28.12.2020
בעקבות ההתנסויות המאכזבות שלי עם טיפול פסיכולוגי, בעיקר האפיזודה האחרונה, שהלכתי אליה מיוזמתי ושילמתי עליה בעצמי, החלטתי להתקדם עם חיי, בלי להכניס אליהם יותר את הטיפוסים האלה, המלאים כל כך מעצמם, המרוחקים ומעמידים פני קרובים. בדיעבד, אני מבין שזו הייתה החלטה שהחלטתי מחוסר מודעות עצמית, אותו חוסר מודעות עצמית שמטפל טוב היה אמור לפטור אותי ממנה. זו הייתה החלטה שנבעה מחוסר הבנה של העולם שאני חי בו, ולכן, החלטה גרועה. חשבתי, יש לי עבודה ויש לי משפחה, פעם בכמה זמן יש לי סקס, אתקדם לי כלכלית ומקצועית, מה עוד צריך. שלושת מקומות העבודה הראשונים שלי היו חברות פרטיות קטנות, לא היו בהם מחלקות משאבי אנוש גדולות, לא היה מי שיתעסק ביחסים בין עובדים ובפיתוח מנהיגות. אם ההתנהגות של מישהו הפריעה למישהו, המנהל הישיר נדרש לזה. בין אם הבעיה נפתרה או לא, אף אחד לא נשלח לפסיכולוג. מקום העבודה השלישי היה חברת שירותים שהקים קובי, חבר שלי מזמן השירות הצבאי, ששידל אותי לבוא לעבוד אצלו. בבית, היה פיצקי, ילד חמוד שאהבתי ואהב אותי, והייתה לי אישה שבסך הכל מילאה את התפקידים שחשבתי שבנות זוג אמורות למלא. היו מריבות, היו ברוגזים, אבל חשבתי, אצל מי אין. הייתה לנו דירת ארבעה חדרים נחמדה בשכונה נחמדה במזרח ראשון לציון.
הדברים החלו להשתבש שנה אחרי שנישאנו, ומאז לא הפסיקו להשתבש. האישה שהכרתי כסטודנטית והתחילה לעבוד כמורה זוטרה, הפכה לרכזת מקצוע. היא החלה להיעדר מהבית בערבים ולהשאיר אותי לבד עם פיצקי. סבא של אשתי, שהיה עוגן של יציבות ותמיכה בשבילנו, חלה ונפטר. הסבתא עברה לדיור מוגן, ותוך מספר חודשים נפטרה גם היא. אבא ואמא שלה, שפתאום התפנה להם זמן פנוי, התחילו להתערב בחיינו יותר ויותר. פרוח נולד, וכבר מההתחלה ניכר שיש לו בעית התפתחות קשה. האשה התחילה ללחוץ בכיוון של רכישת דירה גדולה יותר, בה יהיה לה חדר עבודה. לא רציתי לעבור, אבל בסוף אמרתי לה, לכי לראות דירות, אם תמצאי משהו שיתאים לי, נלך על זה. בבוקר שבת חורפי אחד, היא חזרה מסיבוב עם הוריה ובפנים זוהרות בישרה לי: קנינו דירה מקבלן, בשכונה חדשה שעומדת להיבנות במערב ראשון לציון. התקוממתי. לא רציתי. אבל, כוחי לא עמד לי מול שלושתם. חתמתי על מסמכי הרכישה, מכרנו את הדירה הנחמדה במזרח העיר. אצל פיצקי אובחנה גמישות יתר של המפרקים, היה צורך לקחת אותו להתעמלות מתקנת בקריית ראשון ולריפוי בעיסוק בשיכון המזרח. היה צורך לנחם אותו בכל פעם שלא הצליח לבצע שם פעולות, שבני גילו ביצעו בקלות. כשהיה בן חמש, התברר שחלה החמרה במצב מפרק הירך הפגוע של האישה, ושהיא תצטרך לעבור ניתוח אורתופדי מורכב בבית חולים "אסותא" הישן בתל אביב. כשהייתה מאושפזת, העברתי את רוב חפצינו לאיחסון, ובסיוע ההורים שלה, עברנו להתגורר בדירת הסבא והסבתא המנוחים במרכז ראשון. הרחק מכל החברים של פיצקי מגן טרום חובה, סמוך לרחוב רוטשילד הסואן, איזור נחמד לצעירים ולקשישים ולחלוטין בלתי מתאים לגידול ילדים. האשה חזרה מבית החולים. בעית ההתפתחות של פרוח הלכה ונגלתה במלוא חומרתה. פיצקי התחיל ללמוד בגן חובה, ששכן בחטיבה הצעירה של בית הספר שנפתח בשכונה החדשה, לה ניתן השם "כרמים". באמצע החורף, עברנו להתגורר בה. זו הייתה שכונה קשוחה. לא מצאנו חברים בין השכנים החדשים, משפרי הדיור. הבתים היו גדולים ומהודרים, השטחים הציבוריים קטנים וכעורים. כדי להגיע לגן משחקים קטן, צריך היה לעבור מגרשי חניה צפופים. כדי להגיע לגן של פיצקי שבחצר בית הספר, היה צריך לחצות כביש ראשי. מפרק הירך של אימו לא התאחה כראוי, והיא נדרשה לחזור לאשפוז שני. לאומללות השקטה שלי התוספה אומללותו של פיצקי, שלא הייתה שקטה כלל וכלל.
