליה הגעתי לאחר שהקפיצו אותי כיתה. זה היה עוד בבית הספר באפרידר, ושם מ'  נשאה את הכתר לבדה: נ' הייתה בכיתה המקבילה. בכיתה שלנו למדה ס', אחותה התאומה של נ'. למרות שהיו תאומות זהות, ס' הייתה קצת פחות דומיננטית, קצת יותר עדינה. לא מאד עדינה, אבל קצת יותר מאחותה. כשעברנו לבית הספר בברנע, הייתה רק כיתה אחת לכל שנתון, ולכן נשארו התאומות בבית הספר באפרידר. הייתה אז מדיניות כזו, שלא מאפשרים לתאומים ללמוד באותה כיתה. הן הצטרפו אלינו בבית הספר בברנע בכיתה ו', כשכבר היו די תלמידים בשביל שתי כיתות. הפעם זו הייתה ס' ששובצה לכיתה המקבילה, ואילו נ' שובצה לכיתה של מ' ושלי.

מה הפך את מ' ואת נ' למלכות הכיתה, מה הגדיר אותן ככאלה? זה לא שהן היו כל כך יפות. מ' הייתה נמוכה מאד, אצל נ' היה עור פנים לא כל כך מוצלח. ג', שכנתי מרחוב הטייסים, הייתה יפה יותר משתיהן, ובכל זאת, מעמדה החברתי היה נמוך משלהן. מ' ונ' הצטיינו בספורט, הביאו כבוד לבית הספר בתחרויות האתלטיקה שנערכו בין בתי הספר. אבל, היו גם בנות אחרות שהצטיינו בספורט, ולא הגיעו למעמד של מ' ושל נ'. במבט לאחור, אני חושב שהתשובה טמונה ברקע המשותף לשתיהן: שתיהן היו ילידות הארץ ממוצא אשכנזי, בנותיהם של קציני צה"ל בכירים (בכירים יחסית לאשקלון, כן? אנחנו לא מדברים פה על צהלה או נווה מגן), וגרו עם משפחותיהן השורשיות והמושרשות בשיכון צבא קבע, בברנע למעלה. אמנם גם ג' הייתה אשכנזיה, אבל היא הייתה ממוצא רומני, שזה לא לגמרי אשכנזי, אביה היה טרקטוריסט, וכאמור, היא הייתה שכנה שלי ברחוב הטייסים, שזה בברנע למטה. ד' הייתה עולה חדשה, ואינני יודע במה עסקו הוריה. הם גרו בשיכון העולים. במורד רחוב בר-כוכבא. ה' אמנם גרה בברנע למעלה, בפנטהאוז של בניין חדש ומהודר, וגם היא הייתה ילידת הארץ ממוצא אשכנזי, אבל משהו בקשר ליחסים בין הוריה היה לא ברור, וגם על משלח ידם איני יודע דבר. מ' ונ' באו ממשפחות מתפקדות, ממרכז החברה הישראלית, ואין פלא שמצאו את מקומן במרכז החיים החברתיים של הכיתה שלנו. משום כך תייגתי אותן במ' ובנ', שתי האותיות המרכזיות של האלפבית העברי, אם מביאים בחשבון את האותיות הסופיות. בבית של נ' וס' הייתי פעמיים, וגם הן היו אצלנו פעם, היות שאמא שלהן הייתה המזכירה בבית הספר בו עבדה אמי. אביהן סידר פעם ביקור של הכיתה במחנה צבאי של חיל השיריון שעליו פיקד. הוא היה איש גדול ממדים, רחב גרם וקרח, אבל בעל קסם אישי. בבית של מ' לא הייתי אף פעם, ואת אביה לא ראיתי מעולם. ידעתי רק, שיש לה אח גדול אחד ושמו שוקי, ושהוא גבר-גבר.

אולי בניגוד למצופה, מלכויותיהן של מ' ושל נ' התקיימו זו לצד זו: בלי קטטות בפרהסיה, בלי תחרות גלויה ולכן גם בלי מדרג הירארכי. עלי לסייג ולומר, שכשאני כותב "בפרהסיה", אני מתכוון למה שראו עיניי: למה שקרה בשיעורים ולמה שקרה במסיבות יום ששי. כי אין לי מושג מה קרה בשירותי הבנות, ואין לי מושג מה עשו הבנות בהפסקות, בזמן שאנחנו הבנים היינו בכדורגל. נ' הייתה מתהלכת בין נתינותיה לבדה, או בלוויית אחותה. ואילו מ' טיפחה נערות חצר, תחילה את כ', ואחר כך גם את ל'. בכיתה ח' הן כינו את עצמן "שלוש המוסקטריות". כ' התברכה אף היא בביטחון עצמי ובאסרטיביות, אך לא במינונים שנדרשים כדי למלוך, ושלא כמו ג', היא אף פעם לא נתנה סיבה לחשוב שזה מעניין אותה. בהחלט הספיק לה להיות החברה הטובה של מ', לפסוע בשבילים שמ' סללה ולעבור בדלתות שמ' פתחה. ואף על פי כן, דווקא כ' הייתה הראשונה שהיה לה חבר מהכיתה, בכיתה ו', למשך כמה שבועות. אולי בעצם זה לא כל כך מפתיע, למלכה בדרך כלל יש פחות חופש לנסות דברים חדשים, יותר מה לסכן. ממה שראיתי, נ' מעולם לא גלתה עניין במי מן הבנים מהכיתה. מבטה היה נשוא אל "הגדולים", הבנים מהשכבה שמעלינו. היא התנהלה מול הבנים מהכיתה כאילו הייתה בן בעצמה, ובדרך כלל זה עבד לה, אולי חוץ מפעם אחת. מ' דווקא כן גלתה עניין רב במבט הגברי המופנה אליה בכיתה.

אצל הבנים, לעומת זאת, היה מדרג הירארכי ברור, והייתה חלוקת תפקידים. מלך הכיתה האחד והיחיד היה פרוספר, שהיה המצטיין הכיתתי בספורט בכלל ובכדורגל בפרט. ארון היה הבריון של הכיתה, המצטיין במכות, וגם המצטיין בענפי הספורט שדרשו יותר כח ופחות זריזות וקואורדינציה. פרוספר וארון גרו באותו בניין, איתנו ברחוב הטייסים בברנע למטה. בבניין שממול גר אורי, שהסתובב איתם. גם הוא היה ספורטאי לא רע, והיה הנחמד משלושתם. שלושתם היו מזרחיים כהי עור. המשפחה של פרוספר עברה בצרפת בדרך לארץ, הוריו דיברו ביניהם צרפתית. אביו היה מרפא שיניים. ארון היה ילד מאומץ, שגדל אצל הורים רומניים. הוריו דיברו ביניהם רומנית. אביו היה בעל משאית. במשפחה של אורי לא היו עקבות נראים לעין של הגירה: לא שם משפחה לועזי, לא שפה זרה בבית. אינני זוכר את אביו, ייתכן שעבד בחברת "קו צינור אילת אשקלון". אמא שלו הייתה נחמדה. שלושתם היו תלמידים חלשים, אבל זה לא פגם כהוא זה בפופולאריות שלהם.

איך זה שאצל הבנים ההירארכיה הייתה כל כך ברורה? כילד, סברתי שהיא נגזרה מההישגים שלהם בספורט. התוצאות שהישגנו בריצת ששים מטר היו ניתנות למדידה ולדירוג, וכשהבנים התחלקו לשתי קבוצות כדי לשחק כדורגל, היה ברור מאד מי נבחר ראשון, מי נבחר שני או שלישי, ומי לא נבחר בכלל – אני. אני זוכר שהתלוננתי פעם לאמא שלי, שהבנות מסתכלות רק על הבנים שמצטיינים בספורט. אמא הבטיחה לי, שכאשר מתבגרים, הבנות מתחילות להסתכל דווקא על הבנים שמצטיינים בלימודים. אכן, מעט מאד יכולתי ללמוד בבית על איך שהדברים עובדים באמת.

Photo by Markus Spiske on Pexels.com

[2]

החיים החברתיים של השכבה התחילו להתהוות בד בבד עם היציאה מגיל החביון אל תחילת גיל ההתבגרות. הם היו מתרחשים בימי ששי בערב, באחת מהמדשאות המעטות שהיו בברנע, או בבית של מישהו מהכיתה. לא פרוספר, לא ארון, לא מ', ולא נ', אף לא אחד מהם אירח מפגש כזה בבית הוריו. כ' ואורי – דווקא כן. וגם אני. בגילאים הצעירים יותר, היינו משחקים משחקי חברה כמו "הבן לוקח בת" ו"אמת או חובה". המשחקים כשלעצמם היו משעממים, אבל מה שנסך בהם קסם הייתה הדרך שבה הם אפשרו לגלות מי מתעניין במי. בהמשך, המשחק "אמת או חובה" התנוון לכדי טקס שבו כולם ישבו במעגל, ומישהי עברה מאחד לאחד, ואמרה "חובה עליך להגיד את מי אתה אוהב, את מי אתה מחבב ואת מי אתה מסמפט".  אני זוכר, שאף אחת מהבנות לא ציינה את שמו של פרוספר, כאילו יש בכך משום פגיעה בכבודו, כאילו פרוספר הוא מעל כל זה. אף אחד מהבנים לא ציין את שמה של נ', אחד מהם אפילו פעם אמר לי ש"היא כמו בן". שמה של מ' דווקא צויין פה ושם, גם ארון ואורי נקבו בשמה לבסוף. אבל מי שזכתה להכי הרבה איזכורים הייתה דווקא ד'. לא פחות מחמישה בנים הצהירו שהם מחבבים אותה. למדים אנו, שלא רק שמלכת הכיתה אינה בהכרח הילדה הכי יפה, אלא שגם אינה בהכרח זו שהכי הרבה בנים מצהירים על חיבתם אליה. 

גם אני נקבתי בשמה של ד', לאחר נדנודים חוזרים ונשנים, והאשמות לפיהן סירובי לנקוב בשם כלשהו מעיד על ה"תינוקיות" שלי. ובאמת, הייתי קטן בשנה או יותר מכולם. ארבעת הבנים האחרים שציינו את שמה של ד' היו אף הם בלתי מלכותיים בעליל. שם התואר "מקובלים", שנכנס לשימוש לציון הילדים הפופולאריים והמקושרים, עדיין לא היה בשימוש באשקלון של ילדותי, גם לא שם התואר "דחויים". אבל התופעות היו גם היו, כמובן. היו כמה פעמים, שנודע לי שנוסדה בכיתה "חברה סגורה", קרי, מפגשים חברתיים שמוגבלים לילדים פופולאריים בלבד, ובראשם מלך הכיתה ושתי המלכות. מי שסיפר לי על היוזמות הללו היה אלכס, שהיה החבר היחיד שלי בכיתה ה'. הוא עצמו לא היה מאד פופולארי, אבל גם דחוי לא היה. ההתארגנות הזו הרגיזה אותי מאד, לא רק משום שהדירה אותי אישית, אלא גם משום שכבר בבית הספר היסודי הייתה לי תודעה סוציאליסטית מפותחת, וחרה לי שיש מי שחושב שהוא יותר טוב מאחרים. בתחילה, הייתי בטוח שכל העניין הזה הוא יזמה של מ'. בהמשך, אלכס טרח להבהיר לי שפרוספר הוא זה שקובע שלא אוזמן, בעטיו של גילי הצעיר. ברם, אלכס לא היה מקור מהימן. אבא של אלכס היה אף הוא מרפא שיניים באשקלון, ונראה שהייתה תחרות בין אביו לבין אביו של פרוספר. אלכס היה מלכלך באזניי על אביו של פרוספר, וגם טען שפרוספר והאחים הגדולים שלו מתנכלים לו, לאלכס, בשל כך. ככל שיכולתי לראות, פרוספר לא התעניין באלכס בשום דרך שהיא. לראיה,  הוא לא התערב כדי למנוע את הכללתו במועדונים האקסלוסיביים האלה של הכיתה. אף אחת מההתארגנויות הללו לא החזיקה מעמד זמן רב. אולי משום שלא היה בהן תוכן, לבד מהתחושה המתוקה שהעניקו לאלה שנכללו בהן, שהם הנבחרים, האיכותיים, ושיש שם בחוץ כאלה שלא זכו להיכנס. לימים, כתבתי על הפרק הזה בחיי סיפור, "המעמד", שחלקו מבוסס על האירועים שזכרתי שקרו, ורובו מה שהייתי מייחל שיקרה, בדיעבד. 

ארון ואורי היו מקניטים את מ' מפעם לפעם, כמו שהיו מקניטים גם בנות ובנים אחרים. אצל ארון, זו הייתה עוד דרך לבסס את המדרג ההירארכי, בבחינת אני יכול להקניט אותך אבל לך עדיף לא להקניט אותי, כי תחטוף ממני מכות. אצל אורי, זה היה סתם שעשוע, הוא מעולם לא איים על אף אחד ולא הכה. ההקנטות נעו מסתם כינויי גנאי כלליים, כגון "זונה", להתייחסויות פרטניות לקומתה הנמוכה של מ' ולמוצא המשפחתי שלה: כששאלתי מדוע ארון התחיל לקרוא לה "נאצית", הסבירו לי שזה משום שההורים שלה מוצאם מגרמניה. להקנטות של ארון ואורי הייתה מ' מגיבה בדעתנות, אבל בדעתנות שלה היה תמיד מרכיב של התחנחנות, מין "אויש תפסיקו" כזה. גם כ' הייתה מגוננת עליה באותו אופן, אם הייתה נוכחת. אבל כשאני הייתי מקניט את מ' באותם כינויים, התגובות היו נחרצות וקטלניות. אני זוכר, שהן כללו בין היתר כינויי גנאי כמו "תינוק!", "מגעיל!" ו"ניקבי!". בעוד שאת שני הראשונים שמעתי גם מבנות אחרות, "ניקבי", במילעיל, היה פיתוח עצמאי של מ'. כמובן, גם כ' מיהרה לאמץ אותו. נראה שמ' הבינה באופן אינטואיטיבי, שבתור מלכת הכיתה יש לה הסמכות לקבוע מי מהבנים הוא זיכרי ומי ניקבי. מעניין, שמ' מעולם לא קטלה אותי על בעיית ההשמנה שסבלתי ממנה בימי בית הספר, מה שארון הרבה לעשות, וגם בנים אחרים. מ' גם אף פעם לא קטלה אותי ביזמתה, רק בתגובה לקינטורים שלי.

למה הייתי צריך לקנטר אותה בכלל?  מה חשבתי לעצמי? תשובה אפשרית אחת היא, שהמעמד החברתי של מ' קומם אותי, לוחם הצדק הסוציאליסט הידוע. הסבר אפשרי אחר הוא, שכמהתי להצחיק את ארון ואורי, לסמן את עצמי כשייך אליהם, על אף יכולתי הדלה בכדורגל. אפשר לפרש את הקביעה של מ' שאני "ניקבי" בהקשר הזה, משמע, לא שייך כלל וכלל לעולמם של פרוספר ארון ואורי. כמובן, אפשר גם לייחס את הקינטורים שלי לרגשות ארוטיים שהתעוררו בי לנוכח גופן האתלטי של מ' ושל נ', שהלך והתמלא במקומות הנכונים. היינו הולכים הרבה לים, אפשר היה לראות. פרוספר ארון ואורי היו תופסים גלים, משחקים מטקות, מתרועעים עם המצילים ויוצאים לחתור בחסקה. אני הייתי בולע במבטיי את הבנות, שהיו שרועות על החול בביקיני, מתחילות להזכיר את הדוגמניות שהופיעו על שערי עיתוני הבידור והפנאי שהיו תלויים בפתחי הקיוסקים. בימי ערוץ הטלביזיה היחיד, ששידר בשחור לבן, העיתונים עמדו במרכז החיים הציבוריים, היו מה שיכונה לימים "מדורת השבט". חלמתי על ימים שיבואו, בהם אני אכתוב לאיזשהו עיתון, לא משנה איזה, או שאולי יכתבו עלי בעיתון, לא משנה מה. שאהיה מלך, שאהיה ליצן, אכתוב על בידור או על כדורגל, העיקר שאזכה סוף סוף להכרה. 

