יש אנשים שהיטיבו איתי, במישרין או בעקיפין, ועל מותם אני מצטער. יש אנשים שהרעו לי, ואני מאחל להם מוות בייסורים ובגיל צעיר, גם אם כבר יצאו מחיי לפני שנים רבות. יש בחיי אנשים שאני שמח על הקשר איתם, ויש בחיי אנשים שהקשר איתם מעיק עלי. מבין האחרונים, יש כאלה שבכל זאת איני מוציא מחיי, אם משום שלא נעים לי או משום שיש לי תועלת כלשהי מהמשך הקשר איתם. לפעמים, הם פותרים לי את הדילמה ומנתקים את הקשר בעצמם. ואילו יארק, הוא חלה ומת, רק בן 43.
כתבתי עליו כאן לפני כשנה, כשסקרתי את הנסיעה שלנו לזאקופנה והרהרתי ביחסיי עם פולין, ארצו של יארק. יארק יצר איתי קשר דרך אתר ConversationExchange לתרגול שפות בשנת 2019, אחרון בין רבים שהכרתי דרך האתר הזה. הוא הופיע מולי בסקייפ, פניו בהירות ובעלות תווים מחודדים, שיערו וזקנו חומים-אדמדמים, מוז'יק. הוא הציג את עצמו כפרופסור להיסטוריה צבאית מטורון שחוקר את מלחמת יום הכיפורים, וצריך עברית כדי לראיין לוחמים במלחמה ההיא. במשך ארבע שנים, היינו נפגשים פעם בחודש בסקייפ ומתרגלים, אני את הפולנית, והוא את העברית. כמעט תמיד בסדר הזה. הוא שלח לי ספר מצוין ללימוד פולנית, שהוכן עבור דיפלומטים אמריקניים שיצאו לתפקידים בפולין לאחר נפילת הקומוניזם. לאחר שהבנתי שאין לי מספיק פולנית כדי לנהל שיחה, החלטתי שבכל פגישה אקרא בקול דיאלוגים מתוך הספר הזה, וכן גם טקסט שכתבתי בפולנית על עצמי, בעזרת יארק. יארק הקפיד איתי על הגיה נכונה, דבר טוב כשלעצמו, אבל בכל פעם שתיקן לי, הרים את הקול והשתמש בטון שמאד לא נעם לי. כשבכל זאת ניסיתי להחליף איתו כמה משפטים בפולנית בתחילת הפגישה, בדרך כלל התפלקה לי מילה ברוסית. גם על כך היה מעיר לי בחדות שלא הייתה הכרחית, לדעתי. גם עם עצמו היה קפדן. כשתיקנתי לו מילה בעברית, היכה על מצחו ונהם בכעס. אוף, איך שכח את המילה הזו! העברית שלו הייתה טובה בהרבה מהפולנית שלי, ואפשרה לו לספר לי על המחקרים שלו ועל נקודות ציון בקריירה שלו. בשנה האחרונה זכה באיזשהו ציון לשבח על עבודתו המדעית. היה לי מעניין.
יארק היה שמרן, לאומן, ודתי מאד. במהלך היכרותנו, היו לו שתי יציאות אנטישמיות שאני זוכר. בהתחלה, כשהקפדתי שנקדיש זמן שווה לפולנית ולעברית, הוא אמר לי שיש פתגם כזה מצחיק, אמנם קצת אנטישמי – הוא בעצמו אמר – ובכל זאת שווה איזכור: "נאהב כמו אחים ונתחשבן כמו יהודים". אמרתי לו שזה לא קצת, זה מאד אנטישמי, וביקשתי שלא יחזור באזניי על אמירות כאלו. בפעם אחרת, שיבח אותי על שהגיתי נכון את הפועל potrzebowac, כמו שלימד אותי, ולא הגיתי אותו בצורה קלוקלת כמו היהודים, ואז חיקה את ההגייה הקלוקלת. היו לו עוד אמירות ביחס להיסטוריה של היהודים בפולין, ותמיד הוסיף להם הצהרה על כך שהאמירות האלה אינן אנטישמיות כמו שאומרים הפרוגרסיבים הפולנים, ככה זה פשוט היה. ובאמת, אלה היו אמירות שציערו אותי, אך לא היו אנטישמיות במובהק כמו השתיים שתיארתי לעיל. מתישהו אמרתי לו, שמוטב שלא נדבר על ההיסטוריה של היהודים בפולין. הוא קיבל את זה.
אבל, היו בינינו גם רגעי קרבה. בכל פעם שנסענו לחופשה בחו"ל, יארק רצה לראות תמונות. הוא, מצדו, הראה לי תמונות מחופשה משפחתית שלהם אצל הדודים בכפר. בתמונות, יארק נראה עומד לצד הדודים הקשישים והעניים שלו, בבית שנראה עני ועלוב, לבושים בגדים זולים ומהוהים, אילוסטרציה לבעיות איתם מתמודדת אירופה כולה: הזדקנות האוכלוסיה, התרוקנות הכפרים והעיירות, הפריפריה שנשארת מאחור. יארק סיפר לי על סביו והוריו, תושבי הפריפריה, איך סבלו תחת תחת הכיבוש הגרמני. למדתי ממנו על ה Deutsche Volkliste, דירוג שערכו הגרמנים לתושבי הארצות הכבושות על פי קרבתם האתנית לגרמנים. אחד מסביו של יארק היה גרמני דיו כדי להיות מגוייס למאמץ המלחמה הנאצי, ורק במזל הצליח להתחמק מהבחירה האיומה בין גיוס לשירות והוקעה על ידי בני עמו, לבין נשיאה בעונש האיום שהשיתו הגרמנים על אלה שסירבו. אמנם כבר שמעתי בעבר על סבלם של הפולנים תחת הכיבוש הגרמני, אבל תמיד נחשפתי אליו דרך הרצאות מלומדות, בביקורים במוזיאונים ודרך ספרות יפה. אף פעם לא נחשפתי לסבל מנקודת המבט של הפולנים העניים, בכפרים ובעיירות השדה. בכל זאת, כשהיה יארק בא לישראל לצורך עבודתו, הוא לא הציע שניפגש. כשסיפרתי לו שאנחנו נוסעים לזקופאנה, הוא לא הציע לבוא לפגוש אותי בקרקוב. הוא אמר שאם פעם אזדמן לטורון, אני מוזמן לבוא לבקר אצלו. או אולי להתארח אצלו, אני כבר לא זוכר. הראיתי לו תמונות מהביקור שלי בטורון. הוא לא התעניין בשני הקאוצ'סרפרים שאירחו אותי בטורון, למרות שנראה לי שהיה מוצא שפה משותפת עם אחד מהם, מרצ'ין. קינאתי בעבודה המעניינת שהוא עושה ובמשרת הפרופסור שהוא מחזיק בה, בגילו הצעיר. קינאתי במשפחה הגדולה והמתפקדת שלו. הילדים החמודים שבאים להציץ במסך מאחורי גבו, האשה הנאה והמאופקת שהייתה יושבת בגבה למצלמה ועובדת על המחשב שלה. גם היא הייתה פרופסורית, לספרנות. ואז, הוא חלה בסרטן.
אהובה אמרה על הסרטן שלו, שעם הסרטן הזה לא חיים הרבה. אבל, יארק התמודד איתו בגבורה במשך יותר משנה, עבר טיפולים וניתוחים, אפילו הצליח לצאת לעוד חופשה עם המשפחה שלו. ראיתי את שיערו נושר וגדל מחדש, שמעתי ממנו על טיפולים חדשים שמנסים עליו, על בדיקות שהעלו ממצאים מעודדים. בסיום כל פגישה, כשבאנו לקבוע את הפגישה הבאה, היה יארק אומר שזה יוצא כמה ימים אחרי טיפול שהוא עומד לעבור, אבל הוא מאמין שהוא כבר יהיה בסדר עד הפגישה. על אחד האישפוזים שלו סיפר, שהוא חלק חדר עם מטופל מהצד הליברלי של המפה, ודווקא היה בסדר, הם יכלו לדבר, למרות דעותיהם המנוגדות. ראיתי בסקייפ שלי, שפגישתנו האחרונה הייתה ב 11 בספטמבר. לפגישה הבאה, שקבענו ל 16 באוקטובר, יארק כבר לא הופיע. שלחתי מסרון לטלפון שלו, ומישהו ענה לי בפולנית שהוא עדיין בבית חולים, והטלפון לא אצלו. שיערתי שזו אשתו שכתבה, אף שאני מניח שהיא דוברת אנגלית ברמה טובה, בכל זאת פרופסורית. על טבח ה 7 באוקטובר לא הגענו לדבר. גם לא על נצחון מפלגת המרכז של דונלד טוסק ניצחה בבחירות לפרלמנט הפולני ב 15 באוקטובר, שמן הסתם ציער אותו, אם שמע עליו. רק השבוע עלה על דעתי, שאוכל לברר בגוגל אם הוא עדיין חי. יארוסלאב צנטק מת ב 29 באוקטובר, היום בו קיבלתי את מפתחות הדירה החדשה שרכשתי.
אמצעי התקשורת מדווחים לנו השכם והערב על עוינותו של המעמד השליט באיראן לישראל וליהודים, על הסכנה הגלומה בהצטיידותה של הרפובליקה האיסלאמית בטכנולוגיה צבאית גרעינית, ועל הדיכוי שמפעיל השלטון באיראן על אזרחיו שלו, בעיקר על נשים. אבל אני, ברשתות החברתיות יצא לי להיתקל לא פעם בגולשים איראנים בעלי השקפות ליברליות, אנשים חביבים ומרשימים, שלא זיהיתי אצלם שום נימה אנטישמית. פעם, בטיול בחו"ל, הלכתי למפגש קאוצ'סרפרים, והיה שם גבר איראני אחד, שכאשר הוצגתי לפניו, מיהר להבטיח לי שאין לו שום דבר נגד ארצי. אחר כך ראיתי את אשתו, שישבה בצד והייתה לבושה בלבוש דתי. מכאן הסקתי, שהוא לאו דווקא שייך למיעוט החילוני הליברלי באיראן. צפיתי בסרטים שהופקו ברפובליקה האיסלאמית, אחד מהם היה ממש נפלא. אבל, בהרצאה ששמעתי לפני הסרט, המרצה אמר שהסרטים הללו מיועדים מלכתחילה להפצה במערב, אין להם יותר מדי קהל באיראן.
כל המורכבות הזו עוררה בי עניין ורצון לדעת ולהבין יותר, מה גם שבחודש שעבר נחתם הסכם בין המשטר באיראן לבין ארה"ב ובעלות בריתה, הסכם שמכיר בזכותה של הרפובליקה האיסלאמית להחזיק בטכנולוגיה צבאית גרעינית. לפיכך, כשראיתי בספריה העירונית ספר עיון העוסק במהפכה האיראנית, מיהרתי לקחת אותו הביתה לקריאה. הספר אינו קל לקריאה, לא מבחינת הסגנון ולא מבחינת התכנים. אבל למדתי ממנו כמה דברים, שאולי היה כדאי שעוד ישראלים ילמדו אותם, ואולי יפחדו קצת פחות.