פרצי הזעם והאלימות של פיצקי החלו כבר בקיץ, בדירה הקטנה של הסבתא. הוא היה תקוע שם עם אחיו התינוק ועם מכשיר וידיאו אחד מחובר לטלביזיה. בתחילה, חותנתי גרה איתנו שם והשגיחה עליהם בזמן שהייתי בעבודה. כשהאישה חזרה מן הניתוח, היא מצאה תיכוניסטיות שתבואנה ותעזורנה בשמרטפות. פיצקי היה מתעמת עם שלושתן על דברים קטנים וגדולים, וכשחזרתי מהמשרד אחר הצהריים, קיבלתי דיווחים מדאיגים. התחלתי לסבול מכאבי גב, אותם ייחסתי להתנהגות הפראית של פרוח, שכבר התחיל ללכת. כשהתחילה שנת הלימודים, התחלתי מסיע כל בוקר את פיצקי לגן ב"כרמים" ואת פרוח למשפחתון במזרח העיר, בשכונה הקודמת שלנו, ומשם המשכתי לעבודה בצריפין. בימים שהייתי עם גב תפוס, זה היה קשה במיוחד. פיצקי התחיל לדווח, שמרביצים לו בגן. אריאלה הגננת דיווחה על התפרצויות זעם והתבודדויות. הזעם והמרדנות גברו בזמן האשפוז השני של אימו. פעם חזרתי מהמשרד ושמעתי מהשמרטפית שפיצקי בעט בדלת חדר השינה ושבר את השימשה הקבועה בה. פעם שכבתי בבית עם גב תפוס, ושמעתי אותו מסרב בחוצפה לבקשה של סבתו, לא זוכר מה היא הייתה. קמתי, מתפתל מכאבים, ואילצתי אותו בכח לבצע את מה שהתבקש.
חשבנו שזה עניין זמני, שייפתר כשנעבור לדירתנו החדשה בשכונה החדשה. לא כך היה. אימו סיפרה לי, שבית הספר הקצה לו שעות טיפול בדרמה, ושהמטפלת דיווחה על זעם עמוק שמקנן בו, והוא אינו מבטא במלים. הוא לא רכש לו חברים, והיה מתוסכל מזה. בשכונה הקודמת, היו לו. כשהייתי מביא אותו לריפוי בעיסוק בימי ששי בבוקר, יכולתי לראות דרך הזכוכית החד כיוונית איך הוא מתעמת עם טליה, התרפיסטית. מחציף פנים, מתמרד, מסרב. יונה הסייעת תפסה אותי פעמיים ביציאה מהגן, ואמרה שפיצקי מרביץ לילדים ומפריע לפעילויות השוטפות. בינואר, תפסה אותי טליה התרפיסטית ביציאה מהקליניקה, ואמרה ש"צריך לעזור לו". בלב נחמץ הבנתי, שהמעגל נסגר. כמו שאותי שלפו מכיכר צפניה ותקעו אותי ברחוב הטייסים, ככה אני עשיתי לבני. כמו שאותי שלחו לפסיכולוגים חינוכיים, עכשיו שולחים אליהם את בני. אבל, עדיין נותר בי מעט כח להתנגד. הוא לא יילך לפסיכולוג, אמרתי לאימו, אנחנו נלך, ונלמד איך לטפל בו. שוב הלכה האשה אצל דודתה הפסיכולוגית, והביאה ממנה את הפרטים של זמירה, פסיכולוגית חינוכית.