[3]

ההיקסמות המופרזת שלי מן הגוף הנשי, במיוחד הגוף הנשי הצעיר, לא הסתכמה בנעיצת מבטים על חוף הים, בצריכת חומרים פורנוגרפיים ובאוננות. היות שהיו לי יומרות אמנותיות, עשיתי ניסיונות ראשוניים לשרבט נשים עירומות בתנוחות שונות. אמנם חדלתי זה מכבר לפקוד את החוגים לציור ולקרמיקה במרכז העירוני לאמנות, אבל עדיין זכרתי מה שלימדו שם אותי על פרופורציות ועל פרספקטיבה, וגם את מה שלימדה אותי אחותי הטובה, שהייתה מוכשרת ממני והתמידה יותר ממני בעיסוק האמנותי. היות שממילא נהגתי למלא את מחברותיי בשרבוטים שונים במהלך השיעורים, המעבר מציור שחקני כדורגל לציור נשים עירומות היה קל. חשבתי, שאם מישהו ישאל, אתמם ואומר שאני מתאמן ברישום, שלא יגידו עלי שאני סוטה. למען האמת, רציתי לזכות בהכרה כאמן רציני, כאשר אגיע לרמה די טובה. אבל, לא הייתי צריך לחכות כל כך הרבה.

יום אחד, בכיתה ז', בסיום שיעור, השתהיתי מאחורי שולחני כשכולם כבר החלו קמים ויוצאים להפסקה. נ' עצרה ליד השולחן שלי, בחנה את הציור שלי, והעירה לי על צורת השדיים, אמרה שזה לא בדיוק כך, אלא כך. מחקתי את הקו שהצביעה עליו, ומתחתי במקומו קו עגול יותר. נ' שאלה אם אתן לה את הציור. כן, בטח, למה לא. תלשתי את הדף מהמחברת ועמדתי להגיש לה אותו, ואז קרה דבר מוזר. מ' באה במרוצה מירכתיי הכיתה, במעבר שבין השולחנות, חטפה את הדף מידי, המשיכה לעבר דלת הכיתה, ואז נעמדה לרגע להביט בו. "תחזירי את זה", נזפה בה נ', "זה לא שלך!". מ' לא התייחסה. "נו, איזה מגעילה את!", זעקה נ', "הוא נתן את זה לי!". מ' הסתכלה עלינו לרגע במבט משונה, ויצאה מן הכיתה עם הציור. אמרתי לנ' שלא תצטער, אני אעשה לה ציור חדש. אבל, היא לא רצתה.

אני זוכר את הרגע הזה כרגע יחיד ומיוחד, שבו הייתי חלק ממשולש, ששני קודקודיו האחרים היו שתי מלכות הכיתה. כאמור, רוב הזמן היה לכל אחת מהן העולם שלה והמעגל שלה, התחומים לא פגשו אלה באלה. באותו בוקר הם פגשו, ואני הייתי בנקודת המפגש, אף אם בתפקיד פאסיבי: זה לא שהוזמנתי לבחור ביניהן או משהו כזה. לא היה המשך לרגע המיוחד הזה. כמו שלא נהייתי כותב, גם צייר או מאייר לא נהייתי.

Photo by cottonbro on Pexels.com

[4]

יום אחד התחולל מפנה בחיים החברתיים של השכבה. ככה פתאום, יום אחד בא מישהו מהכיתה, אולי מישהו שהיו לו אח גדול, אולי מישהו שהיו לו קשרים בבית הספר באפרידר, וטען שדי כבר עם משחקי החברה הטיפשיים האלו, הגיע הזמן שנתבגר ונתחיל לרקוד עם הבנות. כבר בסוף אותו שבוע הייתה מסיבה בבית של מישהו, עם מוזיקה לריקודים. המוזיקה הגיעה בדרך כלל מתקליטי וינייל שהיו בבית, לפעמים היה אח גדול או אחות גדולה שהפעילו את מערכת ה"סטריאו" היקרה. התקליטים בבתים לא תמיד התאימו לריקודים, לא פעם קרה שתקליט אחד הושמע שוב ושוב, כי היה היחיד שהתאים. היות שמרבית התקליטים היו של ההורים, המוזיקה הייתה ישנה עד כדי גיחוך. למרביתנו, לא היה אכפת. הרי לא באמת באנו בשביל המוזיקה. באנו לצלוח את ריקודי ה"שייק", כלומר, את טלטול הגוף לצלילי מוזיקה קצבית, כדי להגיע לריקודי ה"סלואו", שבהם נוכל סוף סוף לגעת בבנות, להרגיש כמו גדולים. לאט לאט היינו מגיעים, מתיישבים לאורך קירות הסלון, ומתישהו מישהי מהבנות הייתה מתחילה לפזז במרכז החדר, כאילו לעצמה. אחר כך היו מצטרפות אליה עוד כמה. גם כאן, פרוספר ארון ואורי שמרו מרחק בהתחלה מהסצנה המתהווה, אולי אומדים כיצד היא תשפיע על מעמדם ועל כבודם. הם התגודדו באחת הפינות ושוחחו על ענייניהם החשובים, ואנחנו, הבלתי מלכותיים בעליל, התקרבנו אל הבנות, למפזזות או לישובות עדיין, והזמנו אותן לרקוד. למרבה הפלא, דחייה לא הייתה משהו שעלול לקרות ושיש לחשוש ממנו. לא בהתחלה, בכיתה ו' וז'. מבחינתי, הכי גרוע שיכול היה לקרות זה שעופר ילגלג עלי, אבל במקרה כזה היה אפשר לסמוך על מ' או על נ' שישתיקו אותו, שיגידו לו לא להיות תינוק. אני זוכר, שהרביתי להזמין את ד' לרקוד. היא הייתה מהראשונות שקמו לרקוד, אז ממילא היא כבר הייתה שם, לא היה צריך להקים אותה. היא תמיד נענתה. מגעה היה רך ונעים. זה היה קל. יום אחד, בבית הספר, נדמה לי שגם זה היה בתחילת כיתה ז', מ' נגשה אלי בהפסקה. נערתה כ' התלוותה אליה, כרגיל. "שמנו לב שאתה אתה אוהב את ד'", הודיעה לי בפנים קורנות, "ורצינו להגיד לך, שאנחנו משבחות את הבחירה".

בתחילה, נ' לא הייתה באה למסיבות יום שישי. כאמור, היא נשאה עיניה על "הגדולים", וברור היה שהיא תבלה את ימי שישי איתם. בהמשך, היא צצה פה ושם, אם לא היה לה משהו יותר טוב לעשות באותו ערב. מ' כמעט תמיד באה. אני זוכר מסיבה אחת, שבה הזמנתי את מ' לרקוד "סלואו". היא קמה ונעמדה מולי. הנחתי את ידיי על מתניה, היא הניחה את שלה על כתפיי, וכך התנודדנו זה מול זה עד סוף השיר. בצליל האחרון, משהו בפניה של מ' התקשח. היא תפסה בשתי אצבעות של כל אחת מידיה את בד חולצתי באיזור הכתף, הרימה את שתי ידיה, כאילו היא תולה את החולצה לייבוש, הישירה אלי מבט, וירתה לעברי: "ולסיום, נרקוד ככה!". לא הבנתי מה יש לה ממני, ונסוגתי. לקח לי כמה רגעים להבין, שהיא ציפתה ממני להצמיד את גופה לזה שלי. עוד כמה שירים התנגנו ונרקדו, והחלטתי לבדוק אם ניחשתי נכון. שוב הזמנתי אותה לרקוד, והפעם הצמדתי. בסיום השיר, שוב הישירה מ' מבט לתוך עיניי, ופסקה: "יש שיפור". כל כך שמחתי שיש שיפור, שלא עצרתי לחשוב מי היא בכלל שתיתן לי ציונים, ומה פתאום היא מדברת אלי בצורה אדנותית שכזו. מן הסתם, גם הייתי נרגש מהחידוש שבקרבה הגופנית אליה. אצלנו בבית, החיבוקים נפסקו כשעליתי מגן חובה לכתה א'. הטון האדנותי, המחנך, אותו דווקא הכרתי מהבית היטב. כבנם הקטן של שני מורים, וכאחיהן הקטן של שתי נערות מתבגרות, התרגלתי שמדברים אלי ככה, גם כאשר דורשים את טובתי. לפעמים עניתי בגסות, לפעמים עניתי בארסיות, לפעמים לא טרחתי לענות. אף פעם לא עלה על דעתי לעמוד על כך שידברו אלי בצורה מכבדת.

הנה עוד הסבר אפשרי לקינטורים ולהקנטות שכיוונתי לעבר מלכות הכיתה שלנו, למרות שלא פעם הן היו נחמדות אלי, ולמרות המחירים החברתיים ששילמתי על כך: זו הייתה דרכי המגושמת לדרוש שיראו אותי בשלמותי, שיראו בי גבר צעיר שמחפש את מקומו בעולם. לא ילד גאון ומוכשר וחמוד, וגם לא ילד קטן וחצוף ומעצבן ומגעיל ו"ניקבי" במילעיל. זה הסבר כל כך אלמנטרי, שמפליא אותי שאף אחד משלושת הפסיכולוגים שעברתי דרכם בבית הספר היסודי לא ראה אותו ולא ניסח אותו עבורי, עבור הוריי ועבור מורותיי.

בתחילת כיתה ח' החלה מ' להיעדר ממסיבות יום ששי. במהרה פשטה השמועה, שיש לה חבר בבית הספר שניהל אבא באפרידר, והיא הולכת עם החבר'ה שלו. גם נקבו בשמו, שם אשכנזי למהדרין. דווקא ילד שלא הכרתי. עברו כמה שבועות, וגם שתי המוסקטריות, נערותיה של המלכה מ', הלכו בעקבותיה, נודע שגם להן יש חבר משם, ומ' כבר עברה לחבר חדש משם, דווקא מישהו שהכרתי. ואז גם ד' הלכה. ואז גם ע', הילדה הכי יפה בכיתה, שפעם נחשבה לבת זוגו של פרוספר, למרות שלכדי זוגיות של ממש לא הגיעו. פרוספר, כמובן, לא ראה לנכון לדבר על זה איתנו, גם ארון לא, זה לא היה בכבוד שלהם. מי קפץ להגן על כבוד הכיתה שלנו, מי אמר שזה לא בסדר, ושצריך להעמיד לפני הבנות ברירה, או שהן איתנו או שהן איתם? נכון, אני. ביום חורף אחד אנחנו ישובים בכיתה, מחכים לתחילת השיעור הראשון, והנה מ' נכנסת ומתיישבת במקומה, שהיה בספסל שלפניי. היא הניחה את תיקה, הסתובבה אלי ונעצה בי מבט עויין. "מה שמעתי", אמרה-שאלה בטון משתעשע כביכול, טון שקומיקאיות בנות התקופה השתמשו בו כשחיקו נשים מזרחיות, "שושן מקנא בי?". היא התייחסה אלי בגוף שלישי, כאילו הייתה מדברת אל קהל ולא אלי. "מה יש לי לקנא בך", אמרתי. "לא יודעת", אמרה, "אולי כי לי יש חבר, ואותך אף בת לא רוצה". כאן שינתה את הטון וירתה: "כי אתה תינוק! תינוק!".

המורה נכנסה לכיתה, והסצנה הסתיימה.   

[5]

נ' וס' עזבו את אשקלון בסוף כתה ח', עברו עם משפחתן למרכז הארץ. באמצע כתה י', גם מ' עברה עם משפחתה למרכז הארץ. פרוספר, ארון ואורי, שהיו תלמידים חלשים, לא המשיכו אתי לתיכון העיוני, התפזרו לבתי ספר מקצועיים וחקלאיים. וגם לולא התפזרו, קשה יותר למלוך בתיכון עירוני מאשר בבית ספר יסודי שכונתי. לא רק בגלל הגיל, אלא גם ובעיקר בגלל הגודל. כשמלכות ומלכי הכיתות מכל בתי הספר היסודיים נפגשים בבית ספר אחד, הם נדרשים להמציא את עצמם מחדש, להתחרות זה בזה, לבנות לעצמם חצר חדשה. לא כולם מצליחים בזה. לא את כולם זה עדיין מעניין. החצר החדשה כבר אינה מוגדרת לפי קווי תיחום גיאוגרפיים, והיות שיש כמה חצרות כאלה, כל אחת כשלעצמה פחות חשובה, פחות מעניינת. אחרי התיכון, כשכבר הייתי באוניברסיטה, פגשתי פעם את כ' באוטובוס לבאר שבע. נכנסנו לסמולטוק, שאלתי אותה אם היא בקשר כלשהו עם חברותיה מאז, והיא אמרה שלא. שנים רבות אחר כך, כבר בעידן האינטרנט, כ' פנתה אלי דרך רשת חברתית, ונפגשתי איתה בקניון בראשון לציון. שוב שאלתי אותה על שתי המוסקטריות האחרות, והיא שוב ענתה שהיא לא בקשר איתן. בעצם, רק מ' עניינה אותי, אבל ערפלתי את השאלה, כדי להסתיר את העניין שלי במה שנהיה עם מ'.

המלכים והמלכות של הגן ושל בית הספר היסודי התפוגגו, אבל הדפוסים שדבקו בי באותן שנים לא התפוגגו. הצלחתי למלט עצמי משיעבוד מלכויות, אבל לדפוסים עודני משועבד. עודני תר אחר מלך הכיתה בכל מקום שאני מגיע אליו. משמצאתי, אני מנסה לשעשע אותו, בתקווה שיפרוש עלי חסותו, וידאג שתמיד ישתפו אותי במשחקים שמבוגרים משחקים, המשחקים שהחליפו את משחקי הכדורגל והסטאנגה. עודני מתקומם מבפנים כשמלך הכיתה נוהג בי כוחנות ושתלטנות, אף שכבר למדתי שמוטב לי להסתיר את ההתקוממות הפנימית הזו, וגם פיתחתי טכניקות לכך. לפעמים, הן אפילו עובדות. אשר למלכות הכיתה, עודני תולה בהן מבטים מייחלים. כבר ויתרתי על הדרישה שיראו אותי בשלמותי, כאדם וכגבר. כבר הבנתי שעם אלו, או שאהיה חמוד, או שאהיה מגעיל, או שבכלל לא אהיה. לעתים, אני בוחר שלא להיות, להימנע מחברתן, להסב את המבט מהן.

שלוש שנים בטיפול פסיכולוגי ועוד שנים רבות ב"ייעוץ הדדי" עזרו לי לזהות את המחשבות וההתנהגויות, שהביאו נשים לומר לי שאני מגעיל אותן. למדתי לשמור את המחשבות הללו לעצמי, לחדרו של המטפל שלי, לסשנים עם יועצים שאני חש בטוח איתם. פריחת עולם הפורומים והבלוגים לימדה אותי, שגם "חמוד" זו לא בדיוק מחמאה בעולם הקשוח של יחסי גברים ונשים, אבל כנראה שזה המרב שאקבל בעולם הזה. למדתי לשחק את המשחק, להיראות חמוד בכל מקום שבו אני מקווה להשיג משהו, או לפחות לא לאבד שום דבר. לא לאבד את מעט הכבוד שבכל זאת רוחשים לאדם, עד שהוא נותן סיבה לומר לו שהוא מגעיל.

השנים עברו, אני כבר בן ארבעים וחמש וגר עם אהובה ברעננה, עדיין מכור לעיתונים. יום ששי אחד, פתחתי את המוסף של סוף השבוע, התחלתי לקרוא, והגעתי לכתבה על סיפור נורא שקרה בראשון לציון: חייל חובה, בן למשפחה טובה, נכנס לוויכוח עם חבורת נערים שהתגודדו מתחת לדירת הוריו, ואחד מהם דקר אותו למוות. היות שחייתי עשרים שנים מחיי בראשון לציון, ובני הצעיר פרוח עדיין חי בהוסטל שם, התחלתי לקרוא. מי יודע, אולי אתקל בשמות אנשים מוכרים, רחובות מוכרים.

