שושן פרא

יצרתי את שושן פרא בחורף 2001, עת הייתי בעיצומה של תקופת הדייטים שאחרי הגירושין. שמעתי בדייט כושל אחד על פתיחת פורום "גרושים גרושות" בפורטל "תפוז". כבר הייתי פעיל בפורומים של פורטלים אחרים, ופורום כזה נראה לי מקום מצוין להטיל בו חכה ולדוג בו דייטים איכותיים. נכנסתי, גלשתי, והתרשמתי שהגולשים היותר כישרוניים, היותר מעניינים, בחרו לעצמם כינויים מעניינים ומסקרנים. גלגלתי לי בראש אפשרויות שונות, כולן לקוחות משירים שאהבתי. רציתי שהכינוי שלי יבוא מבלדת רוק אמנותי מהזמן האחרון, כזו שתעיד עלי שאני בחור אמנותי, אבל גם מעודכן, לא איזה תרח שמתרפק על נוסטלגיה משנות הששים.

השיר הראשון שעלה לי לראש הוא  Where the wild roses grow של ניק קייב וקיילי מינו, שאמנם כבר מלאו לו שש שנים אז, אבל לטעמי היה אמנותי בדיוק במידה הנכונה. גם קצת אפל, שזה לגמרי אני, וגם קצת אנדרוגני, שהרי ידעתי טוב מאד שאני לא הגבר הכי גברי בעולם, וחשבתי שכדאי שהמתעניינות תדענה זאת מראש. עברתתי את Wild rose ל"שושן פרא", יצרתי לי כינוי משתמש ב"תפוז", נכנסתי לפורום בתנופה, ואכן עוררתי את תשומת הלב שרציתי, ויצרתי את הרושם שרציתי, אם כי לאכזבתי, אף אחת מהגולשות לא זיהתה את מקור השם. כמובן, לא רק הכינוי עשה את זה, אלא גם הרשומות החושפניות שפרסמתי, בהן כתבתי על חוויותיי כאב גרוש, כמחפש זוגיות, וכבעל מקצוע בתחום התיקשוב. המקצוע שלי היה הפתיון שנעצתי על קרס החכה, הקריירה שלי הייתה מה שאמור למשוך אלי בנות זוג פוטנציאליות. בהתאם לכך, הקפדתי לא להגזים עם החשיפה העצמית שלי. חשפתי רק צדדים שחשבתי שהטעם הבורגני יחבב, שלא יפחידו אף אחת ושלא יתנו למתחריי חומר נגדי. היו חוויות שהרחבתי לכלל סיפורים קצרים, שעיקרם זכרונות ומקצתם בדיה. פרסמתי אותם בפורום, הבאתי אותם לחוג הספרותי-יצירתי שפקדתי פעם בשבועיים, והעליתי אותם לאתר "במה חדשה" – גם שם תחת הכינוי "שושן פרא".

חמש שנים מאוחר יותר, כשכבר הייתי בזוגיות שניה ובמקום עבודה עם קביעות, למדתי שכמה מהידידים שרכשתי ב"תפוז" פתחו לעצמם בלוגים, העלו אליהם את כל מה שיצא תחת מקלדתם, וזכו לתשומת לב מגולשים. פתחתי גם אני בלוג, וקראתי לו "זכרון בפועל", מושג מתחום המחשבים שדרכו רציתי לומר לקוראיי משהו על הכתיבה שלי. רציתי שידעו, שחלק מהזכרונות שאני חולק הם דברים שאני זוכר שקרו לי, חלק הם דברים שנדמה לי שאני זוכר, וחלק הם העמדת פנים שאני זוכר, ובעצם הם פרי דמיוני. בבלוג העזתי לכתוב דברים שנמנעתי לכתוב בפורום, היות שכעת כבר לא הצטרכתי להרשים נשים. המשכתי לכתוב בפורום מדי פעם, מפגשי הפורום עדיין שימשו כסביבה חברתית לי ולבת זוגי הטרייה, לה הענקתי את השם הבדוי "אהובה". לפעמים קישרתי רשומה מהבלוג לרשומה שפרסמתי בפורום, כדי לא לכתוב שוב דברים שכתבתי בעבר. הבלוג שלי זכה לתשומת לב מסוימת, אמנם פחותה בהשוואה לבלוגים שניהלו כמה מידידיי הווירטואליים. קיבלתי פעם מ"תפוז" המחאה על סך מאתיים ש"ח בגין הצפיות שצברתי. פעם חיפשתי את הבלוג שלי בגוגל, ונוכחתי שהשיר האהוב של ניק וקיילי תורגם לעברית בידי דורי פרנס, הוקלט על ידי סי היימן ודני ליטני, וזכה אף הוא לכותרת "שושן פרא":

