16.04.2024
[1]
לאורך חיי הבלוג הזה, נפרדתי כאן מידוענים וממוסדות שעברו בחיי ונגעו בהם, אם לטוב או למוטב. והנה, זו כבר פעם שניה לי שאני נפרד פה ממישהו שהכרתי אישית והלך לעולמו. וגם בפעם השניה הזו, אני לא לגמרי מצטער שהאיש הלך לעולמו, ואני מאד מתבייש בזה. בתחילת חיי הבלוג הזה, טרחתי להצמיד שמות בדויים לאנשים שהכרתי וכתבתי עליהם פה: לגברים – קובי, איציק, דני, חנן ועופר. לנשים – עדנה, רותי, מיכל, קארין, או אות שרירותית מאותיות האלפבית העברית. לאחרונה, שוב איני טורח. מה כבר הסיכוי שמישהו ממכריי יקרא כאן ויזהה במי מדובר, ואם יזהה, מה כבר יכול לקרות שטרם קרה.
אמיר היה חבר שלי מאשקלון. הידיעה על מותו הפתאומי קפצה לי בפייסבוק ביום חמישי האחרון, בהצצה האחרונה לרשת לפני השינה. מודעת אבל. החלו כבר להצטבר עליה תגובות. רציתי ששמי יופיע בין הראשונים להגיב. רציתי להזכיר לבני כתתי, שהייתי חבר שלו. כתבתי שאני בהלם, הוא היה כל כך צעיר. אחר כך, התחלתי לחפור בפרופיל שלו ובפרופילים שקשורים אליו. ממה מת, מה עשה בחייו, עם מה נשאר. במודעה היה כתוב: "בני, בעלי, אבינו, אחי וסבי". אז אחד מהוריו עדיין חי, מעניין מי. אבות בדרך כלל מתים קודם. יש לו אשה, יש לו ילדים, גם נכד. כלומר, היו לו. אחיו עוד חי. יושבים שבעה בכפר סבא. גרנו באותה עיר ואני לא ידעתי. איתרתי את הכתובת בגוגל מפות, הוא גר בשכונה צפון מזרחית המכונה "כפר סבא הצעירה". כבר ידעתי שהוא היה כתב ספורט ועורך בדסק חדשות, כוכב גדול לא היה, לערוץ הספורט לא הגיע. היו לו שלושה ילדים מוצלחים ואוהבים. כולם כתבו בפרופילים שלהם שלמדו בבתי ספר בכפר סבא, ואני מסיק מכך שאמיר גר פה כבר שנים רבות. ידעתי שאמא שלהם הייתה מורה, עכשיו היא כבר ד"ר לחינוך. הפרופילים של אמיר ושל אשתו לא מקושרים, אבל בתמונות המשפחתיות הם עדיין נוגעים זה בזה. היא כבר לא כל כך יפה, אבל מה זה משנה בגילנו. הוא נראה לא טוב, כבד וכבוי. בשנותיו האחרונות התחיל לעבוד כמורה לנהיגה. הבן שלו כתב שזה משום שהוא חיפש עניין בחיים, אבל בואו.
אז מה, ללכת לשבעה או לא ללכת? לשבעה של אבא ושל אמא באו אנשים שלא היו בקשר כבר שנים, היו סיפורים מעניינים. מצד שני, זו הזדמנות לשמוע סיפורים לא כל כך נעימים עלי ועל אבא. הזדמנות לראות בנות מחזור שלי מאשקלון שלא רצו אותי ועדיין נראות טוב, או עדיין מחזיקות ביוהרה שלהן מאז. חוויתי את זה בפגישת המחזור שנערכה באשקלון לפני כעשור, הוכחתי לעצמי שאני יכול, לא בטוח שכדאי שוב. כשקמתי בבוקר למחרת, מיהרתי לבדוק מי עוד הגיב על מודעת האבל בפייסבוק, ואם מישהו הגיב אלי. שום דבר. לא רציתי להניח לזה, רציתי לדבר עליו עם מישהו. אז שלחתי מסרון בקבוצה שיש לי עם האחיות שלי. כצפוי, אחותי היפה הרימה את הכפפה. היות שהיא בפייסבוק חזק יותר ממני, היא מצאה בת דודה של אמיר שהיא מכירה, ודלתה ממנה פרטים נוספים. כן, זו אמא שלו שעדיין חיה, בת שמונים וחמש. אחותי רצתה לפגוש אותה, והציעה שנלך לשבעה יחד. עם אחותי, יכולתי להיות בטוח שלא אהיה במרכז תשומת הלב ולא אצטרך להחזיק שיחה. הסכמתי, אבל בסוף זה לא קרה.