הספר הוא אנתולוגיה של מאמרים, שמחולקים לשלוש קטיגוריות: האיסלאם כאידיאולוגיה בהקשר האיראני, האיסלאם באיראן ביחס לאידיאולוגיות אחרות, החברה האיראנית והתרבות האיראנית בין דת לאידיאולוגיה. החלק הראשון כולל שלושה מאמרים, פרי עטם של דוד מנשרי, מאיר ליטבק ואורי גולדברג, שמגוללים את קורות חייו של האייתאללה ח'ומייני, את התפתחות האידיאולוגיה הדתית שלו, ואת צמיחת בסיס הכח הפוליטי שלו. בהמשך, מתוארת שעת הכושר בה הצליח ח'ומייני לנצל את התמוטטות שלטון השאה מוחמד רזה פהלווי, לתפוס את השלטון במדינה, וליישם את העיקרון המרכזי בהגותו הדתית, עיקרון "שלטון חכם ההלכה" ("ולאיתי פקיה"). בשלושת המאמרים יש סקירה של צמיחת הזרם השיעי באיסלאם, כזרם הקטן והחלש יותר ביחס לזרם הסוני. אפשר להבין מדוע בהגות הדתית השיעית קיימת הסתייגות עקרונית מבעלי הכח הפוליטי. באיראן היה רצף של שלטון עצמי מלוכני במשך 2500 שנים עד המהפכה האיסלאמית, למעט הפסקות קצרות. אפשר להבין, שעיקרון "שלטון חכם ההלכה" מהווה המשך הגיוני של ההגות הדתית, שהתפתחה כתגובה לשלטון המלוכני, כמו גם למלחמות המתמשכות עם הסונים, ולחדירת הקולוניאליזם המערבי. דומני, שעיקרון דומה אפשר למצוא בהגותם של אי אלו רבנים חרד"לים אצלנו, השואפים להחזיר את הסנהדרין בתור מקור הסמכות לשלטון במדינה. נראה לי שהכרת העיקרון הזה מאפשרת הבנה טובה יותר של יחסי הכח בין הפיגורות המרכזיות בשלטון באיראן, וכדאי להכיר את יחסי הכח האלה, שיהיו משמעותיים לחיינו כאן יותר מאלה שמתקיימים בממלכה המאוחדת, למשל.
החלק השני של הספר כולל ארבעה מאמרים. רם רגבים כתב על המפלגה הקומוניסטית באיראן, מפלגת "תודה" (ו' שרוקה, ד' סגולה), שפירוש שמה בפרסית הוא "המונים". זו הייתה מפלגה פרו סובייטית, כמו רק"ח אצלנו, שנרדפה עד חרמה בידי משטר השאה, וכרתה ברית עם חומייני כדי להפיל את המשטר השנוא. תוך ארבע שנים מנפילת משטר השאה, חיסלו האיסלאמיסטים כליל את המפלגה הקומוניסטית, דבר שהמשטר המלוכני של שושלת פהלווי לא הצליח לעשות למן עלייתה לשלטון של שושלת זו, באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת. לכך הסבר פשוט: היות שלמשטר המהפכני הייתה תמיכה של קבוצה גדולה בציבור האיראני, ולא היה לו שום עניין להיראות טוב במערב, יכולתו למגר מתנגדים הייתה גדולה בהרבה. הנה שיעור למי שמייחל לגל גדול, שיבוא ושישטוף את את הקפיטליסטים השנואים, הטייקונים וחנפיהם.
גיל אלוני כתב על שיעה וסונה בספרי לימוד לבתי הספר היסודיים ברפובליקה האיסלאמית. כבר למדנו על התבוסות שהנחילו הסונים לשיעים במלחמות הדת, והיינו מצפים לגלות גילויי שנאה כלפי הסונים בספרי הלימוד ברפובליקה האיסלאמית השיעית. דא עקא, שהסונים הם עדיין מוסלמים, ואת השנאה העזה מכולן יש לשמור למי שאינם מוסלמים. יתר על כן, הרפובליקה האיסלאמית מעוניינת להפעיל קבוצות מתוך ציבור הסוני העולמי להשגת מטרותיה, למשל את ארגון "חמאס" ברצועת עזה. לפיכך, נדרשים כותבי תכניות הלימודים ללהטוטנות רעיונית, שתרחיק את התלמיד האיראני מן הסונים, תגרום לו לחוש נעלה ביחס אליהם, ועדיין לראות אותם כעליונים על הלא-מוסלמים, במיוחד על המערב השנוא. הלהטוטנות הזו הזכירה לי את היחס לחילונים בטקסטים שמייצרים חלקים גדולים מהמגזר הדתי לאומי בישראל עבור ילדים.
אפרת הראל כתבה על דת ולאומיות בזהות האיראנית, והאופן שבו הן משתקפות בתעמולה שניהל המשטר בזמן מלחמת איראן-עיראק. מחד, התודעה הלאומית האיראנית הולכת אחורה הרבה יותר מוקדם מאשר הדת השיעית. מאידך, הדת היא גורם מגייס הרבה יותר אפקטיבי, ולראייה, מבין כל הגורמים שחברו להפיל את שלטון השאה, הדתיים הם אלו שהצליחו לסלק את הגורמים האחרים ולהשתלט על המדינה. כאמור, ההגות הדתית השיעית אינה מחשיבה הבדלים לאומיים ואינה מטפחת מסורות לאומיות, להיפך. אולם, במלחמה הממושכת שנכפתה על איראן התברר שהרטוריקה הדתית אינה מספיקה כדי להלהיב את הציבור להתגייס נגד הפולש העיראקי. השלטון האיסלאמי זיהה את הבעיה, עשה תפנית חדה באידיאולוגיה שלו, והחל לנקוט רטוריקה לאומנית בתעמולה שלו. זה הזכיר לי משהו שקראתי בכמה מקומות על המשטר הסטליניסטי, שבמהלך מלחמת העולם השניה איפסן את הסיסמאות הסוציאליסטיות, ועבר לעודד את האזרחים להילחם למען אמא רוסיה. מכאן אני למד, שהמשטר ברפובליקה האיסלאמית גמיש יותר מכפי שנהוג לחשוב אצלנו, לפחות מבחינה מחשבתית.
ליאורה הנדלמן-בעבור כתבה על היחס למערב באיראן, כפי שהוא משתקף במאמר "מכת המערב" של ההוגה האיראני ג'לאל אל-י אחמד. האיש חי באמצע המאה העשרים, ונקודת המבט שלו אינה דתית דווקא, יותר שמרנית-לאומנית. במאמרו, הוא קובל על השפעתה ההולכת וגוברת של תרבות המערב באיראן, על ההיענות של העם האיראני לתרבות המערב, כאילו הוכה בסנוורים על ידי תרבות זו, על אבדן הייחוד והאותנטיות, וכיוצא באלו מיני קובלנות, שאנחנו מכירים אצל אינטלקטואלים שמרניים, גם אצלנו, וגם במערב עצמו. מובן, שבמערב עצמו, אין ההגות השמרנית תוקפת את "המערב", אלא את אבדן הערכים, אבדן המוסר, התלישות והניכור. בכל אלה היא מאשימה את הליברלים, הקוסמופוליטים, ואחרי כמה כוסות שיכר, את היהודים.
כמו ח'ומייני וכמו הקומוניסטים, גם ג'לאל אל-י אחמד נרדף בידי משטר השאה. המאמר נאסר להפצה, אך הייתה לו השפעה רבה בחוגים אינטלקטואליים. האיש נאסף אל אבותיו כעשור לפני המהפכה האיסלאמית, ולא זכה לראות כיצד שימשה ההגות שלו ככלי מפריד ומפלג בקרב הציבור החילוני, שאולי היה יכול למנוע את המהפכה האיסלאמית. המשטר האיסלאמי, ללא ספק, אין כמוהו לייחוד ולאותנטיות. אילו זכה ג'לאל אל-י אחמד לחזות בו, ודאי היה תומך בו בהתחלה, מתאכזב ממנו בהמשך, וכיוון שהיה טיפוס ביקורתי ולעומתי, מן הסתם היה זוכה לטיפולן העדין והמסור של זרועות הביטחון של הרפובליקה. אולי חבל שלא זכה, אין לי ספק שהגיע לו הטיפול הזה.
החלק השלישי של האנתולוגיה כולל שלושה מאמרים, כולם עוסקים באופן שבו חיי היומיום באיראן מתנהלים תחת השגחתם של חכמי הדת, על האופנים המורכבים שבהם האידיאולוגיה הקנאית מתפשרת עם המציאות, בלי להודות בכך, כמובן, ועל האופנים שבהם האזרחים בודקים את היכולת שלהם למתוח את הגבולות שמציבה להם התיאוקרטיה.
בראשון, מרים ניסימוב כתבה על האינטלקטואל אחמד כסראווי, ובעיקר על המאמר שלו "אחיותנו ובנותינו" משנת 1944. המאמר עוסק במעמד האישה באיראן הטרום מהפכנית, ובשינויים שכותב המאמר היה רוצה לראות. בחמשת פרקי החיבור נדונים נושאי הרעלה, הפוליגמיה, חינוך הבנות, השתלבותן של הנשים בספרה הציבורית, ומעל לכול – הנישואים וחיי הנישואים. בתוך כך פורש כסרווי את השקפתו על אידיאל האישה האיראנית: אופן לבושה, חינוכה, מידת מסירותה לאומה ולמולדת, תפקידיה החברתיים, וזכויותיה וחובותיה כאישה, כאם וכרעיה. בדרכו לעיצוב אידיאל האישה האיראנית, משרטט כסרווי קווים לדמותם של שני טיפוסי נשים נוספים – טיפוסים שליליים ומזיקים לחברה: האישה האיראנית המסורתית, הנבערת והנחשלת, מזה, והאישה האירופית, הנהנית לכאורה מחירות ומשוויון, אך למעשה חסרת מגן ומופקרת לגורלה, מזה. שתיהן משמשות עבור המחבר אמצעי לאפיון דמותה של האישה הרצויה על דרך השלילה.
כמו ג'לאל אל-י אחמד שנזכר לעיל, גם כסראווי אינו כותב מנקודת המבט שלו אינה דתית דווקא, יותר שמרנית-לאומנית. יש לשער שבאיראן של המחצית הראשונה של המאה העשרים, מאמרו נחשב לנאור ומתקדם. הרי הוא כותב נגד חובת כיסוי הגוף והפנים. דא עקא, שההשקפה לפיה לנשים ולגברים יש תפקידים גזורים מראש, כמו שלפרות ולסוסים יש תפקידים מוגדרים במשק חקלאי, מוכרת לי היטב מכתביהם של הוגים דתיים בישראל, שברוב המקרים גם הם מחזיקים מעצמם נאורים ומתקדמים, היות שהם אינם דוגלים בדיכוי נשים מהסוג הנוקשה ביותר. ייתכן שרק כך יכולות מהפכות להתרחש, על כתפיהם של אינטלקטואלים שבאים מהחוגים השמרניים. אולי הם יודעים טוב יותר לאילו שינויים יש סיכוי להתממש, ואילו עלולים להביא לפרץ של אלימות בלתי נשלטת.
שירי רותם-ניר כתבה על מדיניות הילודה ברפובליקה האיסלאמית של איראן. הקמת הרפובליקה האסלאמית באיראן בשנת 1979 הביאה בעקבותיה שינויים מרחיקי לכת בכל תחומי החיים במדינה. שינויים אלה היו כרוכים בניסיון להכפיף את האוכלוסייה לחוקי האסלאם, ובתוך כך נועד מקום מרכזי לעידוד נישואים ולהאדרת חיי המשפחה, כחלק מתפיסתה של חברת המופת האסלאמית.