זמירה הייתה אישה מבוגרת, כבדה, דודתית למראה ולמשמע. הקליניקה שלה שכנה בדירה ברחוב כצנלסון, בלויה וממורטטת כמוה. בסיום פגישתנו הראשונה, הודיעה לנו זמירה שמעכשיו, אנחנו נרשום כל השבוע את כל האינטראקציות שיש לנו עם פיצקי, ויום לפני הפגישה, נשלשל אצלה לתיבת הדואר את מה שרשמנו. אני, שתמיד נטיתי לכתיבה, נכנסתי לעניין בתנופה. בבוקר, אחרי ששמתי את הילדים במסגרות, הייתי יושב במכונית מחוץ למשרד ורושם כל מה שקרה באותו בוקר ונראה לי רלבנטי: מה הוא אמר לי, מה אני אמרתי לו, אילו אתגרים הציג, כיצד התמודדתי אתם. בערב, כשהאישה הלכה לישיבות שלה בבית הספר, כשהילדים כבר היו במיטות, כתבתי את אירועי המשך היום. מדי שבוע נסעתי למשרד של זמירה, ושלשלתי לתיבת הדואר שלה חבילה ובה כשלושה עמודי פוליו מלאים בכתב ידי הצפוף, ולפעמים עוד חתיכת דף, עם שתיים-שלוש נקודות שרשמה האישה. למחרת, לפנות ערב, היינו משאירים את הילדים עם שמרטפית ונוסעים יחד לפגישה, בה שוחחה איתנו זמירה על מה שרשמנו. בהדרגה, למדתי לכבד ולהעריך את התובנות של זמירה. היו דברים שעשיתי והיא שיבחה, היו דברים שעשיתי והיא הציעה לעשות אחרת. היא מעולם לא נזפה בי. בעצם, היא לא נזפה באף אחד מאיתנו. אבל היו לה יותר הערות לאישה מאשר לי, וזה החניף לי. נכון, האישה בלתה עם פיצקי יותר שעות ממני, אז ברור שהיו לה יותר עימותים איתו. ועדיין, היו לה אתו התנהגויות שלדעתי היו שגויות, וכאב לי לראות אותן. שמחתי שמישהו מבחוץ, עם סמכות מקצועית, אומר לה את זה. האישה לא יכלה לומר לזמירה, שמכיוון שהיא מגיעה הביתה שלוש שעות לפני ההשכבה, אין לה זכות דיבור. בחודש הראשון לטיפול, זמירה הלכה לבקר בגן של פיצקי, וחזרה עם מסר שהרגיע אותי: שהוא לא ילד דחוי, שהילדים מכבדים אותו, רואים בו ילד חכם ומוכשר, ומפרשים את התפרצויות הזעם שלו כביטוי למורכבות שלו. היא לא אמרה את זה, אבל אני הבנתי: עלי לחדול מלהשליך עליו את מה שקרה לי בגילו. אני זה אני, והוא זה הוא.
הביקורים השבועיים אצל זמירה נמשכו אל תוך החורף הנורא של 1996, החורף של רצח רבין, פיגועי התופת וההפגנות שהביאו לעליית נתניהו. בפעם הבאה שיונה הסייעת תפסה אותי ביציאה כדי להתלונן על פיצקי, יכולתי לומר לה בביטחון שהנושא בטיפול. פעמים נוספות כבר לא היו. התנהגותו של פיצקי החלה משתפרת, בעיקר בגן. המורה רחל, שלימדה את הילדים הבוגרים בחטיבה, אמרה לי כמה מלים טובות עליו. הוא מצא לו שניים שלושה חברים בשכונה, לא נחמדים במיוחד, אבל יותר טוב מכלום. ניסינו לשבץ אותו בצהרון, והניסיון לא צלח: בעלת הבית התקשרה שנבוא לקחת אותו, כי היא לא מצליחה להשתלט עליו. הוא התחיל לחזור מהגן לבד, להיכנס הביתה עם מפתח. בבית, נמשכו הפיצוצים בינו לבין אמו. אני זוכר ערב חורפי אחד, באתי מהעבודה וחיכיתי למטה בחניה, שהיא תרד וניסע לזמירה. היא ירדה רותחת מזעם, סיפרה לי על הפיצוץ שהיה לה אתו, וסיימה בהכרזה, שהילד הזה דפוק, וזה הוא שצריך ללכת לפסיכולוגית, לא אנחנו. אף פעם לפני כן לא שנאתי אותה כמו ששנאתי אותה באותו רגע. אבל, עמד לי הכוח לומר, שטוב, עוד מעט נגיע לזמירה ונשאל אותה על זה. כשאני נזכר בזה עכשיו, אני חושב שאולי זאת הייתה דרכה המגושמת לשכנע אותי לפרוש מהטיפול. היא לא יכלה לפרוש באופן חד צדדי, כי מה תגיד הדודה שחיברה אותנו לזמירה? זה היה צריך לבוא ממני, ואני לא שיתפתי פעולה.