כבר בפסקה השניה, הובאו דברים שאמר לכתב דודו של הנרצח, קצין בכיר בכוחות הביטחון. היו לו טענות למשטרה. לדוד קראו שוקי, ושם משפחתו היה כשם נעוריה של מ'. יכול להיות שזה אחיה?  נזכרתי, שכשהמשפחה עברה למרכז הארץ, זה באמת היה לראשון לציון. הפכתי את העמוד, והנה תמונות מהאלבום המשפחתי של הנרצח, תמונות מהימים הטובים של אותה משפחה טובה. הנה אימו של הנרצח. זאת מ'. זאת לגמרי היא. סימני הגיל ניכרו בה, היא קיצרה את שמה הפרטי לשם קליט ומגניב, ובכל זאת זיהיתי אותה מיד. קראתי את מה שהיה לה לומר על הילד המקסים שהרגו לה.

לו ידעה מה חשבתי באותו רגע, לעולם לא הייתה קוראת לי שוב "חמוד".

ודאי הייתה בוחרת עבורי כינויים חריפים יותר מאשר "תינוק!", "מגעיל!" ו"ניקבי!".

Photo by Mike on Pexels.com
פורסם ב הייתה אחת

הייתה אחת ה'

01.12.2009

[1]

כשעלינו לכתה ה', עברנו כולנו מבית הספר באפרידר לבית הספר החדש בברנע. הילדים של משפרי הדיור מרחוב הטייסים, ילדי העולים מרחוב בר כוכבא, ילדי שיכון צבא קבע בברנע למעלה, הילדים מהוילות. משלוש כיתות ד' בבית הספר באפרידר, התקבצנו כל ילדי ברנע לכיתה ה' גדולה אחת. הצטרפו אלינו ילדים שעברו לברנע רק בקיץ האחרון, שלא למדו איתנו בשנה שעברה בבית הספר באפרידר. שניים מהם למדו בבית הספר שניהל אבא. ה' הייתה אחת מהם, עופר היה השני. במהרה נודע לי היכן ה' גרה. היא גרה בפנטהאוז של אחד משני בנייני הענק שצמחו בברנע למעלה, סמוך לשיכון צבא קבע.

בית הספר עוד היה בשלבי בנייה והתארגנות. לא היה לנו חשמל בכיתה, החצר החולית הייתה זרועה פסולת בניין, כדורגל שיחקנו במגרש החניה המאולתר, בין המכוניות. בתחילת שנת הלימודים לא היה עדיין שם לבית הספר, וגם תלבושת ספורט תקנית לא הייתה. לפיכך, ניתנה לנו הוראה לבוא בתלבושות הספורט מהשנה שעברה. כולנו לבשנו לשיעורי ההתעמלות את התלבושת הירוקה-צהובה של בית הספר באפרידר, וה' לבשה את התלבושת הכחולה לבנה של בית הספר שניהל אבא. בשונה מרוב תלמידיו של אבא, ה' מעולם לא אמרה על אבא שלי מילה רעה ולא לגלגה עליו באוזניי. אלמלא תלבושת הספורט, אולי לא הייתי יודע ששם למדה.

כך אני זוכר אותה לראשונה: גופיה לבנה עם סמל כחול, מכנסי התעמלות כחולים, שיער שחור ארוך חלק עם שביל באמצע, עור פנים לבן וקצת מחוטט, אף קטן עגלולי בקצהו, עיניים קטנות חומות כהות, ובהן בת צחוק שמתכתבת עם זויות השפתיים הדקות. כאשר הרצינה, הצטופפו גביניה, ובסנטרה התהוותה גומת חן קטנה ועגולה. היא לא הייתה מאד יפה, אבל היה משהו מאד מעודן ואלגנטי בהתנהלות שלה. טון הדיבור, שפת הגוף, המבט בעיניים.

נדמה לי שזה היה ביום ההורים הראשון של כיתה ה', כשראיתי את אמא של ה' ויכולתי לראות מאיפה ירשה ה' את העידון והאלגנטיות. ה' הייתה בתה הבכורה, והיה לה עוד בן בכיתה א'. גם אמא שלה לא הייתה איזו יפהפיה עוצרת נשימה, אבל ניכר היה שהיא חושבת עצמה לכזו. שיערה המאפיר היה גזוז בתספורת נערית וחשף עורף דק ושזוף. היא הייתה לבושה ברישול אלגנטי. קולה היה רך ומאנפף. היא צחקקה בקוקטיות עם ההורים האחרים, שנראו מהוהים ובלויים ביחס אליה. לימים הבנתי, שכך מתנהג הורה שמצפה לשמוע מהמורה רק דברים טובים על ילדיו.

היה ברור שה' תלמידה טובה, למרות שהיא לא דיברה הרבה בשיעורים. גם בהפסקות היא לא נשמעה מצטווחת במסדרונות, ולא נראתה נדחפת למוקדי התרחשות ועניין. תמיד חביבה, תמיד מנומסת. היא לא הייתה חלק מהחבורה של קארין מלכת הכיתה, וגם לא מאלה שקראו על קארין תיגר. היא גם לא הייתה מהילדות הדחויות, אלו שהבנות מחרימות אותן והבנים מתעללים בהן. היא כאילו הייתה מעל כל זה. וזה הקסים אותי. אני זוכר, שבאותה שנה החלטתי שהגיע הזמן שאתאהב במישהי, והחלטתי שזו תהיה ה'. היא נראתה לי הכי מתאימה. ניסיתי לאלץ את עצמי להרהר בה ואפילו לכתוב עליה שירים, אבל זה לא תפס וירדתי מזה. לא שיתפתי אף אחד במחשבה הזו, גם לא את אלכס, וודאי לא את איציק.

אני הייתי בדיוק ההיפך ממנה. מדבר בלי סוף בשיעורים, בהרמת אצבע ובלעדיה, מנפנף בידיעותיי איפה שצריך ובעיקר איפה שלא, מתחצף למורים, עוקץ ומקנטר חברים לכיתה ותלמידים מכיתות אחרות, מסתבך עם הילדים שמוטב לא להסתבך איתם, מדבר גסויות, מחפש לעצמי מקום. יחסה של ה' אלי, שבתחילה היה אוהד וחביב, הלך ונהיה מסוייג עד עויין. היא התחילה להעיר לי על ההתנהגויות שלי ולנזוף בי על ההקנטות וההתגססויות, למרות שהן מעולם לא כוונו אליה. הידידות שהחלה מתהווה בינינו התחלפה בעוינות גלויה.

לקראת סוף כיתה ה' הודיעה לנו המחנכת שבשנה הבאה נתחלק לשתי כיתות ו'. היא בקשה מכל אחד לרשום על פתק שמות של שני ילדים שאיתם ירצה להיות בכיתה ושמות של שני ילדים שאיתם לא ירצה להיות. סיפרתי לאלכס שרשמתי את ה' ברשימה השניה. כנראה שמעו אותי, או שאלכס בעצמו הפיץ את זה, כי באותו יום שמעתי את קארין מספרת על זה לה'. "זה טוב מאד", הזדעקה ה', "כי גם אני רשמתי שם אותו!".

[2]

ואכן, בכיתה ו' כבר למדנו בכיתות מקבילות, אבל בשיעורי חשבון ושפה צירפו את תלמידי שתי הכיתות וחילקו אותם מחדש להקבצות לפי יכולותיהם הלימודיות. ה' ואני שובצנו להקבצה א', זו של התלמידים החזקים, ושם דווקא התחלנו להתידד. כשאני חושב על זה במבט לאחור, זה דווקא נראה לי הגיוני. נראה לי הגיוני שהכיתה הגדולה והרועשת הוציאה ממני את הצד הצעקני, הבדחני והקנטרני, את הניסיונות הפתטיים להצחיק את פרוספר מלך הכיתה, את ארון הטוען לכתר, ואת שאר הבנים הפופולאריים, שבחסדם קיוויתי לזכות. הבנים האלה לא הגיעו להקבצה א', ולכן הגיוני להניח ששם יצאו ממני צדדים אחרים, צדדים אותם יכלה ה' להעריך ולחבב. היצירתיות שלי, הסקרנות שלי, הידענות שלי, וכן, גם ההומור שלי. אני בהחלט זוכר במעורפל כמה פעמים שהצלחתי להצחיק אותה. אני זוכר שהיא שוב הייתה נחמדה אלי.

וזה לא היה רק בין שנינו, באופן כללי זו הייתה תקופה של התקרבות בין הבנים והבנות, סיומו המאוחר של שלב החביון. אני זוכר איזה יום, צעדנו חזרה מבית הספר לרחוב הטייסים, ופרוספר הודיע לנו שזה לא עסק, אנחנו כבר לא תינוקות, אנחנו צריכים להפסיק להציק לבנות ולהתחיל להיות חברים שלהן. אולי לא אלה היו המלים שפרוספר השתמש בהן, אבל זה היה הרעיון, ורעיונות של פרוספר בדרך כלל יצאו אל הפועל. מסיבות יום ששי של הכיתה התחדשו לאחר הפסקה ארוכה. אבל, בעוד שבכיתה ה' הן היו התכנסויות מקריות ללא תוכן וללא סדר, עכשיו התוכן העיקרי שלהן היה התקרבות בין בנים לבנות. היו משחקי "בן לוקח בת" ו"אמת או חובה", היו תישאולים על רגשות אמיתיים או מדומים, שבהם נהגתי להצהיר שאני מחבב את ד'. לפעמים היו גם ריקודי שייק וסלואו.

ה' איחרה להצטרף לטרנד החדש. אולי חשבה שהמסיבות האלה הן לא לרמה שלה, היא הייתה בין הבנות המבוגרות בשנתון. כשכבר החלה לבוא אליהן, כבר לא היו בהן משחקי חברה ותישאולים, רק ריקודי שייק וסלואו. משום כך, איני זוכר ששאלו את ה' אי פעם את מי היא אוהבת, את מי היא מחבבת ואת מי היא מסמפטת. לו נשאלה וציינה שם של מישהו, אולי זה היה מפזר את המיסתורין שדרכו ראיתי אותה.

ה' הייתה מגיעה למסיבות עם חברה או שתיים, שכנות שלה מברנע למעלה, ונעמדת לפטפט איתן באחת מפינות החדר. היא הייתה מסבה את מבטה מהן רק כשהיו מתחילים להשמיע את אחת הבלאדות הקיטשיות שהיא אהבה. "איזה שיר, איזה שיר", הייתה קוראת בשמחה. במיוחד אהבה את הזמר היווני כבד הגוף והשעיר דמיס רוסוס, שלצלילי שיריו היינו רוקדים סלואו דקות ארוכות. כן, היה לה טעם זוועתי במוסיקה, אבל אהבתי לרקוד איתה סלואו. המגע שלה היה נעים, רך, שקט.

ולא רק במוסיקה, במסיבות הללו נחשף גם הטעם הזוועתי שלה בבגדים. היא נהגה להופיע אליהן בחולצות צווארון מפוספסות או משובצות, ובמכנסיים רחבים דמויי ג'ינס, שטשטשו את קוי המתאר של גופה. ודווקא היה לה גוף יפה. לא שופע מדי ולא צנום מדי. ראינו אותה בקיץ בים, ראינו אותה בגופיית ספורט, יכולנו להתרשם. גם בעניין הזה הייתה ה' במקום טוב באמצע, לא בולטת לכאן ולא לשם. מידותיה הבינוניות של ה' חסכו ממנה את תשומת הלב הבלתי נעימה שהייתה מנת חלקן של כמה בנות אחרות בגיל הזה, בנות שהקדימו או איחרו להתפתח. בכל זאת זכתה ה' שיודבק לה הכינוי הבלתי מחמיא "פרה".

זה קרה בבוקר חורפי אחד, לפני הצלצול הראשון. ישבנו על מדרגות האבן בשולי מגרש הכדורגל, ופרוספר בא מכיוון שער בית הספר, שוחק ומגחך. "סמאללה", קרא לעברנו, "ה' הסתפרה כמו פרה". ואכן, שיערה הארוך והחלק של ה' היה גזוז מעל הכתפיים, ומה שנשאר היה מפוזר סביב ראשה ללא סדר ושיטה. שיערתי שזו הייתה אמורה להיות תספורת מתוחכמת ושיקית. לא שאלתי את ה' מה פשר השינוי הזה. כנראה חשתי שמדובר בעניין טעון. מצד שני, גם לא הקנטתי אותה על כך. בשבועות שלאחר מכן, הרבה בנות בכיתה הלכו בעקבותיה והסתפרו קצר, אבל רק את ה' המשיכו לכנות בכינוי שנתן לה פרוספר.

אני זוכר את המסיבה שהייתה אצל ה' בבית, בפנטהאוז בברנע למעלה. אני לא זוכר בדיוק מה התקלקל שם, מה לא עבד. אולי הרמקולים היו חלשים מדי, אולי לא היו תקליטים לריקודים. אני זוכר את ה' עוברת בינינו ושואלת מה אנחנו רוצים לעשות. אני זוכר את אבא שלה מושך כורסא ומדגים לנו איך הוא עושה עמידת ידיים על מסעדיה. הוא נראה קצת בוק, אבא שלה. גבר ארוך וגרום עם שפם שחור, רק כובע טמבל היה חסר לו. מישהו החליף תקליט, ופתאום אבא ואמא שלה יצאו במחול, כאילו היו בחתונה ולא במסיבת הכיתה של הבת שלהם.

הפצצה המתקתקת לא איחרה להתפוצץ. למופרעים של הכיתה נמאס לשבת ולא לעשות כלום, והם התחילו להפוך את הבית ולפזר את הכיבוד לכל עבר. לא עבר זמן רב, והתחילה זרימה החוצה. איציק, שאמא שלו הייתה בוועד הכיתה, סיפר לי שאמא של ה' הרימה טלפונים לכמה אימהות ואמרה להן שזו בושה וחרפה למחנכת שלנו, שככה אנחנו מתנהגים. איציק היה גם זה שסיפר לי, שאמא של ה' ברחה פעם עם גבר אחר, שאבא שלה בא אחריהם והתחנן לה שתחזור אליו, ושהיא חזרה.

[3]

בכיתה ז' ובכיתה ח' ירד מעמדי החברתי לשפל חסר תקדים. נשארתי בלי חברים. אלכס מאס בבית הספר החדש בברנע, וההורים שלו תיחמנו משהו בעיריה כדי להחזיר אותו לבית הספר באפרידר. עם איציק רבתי, לא זוכר בדיוק על מה. הנסיונות הנואשים שלי למצוא חן בעיני הבנים הפופולאריים לא עלו יפה. הדרך היחידה אל ליבם הייתה להצטיין בספורט, ואני לא הצטיינתי בזה, לא משנה כמה התאמנתי וניסיתי. דרך אחרת לזכות מהם בתשומת לב ובכבוד הייתה ליטול חלק בקטטות, להפגין בהן כח פיזי ונכונות להיפצע. גם זה לא בדיוק היה הקטע שלי. לחובתי נרשמה גם עובדת היותי צעיר בשנה מכולם.

המקום היחיד שנותר לי היה המקום של הליצן, זה שצוחקים מהשטויות שלו, ואם הוא מגזים, מיישרים אותו בכמה כאפות. יש היום ביטוי כזה, "ילד כאפות", שמקורו בסצנת הסטנד אפ הצומחת בישראל. אני הייתי ילד כאפות, ולא, זה לא היה מצחיק. אבות יקרים וטובים, זכרו לבדוק מפעם לפעם שהבן שלכם אינו מבודד בכיתה שלו. אם גיליתם שהוא מבודד, אל תכעסו עליו ואל תאשימו אותו. אימרו לו שזו לא אשמתו, אימרו לו שאתם איתו ובעדו, לא משנה מה.  אימרו לו שאתם מצטערים שעכשיו קשה לו, אבל שידע שזה לא יישאר ככה לתמיד.

[4]

כשאני מדפדף עכשיו בזכרונות שלי מאותה תקופה, הנחמדויות הקטנות של ה' כלפיי מנצנצות בהם כמו נרות קטנים בחשיכה. אני זוכר אותה מחייכת אלי כשאנחנו נפגשים במסדרון, אני זוכר אותה יוזמת שיחות קטנות של סתם, אני זוכר אותה צוחקת מהבדיחות שלי. אני זוכר אותה באה ומתיישבת לידי על מדרגות האבן שתחמו את המגרש המרוצף הפתוח, ששם התקיימו תחרויות כדורסל וכדורגל בין הספורטאים המצטיינים של כל הכיתות. לא התחרויות ענייינה אותה. אני עניינתי אותה.