כתוצאה ממדיניות הילודה של הרפובליקה האסלאמית חלה עלייה חדה בקצב הריבוי הטבעי. אוכלוסיית איראן, אשר מנתה כ 35 מיליון נפש ב 1977, עמדה על 49 מיליון ב 1986. קצב ריבוי האוכלוסין הואץ, כתוצאה מהנחלת האידיאולוגיה המהפכנית של ההנהגה הדתית. אך כלכלת איראן, שהייתה נתונה במלחמה עם עיראק, לא התפתחה באותו הקצב, ולא נתנה מענה לשינוי הדמוגרפי. בניסיון להתמודד עם מציאות זו, נאלץ המשטר לסטות מהאידיאלים שהציב בראשית דרכו בשלטון, ולבחון מחדש את אופני ההתמודדות עם המצב החברתי והכלכלי. כפי שעולה מהמאמר, הרטוריקה נשארה חשוכה ומתלהמת, אך בפועל ניתנו האישורים הדתיים למדיניות פרגמטית של הגבלת הילודה, תכנון המשפחה ושימוש באמצעי מניעה.
שוב, כמו בשאלת הדת והלאומיות ובשאלת היחס לסונים שנזכרו לעיל, מצטייר המשטר באיראן כמחושב ופרגמטי. כל זאת בניגוד לדימוי המטורף שעולה מהרטוריקה שהוא נוקט, ושאצלנו נוהגים להעצים. יש לשער, שהמשטר כיום מחושב ופרגמטי יותר מכפי שהיה בשנות השמונים של המאה הקודמת, כשח'ומייני עמד בראשו.
אלדד פרדו כתב על הקולנוע האיראני, הנושאים שהוא עוסק בהם, ודרך ההתמודדות שלו עם התיאוקרטיה ועם הצנזורה. במיוחד מתעכב כותב המאמר על שלושה סרטים של הבמאית מרזייה משכיני, שהיא אשתו של מוחסיין מח'מלבאף, הדמות המרכזית בקולנוע האיראני האמנותי בן זמננו.
הקולנוע האיראני זוכה להצלחה בינלאומית, ואלפים במערב ובעולם כולו נוהרים לצפות בסרטי האיכות שמופקים ברפובליקה האסלאמית. זהו קולנוע שיש בו מתח מובנה. יוצרי הסרטים וצופיהם מודעים לכך שהקולנוע מיועד גם לקהל מערבי, ועם זאת, זהו מדיום שמשקף שיח פנימי אותנטי. לקולנוע יש עוצמה מיוחדת בשיח הפנימי באיראן האסלאמיסטית . עוצמה זו נובעת מיוקרתו, ומאמירות אמנותיות מרומזות שמשולבות בו, שאותן הקהל האיראני, שהתחנך על ברכי השירה הפרסית , מיטיב להבין. החברה האיראנית עוברת בעשורים האחרונים תמורות ותהפוכות, ומתנהל בה דיון תוסס באשר לעצם האפשרות שהשיטה התיאוקרטית האוטוריטרית הקיימת תימשך לאורך זמן. לבו של הדיון, בגלוי ובמרומז, נסוב סביב 'שלטון חכם ההלכה' שהנהיג מייסד הרפובליקה האסלאמית איתאללה ח'ומיני. אחד הקווים המאפיינים את הדיון, שמשתקף גם בקולנוע האיראני החדש, הוא העיסוק בטראומה הלאומית הקשה שחולל המשטר התיאוקרטי.
לא צפיתי בשלושת הסרטים שנסקרים במאמר, אך צפיתי במספר סרטים איראניים אחרים שהוקרנו בישראל, ביניהם "הלוח" של סמירה מח'מלבאף, "המחברת" של האנה מח'מלבאף (שתיהן בנותיו של מוחסיין מח'מלבאף דלעיל), "ילדי גן העדן" של מג'יד מג'ידי, ולאחרונה ראיתי את "פרידה" ואת "העבר" של אסע'אר פארהאדי. הראשונים היו לי קשים לצפיה, למרות איכותם הגבוהה, בהיותם מינימליסטיים ואיטיים מאד. מסרטיו של פארהאדי נהניתי מאד, בייחוד מ"פרידה", שגם זכה בפרס האוסקר לסרט הזר באותה שנה. כפי שכבר כתבתי, הייתה הרצאה לפני הסרט, והמרצה אמר שהסרטים הללו מיועדים מלכתחילה להפצה במערב, אין להם יותר מדי קהל באיראן. המשטר מטיל עליהם צנזורה, אך מאפשר את הפצתם בעולם, משום שלתפיסתו, הם תורמים לתדמית של הרפובליקה האיסלאמית במערב.
כידוע, יש קולנוענים ישראלים מסוימים, שיוצרים סרטים עבור קהל מחוץ לישראל. מדובר בסרטים במימון אירופאי, סרטים שמיועדים להחניף לחוגים אנטישמיים באירופה, חוגים ששמחים תמיד לשמוע מיהודים שמוקיעים את בני עמם. גם לסרטים האלו אין יותר מדי קהל מקומי. הם עולים להקרנות בישראל, לפעמים עם קצת יחסי ציבור בתקשורת, ויורדים אחרי שבוע. נראה שכל הרעיון בהעלאתם להקרנות בישראל היא לעורר איזשהו קמפיין נגדם, באופן שיאפשר ליוצרים לחוש ולהציג את עצמם כקרבנות של רדיפה פוליטית. הקולנוענים האיראניים, לעומת זאת, באמת נתונים לצנזורה ולרדיפה פוליטית. והסרטים שלהם הרבה יותר טובים, פחות פלקטיים.
כאמור, הספר אינו קל לקריאה, לא מבחינת הסגנון ולא מבחינת התכנים. הסגנון הוא סגנון אקדמי, והאידיאולוגיה הקנאית שמוצגת בו – מפחידה. מפחיד לחשוב על האנטישמיות של המעמד השליט באיראן, מפחיד לחשוב על החיים הקשים במדינה שמונהגת על ידי חכם הלכה. אבל למדתי ממנו כמה דברים, שאולי היה כדאי שעוד ישראלים ילמדו אותם, ואולי יפחדו קצת פחות. למשל, שלמעמד השליט באיראן יש דברים הרבה יותר דחופים לטפל בהם מאשר בחיסול מדינת ישראל. למשל, שהמעמד השליט באיראן אינו מטורף, הוא מפעיל שיקולים רציונליים שאפשר להבין, בתנאי שמכירים את הדת השיעית ואת המורשת הלאומית של איראן. ובעיקר, שלא כל האיראנים הם אדוקים קנאים, שתומכים ברפובליקה האיסלאמית בעיניים עצומות. יש איראנים ליברליים, אמנם חבל שהם במיעוט. כמו שיש ישראלים ליברליים, וגם כן חבל שאנחנו במיעוט.
דעת הקהל בישראל מוצפת בהשוואות בין איראן של חמנהאי לבין גרמניה הנאצית. אבל, למעט האנטישמיות ודיכוי האופוזיציה, אני מוצא שיש מעט מאד דמיון בין שני המשטרים ובין שתי החברות. לעומת זאת, אני מוצא שיש קווי דמיון מפתיעים בין החברה האיראנית והחברה הישראלית, למרות שהראשונה גדולה פי עשר מהשניה.
הספר יצא ב 2009, אך אני משער שרוב מה שכתוב בו עודו רלבנטי לאיראן של היום. הוא בוודאי רלבנטי לישראל של היום. מצאתי עידוד בידיעה שיש גופי מחקר בישראל, שחוקרים ולומדים את החברה האיראנית ואת המדינה האיראנית. נראה, כי תהיה להן השפעה משמעותית על ההיסטוריה של אזורנו, אם לטוב או למוטב. אם נלמד ונכיר אותן, אולי לא ניתפס מופתעים. כהרגלי, בתום קריאת הספר, פניתי למרשתת לחפש מה חשבו עליו אחרים. לשמחתי גיליתי, שהספר כולו ניתן לקריאה במרשתת, באתר "כותר":
נראה, כי אתונה אינה אחד היעדים הפופולאריים בקרב התיירים הישראלים. אני לא זוכר שראיתי פרסומים של ספקי תיירות, שמנסים לשכנע את התייר הישראלי לצאת לסוף שבוע חלומי באתונה הקסומה. יצא לי לדבר עם ישראלים, שטסו לאתונה כדי לשכור שם רכב ולצאת לטיול ביוון היבשתית, או כדי לצאת ממנה לגיחות לאיי הים האגאי. לכל היותר בילו באתונה יום או יומיים. ביקרתי באתונה בתחילת מאי, ומצאתי שבאמת אין מה לעשות בה יותר מיומיים, אך יומיים אלה הסבו לי הנאה רבה. מזג האויר היה מצויין, העיר מעניינת מאד, האנשים ברחוב נחמדים, האטרציות התיירותיות נמצאות במרחק הליכה זו מזו, אפשר להסתדר בקלות עם אנגלית, האוכל היווני ערב לטעמי, וכל האושר הזה, רק שעתיים טיסה מנתבג.
כל בוגר תיכון ישראלי שמע על אתונה בשיעורי ההיסטוריה, אולי גם בשיעורי הספרות. אני גדלתי באשקלון, שנותרו בה שרידים ארכיאולוגיים של התרבות ההלנית הקדומה: עמודי שיש, כותרות מסותתות, פסלי גברים ונשים צעירים ומחוטבים. חלקנו מכירים את הביטוי "יפה כמו אל יווני". יווני והלני זה אותו הדבר, אגב. היוונים קוראים לארצם "הלאדה" ולעצמם "הלנים". רק אנחנו בעברית קוראים להם "יוונים". גיבורי התרבות היוונית העתיקה – הומרוס, סופוקלס, פריקלס, פלוטרכוס – הם כולם מונצחים בשמות רחובות באתונה. מלים בינלאומיות שיוון העתיקה הורישה לעולם, הן עדיין בשימוש ביוונית המודרנית – "כרומוס" זה עדיין צבע, "כרונוס" זה עדיין זמן, "אנתרופוס" זה אדם. אני קיבלתי באתונה גם דרישת שלום משיעורי המתימטיקה והפיסיקה שלי בתיכון, בדמותן של אותיות האלפבית היווני, ששימשו בשיעורים ההם לסימון זויות במשולשים וגדלים פיזיקליים, בצד האותיות הלטיניות. שיעשע אותי לפגוש את האותיות הללו על שלטים בכל מקום, ולהיווכח שאני לא באמת יודע כיצד הוגים אותן נכון. למשל, האות "דלתא", שסברתי לתומי שיש להגות אותה כמו ה-ד' שלנו, יש להגות אותה כמו הצירוף th במלה האנגלית the. אבל אין צורך להיבהל: בכל המקומות החשובים למטיילים, השילוט קיים גם באותיות לטיניות בצמוד לאותיות היווניות. וודאי יותר מאשר אצלנו בישראל.
אני זוכר שיחה שהייתה לי לפני הרבה שנים עם חבדניק, שבא אלינו לבית הספר להרביץ בנו תורה ומצוות. הוא טען שאין עוד עם עתיק כמו העם היהודי, וכשהרמתי אצבע ושאלתי מה עם היוונים, הוא טען שיש מחקרים מדעיים, שמוכיחים שהיוונים של היום זה לא היוונים של פעם. ככה זה עם חבדניקים, יש להם הרבה כבוד למדע, ועוד יותר כבוד לילדי בית ספר חילוניים. המטייל באתונה אינו יכול שלא להבחין ברצף ההיסטורי והתרבותי הברור בין אתונה המודרנית ואתונה העתיקה. אבל נכון הוא, שיוון בכלל ואתונה בפרט עברו הרבה תמורות מאז העת העתיקה. הדת הפגאנית נדחקה מפני הנצרות האורתודוכסית. המלחמות והכיבושים החריבו את המקדשים העתיקים. השלטון העותומאני השאיר את הארץ בפיגור כלכלי וטכנולוגי, וגם כשיוון השתחררה מהשלטון העותומאני בתחילת המאה התשע עשרה, זה בא מלמעלה, ביוזמת המעצמות האירופיות של אותה תקופה. לא נוצר ביוון מעמד בינוני משכיל רחב כמו במערב ובצפון אירופה. לפיכך, יוון המודרנית התמודדה, ועודנה מתמודדת, עם מתחים חברתיים מתמשכים ועם חוסר יציבות פוליטי.