אחרי חג השבועות, זיהיתי שינוי מפתיע לטובה אצל פיצקי. קו מגמה דמיוני, שטיפס בכבדות למעלה, עם ירידות ועליות, זינק בבת אחת אל על. ניחשתי, שזה לא רק אנחנו וכל מה שלמדנו, אלא יש לזה קשר לקשר שהולך ונרקם בינו לבין המורה רחל, שראתה אותו וקרבה אותו. הוא התקבל לחבורה של נועה, ילדה דעתנית ממשפחה חזקה, שגם לה היה קשר מיוחד עם המורה רחל. חגיגות יום הולדתו בגן ובבית היו מוצלחות, ובחגיגת סיום השנה, נתנו לו לשיר סולו את "והילד הזה הוא אני". זמירה שמחה לשמוע על זה, והציעה שנעבור להיפגש פעם בשבועיים. כעבור עוד שלושה חודשים, עם תחילת שנת הלימודים, המליצה התרפיסטית בעיסוק להתחיל עם פיצקי שיעורי שחייה טיפוליים במזרח העיר. רשמנו אותו ללימודי נגינה באורגנית בקריית ראשון. נהיו לו חיים מחוץ לשכונת מגורינו, נהיו לו אתגרים. הגיע הזמן לסיים את הטיפול אצל זמירה. בשבילי, זו הייתה התנסות ראשונה מסוגה: קשר עם פסיכולוג שהביא תוצאות חיוביות. בהמשך, עוד התקשרנו כמה פעמים להתייעץ עם זמירה כשלפיצקי היו נפילות בקטע החברתי. או, אם לדייק, האישה התקשרה אליה. כי אני למדתי שיטה: כל אימת שהיא התחילה להתלונן לי על פיצקי, אמרתי לה להתקשר לזמירה. קצתי בתלונות שלה. קצתי בוויכוחים. קצתי במריבות.
הקורא הנבון וודאי הבין את מה שלא הבנתי אני, בוק חסר מודעות שכמוני: באישה קצתי. האישה דווקא כן הבינה. ערב אחד, קמה ועברה לישון על הספה בחדר העבודה שלה. אחרי ארבעה לילות, חזרה למיטה הזוגית. לא היה לה נח שם. עם בוא החורף, באה האישה ואמרה לי שהיא הלכה עם אמא שלה להתייעץ עם עורכת דין, "להבין מהן זכויותיה". עורכת הדין אמרה לה, שאנחנו צריכים טיפול זוגי. אני שמעתי עורכת דין, נכנסתי להלם. מבחינתי, הייתי מוכן להמשיך לסבול בשקט בנישואין האלה. מה, ההורים שלי לא סבלו בנישואין שלהם? סבלו, ולא עירבו עורכי דין. כיוון שנלחצתי, ורציתי להרחיק מעלי את עורכי הדין, הסכמתי לטיפול זוגי. שוב נכנסה הדודה הפסיכולוגית לתמונה, והפעם המליצה על הדסה לוין.