אני זוכר את המסיבה ההיא אצל סיגי, שבה שמתי לב לתופעה מוזרה. אני ניגש לאיזו בת ומזמין אותה לרקוד, היא מסרבת, ואחר כך היא קמה לרקוד עם בן אחר. אני ניגש לעוד אחת, שוב נתקל בסירוב. ואז אני מגיע לה', והיא נעתרת. השיר מסתיים, אנחנו נפרדים, ואני חוזר לחיפושים. סירוב, עוד סירוב, עוד סירוב, ורק ה' מסכימה לרקוד אתי כרגיל. לא זוכר כמה סיבובים כאלה היו עד שהבנתי שיש כאן איזושהי התארגנות נגדי. כשהבנתי, מיהרתי לעזוב את המסיבה. הלכתי הביתה ללקק לבדי את הפצעים.

אף פעם לא דיברתי על זה עם אף אחד. כמה שנים אחר כך, אלכס סיפר לי שאצלם בבית הספר באפרידר הם עשו תרגיל כזה לילד שלא רצו בו. לא אמרתי לו שגם לי עשו את זה. התביישתי, לא רציתי שיידע. גם עם ה' לא דיברתי על זה. לא שאלתי אותה מה היא ידעה על החרם, לא הודיתי לה על שלא שיתפה איתו פעולה. עד היום איני יודע מדוע היא לא שיתפה איתו פעולה, ואם נאלצה לשלם על כך מחירים. אינני יודע גם ממה נבעו הנחמדויות הקטנות יותר כלפיי. האם היא חיבבה אותי כמו שנערה מחבבת נער, או שהיא פשוט ריחמה עלי.

[5]

בחודשים האחרונים של כיתה ח' באו אלינו לבית הספר בחור ובחורה חביבים למראה, והזמינו אותנו להצטרף לשומר הצעיר, לקבוצה חדשה שיקימו בשבילנו. איציק, שבינתיים השלים איתי, שכנע אותי שנלך. ההורים שלו היו פעם בקיבוץ של השומר הצעיר, כמו גם הוריי. גם ה' הצטרפה. היינו כעשרה חניכים וחניכות בקבוצה של בית הספר שלנו.

אהבתי להיות בשומר הצעיר. לא היו שם כל המסדרים ותרגילי הסדר שהיו בצופים. בטיולים, לא הייתה כל ההתעסקות המעצבנת באוהלי סיירים ובבניית מתקנים מסנאדות. המשחקים היו משחקי חברה משעשעים, שלא דרשו כושר גופני משופר. גם הכיוון הפוליטי של התנועה והדעות שביטאו המדריכים היו לרוחי. כמו עם כל דבר שעשיתי בתחילת חיי, גם עם זה הלכתי עד הסוף. נהייתי שמוצניק פנאט.

חשוב לי להדגיש, שלא התנועה היא שעיצבה את השקפותיי הפוליטיות. כבר בבית חינכו אותנו לערכים של תנועת העבודה, ואני לקחתי את זה רחוק יותר אחרי שנחשפתי לשבועון "העולם הזה". אימצתי משם את כל הסיסמאות הרומנטיות בזכות השלום בין העמים, האחווה בין בני אדם, והחופש מדיכוי. אימצתי גם את הסגנון הציני של השבועון, סגנון שנראה לי מתוחכם וראוי במיוחד לבחור מתוחכם ומשכיל כמוני. במיוחד הרביתי להתבטא בגנות הכפייה הדתית, בה ראיתי את הגורם לכך שאפשרויות הבילוי שלנו בימי ששי באשקלון היו כה מצומצמות. את דעותיי הנחרצות הבעתי בשיחות שהתקיימו בכיתה, ועכשיו גם באלה שהתקיימו מפעם לפעם בתנועה.

אני חושב שאני יכול להבין מה היה מקור פרץ הציניות האינטלקטואלית הזה, על מה הוא בא להגן ואיזה צורך הוא בא למלא. צר לי על הנער ההוא, שבחר בעמדת הצעיר הזועם לאחר שהבין כי עמדת הליצן מזיקה לו, ושעמדת הבן הטוב והאהוב ממילא אינה רלבנטית בשבילו. לתומו חשב, שפוזת המשורר המקולל תביא לו אהבה, כמו שקרה לכמה מגיבורי הרומאנים שקרא.

התבטאויותיי לא הביאו את קץ המלחמות, גם לא שמו סוף לדיכוי ולניצול. אבל, הן הביאו עוינות מחודשת לקשר שלי עם ה'. ה' הייתה בכיתה המקבילה, לכן רק בתנועה יצא לה לשמוע את משנתי הסדורה. בהיותה בחורה סנטימנטלית עם נטייה לקיטש, השקפותיי לא מצאו חן בעיניה כלל וכלל, גם לא הסגנון הציני שנקטתי. שוב ושוב הביעה את מורת רוחה מהם, מה שרק ליבה את נחישותי להוכיח לה שהיא טועה, ושדעותיה מיושנות וריאקציוניות. לא זוכר בדיוק מלים ומשפטים שאמרתי לה, וודאי לא הלעגתי עליה בגלוי כמו שעשיתי עם ג', אבל אני מניח שלא הייתי כל כך נחמד. בסוף כיתה ח' היה לנו מסע של ארבעה ימים להרי ירושלים עם חניכי השומר הצעיר מכל הארץ. לאורך ארבעת ימי המסע הזה, ה' כבר לא דיברה אתי בכלל.

[6]

בסוף כיתה ח' בחרנו כולנו להיכן נמשיך מבית הספר היסודי. אלה שהלך להם בלימודים, כמו עופר, כמו אלכס וכמוני, היה ברור שילכו לתיכון העיוני. תלמידים חלשים יותר התלבטו בין בית הספר המקצועי אורט לבין בית הספר החקלאי כפר סילבר. בית הספר אורט היה מבנה בטון מאיים, שתלמידיו נראו תמיד קצת עייפים ומובסים. לכפר סילבר, לעומת זאת, יצאו מוניטין של מקום פרוע ברוח הסיקסטיז, שאפשר להעביר בו בכייף ארבע שנים ולצאת עם תעודה ביד. איציק הלך לכפר סילבר, וגם פרוספר. ה' הפילה תדהמה על כולנו כשהודיעה שתלך ללמוד במגמת אלקטרוניקה של אורט.

איני יודע עד היום מה דחף אותה לשם, והניחוש שלי הוא שאולי זה קשור למערכת היחסים שלה עם הוריה. אולי ניסתה להוכיח משהו למישהו. בארבע שנות הכרותי עימה, היא מעולם לא גילתה עניין במדע או בטכנולוגיה. בית הספר אורט גבל בתיכון העיוני שלנו, ובימים הראשונים של כיתה ט' עוד ראיתי אותה באה בהפסקה הגדולה לפגוש חברות שלה שלמדו בתיכון. לאט לאט חדלה גם מזה. לפעולות בשומר הצעיר היא הפסיקה לבוא, ושמעתי מישהי מהקבוצה אומרת שאולי זה משום שדורון כבר לא המדריך שלנו. דורון וליאורה היו המדריכים החביבים שלנו בכיתה ח'.

עברה שנה, עוד כמה חודשים עברו, אנחנו כבר בכיתה י'. מישהי מהבנות מודיעה לי, שמתארגן מפגש שכבה של בוגרים מבית הספר היסודי שלנו. אולי זה היה בזמן השביתה הגדולה של המורים העל יסודיים בחורף של שנת תשל"ט, כי אין לי הסבר אחר לכך שאנחנו שבתנו מלימודים ותלמידי היסודי לא. זה גם מסביר מדוע טרחתי לבוא, למרות שלא היו לי געגועים גדולים לבית הספר היסודי: פשוט לא היה משהו יותר טוב לעשות.

המפגש התקיים במגרש הספורט של בית הספר. כשבאתי לשם, האטרקציה המרכזית כבר הייתה בעיצומה: משחק כדורסל בין בנות השכבה שלנו ונבחרת הבנות של בית הספר היסודי. התיישבתי על מושב האבן וצפיתי כיצד שתי הקבוצות מתרוצצות על המגרש הלוך ושוב, בלי לקלוע כמעט אף סל אחד. גם ה' הייתה ביניהן, למרות שמעולם לא הייתה ספורטאית בולטת. לבסוף נשמע הצלצול לסיום ההפסקה. תלמידות היסודי נעלמו לכיתות, ונשארנו רק אנחנו בחוץ. ה' באה והתיישבה לידי, כמו בימים עברו. אחיה הקטן עוד הספיק לעבור לידינו ולהטיח בה בכעס שהיא שיחקה כמו פרה. "תודה רבה לך", הפטירה ה' לעברו, "באמת תודה רבה".

החוצפן הקטן נתן לנו משהו להתחיל לדבר עליו. עשינו קצת סמולטוק. לא זוכר על מה דיברנו, אבל אני זוכר שזו הייתה שיחה נעימה. עובדה, שאחרי שחזרתי הביתה, בא לי פתאום הרעיון לצלצל אליה ולהזמין אותה לסרט. בכל זאת היא באה והתיישבה לידי, זה בטח אומר משהו. פתחתי את מדריך הטלפונים, מצאתי את המספר וחייגתי. ה' נשמעה מופתעת לשמוע אותי. את ההזמנה שלי היא דחתה בלי לחשוב פעמיים. זו הייתה שיחתנו האחרונה, עד עצם היום הזה.

[7]

יש הרבה פערים בסיפור הזה, משום שיש הרבה דברים על ה' שאני פשוט לא יודע. יש קצות חוטים שלא מתחברים לשום דבר, יש תפניות שאין להן הסבר. אני יכול לנחש את ההסברים ולהשלים את הפערים, על בסיס הכרויות שהיו לי עם נשים אחרות, נשים שהזכירו לי את ה' בפרטים כאלה ואחרים. אני יכול לבנות סיפורים כאוות נפשי, והם כולם יספרו עלי יותר מאשר על ה'. כל הסיפורים הללו נחלקים לשניים: אלה שבהם היה לי איזשהו סיכוי עם ה' ואני פספסתי אותו, ואלה שבהם מלכתחילה לא היה לי סיכוי. אני לא בטוח שאני רוצה לדעת מה הסיפור הנכון.

הייתי שמח לשמוע את הסיפור מהצד שלה. מה הייתי אני בשבילה. אני לא בטוח שיש לי האומץ להתמודד עם התשובה. וחוץ מזה, מי עוד חוץ ממני זוכר ככה אילו רגשות היו לו בבית ספר יסודי. אני חושב שאפילו כ' לא זוכרת. חיפשתי אותה בגוגל. בחיפוש עלה לינק לסרטון וידיאו שהיא מופיעה בו. זה בטוח היא. אותן עיניים, אותו קמט בין הגבות, אותו אף עגול בקצהו, אותה גומה בסנטר.

פורסם ב הייתה אחת

הייתה אחת ד'

22.04.2009

סיפור בעשרה חלקים, או אולי עשרה סיפורים, על מישהי שהיכרתי פעם. ועלי, כמובן.

[1]

בתחילת שנות השבעים היה גל עלייה גדול לארץ, בעיקר מברית המועצות. עולים רבים הגיעו אלינו, לאשקלון. בנו עבורם שכונה חדשה לאורך רחוב בר כוכבא, הרחוב שיורד מאפרידר, מצטלב עם רחוב הטייסים ומגיע עד חוף הים. במשך כמה קיצים שימש מבנה בית הספר שניהל אבא כאולפן לילדי העולים, אולפן שהוא גם מעין קיטנה. אבא ניהל את האולפן ממשרדו, ואני נשרכתי אחריו לעבודה. מקצת הילדים באולפן גילו עניין וסקרנות כלפי הבן של המנהל. מקצתם ניסו להתידד איתי, אחרים שמרו מרחק. אני, כהרגלי באותם שנים, הייתי מקניט ומקנטר את הילדים שנראו לי פחות מוצלחים ממני. כאן, שלא כמו בשכונה ובבית הספר, איש לא חשב להכות אותי בתגובה, אפילו לא אלה שהיו מבוגרים ממני. זה היה המקום וזה היה הזמן שבו הגעתי למסקנה, שהילדים מדרום אמריקה הם הכי נחמדים, הכי חייכנים וחביבים. ד' הייתה אחת מהם. ילדה קצוצת שיער ורכת עיניים, חביבה וחייכנית, שהעברית שלה הייתה כבר טובה למדי.

שנת הלימודים החלה, ואני עברתי מבית הספר באפרידר לכתה ה' של בית הספר החדש בברנע. כמה מן הילדים העולים של רחוב בר כוכבא שובצו ללמוד בכתה שלי, ביניהם גם ד'. רוב הילדים העולים התקשו בלימודים, ומצאו עצמם במקום נמוך למדי בסולם החברתי. ד' הסתדרה די טוב עם הקריאה והכתיבה. היא לא ספגה את מנת הלגלוג וההתנשאות הרגילה מהמחנכת שלנו. היא התמקמה במקום טוב באמצע. שלא כמו ג', היא לא איימה על ההגמוניה של קארין מלכת הכיתה, וגם לא משכה אליה מציקים ומתעללים למיניהם. כשקארין וחברותיה הקימו "חברה סגורה" והזמינו אליה רק את הילדים הפופולאריים, ד' נותרה בצד של הדחויים, הצד של ג' ושלי. כשאיציק ואני הקמנו "חברה סגורה" משלנו, הזמנו אותה להצטרף והיא נענתה.

במהלך השנה הבאה, ד' נהייתה חברה של מיכל. מיכל הייתה בתו של קצין בכיר שנפל במלחמת יום הכיפורים, ילדה נבונה עם נטיות אמנותיות, אחת שהלכה גם היא מחוץ לעדר. משחקת את המשחק – אבל לא עד הסוף. לשתיהן היו אחים גדולים, ואני משער שזה עזר להן ללכת מחוץ לעדר, מודעות לערך עצמן ולמבטים שנשלחים אליהן. שתיהן ישבו ליד אותו שולחן בכיתה ומילאו עמודי מחברות בהתכתבויות ובאיורים. לפעמים המורות העירו להן על זה. אבל, בבית ספרנו רוב הזמן המורות היו עסוקות בהישרדות, לכן רוב הזמן הניחו למיכל ולד' לעסוק בשלהן. אני זוכר ששתיהן היו תמיד נחמדות אלי, לילד הקטן של הכיתה. אבל, בעוד שמיכל הייתה בשר מבשרה של האצולה המקומית, ד' הייתה נגישה יותר. כאשר ד' גילתה שאני מכיר את להיטיו הגדולים של קט סטיבנס, נוצר בינינו נושא משותף לשיחות קצרות. אחד מאחיה של ד' היה אוהד מושבע של המוסיקאי הבריטי, והיו להם כל התקליטים שלו.

[2]

הייחוד של ד', שלא לומר המוזרות שלה, באה לידי ביטוי גם בלהט שגלתה כלפי בעלי חיים. ביום חורף שמשי אחד יצאנו מבית הספר לסיור הכרת החי והצומח בסביבתנו, וילד אחד עשה איזשהו נזק לאיזושהי חיה קטנה. חרגול או לטאה, לא זוכר בדיוק. אני רק זוכר, ששבועות אחר כך כל הכיתה דיברה על הסצנה שד' עשתה לאותו ילד, איך בכתה, איך קברה את הייצור הקטן בחולות והכינה מצבה מאולתרת על קברו. באותו חורף החלו כמה מן הבנים לעבור מגידול דגי נוי לגידול עכברים לבנים. פעם, בהפסקה, הבעתי עניין ברכישת עכבר או שניים לעצמי. ד' שמעה, ואמרה שיש לה אחד והיא מוכנה לתת לי.

באותו יום אחר הצהריים התייצבה ד' בדלת דירתנו ובזרועותיה חולדה גדולה ומגעילה. לא העזתי לומר לה שלא לזה התכוונתי. לקחתי את החולדה והנחתי אותה בארגז מאולתר עם מים ואוכל. ד' הלכה ואני התפניתי לענייני. כשבאתי לבדוק מה שלום החולדה שלי, הארגז היה ריק. לא עבר זמן רב, ואמא גילתה את החולדה מסתובבת אצלה בארונות המזווה. אבא גויס לעזרה. הוא תפס את החולדה והסביר לי שזה לא סתם עכבר, שזה ייצור שנשיכתו מסוכנת, ושייצורים כאלה לא מגדלים בבית.