[2]
אם אני זוכר נכון, הייתי בכיתה ג' כשהכרתי את אמיר ואת משפחתו. אימו הייתה מורה בכירה בבית ספר יסודי שניהל חבר קרוב של אבא. בהמשך, החליפה אותו בניהול בית הספר. נפגשנו לראשונה בקמפינג שערכו שלוש המשפחות בגן הלאומי "מעיין חרוד", כשעוד לא הפך לגן לאומי ומותר היה ללון בו. גם אמיר היה בכיתה ג'. אחיו היה קטן ממנו בשנתיים, החיבור איתם היה מיידי. זו פעם ראשונה שבחוג החברים הרומנים של הוריי היו ילדים בגילי. בשנים הבאות, החברות בין המשפחות התהדקה. בכל פעם שהוריי הלכו לבקר בביתם, הם לקחו אותי איתם. ישנתי אצלם. אמא שלהם לקחה אותי איתם לבריכה. אבא שלי לקח את שלושתנו לים. הם היו אמורים לישון אצלי באותו יום, אבל כשירד הערב, אמיר ביקש שיתקשרו לאמא שלו שתבוא לקחת אותם. אמא שלי נתנה לי איזה הסבר, לא זוכר מה הוא היה, אבל אני זוכר שזה לא פגם בקשר בינינו. אביו, שהיה החשב במפעל "לבידי אשקלון", אחד ממקומות העבודה הנחשבים בעיר, חיבר את משפחתנו עם משפחות של עמיתיו לעבודה, שגם היו רומנים. יצאנו איתם פעם לקמפינג בכינרת, שהיה מושקע הרבה יותר מהקמפינגים שארגן אבא עם החברים שלו מהקיבוץ. הוזמנו פעם למסיבה בבית אחד מהם, אמא ערכה להם פעם מסיבה בדירתנו. בכל האירועים האלה, אני הסתובבתי עם אמיר. בשנים הבאות, התחלתי ליזום מפגשים איתו גם בלי ההורים. נסעתי אליו באוטובוס, דיוושתי אליו באופניים. היינו מדברים ומתווכחים הרבה על כדורגל, שהיה תחום עניין של שנינו. אמיר גם הצטיין במשחק עצמו, בניגוד אלי. אני, הכי רחוק שיכולתי לפנטז היה להיות כתב ספורט, אולי אפילו שדר ספורט.
כשגדלנו קצת, נוסף לנו עוד עניין משותף: הבנות. לי לא הלך עם בנות. הייתי צעיר בשנה מבני כתתי בבית הספר בברנע, והייתי חסר מושג. ניסיתי, ניסיתי, ולא הצלחתי. לאמיר היו כל הנתונים להצליח. הוא היה חביב על בני כיתתו בבית הספר שניהל אבא באפרידר, כיכב בנבחרות הכדורגל והכדוריד של בית הספר ואחר כך של העיר. בתמונות מאז ניתן לראות, שהיה ילד נאה למדי. אבל, הוא היה ילד עדין וביישן. כך יצא, ששנינו הבטנו מרחוק על נעוריהן המלבלבים של בנות כיתותינו, משווים נתונים וחולקים זה עם זה סיפורי הצלחה של בנים אחרים, קשוחים ודעתנים מאיתנו.