זה בא לידי ביטוי בנוף העירוני של אתונה, שניכרים בו חוסר תיכנון והיעדר מסורת ארכיטקטונית רציפה. קראתי באיזשהו מקום שאתונה המהוללה הייתה בסך הכל עיירה של כמה אלפי תושבים בתחילת המאה התשע עשרה, כשהפכה לבירתה של המדינה הצעירה. במאתיים השנים שחלפו מאז, אתונה הפכה למטרופולין ענק, שמחצית מאוכלוסיית יוון מתגוררת בה. כשעומדים בראש גבעת האקרופוליס או גבעת ליקאבטוס, ביום יפה עם ראות טובה, העיר משתרעת מאופק עד אופק. עד חוף הים של פיראוס, רצף אורבני לבן ואחיד, עם כמה כתמים ירוקים לא גדולים. האיזור המתוייר, לעומת זאת, קטן. האטרקציות התיירותיות מרוכזות סביב גבעת האקרופוליס, כולן במרחק הליכה זו מזו. המשבר הכלכלי והמצב החברתי המורכב, שחלקנו קראנו ושמענו עליו במהדורות החדשות, אינו מורגש במרכז המתוייר של העיר. אמנם הנוכחות המשטרתית ברחובות אינטנסיבית יותר מאשר במערב ובצפון אירופה, אבל לא יותר מאשר בירושלים או בתל אביב.
[כיכר מונאסטיראקי]
מצפון לגבעת אקרופוליס נמצא רובע מונאסטיראקי (Monastiraki), ובמרכזו כיכר מונאסטיראקי. זוהי שכונת פועלים, שעברה מתיחת פנים, קצת כמו פלורנטין אצלנו. אבל שלא כמו פלורנטין, מונאסטיראקי מנוקדת בכמה אתרים ארכיאולוגיים מעניינים מהתקופה הרומית. דמיינו את חפירות עיר דוד מפוזרות באופן אקראי בפלורנטין, וקיבלתם את מונאסטיראקי. בכיכר מונאסטיראקי מתחיל שוק הפשפשים של אתונה, מדרחוב עליז ושוקק חיים שהולך לכיוון מערב, וגם רחוב אדריאנו (Adrianou), מדרחוב ממוסחר ותיירותי יותר, שמוליך מזרחה ודרומה לתוך רובע פלאקה (Plaka), וגם רחוב ארמו (Ermou), רחוב קניות מהודר יותר, עם ייצוג למותגים בינלאומיים, שאפשר לעלות בו לכיוון מזרח עד כיכר סינדאגמה.
כיכר סינדאגמה, כלומר, כיכר החוקה, היא המרכז של אתונה המודרנית. הכיכר משתרעת על שלושה מפלסים. העליון מביניהם נמצא למרגלות בניין הפרלמנט של יוון, בניין ששימש עד אמצע המאה העשרים כארמונו של מלך יוון. כאמור, יוון המודרנית נולדה מתרגיל פוליטי שרקמו בריטניה צרפת ורוסיה בתחילת המאה התשע עשרה, תרגיל שסיים את מלחמת העצמאות הארוכה של יוון. כחלק מהתרגיל הזה, הועמד בראש המדינה היוונית מלך, נצר למשפחת אצולה בווארית זוטרה. היות שהמלך היה מלך בובה, גם הארמון שלו הוא מין ארמון בובות שכזה, לא מאד מרשים. ברחבה שלפני הארמון ניצבים שני חיילים במדים צבעוניים מצועצעים. בכל שעה עגולה מתקיים שם טקס החלפת משמר, טקס מצועצע ודי מגוחך, אבל כזה שהתיירים מתים עליו. הוא כולל צעידת ברווז, נקישה בסוליות הנעליים הכבדות, ושקשוק ברובים המכודנים. היוונים קיימו משאל עם, החליטו להעיף המלך, ולהפוך את המדינה לרפובליקה. מאז משמש הארמון כבניין הפרלמנט של הרפובליקה. את המשמר ואת הטקס החליטו להשאיר, משום מה. אולי משום כבודו של הצבא היווני, אולי בשביל התיירים. אבל בשביל לסבר את האוזן, היוונים מיתגו מחדש את משמר הארמון בתור משמר כבוד לזכר החייל האלמוני. אפשר להתחיל את היום בשיטוט במונאסטיראקי ובפלאקה, ולתכנן לטפס בשעה עגולה למפלס העליון של כיכר סינדאגמה, להחלפת המשמר. כדאי להצטייד במים, בכובע ובקרם הגנה – המקום אינו מוצל.
[החלפת משמר]
כיכר סינדאגמה היא גם צומת מרכזי של קווי התחבורה הציבורית באתונה. עובר בה קו הטראם היחיד של אתונה, שמגיע עד פיראוס, ושניים מבין שלושת קווי המטרו שלה: האדום והכחול. שני אלה נבנו במסגרת השיפוץ האינטנסיבי שעברה אתונה לקראת אירוח המשחקים האולימפיים בשנת 2004, ונוספו לקו הירוק, שפעל בה עוד לפני כן. ביומי הראשון באתונה, ניגשתי למשרד המודיעין בתחנת סינדאגמה לשאול משהו, ומנהל המשמרת ענה לי בעברית צחה. זיהה את המבטא שלי. זה היה נחמד. קרונות המטרו מלאים תמיד בנוסעים, אפילו בשעות המתות לכאורה של היממה. אם עולים למטרו סמוך לקצה הקו, למשל בנמל התעופה, עוד יש מצב למקום ישיבה, אבל בכל הפעמים שנכנסתי לקרון במרכז העיר, בתחנת "סינדאגמה" או "מונאסטיראקי" או "אקרופולי", העברתי את הנסיעה בעמידה ובצפיפות. לזכות האתונאים צריך לומר שהם בדרך כלל מתחשבים בנוסע העומד על ידם, לא מנהלים ליד האוזן שלו שיחות קולניות, ולא אוכלים על ידו. לזכות המטרו של אתונה צריך לומר, שהקרונות ממוזגים בדרך כלל, וגם התחנות. בתחנות של הקו הירוק הישן יש גם פחי אשפה. באלה של הקווים החדשים – אין. בטח יש איזה סיפור מעניין בקשר לזה, לא הצלחתי לברר. כדאי להצטייד בשקית אשפה אישית, כדי שיהיה איפה לשים את גביע הגלידה הריק, או את כוס הקפה החד פעמית.
הגלידה היוונית מצויינת וזולה, וכך גם השייקים והסמודים, שנמכרים בכל פינה של האיזור המתוייר. לקפה היווני יש שתי וריאציות שלא מוכרות בארץ. הקפה הקר הפופולארי נקרא פראפה. הוא מגיע בכוס גבוהה, ונמהלים בו קפה חריף עם קוביות קרח ושכבה עבה של קצפת קפואה, יותר קשה ופחות מתוקה מגלידה. אפשר לבקש את הפראפה בדרגות מתיקות שונות, אבל בכל מקרה טעמו שונה מטעם הגרניטה שנמכרת בבתי הקפה שלנו, בגלל החריפות. מה שנקרא אצלם "קפה יווני" הוא קפה שחור, שמבשלים למול עיניך בפינג'אן על גזיה, ומוזגים לך תמורת אירו אחד בלבד. אשכרה פינג'אן וגזיה, כמו בטיולים אצלנו. רק שהפינג'אן קטן, מספיק לכוס אחת, ונוצץ בניקיונו. זה לא הפסיק להגניב אותי, שאני נכנס לבית קפה מפונפן, משלם בקופה, והבריסטה מוציא מתחת לדלפק גזיה, מצית בה אש, מבשל עליה את הקפה, ומוזג לכוס המונחת לפניי. כוס זכוכית או כוס חד פעמית.
[אני שותה קפה]
האטרקציה המרכזית של אתונה היא כמובן גבעת האקרופוליס והמונומנטים שעליה. ראש וראשון להם הוא מקדש הפרתנון (Parthenon), שכולנו ראינו איורים שלו בעשרות אלפי טקסטים שעסקו ביוון העתיקה. גבעת האקרופוליס היא ראשית צמיחתה של אתונה העתיקה. נמצאים עליה שרידים של מבני ציבור עתיקים, כולם בדרגות שונות של הרס. הרומאים מאד חיבבו את אתונה, ובנו בה מונומנטים מפוארים משלהם, אבל המלחמות שבאו אחר כך גרמו להרס רב. גם השלטון הביזנטי הנוצרי וגם השלטון העותומאני המוסלמי לא ראו לנכון לטפח את המורשת הפגאנית של יוון העתיקה ולשמור על המבנים שהשאירה אחריה. כיום, הפרתנון עובר שיפוץ ושיחזור. מכל מקום במרכז התיירותי של אתונה אפשר לראות את גבעת האקרופוליס, את המבנים שעל מדרונותיה, ואת המנופים שמשמשים לשיפוץ המבנים שבפסגתה.
גבעת האקרופוליס תחומה בגדר ומנוהלת כגן לאומי. הכניסה הראשית לגן הלאומי נמצאת במורד הדרומי של הגבעה, סמוך לתחנת המטרו "אקרופולי". צמוד לכניסה יש טוריסט אינפורמיישן, ושם אפשר לקבל עלונים ומפות של העיר וסביבתה. הם נחמדים מאד ומדברים אנגלית טובה. בטוריסט אינפורמיישן קניתי כרטיס משולב, לביקור בגבעת האקרופוליס ובחמישה אתרים ארכיאולוגיים נוספים באתונה: האגורה העתיקה, הקרמיקוס, האגורה הרומית, ספריית אדריאנוס ומקדש זאוס האולימפי. הכרטיס עולה 12 אירו, והוא טוב לארבעה ימים, לא חייבים הכל ביום אחד. יש עליו שישה ספחים, ובכל אתר תולשים ספח אחד. האמת, שבשלושה מבין השישה אין יותר מדי מה לראות: באגורה הרומית, בספריית אדריאנוס ובמקדש זאוס האולימפי. סתם רצף של שברי ממצאים ארכיאולוגים פזורים בשטח. כך גם לגבי הקרמיקוס, בית הקברות העתיק ביותר של אתונה, אבל שם יש מוזיאון קטן, ובו ממצאים ארכיאולוגיים מרשימים יותר, שכדאי לראות. וגם לגבי שלושת האתרים שאין הרבה מה לראות בהם, אתה ממילא נמצא בסביבה, ממילא כבר שילמת, אז מה, לא תיכנס?
"תיכנס?", אגב, זה "מה נשמע?" ביוונית. אבל הדגש על ההברה שלפני האחרונה. בתגובה עונים "אולה קאלה", כלומר, הכל בסדר. "יאסו", בניגוד למה שמקובל לחשוב בישראל, אינה דרך להפגין התלהבות ממוסיקה יוונית, אלא פשוט אמירת שלום לאדם מוכר וקרוב. אמירת שלום רשמית היא "יאסאס". אפשר לצאת מהגן הלאומי בכניסה הראשית, או שאפשר לצאת באחד השערים הצפוניים, ולרדת לכיוון מונאסטיראקי. במדרון הצפוני של גבעת האקרופוליס יש שכונה ושמה אנאפיוטיקה, שבנויה כמו כפר יווני מאיי הים האגאי: בתי אבן קטנים מסוידים לבן וצפופים, עם חצרות קטנות מוריקות ותריסי עץ צבעוניים. הסיפור הוא, שבתקופה מסוימת הביאו בנאים מומחים מהאיים לבנות את אתונה, וזו השכונה שהם בנו לעצמם.