יצאתי לחולות לשחרר אותה. רגע לפני שהנחתי אותה על האדמה, היא חירבנה לי בידיים. נמלאתי כעס, והעפתי אותה ממני כמו שמעיפים אבן. למחרת בבית הספר סיפרתי לד' שלא מרשים לי לגדל את העכבר. ד' השביעה אותי שלא אעולל כל רע ליצור המסכן, ושפשוט אשחרר אותו לטבע. ללא היסוס הבטחתי לה שכך אעשה. שנים אחר כך צפיתי בסרטו של אלן פארקר "החומה", על פי התקליט של פינק פלויד. היה שם סיפור צדדי דומה.

[3]

מעמדה החברתי של ד' המשיך להשתפר. בכיתה ו' כבר התחילו להיות מסיבות כמעט בכל יום ששי, מסיבות שלעתים כללו ריקודי זוגות ולעתים כללו משחקי חברה. משחק החברה הפופולארי ביותר היה כמובן "אמת או חובה", שאצלנו היה לו פיתוח מיוחד. במקום לסובב בקבוק ולהמציא מטלות משעשעות, מישהו היה עובר מאחד לאחד, ושואל כל אחד את מי הוא אוהב, את מי הוא מחבב ואת מי הוא מסמפט. בתחילה לא היו לי תשובות לשאלה המוזרה הזו, אבל כשראיתי שתשובותיי המהוססות והסתומות מעוררות מחאות ומחזקות את התיוג שלי כתינוק שמאחר להתבגר, החלטתי להגיד שאני מחבב את ד'. היינו חמישה בנים שאמרו שהם מחבבים את ד', ונדמה לי שלא הייתה אף בת אחרת שהחזיקה במספר כזה של מעריצים. דא עקא, שכל מעריציה נמנו עם הפריפריה החברתית. אף לא אחד מאיתנו היה מהספורטאים המצטיינים, ובכיתה ו', זה מה שקבע. ד' מעולם לא אמרה שהיא מחבבת מישהו, והיות שממילא קוטלגה כ"מוזרה", ויתרו לה.

עם הזמן, המשחק הזה התפתח הלאה. במקום לומר איזה בת אתה מחבב, נדרשת לקום ממושבך ולתת חיבוק או נשיקה לבת שאתה מחבב. אני, כרגיל אובר-חוכם, שלחתי תמיד את מנחה המשחק לשאול את ד' אם היא מסכימה לקבל ממני נשיקה. ד' תמיד אמרה לא, מנחה המשחק היה עובר הלאה וכולם היו מרוצים. בליל ששי קר אחד ישבנו על קצה המדרכה תחת פנס הרחוב בברנע למעלה, ופתאום ד' אמרה שכן, זה יהיה בסדר. קמתי ממקומי, ניגשתי אליה, גחנתי, נשקתי לה על לחיה וחזרתי למקומי ללא מלים. במפגש הכיתתי הבא היא כבר חזרה לסירוב המוכר והבטוח.

בריקודי הזוגות, לעומת זאת, היינו זוג כמעט קבוע. מעריציה האחרים של ד' היו כולם פרחי קיר ביישנים, וגם בין הבנים הפופולאריים היו רבים, שראו לעצמם פחיתות כבוד לקום ולהתנועע לצלילי בוני אם, טינה צ'ארלס, שלוש המעלות ומה שכונה אי אז באמצע שנות השבעים בשם "הצליל של פילדלפיה". כך יצא, שלא פעם היינו ד' ואני הראשונים שקמו לרקוד באמצע הסלון, כשכולם עוד יושבים מסביב. כשגם האחרים קמו סוף סוף, היינו מתערבבים ביניהם. אחר כך היינו נפגשים שוב בשלב הסלואו. אהבתי להניח את סנטרי ברעמת התלתלים החומה של ד' ולהריח את ריח הסבון הטוב שבא מהם. הייתה איזו פעם, שד' שאלה אותי אם מפריע לי שבנות מדברות איתי בזמן שרוקדים, ואמרתי שלא, מה פתאום, להיפך. ד' אמרה, שיש בנים שזה מפריע להם. יום אחד בבית הספר, באחת ההפסקות, נגשה אלי קארין עם אחת מנערות הפמליה שלה. "שמנו לב שאתה אוהב את ד'", אמרה הוד מעלת חסדה, "רצינו שתדע, שאנחנו מברכות על הבחירה".

והייתה הפעם ההיא, שתמר באה למסיבת יום ששי של הכיתה. תמר, במילעיל, הייתה הילדה הכי דוחה והכי דחויה בכיתה. גדולת גוף, מגושמת, שעירה, תלמידה חלשה, כל החבילה. באה למסיבה, התיישבה בין הבנות הדחויות ובהתה ברוקדים. האורות הוחשכו, ומצאתי את עצמי שוב בסלואו עם ד'. "שוש", אמרה פתאום ד' בקול קטנטן, " אני רוצה לבקש ממך משהו, אבל אתה חייב להבטיח לי שתסכים". לרגע הייתי מופתע, ולא אמרתי דבר. המשכנו לחולל יחד צמודים, עד שמבטי נח על תמר והבנתי מה ד' מבקשת. "לא!", אמרתי, מזועזע כולי, "בשום אופן לא!". "אבל למה", התחננה ד', "מה אכפת לך, גם היא ילדה". אבל אני עמדתי בסירובי. לא הייתה בי הנדיבות שד' הייתה כה מלאה בה. אחר כך ראיתי את אחד המעריצים האחרים של ד' מזמין את תמר לרקוד ונצמד כילד אל הכרס הגדולה שלה. יום יבוא, בסוף כיתה ח' זה יהיה, ואלמד על בשרי מה זה להיות מודר ודחוי.

[4]

מעמדה החברתי של ד' נבנה גם מכשרון הזמרה שלה. היה לה קול ערב מאד, הייתה לה אוזן מוסיקלית, ובשלב כלשהו המחנכת עלתה על זה וקראה לד' לשיר סולו בכל הטקסים שכיתתנו הכינה לבית הספר. מכאן הייתה דרכה של ד' סלולה למעמד הזמרת הקבועה בטקסי יום השואה ויום הזיכרון של בית הספר. ג', שהייתה חדורת אמביציה לעמוד במרכז תשומת הלב כפרפורמרית, נאלצה לפנות את המשבצת הזו לד', שאף פעם לא היה נראה שיש לה איזושהי אמביציה. ג' הייתה חכמה מספיק כדי למצב את עצמה מחדש כמי שמופיעה בקטעי הומור ופארודיה, ולא בקטעים שדורשים רמה אמנותית גבוהה.

קארין, לעומת זאת, התחילה לגלות חוסר סובלנות ביחס למתחרה החדשה. יותר ויותר שמעתי את בנות חוגה של קארין מתייחסות אל ד' כאל "השמנה". ד' לא באמת הייתה שמנה. לא היה לה גוף דק ואתלטי כמו לקארין, אבל היא בטח לא הייתה שמנה. אני זוכר שיום אחד נכנסתי לכיתה אחרי ההפסקה, ומצאתי על הלוח מכתם בין ארבע שורות: "רותי החכמה, עדנה הקופה, ד' השמנה, קארין החמודה". אני נעלבתי בשביל ד', אבל ד', או שלא ראתה את זה, או שראתה ולא עשתה מזה עניין, מה שג' ללא ספק הייתה עושה.

בקיץ, בים, יכולנו כולנו לראות את הגוף החמוד שד' מפתחת. לא משהו עוצר נשימה, אבל בהחלט משהו חביב ונעים לעין. ד' לא ראתה צורך להסתיר את גופה כמו כמה מן הבנות, אבל גם לא התייחסה אליו כאל מוצג מוזיאלי נדיר, שכדאי לנו להעריץ אותו מרחוק כל עוד יש לנו הזדמנות לכך. אני זוכר פעם אחת בים בתחילת העונה, רבצנו על החול וראינו את ד' יורדת במדרגות ומתקרבת אלינו. היא פשטה את הגלאביה הצבעונית ונשארה בביקיני החום. "נו", קינטר אותה איציק ממקום ריבצו, "הגיע הקיץ, כבר הורדת שערות מהרגליים"? פניה הרכות של ד' הזדעפו. "אם אתם הייתם יודעים כמה אנחנו סובלות בשביל להיראות טוב!", צעקה לעברו, "אולי הייתם מעריכים קצת!"

זו לא הייתה הפעם היחידה שיציאות הזויות של ד' הסבו לי רוב נחת. פעם, בכיתה ז', נכנסתי לשירותים ומצאתי את ד' עומדת מול הראי הקטן מעל הכיור. "שוש, מה אתה עושה פה?!", קראה בבהלה. המחשבה על כך שנכנסתי לשירותים של הבנות הבהילה גם אותי, אבל כשקלטתי מזווית העין את כיור המשתנה, נרגעתי. ד' קלטה על מה אני מביט, ורק אז הבינה היכן היא נמצאת. בצווחה חדה דחפה אותי הצידה ויצאה ביעף משירותי הבנים.

פעם אחרת נשארתי יושב במקומי בכיתה בתחילת ההפסקה, עוסק בענייניי כשכמעט כולם כבר יצאו. ממקומי ראיתי את ד' נכנסת לכיתה בדילוגים עליזים, ומפזמת לעצמה את אחד השירים שלמדה ב"צופים", משהו כמו "איל, איל, בלי קרניים, בלי ביציים, מסורס". כשד' קלטה שהמורה עדיין יושבת ליד שולחנה ומעיינת ביומן הכיתה, קפא הזמר על שפתיה. סומק עז כיסה את פניה, והיא שעטה לעברי מתפוצצת מצחוק, מביטה אלי ואל הרצפה לסירוגין, כאילו רוצה בי בתור עד לבושה הגדולה שחשה על שניבלה את פיה בנוכחות המורה.

מוזרה ומתוחכמת ככל שהייתה, ד' הייתה גם הילדה הטובה של אמא. היא סיפרה לי על מקרה דומה שקרה לה בבית, כשזמזמה לעצמה את "ליידי מרמלאד" של פטי לה-בל. אמא שלה שמעה אותה מהמהמת לעצמה את הפזמון החוזר, ""Voulez vouz coucher avec moi, והזדעזעה. אני זוכר את הבעת הפנים המזועזעת שעטתה ד' על פניה החמודות, כשחיקתה את אמא שלה אומרת: "את יודעת מה שאת אמרת עכשיו?!"

והיה עוד משהו שהביך אותה נורא. הביכה אותה כל פעם, שמישהו רימז בכיתה לכך שאנחנו זוג, היא ואני. "תגיד, זה לא מביך אותך?", שאלה אותי פעם, "אותי זה נורא מביך".

[5]

בפורים של כיתה ז' הוזמנו כולנו למסיבה אצל אחת הבנות, וכמובן שהתבקשנו להופיע מחופשים. ד' הכריזה שהיא הולכת להתחפש לזונה, ושמחה על הצעתי להתחפש לסרסור שלה. אחותי הטובה, שתמיד אהבה לתכנן ולבצע תחפושות עבורי, איפרה את פרצופי בזיפי זקן ושפם. לקחתי מעיל גשם ישן וכהה של אבא שלי, טמנתי את משקפיי בכיס המעיל, וענדתי במקומם משקפי שמש מגושמים שהיו זרוקים בבית. כך יצאתי מהבית באותו ערב ופניי אל המסיבה, שהתקיימה באחת הוילות המרוחקות של ברנע.

המבואה הייתה מוחשכת. צלצלתי בפעמון, המארחת פתחה את הדלת ופלטה צריחה חדה של בהלה. נכנסתי פנימה וקצרתי מבטים מתפעלים מהחוגגים שכבר היו שם, מרביתם בלתי מחופשים בעליל. ד' הסתערה עלי בחיבוק והכריזה: "ידעתי, ידעתי שעל שוש אני יכולה לסמוך!". היא עצמה הייתה מאופרת בכבדות, לבשה איזה בגד ניילון צמוד, מאלה שנהוג לכנותם "זנותיים", וענדה עוד כמה אביזרים משלימים. הסרתי את המעיל והמשקפיים והשתלבתי במסיבה. גם ד' הסירה את האיפור מעל פניה ולבשה בגדים רגילים מעל בגד הגוף. כשהמסיבה החלה להסתיים, ראיתי את ד' אוספת את האביזרים לתוך תיק הפלסטיק השחור הקטן ומתכוונת ללכת.

ניגשתי אליה ושאלתי אותה בקול קטן אם אוכל ללוות אותה הביתה. "בסדר, אם אתה רוצה", אמרה ד', "אני לא צריכה שילוו אותי הביתה, אבל אם אתה רוצה, בסדר". יצאנו אל הלילה הקר והבהיר של אמצע אדר. לא היו עדיין מדרכות בחלק ההוא של ברנע, הלכנו על הכביש הצר שחצה את החולות, אחד מאותם הכבישים שבהם נערכו הסיורים להכרת החי והצומח בסביבתנו. גם הסמולטוק העליז שניהלנו היה מסוג השיחות שמנהלים בסיור של הכיתה. הכביש התמזג לכביש רחב ממנו, עברנו ליד בית הספר החשוך, וכמעט כבר הגענו לרחוב בר כוכבא, כשהעזתי להעלות את הנושא עליו רציתי לדבר איתה. "שמת לב שכבר יש חברויות בכיתה", אמרתי, "יש בנות שיש להם חבר". "אני לא צריכה חבר", שיסעה אותי ד', "בשביל מה זה טוב? אני לא צריכה את זה".

אפילו אני, שכישוריי החברתיים היו לקויים מאד, הבנתי שאין מצב. שיניתי נושא במהירות והמשכנו ללכת עד שהגענו לרחוב בר כוכבא. הבניין של ד' כבר נראה למולנו. אמרתי לה לילה טוב, ופניתי לחזור הביתה, ללקק את הפצעים לבדי.

Clipboard01

[6]

באמצע כיתה ח' קארין נהייתה חברה של ילד מבית ספר באפרידר, והתחילה ללכת בימי ששי למסיבות של הכיתה שלו. לא חלף זמן רב עד שהיא שכנעה את רותי ואת ד' להצטרף אליה. גם רותי נהייתה חברה של ילד משם. בית הספר ההוא לא היה סתם בית ספר. הוא היה בית הספר שאבא שלי ניהל. בית הספר ההוא עמד בשכונה ותיקה ומבוססת יותר מזו שעמד בה בית הספר שלנו. שכונה שרוב תושביה היו עובדי ממשלה, או עובדי הסתדרות, או עובדי חברה ציבורית גדולה. א' ומשפחתה גרו בשכונה הזו.

אני מספר את כל זה כדי לומר, שאפשר להבין מדוע חברת הילדים בבית הספר ההוא הייתה אטרקטיבית יותר מחברת הילדים אצלנו בברנע. היה בה משום שדרוג מעמדי בשביל ד'. אפשר למצוא גם סוג של פיוט בכך, שאותו מוסד חינוכי שהכניס את ד' לחיי היה זה ששלף אותה מחיי בפעם הראשונה. במסיבת הסיום של כיתה ח', שבארגונה נטלתי חלק מרכזי, ד' כמעט שלא השתתפה. כבר לא עניין אותה.

החברים החדשים של ד' הלכו לקן "השומר הצעיר" בשכונה שלהם. ד', שכבר מזמן עזבה את ה"צופים", הצטרפה אליהם. נראה שעשתה רושם טוב על המדריכים שם, כי בחודשים האחרונים של כיתה ח' הם באו אלינו לברנע, והזמינו גם אותנו להצטרף לשומר הצעיר, לקבוצה חדשה שיקימו בשבילנו. איציק ואני הצטרפנו, וביחד היינו כעשרה חניכים וחניכות בקבוצה של בית הספר שלנו.

אהבתי להיות ב"השומר הצעיר". לא היו שם כל המסדרים ותרגילי הסדר שהיו בצופים. בטיולים, לא הייתה כל ההתעסקות המעצבנת באוהלי סיירים ובבניית מתקנים מסנאדות. גם הכיוון הפוליטי של התנועה והדעות שביטאו המדריכים היו לרוחי. כמו עם כל דבר שעשיתי בתחילת חיי, גם עם זה הלכתי עד הסוף. נהייתי שמוצניק פנאט.