כבר כתבתי כאן על ההקנטות שספגתי מתלמידי בית הספר שניהל אבא באפרידר, אלה שגרו בשכנות לאמיר ואלה שעברו לגור בברנע ועברו ללמוד בבית הספר שלי, בני גילי וגדולים ממני. אמיר ואחיו מעולם הקניטו אותי, כמובן. לאבא הם התייחסו כאל חבר של הוריהם, לא כאל מנהל בית הספר. אבל, היו מקרים בהם החציצה קרסה: אני זוכר מקרים בהם פגשתי את אמיר בין חבריו הקשוחים והדעתניים, כשהסתובבתי איתו בשכונה שלו או כשבאתי לספרייה העירונית. אני זוכר את החיוך הנבוך שלו, כשנחשף למה שנאלצתי לספוג מהם. לא ציפיתי ממנו שייצא להגנתי. בעצם, אף פעם לא דיברנו על איך זה בשבילו להיות תלמיד של אבא. הכי רחוק שהגעתי היה ששאלתי אותו פעם אם זה נכון, מה שאני שומע על אבא שלי מתלמידיו. הוא אישר שבאמת יש לאבא תלמידים פרועים, אבל אמר שאבא מטפל בזה. לקראת סוף תקופת בית הספר היסודי, כשהיינו בכתב ז' או ח', עברה משפחתו של אמיר מדירת הקרקע בשיכון "רסקו" לקוטג' דו מפלסי בשכונה שנבנתה סמוך לים עבור כמה עובדים בכירים של מפעל "לבידי אשקלון". כעת, יכולתי ללכת לאמיר ברגל, בלי לפגוש בדרך תלמידים של אבא. הייתי בא אליו לעתים קרובות, ולא שמתי לב שהוא לא בא אלי בכלל. עכשיו כשאני משחזר לעצמי את ההיסטוריה המשותפת שלנו, אני נזכר שגם בגיל צעיר יותר, כשהוריי ביקרו אצל הוריו, תמיד הייתי בא איתם, וההיפך – לא. בסיום כתה ח', כשנרשמנו שנינו לתיכון העיוני היחיד בעיר, נתנה לנו אפשרות לכתוב עם מי נרצה להיות באותה כתה. אני כתבתי את שמו. הוא אמר לי, שבכלל לא שאלו אותו עם מי ירצה להיות באותה כתה. גם אותי לא שאלו, זאת הייתה משבצת למלא בטופס ההרשמה. אבל לא חשדתי בו שהוא מסתיר ממני משהו, הוא לא היה כזה.
[3]
ואכן, שובצנו לכיתות ט' נפרדות. אני זוכר שבשבוע הראשון, הלכתי לסגן המנהל וביקשתי לעבור לכתה של אמיר, סגן המנהל אמר לי לא, מתחשבים רק בתלמידים שרשמו זה את שמו של זה. הימים חלפו, והתחלתי סוף סוף להבין שאנחנו כבר לא. אמיר בקושי אמר לי שלום בהפסקות, העדיף את חברת חבריו מהכיתה ומקבוצות הכדורגל והכדוריד. בלית ברירה, מצאתי לי חברים חדשים. בקיץ של סוף כתה י', אבא סידר לי עבודה כמדריך בקיטנה של בית הכנסת הקונסרבטיבי באשקלון. ביום הראשון לעבודה שם, התברר לי שאמיר יעבוד שם גם, ולמעשה, הוא כבר מהותיקים שם, מכירים אותו. הייתה שם נערה אחת שמצאה חן בעיניי, צעירה ממני בשנה ומאמיר בשנתיים. התחלתי לחזר אחריה, בדרכי הגמלונית והמגושמת. בעקשנות. היא, דווקא אמיר מצא חן בעיניה, שמעתי אותה אומרת את זה לנערה אחרת. בארבעת השבועות של הקייטנה לא קרה ביניהם דבר, כנראה בגלל הביישנות של אמיר. אבל בהמשך הקיץ, זה קרה. שמעתי שהם ביחד. שמעתי שיש מי שיודעים, שאני רציתי וניסיתי והתעקשתי. לא נראה לי שהחברות שלהם לא האריכה ימים. לא ראיתי אותם מתמזמזים בהפסקות בבית הספר כמו זוגות אחרים. אבל הדחייה וההשפלה שחוויתי, הן נשארו איתי עד היום. רק לא מזמן הזכרתי את הפרשה הזו בסשן של ייעוץ הדדי, כשיצאתי לבדוק מדוע איני מתמיד בחיזוריי אחר אנשים שאינם נענים מיד.