הם קוראים לי שושן פרא,
אבל שמי היה לייזה דיי..
למה למה שושן, למה פרא?
הרי שמי היה לייזה דיי.

מהיום הראשון, ידעתי היא היחידה,
היא הביטה בי וחייכה.
כי שפתיה הם כמו שושני דם,
פראייים, שעל שפת הנהר.

כשדפק על דלתי, ובא אל חדרי,
חיבוקו היה עז, והפסקתי לרעוד.
הוא יהיה לי האיש,
בליטוף כה רגיש,
הוא מחה מפני את מפל הדמעות.

הם קוראים לי שושן פרא…

וביום השני, הבאתי לה פרח,
היא הייתה היפה, היפה בנשים,
התדעי את המקום,
בו צומחים באדום,
שושני בר, מתוקים וחופשיים.

וביום השני,
עם שושן יחידי,
הוא שאל אם אתן לו את שברי יגוני,
כשנשכבתי לי על, המיטה הוא שאל,
"התבואי אחרי אם אראה לך שושנים?"

הם קוראים לי…

והיום השלישי, על שפת הנהר,
שושנים ונשיקה, ויותר לא אזכיר.
הוא חייך ועמד, עם אבן ביד,
ולחש מעלי, והיתר שחור.

והיום האחרון, הראתי לה שושנים,
היא שכבה והרוח קליל וחמקן,
נישקתיה סופית, יופי יש להמית,
כך אמרתי ונעצתי בין שפתיה שושן.

הם קוראים לי שושן פרא,
אבל שמי היה לייזה דיי.
למה, למה שושן, למה פרא?
הרי שמי היה לייזה דיי.

ואז בא פייסבוק, והרג את הפורומים ואת הבלוגים. אחד אחד נסגרו הפורטלים של הפורומים בישראל, ואפילו "תפוז", שלא ברור לי כיצד החזיק מעמד כלכלית, הלך והתרוקן מגולשים. הבלוג שלי ירד מסביבות עשרה קוראים קבועים לשניים בלבד. לפעמים הייתי מסתכל בסטטיסטיקות הצפייה שלו, ורואה שיש לי כמה עשרות קוראים, שאינם מגיבים. תהיתי אם אין הסטטיסטיקות סופרות בעיקר את הצפיות שלי עצמי. כי היה לי ברור, שאני הקורא העיקרי של עצמי. כשאני רוצה להיזכר במה שחשבתי והרגשתי לפני חמש, עשר, עשרים שנה. אט אט התחלתי לקרוא, בבלוגים הספורים שעוד נותרו, קובלנות על תקלות טכניות קשות ש"תפוז" לא פותרים, בלוגים שנמחקים, משתמשים שננעלים. באביב 2020, בעיצומם של ימי הקורונה, גם הבלוג שלי נהרס. בפורום "תמיכה טכנית" כתבו משהו על מתקפת האקרים, כאילו שמישהו יטרח לתקוף את המקום הנטוש הזה. העיצוב של הבלוג נשאר כשהיה, תיבות הקישורים שרדו, אבל תכני הרשומות נדרסו, כולם הוחלפו בטקסט שסוקר את תחרות האירווויזיון 2019. קצת כמו אותה אלייזה דיי מהשיר, שנותרה תמה וברה, רק ללא רוח חיים, עם כתם אדום מתנוסס על פניה המרוצצים באבן.

אבל, את הבלוג שלי אפשר להחזיר לחיים. כאן.