בתחילת כיתה ט', כבר בבית הספר התיכון העיוני היחיד באשקלון, התפוצצה פצצה בלב המרקם החברתי של אפרידר: עופר, המלך המוכתר של החבר'ה מהצופים, ועכשיו גם של כל השיכבה, נהיה החבר של ד' ועבר לשומר הצעיר בעקבותיה. במעשהו זה סימן עופר את תנועת השומר הצעיר כתנועה הכי שווה בשיכבה, המקום של החבר'ה השווים והגזעיים. כמובן, על כך שמחתי מאד. מצד שני, שמחתי לא הייתה שלמה, בעקבות הניסיונות המגושמים שעשיתי להתחבב על עופר, ניסיונות שלא עלו יפה. לא שנאתי את עופר כמו שאלכס שנא אותו, אבל הייתי פגוע ממנו ולא פרגנתי לו.

עם זאת, לא קינאתי בעופר על שזכה בחסדיה של ד'. לא יותר ממה שקינאתי בו על אלף דברים אחרים, בכל אופן. ד' הייתה עכשיו ליגה מעליי, אולי יותר מליגה אחת. היא הייתה חלק מהזוג המלכותי של שכבת ט'. אני הסתובבתי רוב הזמן עם אלכס, חלק מהזמן עם שמואל, והתלבטתי בין הגישות המנוגדות שהיו לשני אלה ביחס לריבוד המעמדי בחברת בני גילנו: התרסה מול השלמה.

גם כשהסתיים הסיפור של ד' עם עופר, לא נפגע מעמדה של בתור אחת הבנות הכי שוות בשכבה. התחילו להיות לה בני זוג מבוגרים מאיתנו, אחד מהם נחלאי מהגרעין של אחותי הטובה. הכישרון של ד' לאמנות ולעיצוב, שפעם היה מתבטא בשרבוטים בשולי המחברות, עכשיו בא לידי ביטוי בהופעתה, ששילבה רישול אלגנטי בסגנון הסיקסטיז עם נגיעות ניו ווייב של שלהי הסבנטיז. בשנתיים הבאות, חיינו כמעט שלא הצטלבו. שלום שלום במסדרון בית הספר, וזהו.

[7]

המעבר מכיתה י' לכיתה י"א היה גם מעבר למגמות. אלכס ואני הלכנו לריאלית. שמואל הלך לספרותית, וגם ד' הלכה לשם. הם התידדו, שמואל וד'. שמואל העריך את תבונתה של ד' ואת העניין האמיתי שלה בספרות ובאמנות. ד', כמו כולם, צחקה מההומור המטורף של שמואל ונהנתה מטוב ליבו. מתוך שהייתי בא לבקר את שמואל בהפסקות, הייתי מחליף מילות נימוס וחיוכים גם עם ד', שהייתה יוצאת אל גינת המעשנות בדיוק כשאני הייתי נכנס לכיתה שלהם. פעם שאלה אותי מה אני חושב על להקת Yes, והתנדבה להקליט לי על קלטת שני אלבומים שלהם. אלה היו Fragile ו-Tomato. האחרון כלל את השיר Onward, שזמזם לי בראש במבחן הראשון במתימטיקה, זה שכל הכיתה נכשלה בו.

בינתיים, עופר פתח בקריירה ציבורית. תחילה לקח על עצמו לחדש את יציאתו לאור של עלון בית הספר. כיוון ששמע שאני כותב, פנה אלי ושידל אותי לכתוב בשבילו. הוא לא היה צריך להתאמץ הרבה. עכשיו, אחרי שאלכס ירד עם משפחתו מהארץ, לא היה מי שיפיח אש בתחושות הדחיה והעלבון שהיו לי ביחס לעופר. העברתי לו מאמר על האלבום "החומה" של פינק פלויד, שיצא באותם ימים, ועוד חידון מצוייר שעניינו רוק ופופ. כשהעלון יצא לאור וחולק בכיתות, הופתעתי לגלות בו טכסט היתולי מפרי עטו של שמואל, בנוי קטעים קטעים, שבאחד מהם אני מופיע בשמי המלא כמי שיהיה שר האוצר של מדינת ישראל, פוליטיקאי דעתן ובוטה. אמנם שמואל ביקש את רשותי לכלול את שמי בטכסט שלו, אבל הופתעתי לדעת שכך הוא רואה אותי. פחות הופתעתי לראות, שאת ד' הוא ראה כמי שתהיה זמרת אוואנגארד פאנקיסטית, בת דמותן של נינה האגן וסוזי סו.

מעריכת העלון המשיך עופר לראשות מועצת התלמידים, אותה כבש בתום מסע בחירות רב רושם. זמן מה לאחר שנבחר, ניגש אלי בהפסקה ואמר לי שנציגת כיתתנו לא מגיעה לישיבות, מה שאינו תקין כלל וכלל. העליתי את הנושא בשיעור חינוך, והתברר שנציגתנו הנבחרת כבר לא בעניין, וגם אף אחד אחר לא. הצעתי את עצמי לתפקיד, ואיש לא התנגד. בכיתה ט' ובכיתה י' העמדתי את עצמי בין המועמדים לתפקיד וספגתי תבוסות צורבות. והנה עכשיו, קיבלתי אותו בלי הצבעה. מכאן ואילך הייתי פוגש את ד' גם בישיבות המועצה, פעם בכמה שבועות. עופר היה מנהל את הישיבות ביד רמה ובקסם אישי רב. ד' הייתה יושבת בשורה הראשונה, רוב הזמן שקועה בשרעפים ורק מדי פעם מכניסה לעופר איזו קטנה מהצד, לאמור, עלי אתה לא עושה רושם, אני הרי מכירה אותך.

הטיול השנתי של כיתה י"א היה לרמת הגולן. ביומו הראשון ירד גשם שוטף. האדמה הכבדה בואכה נחל גילבון נהייתה בוצית וחלקלקה, כולנו החלקנו ברוב הדר על התחת בירידה לנקיק ובעלייה ממנו. חזרנו לאכסניה מרוחים בבוץ כבד ורטובי גרביים. אחרי מקלחת חמה וטובה התייצבנו בחדר האוכל לארוחת הערב. העמסתי על המגש מרק חם, מנה עיקרית ותוספות. התיישבתי ליד אחד השולחנות, לקחתי פרוסת לחם, פירקתי אותה לתוך המרק והתחלתי לאכול. הנאתי נקטעה כאשר חשתי שמסתכלים בי. הנחתי את הכף, הרמתי את העיניים ונתקלתי במבטה הרושף של ד', שישבה מולי. "תגיד לי", ירתה ד' לעברי, "אתה גמרת בדעתך להגעילנו?!"

הייתי המום ולא הבנתי מה היא רוצה מחיי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מתפרצת על מישהו, גם לא הפעם הראשונה שהיא התפרצה עלי, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שלא הבנתי על מה ולמה. "לא חשוב, לא חשוב, תמשיך לאכול", סיננה ד' בטון מלא תיעוב.

אותו סיפור חזר למחרת, בארוחת הבוקר. הפעם מילאתי קערה בלבניה, ושוב פגשתי במבטה של ד' מצידו השני של השולחן. הפעם היו בו יותר תדהמה וייאוש מאשר תיעוב. "אני לא מבינה אותך, פשוט לא מבינה", מלמלה לעברי, "אתה נהנה מזה?". גם הפעם בלעתי את הלשון ולא ידעתי מה לענות. כשאני משחזר לעצמי את האירועים, אני שואל את עצמי מדוע חזרה והתיישבה מולי אם הרגלי האכילה שלי נראו לה כל כך מגעילים. אני מניח, שהיא פשוט חיפשה מישהו שישעשע אותה. שמואל, בגלל נכותו, לא יצא לטיולים שנתיים.

[8]

כמוך נולדו להנעים פטפוטים
עם כל משורר, שלבו אש וזעם,
בין לבבות אדישים וחוטאים.

כמוך הם רק צעצוע בבית,
למען יוכלו ילדים לשחק.
פטפט, תוכי יוסי,
נחמני כזית,
ליבי היום ריק.

[אברהם חלפי]

[9]

בית הספר התיכון העיוני היחיד באשקלון היה מוקד של פעילות חברתית תוססת לתלמידים ולאורחים. מועצת התלמידים ארגנה מופעי אמנים וערבי דיסקו באולם ההתעמלות בימי ששי, הקרנת סרטים באמצע השבוע, וכמובן, מסיבות בערבי חגים. בית הספר התיכון ניצב באותה שכונה שבה היה בית הספר של אבא שלי, שכונה בורגנית רדומה וסגורה בשבתות. לפיכך, הפעילויות הללו משכו גם תלמידים מבתי ספר אחרים, מורים, בני משפחה ומכרים.

בכיתה י"א נערכו בזה אחר זה שני ערבי כשרונות צעירים, ובשניהם הופעתי יחד עם שמואל בקטעים שהוא כתב. אני עזרתי לו ללטש ולתרגם מההומור המיוחד שלו למשהו שכולם יכולים להבין. בשתי הפעמים קצרנו מחיאות כפיים וצחוקים. בשתי הפעמים הופיע גם הרכב גיטרה-בס-תופים שהיה מורכב מחברים של עופר. בפעם השנייה הם צירפו אליהם את ד' כזמרת. היא שרה נפלא.

בתחילת י"ב, כשמועצת התלמידים התכנסה לראשונה, עופר אמר שצריך להתחיל להתארגן  למסיבת סוכות. הוא אמר שאולי כבר די עם ערבי הכשרונות הצעירים, אולי הפעם משהו אחר, אפשר שעשועון בנוסח "תשע בריבוע" או משהו. השעשועון "תשע בריבוע" הוקרן בטלביזיה כמה שנים לפני כן, וכבר עמד במרכז התכנסות בית ספרית כזו כשהיינו בכיתה ט'. אז בכיתה ט', זה היה די מוצלח. עופר תר אחר מישהו שייקח על עצמו את ארגון הערב, ועיניו נפלו על ד'. "אולי את?", סנט בה. "בסדר!", קראה ד', "אבל רק אם שוש יעזור לי!".

עופר הוציא ללוח המודעות הודעה על הערב המתקרב, ורשם את שנינו כמארגנים. כעבור כמה ימים אני עומד בספריית בית הספר עם הפנים אל המדפים, ואני חש אצבע ננעצת בישבני, איפה שהכיס של הג'ינס. הסתובבתי כנשוך נחש, והנה ד' יושבת ליד השולחן הסמוך ומחייכת מאוזן לאוזן. "ד', באמת!", מחיתי, "לא נוגעים באנשים במקומות כאלה!". "אוי, סליחה", אמרה ד' בצער מעושה, "חשבתי שאלה הפנים". צחקתי. "אנחנו צריכים להיפגש ולתכנן את המסיבה", אמרה ד'. "את רוצה שאני אבוא אלייך?", שאלתי. ד' הרהרה רגע ואמרה שהיא תבוא אלי.

בבוא היום היעוד התייצבה ד' בשער ביתנו. שמעתי את חריקת השער, יצאתי לקראתה והובלתי אותה פנימה. ריכלנו קצת כדי להמיס את הקרח, ולאחר מכן חילקנו בינינו את העבודה. החלטנו שאני אכתוב את השאלות והתשובות, וד' תנחה את השעשועון. חשבנו יחד על טיפוסים ססגוניים מארבעת השנתונים, כאלה שיש להם הקסם האישי הדרוש כדי להיות השואלים והמשיבים. חילקנו בינינו את השמות שעלו, סיכמנו למי תפנה ד' ולמי אפנה אני. התחושה הייתה, שאנחנו עובדים כמו שצריך ושיהיה ערב נחמד.

הערב היה אסון. הבדיחות ששיבצתי לא הצחיקו, השאלות והתשובות שחיברתי לא היו די מעניינות, הקסם האישי של ד' כמנחה לא עשה את העבודה, ההמהומים והרחשים בקהל הלכו וגברו. בשלב מסוים התחלתי פשוט לחכות שזה ייגמר כבר. למחרת, שמעתי מחברים בבית הספר שהיה איום ונורא, אולי הנפילה הכי גדולה בארבע שנותינו בבית הספר התיכון. גם בפגישה הבאה של מועצת התלמידים חטפנו ביקורת, שעופר ניסה למתן ולרכך.  סיפור דומה קרה בסוף השנה, כאשר רותי נסתה להרים מסיבת סיום ללא עזרת המבוגרים, ושוב ד' ואני התגייסנו, אני ככותב והיא כמבצעת. גם זה נחל כישלון מהדהד, וסיימנו את לימודינו בתיכון ללא מסיבה בכלל. זה כשלעצמו סיפור ששווה לספר פעם.

[10]

שווה להסתכל פעם מקרוב על המשיכה שהייתה לי למה שגרושתי הייתה קוראת "בחורות ספרותיות". די שקוף, שההישאבות שלי אל הספרים הייתה בריחה מהצחיחות הרגשית בבית, שהעניין שלי באמנות היה דרך לגיטימית לצעוק להורים שלי שאני יחיד ומיוחד, שאני לא כמוהם. ההורים שלי שלחו את שלושתנו לחוגים לאמנות, ורוו נחת כשאמרו להם שאנחנו מוכשרים לזה. הסלון המכוער שלנו היה גדוש בפסלונים ובכדים שיצרנו אחיותיי ואני בחוגים לקרמיקה ולפיסול. הייתה לנו בת דודה בוגרת ונערצת, שלמדה ציור ונסתה להתפרנס מהוראת ציור לילדים. כנער וכגבר צעיר, חלמתי על בת זוג שהיא יצירת אמנות. הייתי מוכן להתפשר על אחת שעוסקת באמנות. בסוף התחתנתי עם אחת שהייתה לה פוזה של חובבת אמנות, כמו שלי הייתה. אבל זה כבר עניין אחר.

בתום שלוש שנותיי באוניברסיטה התנדבתי לשירות סדיר ושובצתי לשרת ביחידת מחשבים צה"לית. היחידה, כמו רוב יחידות המחשבים, הייתה ממוקמת במרכז הארץ, וזו הייתה הזדמנות בשבילי לשכנע את הוריי לעזור לי להשתכן בתל אביב, בירת האמנות והתרבות של ישראל ומקור משיכה לוואנאביז מכל רחבי הארץ. השתכנתי בדירה מרופטת של המשפחה בצפון תל אביב, וממנה יצאתי כל בוקר לעבודת הצבא. בערבים הייתי פושט על הסינמטק, על חנויות הספרים, על הגלריות. הגנבתי מבטים לעבר הנשים הצעירות שפקדו את המקומות הללו, זרקתי משפטים שחשבתי להולמים את המקומות האלה, קיויתי שמשהו יקרה. בימי ששי בצהריים הייתי נוסע להורים באשקלון, וסופר שם את הדקות עד מוצאי שבת, שאז הייתי עולה על מדים ועולה על האוטובוס לעיר הגדולה. לתחנה המרכזית, משם בקו 5 עד הקסטל, ומשם לדירה.

זה היה במוצאי שבת חורפיים כאלה, כשישבתי בקו 5 עם כל התיקים, ובשדרות רוטשילד עלתה בלונדית אמנותית, מהסוג שפוגשים הרבה בעיר הגדולה. העברתי עליה מבט כשנכנסה, וכשהתיישבה בספסל הסמוך, מהצד השני של המעבר, חזרתי לשרעפיי. לקח לי כמה רגעים להבין שאני מכיר אותה, ועוד כמה רגעים לחשוד שאולי זאת ד'. לכסנתי מבטים לעברה, מתקשה להחליט. ואז היא אמרה משהו למישהו, לא זוכר אם שאלו אותה משהו והיא ענתה, או להיפך. כששמעתי את קולה, התחזק החשד שזו היא. החלטתי, שרגע לפני שארד מהאוטובוס, אברר אם זו היא. אם לא, לפחות אוכל לברוח במהירות מזירת האירוע.