גם הדסה הייתה הייתה אישה מבוגרת, כבדה ודודתית, שקיבלה מטופלים בדירה בלויה וממורטטת. ברם, בעוד שבזמירה היה סוג של עליצות שיש אצל נשים שמטפלות בילדים, הדסה שידרה מרירות. כאילו רצתה שנדע, שלא זה מה שרצתה לעשות עם החיים שלה. כשהתחלנו לספר לה על הבעיות שלנו, היא לקחה את הצד של האישה, דרשה לדעת מדוע אני מגיע כל כך מאוחר מהעבודה ולא עוזר מספיק בבית. היות שחפרה לי, ראיתי לי צורך להתגונן, ואמרתי דברים שפגעו מאד באישה. אני מבין את זה היום, כשאני מתבונן במכתב שכתבה לי האישה באותו החורף ושמרתי. היא כתבה, שכואב לה לראות אותי סובל, שהיא תנסה לאמץ את מודל הזוגיות שאני מציע, לפחות עד שהילדים יגדלו קצת, אולי גם תצליח להפסיק לאהוב אותי, ובכל מקרה, אפשר להפסיק ללכת להדסה. הפעם, שיתפתי פעולה עם הפסקת הטיפול, ממילא לא ראיתי ממנו תועלת. הפסקנו ללכת להדסה, אבל היו לנו פסיכולוגים אחרים ללכת אליהם.
זו הייתה שנתו השלישית של פרוח, שנתו הראשונה במעון ציבורי, והבעיות שלו נחשפו לעולם שבחוץ. כבר אי אפשר היה להתעלם מהלקות שלו ולחשוב שזה רק עיכוב זמני בהתפתחות. התחלנו לנקוש על דלתות ברשויות החינוך והרווחה כדי למצוא פתרונות, קיבלנו תורים לאבחונים בטווחי זמן בלתי סבירים. הלכנו באופן פרטי למומחים קונבנציונליים ואלטרנטיבים. לקונבנציונליים הגענו דרך הדודה, ודרך הקשרים שטוותה האישה במערכת החינוך. ברוב העלויות נשאו חותני וחותנתי, החותנת גם התלוותה אלינו אל כמה מהמומחים. זכורה לי מאותה תקופה פסיכולוגית ושמה ורדה ציגלר, שראתה את התנהגותו הפרועה של פרוח, והטיחה בנו שאנחנו לא מתעקשים איתו די הצורך. אבל רוב הפסיכולוגים והנוירולוגים שפגשנו היו חביבים וחומלים, אם גם בלתי מועילים. התחלנו להבין, שהמקום שאליו עלינו לשאוף הוא היחידה להתפתחות הילד בבית החולים "אסף הרופא", בהנהלת ד"ר שנטל. אלא שגם לשם לא היו תורים בטווח זמן סביר, ואי אפשר היה לעקוף את התור במסלול הפרטי. המצב בבית ובמעון הלך והחמיר, פתרון לשנה הבאה לא נראה באופק, הייאוש גבר. בעיקר אצלי, שלא ניחנתי בלוחמנות של האישה ושל החותנת. ואז, כבדרך נס, באחד הביקורים בקופת חולים, נתקלנו במזכירה רפואית, שהכירה דרך להגיע לד"ר שנטל תוך זמן סביר. עם בוא האביב, ביקרנו אצלו בבית החולים. ד"ר שנטל זיהה מיד שמדובר ב PDD. הוא הזמין אותנו לשלושה ביקורים נוספים במכון, כדי שגם המומחים האחרים יראו את פרוח ויאשרו את אבחנתו. הם אישרו אותה, וקיבלנו הפניה לוועדת השמה ולגן טיפולי של החינוך המיוחד. סוף סוף היה שם לצרה שנפלה עלינו, סוף סוף היה מסלול סלול ללכת בו. המלחמה על הילד לא הסתיימה, אבל עכשיו לפחות עמדו הרשויות לצידנו.