המלצה אחרונה בקשר לאקרופוליס היא על מוזיאון האקרופוליס, שנמצא מדרום לגבעה, מיד ביציאה מתחנת המטרו "אקרופולי". איני חסיד גדול של מוזיאונים, אבל המוזיאון הזה שוכן במבנה מרהיב עין, מבחוץ ומבפנים, קל להתמצא בו, ומועסקים בו ארכיאולוגים מקצועיים שאפשר פשוט לעצור לידם ולשאול שאלות ביחס למוצגים המעניינים והיפים. המוזיאון מספר את סיפורה של הגבעה, מימי המתיישבים הראשונים ועד ימינו, והכל בצורה מאד אסתטית ומחכימה. וגם קומפקטית: בסך הכל ארבע קומות, שאחת מהן היא קומת המסעדה וחנות המוזיאון. ראיתי שהיו אנשים ששכרו מדריך שילווה אותם בביקור במוזיאון, וביליתי חלק מהסיור שלי שם בעמידה על ידם ובציתות להסברי המדריכים ששכרו. שאלתי, ואמרו לי שמאתר האינטרנט של המוזיאון אפשר להגיע לפרטי המדריכים האלו. אילו היה לי עוד יום באתונה, אולי הייתי שוכר לי מדריך כזה ונשאר במוזיאון האקרופוליס יותר מהשעתיים שהעברתי בו. כרטיס הכניסה עולה 4 אירו. הרבה פחות מאשר כרטיסי מוזיאון אצלנו.
[אני במוזיאון, עם האקרופוליס מאחורה]
אטרקציה נוספת, שכבר הזכרתי, היא גבעת ליקאבטוס (Lofos Likavitou). זוהי גבעה גבוהה יותר מגבעת האקרופוליס, שנמצאת צפונית מזרחית לה. היות שהחוק באתונה העתיקה אסר על בניית מבנים גבוהים יותר מהמקדשים שעל האקרופוליס, אין אתרים ארכיאולוגים על גבעת ליקאבטוס. היא מיוערת, ומשמשת כריאה ירוקה, שמזדקרת מן העיר הבנויה בצפיפות. האתר היחיד על גבעת ליקאבטוס הוא מתחם מודרני שבנוי על הצוק הדרומי שלה. המתחם כולל מרפסת תצפית נהדרת על כל אתונה ועל גבעת האקרופוליס, בית קפה קטן שאפשר לשבת בו ולצפות בנוף תוך שתיית קפה, וכן קפלה אורתודוכסית קטנה, לא מרשימה במיוחד. המתחם הזה הוא גם נקודת הסיום של הקרונוע העולה ויורד על גבעת ליקאבטוס, ה Teleferik. כדי להגיע לנקודת ההתחלה של הקרונוע, יש לצאת בתחנת המטרו "אוונגליסמוס" ברובע קולונאקי, למצוא את רחוב Ploutarchu, ולהתחיל לטפס בו צפונה. זה רחוב עירוני נעים ויפה לעין, אבל תלול מאד. המתקשים בהליכה יצטרכו להגיע אל קצהו ברכב. למי שאינו מתקשה בהליכה, אמליץ לוותר על הנסיעה בקרונוע, ולהמשיך לטפס לפסגת הגבעה בשביל להולכי רגל, שביל שמתחיל בנקודת ההתחלה של הקרונוע. שהרי הקרונוע אינו חוסך את המאמץ שבטיפוס, והוא נע בתוך פיר באדמה, מה שמונע מהמטייל את ההנאה מהריאה הירוקה ומהנוף הנפרס למטה תוך כדי הטיפוס. מחיר הכרטיס הוא 7 אירו, הלוך ושוב. הקרונוע עלה רק פעם בחצי שעה. כל כך התבאסתי מהעליה בקרונוע, שויתרתי על הזכות לרדת בו, אף שכבר שילמתי עליה. ירדתי צפונה בשביל הנעים, ההולך בתוך החורש, בואכה אצטדיון הכדורגל של פאנאתנייקוס ותחנת המטרו Ambelokipi.
באתרי ההדרכה לתיירים יש המלצות על הים של אתונה, ובמיוחד על הטיילת של פיראוס, שכאמור, אפשר להגיע אליה עם קו הטראם היחיד של אתונה. נפגשתי אחר צהריים אחד עם קאוצ'סרפרית אתונאית, והיא לקחה אותי לשתות קפה בטברנה בחוף Alimos. מה אני אגיד לכם, לא נפלתי. אמנם סצנת היאכטות שם מרשימה הרבה יותר ממה שאפשר לראות אצלנו, לחופי הים התיכון, אבל זה עדיין אותו ים תיכון, ואני הרי גדלתי באשקלון, והיה לי מספיק מהים התיכון.
[דגלי יוון במרינה]
חדי העין שבין הקוראים ודאי שמו לב שאני כל הזמן משווה בין מה שיש באתונה למה שיש אצלנו בירושלים ובתל אביב, ובאמת, קשה שלא לשים לב לדמיון. יש לי תחביב קטן וקצת פרברטי כשאני מטייל בחו"ל: כשעיני לוכדת אנשים שנראים לי ישראלים, אני מתקרב אליהם ומנסה לצותת לשיחתם. הרבה פעמים אני שומע שהם אכן מדברים ביניהם עברית, ואז אני מאד מרוצה מעצמי. באתונה, במרבית הפעמים שעשיתי את התרגיל הזה, האנשים דיברו יוונית. או לפחות כך חשבתי, בהסתמך על מעט המלים של השפה היוונית שכבר קלטתי. אני חושב שהם פשוט דומים לנו. טון הדיבור, שפת הגוף, סגנון הלבוש. גם אצלם יש אנשים בהירים יותר, עם תווי פנים שמקובל לזהות עם צפון אירופה, ואנשים בעלי גוונים כהים יותר, עם תווי פנים שמקובל לזהות עם מערב אסיה. גם באתונה, הראשונים בדרך כלל נראים ממעמד כלכלי גבוה יותר. אפשר לבוא ולומר, כן, נו, זה המראה הים תיכוני. אבל לפני שנתיים טיילתי בסיציליה, לפני שש שנים טיילתי בקרואטיה, ולא, לא הסיציליאנים ולא הקרואטים לא דומים לנו ככה, למרות שהם חשופים לאותה שמש ים תיכונית מפורסמת.
מצד שני, יש גם הבדלים גדולים. איפה תמצאו חייל ישראלי, אפילו חייל בסדיר, שיסכים לעשות את הג'וב של חיילי המשמר בכיכר סינדאגמה? הישראלי יעדיף לדפוק לעצמו כדור בברך, ורק שלא יראו אותו בכיכר העיר לבוש במדים המצועצעים הללו ומבצע את צעידת הברווז שנדרשת ממנו בזמן חילופי המשמר.
לסיום, אציין לחיוב עניין שאני שם לב אליו בכל עיר אירופית שאני מגיע אליה לראשונה: מיקום הטיסות היוצאות לישראל. בטרמינל הטיסות היוצאות באתונה, השער ממנו יוצאות הטיסות לישראל הוא אחד השערים הרגילים. הוא אינו ממוקם בטרמינל נפרד ומרוחק, עם סידורי ביטחון דרקוניים ועם דיוטי פרי קטן ועלוב, כמו בברלין וברומא. שוב מתברר, שאפשר לקיים סידורי ביטחון נאותים ומספקים בלי לבודד את היהודים בפינה רחוקה, שיתפוצצו להם שם בלי להפריע את שגרת החיים השלווה של האירופאים התרבותיים. באתונה יודעים לעשות את זה, ואני יודע להעריך את זה.
הימים מתקצרים והולכים, ובפתח עומדים חגי האור, חנוכה וחג המולד, ומן הסתם יש עוד חגים שאיני מכיר וקשורים להדלקת נרות או פנסים. רק לאחרונה, מאז התחלתי להיות ביחסי ייעוץ הדדי עם יועצים משבדיה, למדתי שבשבדיה מציינים ב 13 לדצמבר את חגה של הקדושה סנטה לוצ'יה, ובו מלבישים ילדות בבגדי לבן, עונדים לראשיהן כתרים שבהם משובצים נרות דולקים, וכך הן יוצאות לתהלוכות ברחוב. קראתי בויקיפדיה שהמנהג הזה קיים גם בעוד כמה ארצות. זה אמנם נשמע מסוכן, בארצנו ידועת החפיף והפארטאץ' זה בוודאי היה נגמר באסונות, אך נראה שבשבדיה יודעים להתקין כתרים ונרות כמו שצריך, והמסורת נמשכת.
ומה מביא אור לחיי, עושה אותי שמח? קוראיי הותיקים כבר משערים את התשובה, שהרי אני נוהג לכתוב כאן באריכות על מה שעושה לי שמח, ובכל זאת נראה לי שהגיע הזמן להכין רשימה ממוינת של הדברים האלה, שלפי שיטת בית הלל, שיטת "מוסיף והולך", תלך מנר אחד עד לחנוכיה השלמה.
[1]
ספר טוב יכול לשמח אותי, אפילו לרגש אותי. סיפור תפור היטב, ניסוחים מבריקים, עמדה מוסרית ראויה. ספר טוב יכול גם להרגיע אותי. כמה עמודים לפני השינה יכולים להשכיח ממני את אכזבות היום, לגרש את ההרהורים הטורדניים שבאים איתן. מאידך, קריאה ממושכת גם מציפה לי זיכרונות כואבים. זהו עונג ששזור בכאב. זה אושר מאד זמין: יש לי ספרים טובים בבית, זמינים בכל עת.
[2]
אוכל זה לא דבר שאני מתלהב ממנו במיוחד, וכבר כתבתי על הסיבה לכך באחת הרשומות הראשונות שלי כאן, אבל יש כמה מתוקים שיכולים לגרום לי להיאנח מרוב אושר: אבטיח, מנגו, גלידה טריה איכותית. לא כל אבטיח, לא כל מנגו, וודאי שלא כל גלידה, אבל כשזה קורה, זה קורה. ושלא כמו עם ספרים, שם נדרש להשקיע זמן רב כדי להפיק אור מועט, אם בכלל, עם המתוקים האושר נמשך לאורך כל רגע של החווייה.
[3]
האהבה שלי למוסיקה נמשכת אותו פרק זמן כמו האהבה שלי לספרים, למדתי לקרוא בערך באותו גיל שבו נכנס הפטיפון הראשון לביתנו. אבל אם בנעוריי נהגתי לרכוש תקליטים בכמויות גדולות ולהקשיב להם לעתים קרובות, הרי שהיום אוסף הדיסקים הקטן שלי מעלה אבק בארון. אין לי סבלנות לחפש מוסיקה שאני חושב שאוהב כמו שאני מחפש ספרים שאני מצפה לאהוב. אני מצפה מעורכים מוסיקליים שיעשו את זה בשבילי, ברדיו או בערוצי המוסיקה בכבלים. כשאני נתקל במשהו חדש, או במישהו חדש, זה יכול להאיר לי את היום. הופעה מוצלחת תיחרת לי בזיכרון, גם אם המוסיקה שמנוגנת בה איננה המוסיקה שאני הכי אוהב. כי בהופעות יש גם איכויות אחרות, חוץ מהמוסיקה.