כשהאוטובוס פנה מאבן גבירול לפנקס, צלצלתי בפעמון וקמתי לעמוס את התיקים. גם הבלונדית קמה, ירדה מהאוטובוס לפניי והחלה לפסוע לכיוון מעבר החציה. האוויר הפתוח והמדרכה היציבה נתנו לי ביטחון. עמדתי וקראתי אחריה בשמה. היא עצרה, הסתובבה והתבוננה בי. "שוש!", קראה ד' והתנפלה על צווארי בחיבוק, "בחיים לא הייתי מזהה! בחיים!!". כששיחררה, סיפרתי לה איך לא הייתי בטוח שזו היא. היא אמרה שהיא קלטה שאני מסתכל עליה, אבל חשבה שאני עוד אחד מאלה שמסתכלים. היא אמרה שהיא חזרה לא מזמן מניו יורק, שהיא עובדת בתור מוכרת בחנות בגדים בדיזנגוף סנטר, ושהיא גרה לא רחוק מכאן, באסתר המלכה. נתנה לי את כתובתה והזמינה אותי לבוא לבקר.

יום או יומיים אחר כך נקשתי על דלתה. הפעם ד' כבר לא נראתה שמחה כל כך לראות אותי. היא הזמינה אותי לשבת בסלון, התישבה מולי ומבטה הזדגג. התבוננתי מסביב וקלטתי את דמות דיוקנו המיוסרת של גוסטב מאהלר מביטה אלי מכרזה על אחד הקירות. "גוסטב מאהלר", הערתי בידענות, מנסה לקשור שיחה. ד' מלמלה משהו על איזה ידיד שלה שנתן לה את התמונה, אחד שעסוק כל הזמן בזהות האירופאית שלו ושל המשפחה שלו. "שואה וכל זה?", ניסיתי להפגין הבנה. "אתה יודע מה, כן!", רטנה ד', "זה בדיוק זה! שואה וזה!!"

שוב השתררה שתיקה מזוגגת, ואני התחלתי להבין שאין לי מה לחפש שם. "הייתי עם כמה חבר'ה", הפטירה ד', "כמה גראס עישנתי, יואו, אני לא מאמינה כמה עישנתי". יופי לך, חשבתי. "אתה חייב לנסוע לניו יורק, שוש", הוסיפה,"הגריניץ' וילג' מדהים, פשוט מדהים". בסדר, חשבתי, מה שתגידי. קמתי, מלמלתי כמה מלים על היום הקשה שמחכה לי מחר והסתלקתי.

מאז לא ראיתי אותה ולא שמעתי עליה. גם בגוגל לא מצאתי את שמה. אולי שינתה את שמה. אולי התחתנה ולקחה את שם בעלה. אולי עזבה את הארץ. אולי היא חיה לבד בתל אביב עם כמה חתולים ושונאת את כל העולם. אבל אני מניח, שלו צצה שוב בחיי, שוב הייתי מאפשר לה להתקרב. ככה אני, לא מתיאש.

active blowing bubbles child
Photo by VisionPic .net on Pexels.com

פורסם ב הייתה אחת

הייתה אחת ג'

28.04.2008

חדר המדרגות של הבלוק שלנו ברחוב הטייסים היה חלל גדול, תחום בארבע פינותיו בארבע הדירות שהיו בכל קומה. החלל היה מכוסה גג פלסטיק ירקרק חצי שקוף, שהניח לאור השמש לחדור.  גרם המדרגות עמד במרכזו. בין גרם המדרגות לבין הכניסות לדירות הייתה בכל קומה מין מרפסת כזו, שאפשר היה להשאיר בה אופניים, או סתם חפצים ישנים, חפצים שטרם הוחלט מה ייעשה בהם וכאב הלב לזרוק אותם. במרפסות האלה יכלו הילדים להיפגש ולשחק. במיוחד בימי הקיץ, בבקרים של החופש הגדול. הן לא היו די גדולות בשביל לשחק תופסת או מחבואים, גולות היו עלולות להתגלגל מהן למטה, אבל היה אפשר לשחק בקלפים של "העולם המופלא", או לשחק במשחקי תפקידים שילדים משחקים בהם.

המפגשים הראשונים שלי עם ג' היו במרפסת הזו. שנינו גרנו בקומה השלישית, היא במספר 9 ואני במספר 12. הייתה לג' אחות גדולה בגיל של אחותי הטובה, ועוד אחות תינוקת. אבא שלה היה גבר ממוצע קומה, צרוב שמש ובעל שפם עבות. היה לו טרקטור אדום קטן, שעמד במגרש הכורכר שמעבר לכביש. אמא שלה הייתה עקרת בית, אשה גדולת גוף ורכת מבע. ג' הייתה ילדה קולנית ודעתנית, יפה למדי, מנהיגה טבעית לזאטוטי הבניין בפרט והשכונה בכלל. היא הייתה האמא במשחקי התפקידים, היא הייתה הגננת, היא הייתה המורה.

כשירד הערב וחדר המדרגות החשיך, נשארתי התלמיד היחיד של ג'. היא הכניסה אותי אליהם הביתה, הושיבה אותי על רצפת חדרה, סובבה למולי כסא עץ ממורטט, ועל מסעד הכסא רשמה בגיר תרגילים בחשבון, מלווה בקול רם וסמכותי את מה שהיא רושמת. ממש כמו המורה אצלם בכיתה א', כמו המורים בשידורי הטלביזיה הלימודית בשחור לבן. מדי פעם קטעה את השיעור כדי לשאול אותי אם הכנתי שיעורים ומי דיבר בלי להצביע, ואני הלשנתי ללא בושה על מאיר, הילד הכי פרוע בגן שלי.

הקוראת המתמידה וודאי תשאל עכשיו בקריצת עין, אם שיחקנו גם במשחקים פיקנטיים יותר, כמו אבא ואמא או רופא וחולה. התשובה היא לאו מוחלט. לא איתי, ובדיעבד, אני חושב שגם לא עם ילדים אחרים. ההורים של ג' החזיקו אותה מאד קצר, ולפי מה שהיא הייתה מספרת, היא הייתה חוטפת מההורים שלה עם חגורה או עם נעל בשביל הרבה פחות מאשר משחקי מין. עוד תשאל אולי הקוראת, איך זה שהסכמתי בקלות כזאת להיכנס לעמדה הכנועה, הנשלטת. תשובתי היא, שכאח אחרון לשתי אחיות גדולות ממני בשמונה ובשש שנים, הייתי רגיל לעמדה הזו.

מאזן הכוחות ביני לבין ג' התערער כשסיימתי את כיתה א' והקפיצו אותי כיתה. עכשיו היינו שנינו בכיתה ג', ויכולתי לשים לב, שמעמדה של ג' בקרב בני גילה היה פחות בהרבה מאשר בין זאטוטי הבניין. ודווקא הייתה נוכחות בולטת לילידי 63 בבלוקים של רחוב הטייסים: ש' גר בבלוק הארוך, ג' גרה בבלוק השני, ובבלוק שלנו היו, יחד עם ג', לא פחות מששה ילידי 63.  בבלוק שמעל החנויות גרו עוד ארבעה, ביניהם ארון.

בני גילה של ג', שעכשיו היו גם בני כיתתי, זיהו בקלות את הצימאון הגדול של ג' להכרה, את הצורך שלה לבלוט. מקצתם נרתעו מזה ושמרו ממנה מרחק. אחרים קפצו על זה כעל אוצר בלום, והיו מקניטים את ג' וצוחקים עליה. ראש המקניטים היה כמובן ארון, שחוג חבריו המציא לג' את הכינוי "פנצ'ר", רמז לקולניות שלה. "פנצ'ר, תביאי ג'ק!", היו קוראים לעברה. ג' קיבלה את היחס הזה ברגשות מעורבים: מצד אחד, היא חשבה שזה תינוקי מצידם ושכדאי שיתבגרו. מצד שני, זה הרווה במשהו את הצימאון שלה לתשומת לב, במיוחד לתשומת לב של בנים.

גם אני הייתי חצוי בעניין הזה: מצד אחד, נשארתי מיודד איתה באחד על אחד, בשכונה. מצד שני, גם אני כמהתי לתשומת לב, ולכן שיתפתי פעולה עם ההקנטות והקינטורים. ייתכן שאף הייתי הקולני בחבורת המקניטים. שכל הבנים ישמעו איזה מצחיק אני, איזה כיף אתי. ההתנהגות הזו קיבעה את הדימוי שלי כ"תינוקי", דימוי שממילא נסמך על היותי צעיר בשנה מכולם.

בין כיתה ד' לכיתה ה' הושלמה בניית בית הספר היסודי הראשון בברנע, וכולנו עברנו אליו מבית הספר שבאפרידר. במקום שלוש כיתות ד' הייתה עכשיו כיתה ה' אחת. ארון איבד את מעמדו כמלך הכיתה, אם כי לא את מעמדו כילד פופולארי, חזק ואלים. אני התקדמתי למעלת התלמיד השני-הכי-טוב-בכיתה אחרי עופר, אבל נשארתי ספורטאי עלוב וקטן מכולם בשנה. רק המקום של ג' נשאר כשהיה: ילדה יפה, עם שיער חלק ארוך בצבע דבש, אבל אחת שעושה יותר מדי רעש וצלצולים ולא יודעת להתנהג.

המעמד של ג' ספג מכה נוספת באמצע כיתה ה', כשהחליטו לחלק את הכיתה לשתי "הקבצות". הקבצה א' הייתה יוצאת לחדר נפרד ולומדת חשבון וכישורי שפה ברמה גבוהה יותר, הקבצה ב' הייתה נשארת עם המחנכת שלנו בכיתת האם. עד אז לא הייתי ער לזה שג' מתקשה בלימודים. לא רק בגלל משחק המורה והתלמיד שלנו לא שמתי לב לזה. יש ילדים, למשל ארון, או תקווה מהבניין שלו, שכשהיו מתבקשים לקרוא בקול רם מספר, היו מתקשים לצרף מילה למילה והיו קוראים לאט לאט ועם שגיאות. אין לי זיכרון של ג' קוראת ככה. ובכל זאת, היא הייתה בהקבצה ב'. אולי היו לה דרכים מתוחכמות להסתיר את לקות הלמידה שלה. ואולי לא הייתה לה לקות כזו, פשוט לא עניין אותה להתאמץ בלימודים.

לימים, אשר נופש יעיר את תשומת לבי לדמיון בין המיקום החברתי שלי לבין זה של ג', מיקום שזימן אפשרות לשיתוף פעולה בינינו. לא היה מצב לזוגיות, לא, ג' לא הייתה מאפשרת את זה, אבל היה מצב לידידות. בטח היו כמה דברים שיכולתי ללמוד ממנה על בנות, על מה שעובד איתן ועל מה שלא. היו כמה שיתופי פעולה כאלה שאני זוכר, אבל הם לא האריכו זמן ולא העמיקו שורשים.

לקראת סוף כיתה ה' התברר לי, שיש בכיתה "חברה סגורה". חמישה-שישה בנים וחמש-שש בנות התארגנו לערוך יחד מסיבות בימי ששי. אני לא הוזמנתי, גם ג' לא, ואפילו לא ארון. אני זוכר יום קיץ אחד, בסיום שיעור משותף לשתי ההקבצות עם המחנכת, שאיציק ניגש למחנכת והתלונן על ההתנהגות הבלתי חברותית הזו. המחנכת השפילה אותו לפני כולם, ואני זיהיתי הזדמנות. יחד עם איציק גיבשתי רשימת שמות נוספת, ארבעה בנים וארבע בנות, ועם הרבה עזרה מאחותי הטובה ארגנתי אצלנו בבית מסיבה בשבילנו. אני זוכר שרקדתי שם סלואו עם ג'. זה זיכרון מתוק, שלקחתי אחר כך לסיפור שכתבתי על כל הפרשה הזו, "המעמד".

החבורה הזו שלנו המשיכה להיפגש עוד כמה ימי ששי, כשמספר הבנים מידלדל ומספר הבנות גדל. ארון איבד עניין, בעוד ג' הזמינה חברות שלה מהקבצה ב', אפילו את תקווה. בסוף היינו רק אני, איציק ושש בנות. אבל, זו הייתה קבוצה נחמדה, ויש בי חרטה גדולה על כך שלא שימרתי אותה לאורך זמן, כמו שאחותי הציעה וכמו שאיציק רצה. ה"חברה הסגורה" התפזרה, החופש הגדול הגיע, ואני מיהרתי לזרוק את מה שהיה לי ביד בשביל אשליה של אחדות מדומה עם "כולם", כלומר עם הסנובים שסגרו בפניי את הדלת. ושעוד יסגרו אותה פעמים רבות מכאן ואילך.

החיים של ג' והחיים שלי המשיכו לזרום במקביל, מצטלבים במסיבות של יום ששי בערב. כשהיה איזה בית להתכנס בו, היו ריקודי זוגות. כשלא היה, היינו נפגשים במדשאה של רחוב הטייסים או של ברנע למעלה, והיינו משחקים במשחקי מעגל, בעיקר "אמת או חובה". אני זוכר, שאחת ה"חובות" הפופולאריות הייתה לומר את מי אתה אוהב, את מי אתה מחבב ואת מי אתה מסמפט. אף בן, גם לא אני, לא ציין את ג' באחת משלוש הקטיגוריות. להצמיד אותה בסלואו, זה כן. להיות מזוהה איתה ועם המעמד החברתי שלה, חס ושלום. למותר לציין, שגם שמי שלי לא הוזכר שם. נו בטח, יאמר אשר, גם המעמד שלך לא היה להיט.

בקיץ היינו נפגשים בים, כל החבר'ה מהכיתה. כשהים היה שקט, היינו משחקים במים "מלחמת סוסים". הבנים היו עומסים את הבנות על הכתפיים, והעניין היה לשמור את בת זוגך על כתפיך ולהפיל את בנות הזוג של האחרים. כשהים היה סוער, ורוב הקיץ הוא היה סוער, היינו טובלים קצת ליד החוף ויוצאים החוצה להשתרע על המגבות, לראות ולהיראות. ג' נראתה מצויין בביקיני. שזופה במידה, חטובה. היא גם הקפידה לטפח את שיערה ואת עורה, שלא יתייבשו וייסדקו מן השמש ומן המלח. אני זוכר אותה גוחנת מהחלון אצלם בבית כשראשה עטוף במגבת. אני זוכר את הריח הלא נעים של התמרוקים הזולים, שהרחתי כשהיינו נפגשים בחדר המדרגות. אני זוכר את הריח הנפלא שעלה משיערה כשהזמנתי אותה לרקוד. "ככה, אה?", סנטה בי ג', "קטן קטן, אבל מצמיד".

.Caroline says that I'm just a toy
.She wants a man, not just a boy
.Oh, Caroline says

אך למרות חזותה המצודדת, רק בכיתה ח' היו לג' שני חברים, בזה אחר זה. זה קרה כשהגיעו כמה משפחות מדרום אפריקה למרכז הקליטה של ברנע, ושני בנים הגיעו לכיתה שלנו. ג' הסתערה על הראשון שהגיע, זמזמה סביבו באנגלית שקלטה מהטלביזיה, והוא הפך לחבר שלה לשבוע-שבועיים. גם אני התידדתי איתו, וממנו שמעתי על סיום הקשר שלו עם ג'. הוא לא ציין את הסיבה, נער מנומס והגון שכמותו, ואני לא שאלתי. הייתי די בטוח שהוא קלט מה המעמד החברתי של ג', והסיק את המסקנות.

פעם, איזה יום אחרי הלימודים, רבצתי לצידו על שפת הים. הסתכלנו על הבנות בבגדי הים הקטנים שלהן, והוא שאל אותי מה דעתי, האז אני אוף ד'ם בין פאקד. אמרתי שלא נראה לי. איציק התערב ואמר, מה אתה מדבר שטויות, סיגי כן. שתקתי, וגם הדרום אפריקאי שתק. בדיעבד, ייתכן שגם זה עמד ברקע של הפרדה של ג' ושלו, שהוא ניסה והיא לא אפשרה. אחרי שהם נפרדו, גם הדרום אפריקני השני נהיה חבר של ג' לכמה זמן, עד שגם המשפחה שלו המשיכה ממרכז הקליטה למרכז הארץ.

גם אני התחלתי בשנים האלה לפתח עניין בכל מיני דברים, נוסף על העניין הישן שלי בספרים. התחלתי להתעניין בפוליטיקה, ונהייתי השמאלני של הכיתה. התחלתי להתעניין במוסיקה, וצברתי אוסף תקליטים גדול. התחלתי להתעניין בכדורגל, ונהייתי אנציקלופדיה מהלכת לשמות של שחקנים וקבוצות. התחלתי להתעניין בסקס. בכל מה שהתעניינתי בו, נהייתי אובססיבי. וכחן, צעקן, דעתן. בעיקר ברגעים לא נאותים. כן, כן, קצת כמו ג'.