ברם, לא רק על פרוח נלחמה האישה בחודשים האיומים ההם, היא גם חזרה להילחם על הזוגיות שרצתה, על אף מה שכתבה באותו מכתב. פעם קנתה לי במתנה חולצה ומכנסיים, סתם ככה באמצע החיים, פעם יזמה סקס באמצע היום, אבל בדרך כלל הציקה לי בתלונות ובטענות על התנהגותי, נקטה יוזמות חד צדדיות כדי להוכיח לי שהיא צודקת ואני טועה, הפסיקה לדבר איתי לימים שלמים כדי ללמד אותי לקח. והגרוע מכל, היא לא הפסיקה להתגולל על פיצקי ולהתקוטט איתו, מה שגרם לי לתעב אותה עוד יותר. לה הייתה התמיכה של ההורים שלה, לי לא היה גב מהמשפחה שלי. לא זו בלבד, אלא שחייתי עדיין באשליה, שאני מקצוען מיחשוב בעל יוקרה, שעוד צפוי לו עתיד מזהיר, אם רק ידע להשתלט על הרעשים שיש לו בבית. פניתי לקובי, הבוס שלי והחבר שלי, וסיפרתי לו מה עובר עלי, למקרה שמי מהלקוחות יתלונן על מוזרויותיי. קובי היה רווק, אבל היו לו חברים ומכרים שהיו להם בעיות דומות, והוא שידל אותי לפנות לעורך דין בעצמי. הוא אמר שבדברים האלה, מי שפועל מהר יותר מנצח. אני, טמבל חסר מודעות שכמוני, שמעתי בקולו. ואז, החלה המלחמה שממנה חששתי. סיפרתי לאמא שלי, היא צרחה עלי שאפסיק עם השטויות. עורך הדין שלי הגיש תביעה לפירוק שיתוף, ואז יעץ לי להתפשר, אמר שאם אעבור לגור בעיירת פיתוח, אצליח להסתדר עם המעט שיישאר לי משכרי. אמא שלה עירבה את ההורים שלי. ההורים שלי עירבו את אחותי היפה, הפסיכולוגית. אחותי הפסיכולוגית צרחה עלי בטלפון, אבל אחר כך נרגעה, ואמרה שתדבר עם האישה. אחר כך חזרה אלי ואמרה לי, הסיכוי היחיד שלך לחיים ראויים, זה אם האישה תחליט לשחרר. היא הציעה שנלך לטיפול זוגי, אבל הפעם אצל אשת מקצוע אמיתית. אצל המדריכה שלה, רותי בן אשר. האישה הסכימה. הוריתי לעורך הדין שלי למשוך את התביעה, התחלנו מחדש טיפול זוגי.
רותי הייתה צעירה בהרבה מזמירה ומהדסה, מבוגרת דיה כדי להיות אחותנו הבוגרת אבל לא כדי להיות אמנו או סבתנו. היא הייתה דקה, שזופה, מאד מטופחת. חדר הטיפולים שלה לא שכן בדירת שיכון ממורטטת בראשון לציון, אלא בקומת גג של הוילה המהודרת ברמת חן שבה התגוררה עם משפחתה. בצמוד לדלת הכניסה עמד גרם מדרגות מתכת לולייניות, שבו היינו מטפסים לחדר הטיפולים בלי לעבור בבית, אפילו בלי לראות אם יש בו מישהו. בפגישה הראשונה, היא הבהירה לנו בתקיפות שעלינו לבטל כל הליך משפטי שפתחנו בו כדי להתחיל בטיפול, ודרשה מאיתנו להתחייב לטיפול. האישה התחייבה בקלילות, אני היססתי. רותי לחצה אותי, ואני מלמלתי התחייבות רפה. התחלנו לנסוע אליה מדי יום חמישי בבוקר, בשתי מכוניות. משם, היינו ממשיכים כל אחד למקום העבודה שלו.
ההתנגדות שלי אל רותי התחילה להתרופף כאשר היא לימדה אותנו את הפרוטוקול שבו נדבר זה עם זה. לפי הפרוטוקול הזה, בכל פעם שאחד מאיתנו דיבר, השני נדרש לשקף את הנאמר, לשאול אם הבין נכון את הנאמר, לשאול אם יש למדבר משהו להוסיף בעניין, ורק אז להגיב. זה נשמע מאד פשוט, אבל בשבילי זה היה חידוש מרעיש: אני כבר התרגלתי, שבכל פעם שאני מעלה משהו שמפריע לי ביחסים, האישה מגיבה בממבו-ג'מבו פמיניסטי, ואין לי דרך לדעת אם היא הבינה מה אני אומר. יתר על כן, גם ההורים שלי וגם ההורים של האישה הדגימו זוגיות שבה לא משוחחים על בעיות ומנסים לפתור אותן, אלא מרימים את הקול, מטיחים עלבונות, טורקים דלתות, ובסופו של דבר כל אחד עושה מה שכוחו היחסי מאפשר לו לעשות. והנה, מסתבר שיש דרך אחרת. מרגע שרותי לימדה אותי משהו מועיל שלא ידעתי, הייתי מוכן לסלוח לה על היותה אשה פריבילגית ומצליחה ממני.