סיימנו י"ב, אני בהצטיינות ואמיר קצת פחות. התחלתי ללמוד מתימטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטה בבאר שבע, אמיר התגייס. שמעתי, שעדינותו הייתה בעוכריו. שמעתי מבן מחזור שלנו, שאחיו היה מדריך טירונים, על הפדיחות שאמיר עושה בטירונות. אחר כך שמעתי את זה מאמא, שלא הסתירה את שמחתה לאידו. אבא נזף בה, איך היא מדברת על בחור טוב, שמה לעשות, אינו מתאים לחיי צבא. היות שההורים נשארו בחברות קרובה, המשכתי לקבל מאמא עדכונים על חייו של אמיר. הוא השתחרר מהצבא, התחיל ללמוד כלכלה, התחיל לעבוד ככתב ספורט בעיתון, מתמחה בסיקור תחרויות טניס. מה פתאום כתב ספורט? מימיי לא ראיתי שום טקסט שיצא תחת ידיו. ומה לו ולטניס? אמנם הייתה באשקלון סצנת טניס, אלוף ישראל שלמה גליקשטיין היה אשקלוני, אבל אמיר היה מחובר תמיד רק לכדורגל ולכדוריד. נו טוב, חשבתי, כנראה כל כתבי הספורט רוצים לסקר את הכדורגל, אז שלחו אותו לסקר טניס. מן הסתם שם גם יעצו לו לעברת את שם משפחתו המזרח אירופי, לא נראה לי שעשה זאת מיזמתו. הוא היה כל כך קשור להוריו.
הקריירה שלי לא ממש המריאה, אבל אמא יכלה להשוויץ בחוג החברים של אבא בבן המוצלח שלה, שסיים תואר במחשבים ומשרת ביחידת מחשבים. אני חושב שאמא ידעה יפה שהאשה שהתחתנתי איתה היא צרה צרורה, אבל עדיין יכלה לומר שהנה, הבן התחתן, יש דירה ויש נכד. האשה התחילה לפתח קריירה בתחום החינוך, נעשתה מרכזת מקצוע בתיכון בו לימדה. והנה, גם אמיר התחתן עם מורה, ועולם קטן, אשתו התקבלה לעבודה בצוות שריכזה אשתי. כמו כל המורות, וכמו הרבה תלמידות, היא בקרה בדירתנו. היא ידעה שאמיר ואני מכירים מאשקלון. אם ידעה על עומק ההכרות, את זה אינני יודע. היא הייתה יפה מאשתי, וזה חרה לי. לאורך השנה שמעתי מאשתי תלונות על עבודתה של אשתו, ובסוף השנה, אשתי החליטה שאשתו לא תמשיך בבית הספר שלה. אמא ספרה לי שהוריו של אמיר באו אליהם כדי להשתדל בשביל כלתם, ושהיא אמרה להם שהיא לא רוצה להתערב, כדי לא לקלקל את היחסים עם כלתה. ושוב, נדמה לי שאמא התענגה על הפרשה הזו, וגם אני: סוף סוף זה נראה כאילו אני מתחיל לסגור את הפער בתחרות עם אמיר. ואז נולד לי בן אוטיסט, התגרשתי, ובזוגיות השניה שלי, לא הצלחתי להביא ילדים נוספים. הפער נפתח מחדש, כנראה לתמיד.
[4]
שבועיים אחרי פרסום המודעה יצא לי לשוחח עם אחיין שלי, בנה הבכור של אחותי היפה, כשביקרנו את הוריי בבית העלמין של אשקלון. הוא שאל מה איתי, וסיפרתי לו על בן מחזור שלי שמת, בן ששים בסך הכל. הוא שאל אותי איך אני מרגיש בקשר לזה. ווידאתי שאחיותיי לא נמצאות במרחק שמיעה, השבעתי אותו שלא יגלה לאף אחד אף פעם, ואז אמרתי לו שאני מרגיש שניצחתי סוף סוף: הנפטר היה אתלט טוב ממני, הוא היה פופולארי ממני, אבל הנה, אני חי והוא מת, אז ניצחתי. "מה ניצחת", אמר האחיין ופרץ בצחוק, "אפילו לשם הוא הגיע לפניך".
גם אני צחקתי.
זיכרון בפועל 