גם ג' התעניינה במוסיקה. היא אהבה לעמוד לפני קהל, לשיר לשחק ולרקוד. על מה שהחסירה בכישרון, פיצתה במראה מצודד ובביטחון עצמי רב. היא שכנעה אותי לקנות תקליט של הקארפנטרס, שלצלילי הביצוע שלהם ל Please Mister Postman הפיקה ג' עם שתיים מחברותיה ריקוד לאחד האירועים של בית הספר. היא השאילה לי פעם מהאוסף של אחותה הגדולה תקליט של אלטון ג'ון עם Your Song ו-I need you to turn to. לפעמים היינו מדברים על אלטון ג'ון, שהיה אז בשיא הצלחתו. במסיבות, היינו נצמדים לצלילי Someone saved my life tonight שלו, וההנאה מהמוסיקה העצימה את ההנאה מהקרבה הגופנית.

כיתה ח' עמדה להסתיים, וכולנו התחלנו לחשוב על המשך הדרך. אלה שהלך להם בלימודים, כמו עופר, כמו אלכס וכמוני, היה ברור שילכו לתיכון העיוני. תלמידים חלשים יותר התלבטו בין בית הספר המקצועי אורט לבין בית הספר החקלאי כפר סילבר. בית הספר אורט היה מבנה בטון מאיים, שתלמידיו נראו תמיד קצת עייפים ומובסים. לכפר סילבר, לעומת זאת, יצאו מוניטין של מקום פרוע ברוח הסיקסטיז, שאפשר להעביר בו בכייף ארבע שנים ולצאת עם תעודה ביד. א' עתידה הייתה ללמוד שם, והייתי די בטוח שזו תהיה הבחירה של ג', שכאמור, לא הייתה תלמידה מצטיינת, אבל בטח לא מקרה קשה כמו ארון או תקווה. הייתי בהלם, כששמעתי שג' נרשמה ללמוד בבית הספר למינהל, או בשמו הבלתי רשמי, "פקידות", יחד עם תקווה. ההלם שלי עתיד היה לגבור במהלך הקיץ. ג' גזזה את שיערה לתספורת קצוצה, סיגלה לעצמה איפור צעקני והתחילה לעשן. הילדה האשכנזית הטובה, שאמנם דיברה הרבה אבל לא עשתה שום דבר, נעשתה פרחה אשקלונית מצויה.

הגיע ספטמבר. כולנו היינו נפגשים בבוקר בתחנת האוטובוס של רחוב הטייסים, ממתינים לאוטובוס, שהיה אוסף תלמידים מכל ברנע ומסיע אותם לבתי הספר התיכוניים באפרידר. האוטובוס התחיל את מסלולו בברנע למעלה, וכשהגיע לתחנה שלנו כבר היה עמוס מאד. ההמתנה הייתה ממושכת. ונושאים לשיחה לא היו בשפע. באחד הבקרים המשועממים הללו שאלה אותי תקווה אם אני לומד בתיכון העיוני. אני, השתן עלה לי לראש. "לא", עניתי בזלזול, "בפקידות".

חשבתי שאולי זה יצחיק את עופר, אבל זה לא הצחיק אף אחד. לרגע השתרר שקט, ואז חתך קולה של ג' את האוויר. "יופי, תינוק מגודל", הטיחה ג' לעברי, "גאון של אמא, יותר טוב שתנגב את הנזלת מהאף". "יותר טוב שתסתכל בראי, יא קוקסינל בריבוע", הוסיפה תקווה, שואבת ביטחון מתגובתה של ג', אך עדיין פחות מהוקצעת ממנה. "אתה חושב שזה שאתה טוב בלימודים עושה ממך מישהו?", שבה ג' לכוון במומחיות, "לא פלא שאף בחורה אף פעם לא מסתכלת עליך!"

העלבונות לא פגעו בי, לא חדרו את חומת ההתנשאות שלי. לא הבטתי לעברן, לא עניתי להן, רק הצטערתי שהפה הגדול שלי סיבך אותי עם שתי אלה. למחרת הן עוד המשיכו להזכיר לי את היציאה המפגרת שלי ולנסות לפגוע בי, ואני המשכתי להתעלם, עד שנמאס להן.

נדמה לי, שאחר כך הן הפסיקו להתייצב בתחנת האוטובוס בבקרים. אולי עברו לבתי ספר אחרים, אולי מצאו מישהו שיסיע אותן כל בוקר. את ג' עוד הייתי פוגש לעתים רחוקות במדרגות, והיינו חולפים זה על פני זה בלי ליצור קשר עין ובלי להחליף מלה. לימים שמעתי מאחותי, שהיה לג' רומן עם איש צבא קבע נשוי מהשכונה, שעל ילדיו שמרה בערבים, וההוא עזב את אשתו והתחתן עם ג'.

נזכרתי שוב במשפטים האחרונים שהחלפתי עם ג' כשקראתי בכרך השביעי בסדרת הארי פוטר את הפרק שצולל אל זכרונות ילדותו ונעוריו של סוורוס סנייפ. סנייפ אהב את לילי אוונס, לימים אמו של הארי. אהבה גדולה ונואשת, מאז שהיו שניהם ילדים. בתקופת לימודיהם בהוגוורטס התחיל סנייפ להבין, שלילי לעולם לא תאהב אותו כמו שהוא רוצה. לכל היותר תציע לו סוג של ידידות. הוא מתנחם בחברת הבנים המיוחסים של בית סלית'רין. בהשפעתם, הוא מתחיל לבוז לקוסמים נעדרי הייחוס ולהתנשא עליהם. פעם אחת, כשהוא איתם, הוא מטיח במושא אהבתו הנכזבת את העלבון הנורא מכל, "בוצדמית". אחר כך הוא מנסה לבוא אליה שוב כידיד, אבל הדרך חסומה.

לא, לא אהבתי את ג' ככה, ולא הרביתי להגות בה מאז שדרכינו נפרדו. אבל אני יכול להזדהות עם העמדה הזו של סנייפ, עמדת הנעלב שמעליב, עמדת הדחוי שמחפש נחמה בהתנשאות. אבל אין נחמה בהתנשאות. ולימים, רק הזיכרון נשאר, להתבייש בו בכל פעם שהוא עולה.

פורסם ב הייתה אחת

הייתה אחת א'

07.02.2008

כשאני מנסה ללכת הכי מוקדם שאפשר ולהיזכר במפגש הראשון שלי עם בת, חוץ מאמא שלי, אני נזכר בא'. א' נולדה שלושה ימים לפני, במחלקת היולדות בבית חולים קפלן. אמא שלה שכבה ליד אמא שלי, והן התיידדו. כך ספרה לי אמא כששאלתי מנין אנחנו מכירים את נוצי ומריוס, ההורים של א'. כל החברים האחרים של הוריי היו חברים שלהם מהקיבוץ, חלקם אפילו היו עם אבא שלי בגרעין ברומניה. נוצי ומריוס באו מהצד של אמא שלי, אבל גם הם היו רומנים. אני זוכר, שעם הסבתות של א' הם דיברו רומנית. אני גם זוכר שהיה להם קצת מבטא, יותר מאשר לאבא.

מכל החברים של הוריי, רק לנוצי ומריוס היו ילד או ילדה בגילי. אבא שלי התחתן מאוחר, אחרון מבין בני הגרעין שלו, ולכל החברים שלו היו ילדים גדולים ממני בהרבה, מרביתם גדולים יותר גם מהאחיות שלי. לנוצי ומריוס היה בן שהיה צעיר בשנה מאחותי הטובה, והיה להם את א'. אמא ואבא היו לוקחים אותי איתם לביקורים אצל נוצי ומריוס, שהיה להם בית צמוד קרקע קטן עם גינה באחת השכונות היותר טובות של אשקלון, שכונה ירוקה ומטופחת. בית הספר היסודי שאבא שלי ניהל היה ממוקם בשכונה הזו. מרחק הליכה מהבית של נוצי ומריוס.

א' ואחיה למדו בבית הספר הזה, ואבא גייס את מריוס לוועד ההורים של בית הספר. מריוס, שהיה עסקן הסתדרותי מקומי, הביא לאבא תועלת רבה במאבקים שלו מול מחלקת החינוך של העיריה. אני משער, שהקשר בינו לבין אבא הועיל גם לילדים שלו. על שניהם אמר אבא שהם ילדים טובים ומחונכים, אבל קשה להם בלימודים. אמנם אמא הביאה את נוצי ומריוס לחיינו, אבל הקשר איתם היה בעיקר דרך אבא. כמו כל הקשרים החברתיים של המשפחה, בעצם.

יש לי רק מעט זכרונות בקשר לא'. לא גרתי על ידה, לא הלכתי איתה לגן או לבית ספר. אני זוכר שכשהיינו באים אליהם, נוצי הייתה לוקחת אותנו לחדר של א' ואחיה, משאירה אותנו לשחק במשחקי קופסה. אחיה היה מצטרף אלינו לפעמים. אני זוכר, שהיינו נכנסים איתם לכפר הנופש הצרפתי של אשקלון, המקום הראשון בעיר שהייתה בו בריכת שחיה, ועוד כזו עם מי ים. לנוצי ומריוס היה מנוי שם, לנו לא. אני לא יודע לומר אם היה להם מנוי בזכות הקשרים הפוליטיים של מריוס, או משום שאבא לא היה מוכן לשלם כמה שנדרש עבור המנוי. אני זוכר שא' ידעה לשחות לפניי, שהרשו לה להיכנס למים בלי שיקשרו מצופים למתניה.

ככל שגדלנו, כך התראינו פחות. פחות הלכתי עם ההורים לביקורים אצל חברים, יותר נשארתי בבית לקרוא ספרים. והייתי רוכב הרבה על האופניים. אני זוכר, שהרכיבה הכי רחוקה שעשיתי מהבית הביאה אותי עד השכונה שלהם. בתמימותי החלטתי, שאם אני שם, אני צריך להיכנס ולהגיד שלום, כמו שאבא תמיד נוהג לעשות. הקשתי בדלת ונוצי פתחה לי. אני זוכר את ההפתעה בפניה כשהיא ראתה אותי, את עיניה הכחולות נפתחות בתוך פניה האדמדמות. מה אתה עושה פה, קראה נוצי, ואני מלמלתי שקפצתי להגיד שלום. זה היה רגע מאד קצר, פחות מדקה, מרגע שהקשתי בדלת ועד שמלמלתי מלות פרידה וברחתי משם. אבל עד היום אני יכול להרגיש בגוף את המבוכה הגדולה שהייתה שם.

הזיכרון האחרון שיש לי עם א' הולך לכיתה ט'. אני כבר למדתי בתיכון העיוני של העיר, שהיה ממוקם ליד בית הספר שאבא ניהל. באחד הימים של סוף יוני, כשהלימודים בתיכון כבר הסתיימו והלימודים ביסודי עוד לא, נכנסתי לחצר בית הספר של אבא, עם ארטיק ביד. צעדתי לעבר המשרד שלו, אוטם את אזניי ואת ליבי לקריאות הגנאי והלגלוג שעשויות היו להישמע, ולפתע שמעתי שקוראים בשמי. זאת הייתה א'. א' עוד הייתה בכיתה ח' בבית הספר היסודי וכבר נחשבה אז לאחת החתיכות המובילות של השכבה שלה. או אולי לאחת מאלה שנותנות. אני רק זוכר שהיה לה סוג של מוניטין. היא הידסה לעברי על כפכפיה, וביקשה ביס מהארטיק. הושטתי את ידי, ואני זוכר את מגע שיערה ביד המושטת כשהיא רכנה לקחת ביס. אחר כך היא הלכה משם, ואני המשכתי למשרד של אבא. גם את ההזדמנות הזו לפתוח איתה בדיאלוג ולהתקרב אליה – החמצתי.

הפסיכולוג שלי אמר לי, שאולי עדיף לי לא לחשוב על זה כהחמצה. ממילא לא היה לי ולה שום תחביב משותף, שום עניין משותף, רק היסטוריה משותפת. הוא גם אמר, שממה שאני מספר לו על א', נשמע שאם הייתי מנסה משהו, זה היה נגמר בדחייה. לא זיון, אפילו לא מזמוז, דחייה. כעסתי עליו כשהוא אמר את זה, כי אף פעם, באמת אף פעם, לא חשבתי על א' בתור זיון, למרות המוניטין שאולי היה לה. אבל הוא צודק, באמת היה לזה סיכוי טוב להיגמר בדחייה.

כי אני הייתי אחד, שלא יודע לגשת לבנות. הייתי אחד, שלא יודע לגשת לאנשים. רק אחרי שהתגרשתי התחלתי ללמוד ולתרגל את האמנות הזו, ואפילו היום לא הגעתי לרמת מיומנות שאני רואה אצל אנשי מכירות. אני מרגיש מסורבל, אני מרגיש נבוך. א' הלכה ללמוד אחר כך בבית ספר חקלאי, ויצאה סופית מחיי. גם נוצי ומריוס יצאו מחיינו אחרי שא' סיימה את חוק לימודיה בבית הספר של אבא. אהבה שתלויה דבר, בטל דבר, בטלה אהבה.

פורסם ב הייתה אחת

מיכל, פעם ראשונה

14.02.2007

הייתי בכיתה א'. ישבנו בכיתה בארבעה טורים של שולחנות, שני תלמידים ליד כל שולחן. למורה שלנו היה מנהג: אחת לכמה זמן היא הייתה מסדרת מחדש את מקומות הישיבה. הייתה פעם שיטה כזו, אני לא יודע אם היא נמשכה אחרי ימי בית הספר שלי. בפעם הראשונה שהצטוויתי לשבת ליד מיכל, לא כל כך שמחתי. הייתי אז בגיל החביון, בנות לא כל כך עניינו אותי, ומיכל אפילו לא הייתה אחת מהבנות שמשחקות עם הבנים: היא הייתה קטנה, עדינה למראה, עור לבן, שיער שחור חלק מסורק ומהודק בסיכה או בקשת, עיניים חומות, קול צפצפני במקצת, שין שורקת. אמא שלי הכירה את אמא שלה, ומדי פעם שאלה אותי עליה, איך היא בכיתה. אבל אחרי שישבתי לידה איזה כמה זמן, גיליתי שכייף לי לשבת על ידה: גיליתי בה צד עליז ומצחיק שלא היכרתי, צד שלא רואים אם לא מתקרבים. כנראה שהיו בינינו יותר מדי צחוקים ופטפוטים, כי בפעם הבאה שהוחלפו מקומות ישיבה, המורה הפרידה בינינו.

אחרי כמה זמן, לא זוכר כמה, שוב הגיע זמן הערבוב. שוב עמדו כמה מאיתנו עם הילקוטים מול הכיתה, ושוב נצטוויתי ללכת לשבת ליד מיכל. הפעם דווקא שמחתי מאד. מיכל, חברתי הותיקה, איזה כייף הולך להיות. אבל גם הפעם ציפתה לי הפתעה. על פניה הקטנות והעדינות של מיכל הייתה הבעה שבין זעם לתיעוב, נדמה לי שאפילו ראיתי וריד קטן על מצחה הלבן. היא לא רצתה שאשב לידה. היא גם אמרה משהו מרושע, לא זוכר בדיוק מה, אבל אני די בטוח שהמילה "מגעיל" נאמרה שם.

בסוף השנה העבירו אותי לכיתה אחרת, ויותר לא הצטלבה דרכי עם זו של מיכל. עוד יש לי את תמונת הסיום של כיתה א', ואני יכול לראות בעיניים של מבוגר, שמיכל באמת הייתה ילדה יפה. אין לי מושג מה גרם לה לשנות את יחסה אלי, ואני גם לא חושב שזה משנה. מה שאני כן יודע, זה שזיכרון הדחייה הראשונה עדיין חי ונושם בי, וכל פעם שילדה יפה מעודדת גבר להתקרב אליה ואחר כך דוחה אותו, זה מפוצץ אותי בכעס ובעלבון. מיכל לא אשמה בזה, אף אחד לא אשם בזה. ככה זה.