האהבה שלי לקולנוע מאוחרת הרבה יותר. התחלתי להתעניין בקולנוע אמנותי רק כשהגעתי לאוניברסיטה, וביתר שאת כשהתנדבתי לצה"ל ועברתי לתל אביב. היום זה כבר די נדיר שאצא מסרט בתחושת התפעמות, פעם זה היה קורה הרבה, וגם נדיר שאלך לסרט לבד, בלי אהובה. פעם הייתי עושה את זה הרבה. כינסתי יחד את אהבתי למוסיקה ואת אהבתי לקולנוע משום ששתיהן אהבות פאסיביות, אהבות של צרכן ולא של יוצר. הנאתי ממוסיקה, כמו הנאתי מספרים, כרוכה לפעמים בכאב, כמו שכתבתי כאן לא מזמן. הנאתי מקולנוע היא הנאה טהורה. קרוב לוודאי שזה משום שהיא מאוחרת יותר.
[4]
עם ריקודי עם יש לי יחסי שנאה-אהבה ארוכים. או, יותר נכון, יחסי שנאה ארוכים, ויחסי אהבה קצרים, רק מהשנתיים וחצי האחרונות, מאז שהתחלתי להשתתף בקביעות בהרקדה פעמיים בשבוע. רוב המוסיקה שמושמעת בהרקדות עדיין מביאה לי את החלסטרה בלאומנות הבוטה שבה וברדידות המחפירה שבה, אבל אני כל כך מבסוט שמצאתי איזשהו סוג של פעילות גופנית שלא משעמם אותי למוות ולא תוקע אותי במיטה עם גב תפוס, שאני יכול להסתכל בעין קצת יותר סלחנית על האלמנט הארצ'י באנקרי של הסצנה. כמו שהיה עם המתימטיקה, ככל שהמיומנות שלי בזה עולה, כך ההנאה שלי גדלה. זאת ועוד, שבשונה מספרים, מתוקים, מוסיקה וקולנוע, זה עיסוק שאני עוסק בו באופן פעיל, לא כצרכן פאסיבי. זה הבדל גדול וחשוב. כשם שטוב לכלב החי מאשר לארי המת, כך טוב לארצ'י באנקר הפעיל מאשר ל… טוב, נו, לא עולה לי בראש מישהו שמגלם באישיותו שילוב של עידון ונאורות עם פאסיביות. הקוראים הצעירים, שאולי לא יודעים מי היה ארצ'י באנקר, שיחשבו על חה"כ מירי רגב במקום.
[5]
אור גדול מאיר את חיי לכמה רגעים בכל פעם שיש לי שיחה מעניינת עם מישהו, שיחה שבתוכה אני שומע סיפור טוב, סיפור מהחיים, משהו שקרה לאדם שאיתו אני משוחח או למישהו ממכריו הקרובים. לא לגמרי מפוענח לי הדבר, אבל השיחות המעניינות והסיפורים הטובים באים עם אנשים שזה לא מכבר הכרתי, או שרק לאחרונה התחלתי להתקרב אליהם. לא מפוענח, משום שהחכמה המקובלת היא שככל שההכרות מעמיקה, כך אנשים נפתחים יותר ומשתפים יותר בעולמם הפנימי. לא אצלי. את השיחות הכי מעניינות יש לי עם אנשים שאני פוגש במסגרת לימודי השפות שלי, בקאוצ'סרפינג ובייעוץ הדדי. בקשר לייעוץ הדדי ברצוני להבהיר, שזה לא דבר שעושים בשביל ליהנות, זה דבר שעושים בשביל לשפר מיומנויות ולחשוב טוב יותר על החיים שלנו. ועדיין, השיטה הזו, שאני מתרגל ומלמד יותר מעשר שנים, מזמנת לי רגעים של הנאה גדולה.
[6]
מטיולים בחיים של אחרים אעבור לטיולים במובן המקורי של המלה, טיולים בארץ ובחו"ל. למרות שאני מטייל בארץ מגיל צעיר מאד, והטיולים עם המשפחה ועם בית הספר לא תמיד היו כייף כל כך גדול, לא נהרסה אצלי היכולת ליהנות מטיולים. יש הנאות שהן בזמן אמת, מהנופים ומהסיפורים ומעצם הפעילות הגופנית, ויש הנאות שהן בדיעבד, כשאני יושב בבית ומסדר את הצילומים, לפעמים גם כותב. אני כותב כאן הרבה על הטיולים שלי בפולין, וזה בוודאי משום שהטיולים האלה כוללים גם את ההנאות מהסעיף הקודם. כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן.
[7]
אני שואב עידוד ותקווה מהמשפחה המורחבת, משתדל להופיע בשמחות שאני מוזמן אליהן, מביט בסיפוק על הדור הבא שהולך ומתהווה, אפילו שלא ממני הוא מתהווה. לכאורה, השתתפות בשמחה משפחתית היא עניין פאסיבי, יושבים מאחורי שולחן או עם צלחת ביד ולועסים, אני רואה בעצם ההגעה לאירועים האלה משום יוזמה ומנהיגות, אפילו אם לא אני הפקתי אותם, והזרקורים לא מופנים אלי. על אחת כמה וכמה כשהם כן מופנים אלי. מה לעשות, אני יהודי ואני ישראלי ולמשפחה יש מקום מרכזי בעולמי, יותר מאשר לעקרונות מופשטים כמו חירות או צדק. יש לי מקום במשפחה המורחבת, מכירים אותי, מרוצים ממני. בעיקר הצעירים, אלה שלא היו חלק מהחיים המוקדמים שלי.
[8]
האור הכי גדול, אורם של כל שמונת הנרות, מאיר בחיי דווקא במקום שעליו אף פעם לא כתבתי, וכנראה שגם לא אכתוב, כי זה המקום שבו המלים אף פעם לא משיגות את החוויה עצמה. אני נתקל לפעמים במוספי הספרות, וביתר שאת בפורטלים המקוונים, בשאלות כמו איך צריך לכתוב סקס, ומי הצליח לכתוב סקס כמו שצריך לכתוב סקס. לעניות דעתי, אין דבר כזה. טקסטים זה טקסטים וסקס זה סקס, שני עולמות שלא ייפגשו, ואני, כשאני נמצא לגמרי בעולם השני, אז הכל מואר, והמלים מתמוססות כמו שעווה לבנה.
אך החלו הרשמים מברלין ומדרזדן ומהמלחמה האחרונה לשקוע, וכבר ארזתי את תרמיל הטיולים שלי, ויצאתי אל סדנת הייעוץ ההדדי השנתית שלי בשרודבורוב, ליד וורשה. זוהי סדנה שעניינה החלמה ממלחמה. זו כבר הפעם השישית שלי, ואני מקווה להמשיך לנסוע לשם עוד שנים רבות. כל כך טוב לי שם. כמו בארבע הפעמים הקודמות, חיברתי לסדנה כמה ימים של טיול בפולין.
בחרתי בוורוצלאב כיעד לנסיעתי, לאחר שקיבלתי המלצות עליה מכמה מידידיי הוירטואליים הפולנים, וגם מאנה השניה, אשה שפגשתי בלובלין, ונשארתי איתה בקשר וירטואלי. אנה אמרה שאחיה חי בוורוצלאב, ואם אסע לשם, כדאי לי לפגוש אותו. עניין נוסף שהיה לי בוורוצלאב בא מרומן המתח "שעת העקרבים" של מארק קרייבסקי, שעלילתו מתרחשת בעיר זו. כמו שיודעים קוראיי הותיקים, אני אוהב לטייל בערים שמתוארות בספרים שקראתי, ואני אוהב לקרוא ספרים שמתארים ערים שטיילתי בהן.
הפעם, קיוויתי להוציא לפועל תכנית שאפתנית שהגיתי בשנה שעברה: לקחת שניים מששת אחייניי האהובים אתי לוורשה, ולעשות איתם קאוצ'סרפינג, כלומר, להשתכן אצל קאוצ'סרפרים וורשאיים לכמה ימים, ולהראות ליקיריי את העיר שאני כל כך אוהב. שני האחיינים האלה, לקראת סוף שנות העשרים שלהם, הביעו בעבר התעניינות בקאוצ'סרפינג שלי, אחד אפילו נרשם לאתר ואירח פעם מישהי. חשבתי, שזו יכולה להיות הזדמנות מגניבה להתקרב אליהם. אחד אמר שיחשוב על זה, ובסוף אמר לא. השני התלהב ואמר כן. תכננתי לטוס איתו לוורשה, לטייל איתו כמה ימים, ואז ללוות אותו לטיסה ארצה, להמשיך לסדנה שלי, אחר כך לנסוע לטייל בוורוצלאב, לחזור לוורשה, ומשם לחזור ארצה. שניים עשר ימים בסך הכל.
בתחילת השנה התחילה חברת וויזאיר ההונגרית להפעיל טיסות לואו קוסט בין נתבג לוורשה, ואני התלהבתי למחשבה, שאטוס הפעם לוורשה בטיסת לואו קוסט. לא שאני לא יכול להרשות לעצמי טיסה סדירה, אבל מוצא חן בעיניי הקטע של טיסה בלי ארוחה, בלי עגלת דיוטי פרי, בלי תכנית בידור רעשנית על המסכים הקטנים. טיסה שקטה, לאנשים שלא צריכים כלום, חוץ מאשר שיביאו אותם ממקום למקום בנוחות. הצעתי לאחיין שלי שניפגש ונלמד ביחד איך מזמינים כרטיס דרך האתר של וויזאייר. רציתי שיבצע את הפרוצדורה באופן עצמאי, שהרי את הקטע האחרון של הטיול הוא צריך לבצע לבד. לא היה אכפת לי לשלם לו על הכרטיס, בכל זאת זה לואו קוסט, אבל לא רציתי שהוא יהיה תלוי בי. אבל בשלב הזה, הוא התחיל לגרור רגליים ולהמציא תירוצים. ראיתי שככה, והזמנתי כרטיס לעצמי, לפי התכנית המקורית. אם יתעשת ויזיז את התחת, מה טוב. אם לא, אני כבר אמצא לי דברים כייפים לעשות בוורשה ובסביבתה גם לבדי. וורשה דומה מאד לתל אביב בעניין הזה, תמיד יש משהו מעניין לעשות.
ואז התחיל מבצע "צוק איתן", ואני קיבלתי אימייל מחברת וויזאייר. הטיסה שלי לוורשה מבוטלת, ואם אני רוצה, יש מקום בטיסה אחרת, כמה ימים קודם. ששה עשר ימים בחו"ל זה קצת הרבה בשבילי, אז צלצלתי למוקד הטלפוני של וויזאייר כדי לברר אילו אפשרויות נוספות יש לי. הסתבר שאין לי. הם מבטלים את הקו, ובכלל מצמצמים את פעילותם בישראל. או שאקח את ההצעה שלהם, או שאבטל את ההזמנה, והם יחזירו לי את הכסף. ביטלתי את ההזמנה, הם החזירו לי חלק מהכסף. כבר לא היה לי כח להתעקש שיחזירו את כולו. בשלב הזה שמחתי שאני לבד בסיפור הזה, ולא צריך לערב את האחיינים שלי, שגם ככה לא גילו התנהגות בוגרת במיוחד. הזמנתי במקום זה טיסה סדירה ב"אל על", ליום שלפני הסדנה. היא אפילו לא הייתה יקרה בהרבה מזו של וויזאייר, 1071 שח במקום 868 שח.