שלא כמו זמירה, רותי לא הטילה עלינו שיעורי בית לעשות במשך השבוע, ולכן, לא תמיד היה על מה לדבר. אני זוכר הרבה שתיקות ארוכות, במיוחד בהתחלה. האישה ואני עדיין כיבדנו זה את זה, ובנוכחות זרים, התנהגנו כבני תרבות. אני זוכר פעם אחת שהאישה איחרה להגיע לטיפול, וכשנכנסה לחדר הטיפולים, קמתי. רותי ניסתה לעשות עם זה משהו. "תראי כמה הוא מכבד אותך", אמרה לאישה בקול מלא רגש, "הוא קם לכבודך". זה לא תפס, האישה לא הבינה מה רותי רוצה ממנה. בבית, כבר התרגלנו שכל אחד עושה את הדברים שלו לבד. לוקח אתו את הילדים להורים שלו, מתרועע עם חבריו לעבודה, כמעט שלא נותרו לנו חברים משותפים. היו לנו ברוגזים, בעיקר אחרי שבתות. לרוב הם הסתיימו לפני יום חמישי, אבל היו פעמים שמשכנו אותם גם לתוך חדר הטיפולים. מה עבר עליכם השבוע? כלום. שגרה. קשה עם הילדים. האישה הייתה אומרת שאני לא עוזר לה. אני הייתי אומר, שמה אני יכול לעשות, יש לי משרה לשמור עליה. אני זוכר, שרותי העירה על כמה שאנחנו מחשיבים את היום החופשי שלנו, זה שבו אנחנו בלי הילדים ובלי בן הזוג. לאישה היה יום שלם שהיא לא עבדה בו, לי היה את יום שישי הקצר. זה היה נכון, אבל מה יכולנו לעשות עם זה? רק להתבאס מזה, שכל כך קשה לנו ביחד. שהזמן לבד הוא זמן הכי טוב, אז אנחנו נלחמים לשמור עליו, כל אחד על הזמן שלו. אני זוכר פעם אחת, כבר אחרי כמה חודשים, שהיא שאלה את האישה איך לדעתה אפשר לשפר את המצב. האישה אמרה, שאני צריך לשנות את האופי שלי. רותי נעצה בה מבט משתאה, והאישה חזרה למאורתה. אני זוכר פעם אחרת, שרותי אמרה לאישה שברור משפת הגוף שלה שהיא לא אוהבת את מה שקורה בחדר הזה. האישה אמרה, שמה פתאום, זה לא נכון. ושוב, שתיקה.
אבל, היו לרותי גם הברקות, אחת מהן אני זוכר עד היום. זה היה באחת הפעמים הנדירות שבהן האישה נפתחה בחדר הטיפולים, אמרה ואמרה ואמרה ואמרה, עד שהרמתי את הקול והטחתי בה איזה עלבון. רותי התערבה, בדקה איתנו מה בעצם קרה שם, ואז אמרה לי שזו דרכי להתאים את הקצב של האישה לקצב שלי, להאט אותה. ובאמת, האישה הייתה מהירת חשיבה, מהירת דיבור, ומהירה לפעול ממני. פעמים רבות היא דיברה ופעלה בצורה נמהרת שהזיקה לה, היו פעמים שהמהירות שלה פעלה לטובתנו. כך או כך, הרבה מהברוגזים שלנו התחילו מזה שאני ניסיתי להאט אותה, כדי שנוכל לחשוב ולפעול באותו קצב. שאלתי את רותי, אם זה לא הגיוני לצפות ממישהו שיתאים את הקצב שלו לקצב של מי שנמצא איתו. רותי אמרה שלא, זו לא ציפיה סבירה. אנשים לא יכולים לסבול לאורך זמן שמאטים אותם. בפעם אחרת, רותי דיברה עם האישה על האופן שבו היא מתמודדת עם האירועים המאתגרים שהחיים מזמנים לה, ועל עיקרון Fight-flight-freeze. כשנהיה רגע שקט, שאלתי את רותי איך היא מיישמת את זה בקשר אלי, איך לדעתה אני מתמודד. היא נתנה בי מבט ארוך וסמכותי ואמרה: "אתה, מארגן". כמעט נפלתי מהכיסא. זה היה כל כך נכון. איך לא ראיתי את זה אף פעם בעצמי?