אני מספר את כל זה רק כדי להסביר, מדוע טיילתי בפולין אחרי הסדנה רק שלושה ימים. הייתה תכנית גדולה, היה זיון שכל רציני, ביטולים ושינויים, עד שבסוף כבר לא היה לי כח לחשוב על כל העניין מחדש, להוסיף עוד ימים בסוף במקום אלה שהורדתי בהתחלה. גם התכנית שלי לעשות קאוצ'סרפינג בוורוצלאב לא עלתה יפה. שלושה מארחים שפניתי אליהם, וכבר הסכימו לארח אותי, ביטלו מסיבות שונות. השאלות שהעליתי בפורום של וורוצלאב באתר קאוצ'סרפינג נענו בקיצור, ובלי ההתלהבות שהורגלתי אליה בפורום של וורשה. הזמנתי לי מקום באכסניה. בדיעבד, זה דווקא יצא טוב, האכסניה הייתה ממוקמת טוב יותר מאשר הבתים שבהם הוצע לי להתארח, וכנראה הייתה גם נוחה יותר מהם.
בכל זאת, לא הייתי לבד בוורוצלאב. היקום זימן לי שני מארחים: דורוטקה וטומאש. דורוטקה היא חברה של חברה של אהובה, בת זוגי. אהובה עבדה פעם עם אשה פולניה, במקור מוורוצלאב, שחיה כאן בארץ. איך היא הגיעה לארץ, זה כשלעצמו סיפור יפה, אבל לא אספר אותו עכשיו. רק אומר, שגם דרך אהובה שמעתי סיפורים על כמה שוורוצלאב נהדרת, וכשהחלטתי לנסוע לשם, אהובה קיבלה מהחברה ההיא שלה את הפרטים של דורוטקה. דורוטקה לקחה אותי מהתחנה המרכזית של וורוצלאב בשבת בצהריים, טיילה איתי, ישבה איתי במסעדות, וביום ראשון גם הפגישה אותי עם החברים שלה. היא גרושה טרייה, וזה סוף שבוע שהיא בלי הבן שלה. אז הבנתי, שיש לה סיבות משלה לרצות להיות עם מישהו, חוץ מהרצון לעשות טובה לחברה של חברה. אני הרי הייתי במקום הזה.
את טומאש הכרתי דרך פורום "תרבות פולין" כאן ב"תפוז". הוא מבוגר ממני בתשע שנים, פולני עם אהבה גדולה ליהדות ולישראל, למד עלינו הרבה, שהה כמה תקופות כאן בארץ ולמד עברית. עכשיו הוא מארגן ומדריך טיולים בפולין. הוא רוצה להראות לישראלים, שיש לפולין הרבה מה להציע מעבר למסלול השגרתי בין וורשה לקרקוב, מסלול שעובר דרך קברי צדיקים, עיירות שנעזבו, גיטאות ומחנות מוות. נפגשתי איתו ביום שני בבוקר, וביליתי איתו יום כייפי, שכלל כמה מהמקומות שלא הספקתי לראות עם דורוטקה. משניהם שמעתי סיפורים מעניינים, שלא קראתי עליהם באתרי התיירות ברשת, וגם לא שמעתי בסיורים המאורגנים שנרשמתי אליהם. את האח של אנה לא פגשתי, בסופו של דבר, ועל כך קצת חבל לי.
[עם דורוטקה ברחבת השוק]
וורוצלאב היא עיר בדרום מערב פולין, כחמש שעות נסיעה באוטובוס מוורשה. היא יושבת על נהר האודר, בפולנית הוא נקרא אודרה. הנהר נובע בסודטים המזרחיים שבצפון מזרח צ'כיה, וזורם צפון מערבה דרך דרום מערב פולין. יחד עם נהר הנייסה, שמתחבר אליו מדרום, הוא מהווה את הגבול בין פולין לגרמניה, עד לשפך הנהר המאוחד בים הבלטי. ההיסטוריה המתועדת של וורוצלאב מתחילה בעיירה ימי ביניימית על אי בארכיפלג של איים בנהר האודרה, בלב חבל ארץ ששמו שלזיה התחתונה. וורוצלאב החליפה ידיים כמה וכמה פעמים באלף ומשהו שנות קיומה. תחילה הייתה עיר סלאבית, שעברה משליטה צ'כית לשליטה פולנית ובחזרה. אחר כך הפכה חלק מהאימפריה האוסטרית של בית הבסבורג. במאתיים השנים שקדמו למלחמת העולם השניה, וורוצלאב הייתה עיר גרמנית ושמה ברסלאו. בסוף המלחמה, הסובייטים גירשו ממנה את כל תושביה הגרמנים, ויישבו במקומם את הפולנים שהם סילקו מאוקראינה ומהארצות הבלטיות. הרומן "הר החול" של יואנה באטור מספר את סיפורה של משפחה פולנית שהועברה מערבה, והשתכנה בבית שתושביו הגרמנים גורשו ממנו. לא ייפלא, אם כן, שהנוף העירוני של וורוצלאב הזכיר לי יותר ערים גרמניות מאשר ערים פולניות. יש בו משהו חמור, מאופק, פרוטסטנטי.
האי שממנו התחילה העיר וורוצלאב נקרא אוסטרוב טומסקי, ועליו שוכנת עד היום הקתדרלה הגדולה שלה. מאוסטרוב טומסקי נבנו גשרים אל האיים האחרים בארכיפלג, ועל אחד הגדולים שביניהם נבנתה העיר העתיקה. בלב העיר העתיקה נמצאת כיכר השוק, ה rynek, שהיא עד היום האטרקציה התיירותית המרכזית של וורוצלאב, זו שמופיעה בעמוד השער של כל מדריך תיירים וכל אתר אינטרנט. במפות עתיקות אפשר לראות שתי תעלות מים שמקיפות את חומת העיר העתיקה, פנימית וחיצונית. אבל מאז כבר חרבה החומה, התעלה הפנימית יובשה והפכה לרחוב טבעתי שמקיף את העיר העתיקה, ומן התעלה החיצונית נותרו שרידים בלתי מרשימים בעליל, רצף של תעלות צרות שמזכירות את הירקון באיזור שיכון בבלי. גם התעלה שחצצה בין אוסטרוב טומסקי לבין הגדה הצפונית של האודרה יובשה זה מכבר, אוסטרוב טומסקי שוב אינו אי. אבל כשמטפסים לראש המגדל של הקתדרלה, או לראש המגדל של כנסיית מריה מגדלנה, עוד אפשר לראות את האודרה זורמת באפיקים שנותרו פתוחים, ואת הגשרים שמחברים בין האיים שנותרו בה. עכשיו כשאני כותב על זה בעברית, אני שם לב שכשאני קורא לנהר אודר, אני מתייחס אליו בלשון זכר, וכשאני קורא לו אודרה, אני מתייחס אליה בלשון נקבה.
מוקד שני של אטרקציות תיירותיות נמצא מזרחית לעיר העתיקה, באי ושמו ביסקומין. שם נמצא את "היכל המאה", מבנה ארכיטקטוני מודרניסטי מרשים מתחילת המאה העשרים. למבנה הזה יש גם סיפור מעניין. הוא נבנה בשלהי ימי הרייך הגרמני השני, ב 1913, לציון מאה שנים למפלת צבאות נפוליון לפני הכח הגרמני העולה. בתחילת ימי הרייך השלישי הוסב שמו של המבנה ל"היכל העם", וכשגירשו הסובייטים את הגרמנים, הם השאירו את אותו השם, רק מתורגם לפולנית. כשהשלטון הקומוניסטי פינה את מקומו למדינה הפולנית הדמוקרטית של היום, החליטו לחזור לשם "היכל המאה", כדי לשכוח ולהשכיח גם את הגרמנים וגם את הסובייטים. ההיכל משמש כיום לקונגרסים ואירועים. בצמוד אליו יש אגם, ובו מופע מזרקות נחמד. במזג אוויר יפה, אפשר לשבת במסעדה שבקומת הקרקע של היכל המאה ולהביט במזרקות. משם אפשר להמשיך לגנים היפאניים או לפארק צ'יטניצקי. המטייל האירופי או הצפון אמריקאי, אולי אין לו רבותא בגנים בוטניים או בפארקים עירוניים מעין אלה. אבל לי, הישראלי, שרגיל ברוב ימות השנה לנוף יבש בגוני צהוב-חום-אדום, כזה שרק בחורף מתכסה בקצת עלווה ירוקה, אני, רק תשאירו אותי על שביל בין העצים הירוקים והגבוהים האלו, בין תעלות המים הכחולות-ירקרקות, ועל האדמה המעלה ניחוח לח. יותר מזה אני לא צריך.
בכל אחד משני המוקדים האלו אפשר להסתדר ברגל, אבל כדי להתנייע מאחד לשני, יש להשתמש בתחבורה הציבורית. אתרי האינטרנט מעתירים שבחים על רשת התחבורה הציבורית של וורוצלאב, אבל אני לא הצלחתי להתמצא בה, ונעזרתי לשם כך בידידיי הפולנים. לא הצלחתי להשיג מפה טובה של קווי האוטובוס והחשמלית, והסתבכתי עם המכונות לממכר כרטיסים בכרטיס אשראי שממוקמות בכל אוטובוס ובכל חשמלית. מצד שני, לכו דעו, אולי אלמלא יכולתי לסמוך על ידידיי, אילו הייתי חייב ללמוד איך עושים את זה, אולי הייתי מצליח בסופו של דבר.
[אני בפארק צ'יטניצקי]
שלושה ימים הם פרק זמן מתאים לטיול בוורוצלאב, אפילו יומיים יספיקו אם הולכים על לוח זמנים לחוץ, אבל מי שיש לו רק יום אחד, ייטיב לעשות אם ייקח את היום הזה בין צהריים לצהריים, לא מבוקר עד ערב, ויתארגן על לינה בעיר העתיקה של וורוצלאב, סמוך לכיכר השוק. כי לעת חשיכה, נדלקים פנסי התאורה על הגשרים ועל מגדלי הכנסיות, הם משתקפים במימי הנהר, ונחמד מאד לצאת שוב אל אותם רחובות ואל אותן סימטאות שכבר תוירו באור יום, ולראות כיצד הם נראים לאור הפנסים. גם האנשים של הערב אינם האנשים של היום, כמובן.
דבר אחר שנחמד לעשות בעיר העתיקה, ודווקא השכם בבוקר, הוא ללכת בעקבות הגמדים, ה Gnomes. פרנסי וורוצלאב פיזרו בעיר העתיקה ועל הגשרים פסלי מתכת שחורים של גמדים בתנוחות שונות ומשונות, ובלשכת התיירות בכיכר השוק אפשר לקבל מפה של העיר העתיקה עם ציון מקומותיהם, ועם הסבר מה כל אחד מהם אמור להביע. כשקראתי על זה לראשונה באינטרנט, זה נראה לי כמו מלכודת תיירים מהסוג הכי מאוס, כזו שאיזה קופירייטר המציא לבקשת מחלקת התיירות של העירייה, כדי לייצר באז בקרב הורים שאין להם מה לעשות עם הילדים בסוף השבוע. אבל, מסתבר שמדובר במסורת אותנטית. אמנם חדשה יחסית, אבל אותנטית.