בינתיים, הסבל בבית נמשך. הפראות של פרוח גברה, על אף התרופות הפסיכיאטריות שנרשמו לו. כבר בן שלוש ועדיין עם חיתול, שהוא כבר יודע להסיר מעליו ולזרות את קרעיו לכל עבר. גם הקשיים הרגשיים של פיצקי לא פסקו, אף שכבר לא הביאו לידי עימותים עם בית הספר. הגננת של פרוח הכירה לנו משפחה ממזכרת בתיה, שהתמודדה עם אותה בעיה שהייתה לנו. ראיתי בקנאה, כיצד מתמודדים גבר ואשה שאוהבים זה את זה עם הילד האוטיסט שלהם ועם אחיו הבריא. חברים הפסיקו לבוא אלינו ולהזמין אותנו אליהם. מצאתי לי מעט תמיכה אצל בחורה בוהמית, שעד מהרה התברר שהיא שרוטה, לוקחת ממני יותר ממה שהיא נותנת לי. האישה עלתה על זה, ואני ניתקתי את הקשר. כאמור, אל ההורים היינו נוסעים בנפרד, כל אחד להורים שלו, עם הילדים. להורים שלי הייתי אומר, שהאישה לא הצטרפה משום שיש לה עבודה בבית, ואני בעצם עוזר לה בכך שאני מרחיק מהבית את הילדים. היות שהיו עובדי מערכת החינוך, הם התחברו לזה. נראה היה לי, שכך זה יימשך לנצח. והנה בוקר שבת אחד, כשהתכוננתי לצאת עם הילדים לאשקלון, הפתיעה אותי האישה עם פרץ בלתי צפוי של עליצות, התחילה להתנהג כמי שמצטרפת אלינו. בעודי מנסה להבין מה קרה פתאום, האישה נעלבה, והודיעה לי שאם כך, היא לא תצטרף. נסענו לאשקלון בלעדיה, כרגיל. כשחזרנו אחר הצהריים, אמרה לי שחשבה על זה, והיא רוצה שאעזוב. מה זאת אומרת, שאעזוב? שנתגרש, אמרה האישה. בהסכמה.
הו, כמה חיכיתי לרגע הזה. ברם, לא הראיתי את שמחתי, שמא תימלך האישה בדעתה. בהתאם לשיטת ההתמודדות שפיתחתי עוד בתקופת זמירה, אמרתי לה שנדבר על זה אצל רותי. רותי נראתה כאילו היא מצטערת על החלטתנו. אחותי היפה, המודרכת של רותי, אמרה לי שרותי למדה לחבב אותנו בשנה ומשהו שהיינו בטיפול אצלה. אבל, כבר היה לה ניסיון בכגון אלו, וגם תרגולת מוכנה. תחילה, ניסתה לשדל אותנו לדבר על זה, להיפרד כמו שצריך. בפגישה הבאה, עברה לדבר איתנו על גישור ולעבוד איתנו על מסמך הסכמות ראשוני. אני זוכר פגישה אחת, שבה רותי אמרה לנו, שבעצם מעולם לא היינו נשואים. האישה שוב אמרה, שמה פתאום, זה לא נכון, מאיפה הבאת את זה. אני, שוב נמלאתי הערכה לחדות המבט של רותי ולניסוחיה המדויקים. הגענו אתה למסמך מוסכם, ומשם המשכנו למגשר שהיא המליצה לנו עליו, אהרון לוקסמבורג. באחת הפגישות האחרונות, רותי הכינה אותנו לשיחה עם הילדים. היא הורתה לנו לערוך אותה ממש בסמוך לעזיבה שלי, שלא יתפוגג מה שנאמר בה. כשחשבתי כמה כאב יהיה כרוך בשיחה הזו, הבנתי שאני צריך להמשיך בטיפול. בפגישה האחרונה, נשארתי בחדר אחרי שהאישה עזבה, ושאלתי את רותי אם תיאות להמשיך לטפל בי בטיפול יחידני. רותי אמרה שזה לא יהיה אתי מצידה, אבל יש לה מטפל מצוין בשבילי, מטפל חם ומעורב יותר מרוב המטפלים. היא נתנה לי את הפרטים של ישי אלמוג, הפסיכולוג שליווה אותי בשלבים האחרונים של ההיחלצות מן הנישואים הנוראיים שלי, ועזר לי לקום על רגליי. לצאת אל האור, אל חיים חדשים.
זיכרון בפועל 