והנה הסיפור שסיפר לי טומאש: בשנים האחרונות של פולין הקומוניסטית צצה לה בוורוצלאב תנועת מחאה אמנותית בשם "האלטרנטיבה הכתומה". מדי לילה יצאו אלמונים ומרחו ליד בתי עסק בעיר העתיקה כתובות וכרזות המלעיגות על המשטר, וכשבאו שלוחי המשטר בבוקר ושאלו מי עשה את זה, אמרו להם שגמדים עשו את זה בלילה. טוב, מן הסתם, אתה לא באמת אומר דבר כזה לשוטר, אבל אחרי שהוא הולך, אתה אומר לחברים שלך, שזה מה שאמרת. מפה לשם, הפכו הגמדים לחלק מן ההווי העירוני. החייט הציב מחוץ לחנותו פסלון של גמד תופר במכונת תפירה, הסנדלר הציב גמד שדופק עקב לסוליה, ומחוץ לבנק הוצב גמד שמושך כסף מהקיר. אמנם אותם פסלונים מאולתרים פינו את מקומם מאז לפסלונים תעשייתיים סטנדרטיים, שניכר כי כולם נוצקו באותו מקום, ועדיין, הם נחמדים ומשעשעים, וגם אסתטיים. השכם בבוקר, כשהעיר העתיקה ריקה, רק אחרוני הבליינים יוצאים מהמועדונים וראשוני האזרחים מוציאים את הכלב לטיול, זה זמן מצויין לעשות סיבוב בעיר העתיקה בעקבות הגמדים.
[גמד בבנק]
עוד המלצה שיש לי למבקרים בוורוצלאב היא על הטיולים החינמיים שפועלים בה. גגלו Wroclaw free walking tours ותגיעו לדף בפייסבוק, שמציע סיורים רגליים באנגלית ובגרמנית. הסיורים יוצאים מכיכר השוק בעיר העתיקה, סיורים שונים בדגשים שונים, עם מדריכים שהם בדרך כלל סטודנטים למדעי הרוח. בברלין, אכלתי אותה כשניסיתי לאתר טיול כזה בכיכר פאריזר המלאה קבוצות תיירים, בלי שיהיה לי מספר הטלפון של המדריך. אבל בוורוצלאב, פשוט היה למצוא את המדריך עם הדגל, וסביבו קבוצה לא גדולה מדי של מטיילים, מרביתם צעירים. הצטרפתי לשני סיורים: אחד בעקבות מבשלות הבירה של וורוצלאב, שהסתיים במרתף בירה ממש מתחת לאכסניה שלי, וסיור בעקבות המורשת היהודית של וורוצלאב.
כמו בערים רבות בפולין, לא נשאר הרבה מהמורשת היהודית של וורוצלאב, ולכן, בסיור שומעים יותר מאשר רואים. רוצה לומר, מגיעים לאיזושהי נקודה באמצע הרחוב, ושם המדריך אומר לך, פה היה ככה וככה, ומספר לך סיפור. סיפור טוב, בדרך כלל. פרנסי העיר הבינו שיש ביקוש למורשת היהודית, ולכן הם שיפצו, ועדיין משפצים, כמה רחובות דרומית מערבית לעיר העתיקה, וקוראים לאיזור "רובע ארבע האמונות", כלומר, הרובע בו קתולים, פרוטסטנטים, אורתודוכסים ויהודים חיו יחד. הוא מזכיר קצת את פלורנטין. בלב הרובע נמצא בית הכנסת "מתחת לחסידה", בית כנסת קטן יחסית, ששרד את ליל הבדולח, משום שהוא נמצא בלב שכונת מגורים צפופה, ולכן הגרמנים פחדו לשרוף אותו. היום הוא משמש בעיקר לאירועי תרבות, ורק בחגים הוא משמש לתפילות של הקהילה היהודית הזערורית של וורוצלאב, 1000 איש לפי ויקיפדיה. בית הכנסת היה נעול כשהגעתי אליו בשבת, וגם כשהגעתי לשם ביום ראשון עם הסיור החינמי, אבל חזרתי לשם בשלישית עם טומאש ביום שני, ונכנסנו פנימה. אני שמח לבשר, שבית הכנסת הזה מעוצב ומקושט בטוב טעם, לא דבר קטן כשמדובר במוסד יהודי, והאבטחה בכניסה לא כוללת חיפוש גופני. בית הכנסת הגדול של וורוצלאב חרב ב"ליל הבדולח", ופרנסי העיר העמידו במקום מציבת שיש אפורה שמספרת את סיפורו, אף היא בטוב טעם.
יהודים חיו בוורוצלאב און אנד אוף בימי הביניים, מגורשים וחוזרים, נרצחים וקמים מאפרם. יש עדויות לחיים יהודיים בוורוצלאב כבר מהמאה השתיים עשרה, בעיקר מתעודות נוצריות. אני מניח שזה משום שלא ישב בה אף רב חשוב, ולכן לא נכתב עליה דבר במקורות יהודיים. במאה השש עשרה גורשו היהודים מוורוצלאב, שאז כבר נקראה ברסלאו, והורשו לחזור אליה רק לאחר מלחמות נפוליון. ומכאן ואילך גדלה הקהילה היהודית במהירות, ונהייתה אחת הגדולות והעשירות בגרמניה. בית המדרש הגדול לרבנים של ברסלאו, שהשתייך לאחד הזרמים הליברליים, היה ידוע בכל העולם היהודי הליברלי. יהודים תפסו מקום מרכזי בחיי הכלכלה והאקדמיה של העיר ושל המדינה כולה. בבחירות לרייכסטאג בשנות השלושים, המפלגה הנאצית קיבלה בברסלאו שיעור גבוה במיוחד של קולות המצביעים. אולי
לפני המלחמה חיו בברסלאו 30,000 יהודים-גרמנים. למרבה האירוניה, בשנות החמישים חיו בוורוצלאב 70,000 יהודים, יותר מכפליים ממה שחיו בה לפני המלחמה. אלו היו יהודים-פולניים, שרידי קהילות יהודיות מהשטחים שהסובייטים סיפחו לאוקראינה. אבל, גם הקהילה הזו נעלמה. גלים של אנטישמיות ברפובליקה הפולנית העממית דחפו את היהודים להגר מוורוצלאב, והקמפיין האנטישמי של 1968 רוקן אותה כליל מיהודיה. כיום, כשגילוי שורשים יהודיים ועיסוק בהם נהייה עניין אופנתי בפולין, גם בוורוצלאב יש פולנים שמגלים את יהדותם, ויש פולנים שמתעניינים בעבר היהודי של פולין. אלה ואלה משמרים את המורשת היהודית של וורוצלאב.
[בית הכנסת מתחת לחסידה]
טומאש שאל אותי איך אפשר לשכנע תיירים ישראלים לגלות את וורוצלאב, ולא הצלחתי לחזור אליו עם תשובה מגובשת. וורוצלאב באמת מקסימה, אבל להבנתי, לתיירים הישראלים צריך לתפור סיפור טוב בשביל לגרום להם לנסוע לעיר אירופית בינונית, ועוד לאחת שלא נמצאת במרחק של שעה נסיעה לכל היותר מהעיר המרכזית, זו שהמטוס מישראל נוחת בה, שום רב חסידי חשוב לא קבור בה, וגם גטו לא היה בה. לא היו גיטאות בערים גרמניות. לכן, יהיה קשה לחבר את וורוצלאב כתחנה נוספת במה שמכונה "המסע לפולין", שכולל את וורשה, לובלין וקרקוב, וגם כך הוא ארוך ומעיק.
אלא אם כן ישתכנע משרד החינוך הישראלי לגרור את המתבגר הישראלי מקרקוב לוורוצלאב כדי לספר את סיפור כשלונם של החיים היהודיים בפולין הקומוניסטית, סיפור שממנו אפשר להבין, שאמנם השואה קרתה רק פעם אחת, ולעולם לא ניתן לה לקרות שוב, אבל יש הרבה דרכים אחרות להמאיס על יהודים את החיים באירופה. גם כשבהתחלה הכל נראה מבטיח ומלא תקווה, כמו שמדווחים לנו המצטרפים החדשים לגולת ברלין הצומחת, בסוף הרי תגיע תקופת שפל, ואנחנו יודעים לאן יופנה הזעם האירופי. אבל טוב, נו, משרד החינוך הרי לא ישתכנע לקנות את הסיפור הזה. אני מניח שגם בוורוצלאב לא כל כך רוצים לספר אותו, למרות שתמיד אפשר לגלגל את האשמה על הסובייטים בכל מה שקרה בפולין הקומוניסטית.
ובכל זאת, בעתיד הנראה לעין, וורוצלאב תסבול מהתדמית הגרועה שיש עדיין לפולין אצל ישראלים, כמקום שנוסעים אליו לבקר בבתי קברות ובמחנות המוות. דרך אחת לחמוק מהתדמית הזו, היא לחבר את וורוצלאב לפראג, שאותה כבר הצליחו למכור לישראלים כמקום רומנטי לחופשות סופשבוע. הרבה ישראלים מחברים חצי שבוע בפראג עם חצי שבוע בבודפשט, וטסים מבודפשט חזרה לארץ. היות שבודפשט נהיית מקום יותר יותר מגעיל בשביל יהודים, אולי וורוצלאב יכולה להיות תחליף. אם לא לחצי שבוע, אז אולי לטיול של יום אחד, באוטובוס שיוצא מהמלון בפראג בבוקר וחוזר אליו בערב.
באמצע יולי, באמצע המלחמה, נסעתי עם אהובה ועם פיצקי לברלין. אהובה ואני כבר היינו בברלין לפני שבע שנים. הנסיעה הזו הייתה בעצם בשביל פיצקי, בני בכורי, שעובר עכשיו תקופה קשה. רציתי להוציא אותו קצת, שינשום אוויר אחר. גם רציתי לבלות איתו שבוע, מה שלא עשיתי בעצם מאז שהיה בן שמונה, כשיצאתי מהבית. כשלעצמי, הייתי טס עם איזיג'ט, טיסת הלואו קוסט שלהם היתה הכי זולה. אבל, הטיסה שלהם חזרה לארץ יוצאת מברלין בשבע בבוקר, ואהובה שונאת לקום באמצע הלילה כדי להגיע לטיסה בבוקר. אני, אין לי בעיה לעשות את זה בארץ, אפילו מעדיף את זה ככה. אבל, להתנייד בברלין בשעות הקטנות של הלילה, כדי להגיע לנמל התעופה שונפלד, אחד מנמלי התעופה הפחות ידידותיים לישראלים שיש באירופה, את זה גם אני לא רציתי. אז קניתי כרטיסים באתר של UP, חברת הבת של "אל על". עברתי דרך ייסורים של בחירות שגויות, חיובים עודפים, שיחות טלפון נזעמות וזיכויים חלקיים, אבל כשהתחילה המלחמה, מבצע "צוק איתן", הטיסות שלנו לא בוטלו, ולא היה שום חשש שמא יבוטלו.
גם הפעם קבענו להתגורר אצל איציק, קרוב משפחה שחי בברלין. הוא איש לא קל, איציק. רווק מבוגר, שמאלני אנטי ציוני, ומכור לדרמות. אבל הוא בכל זאת משפחה, והוא תמיד מארח בנדיבות, עם כל הלב. עכשיו גם יש לו חברה שם בברלין, סוג של חברה. היא רוצה יותר, הוא רוצה פחות. קוראים לה אילזה. פגשנו אותה. אישה נחמדה מאד, חובבת ישראלים מושבעת, זקנה מגניבה שכזו. מגיע לה משהו הרבה יותר טוב מאיציק, אבל מה לעשות, זה מה שהיא בחרה. לפני שבע שנים, איציק גר ברובע פרנצלאוארברג השיקי שבמזרח העיר. עכשיו הוא גר ב Guentzel straße, ברובע וילמרסדורף הבורגני והשבע במערב, לא רחוק מאיפה שאילזה גרה. יצא, שבחלק מהזמן היינו רביעייה, לפעמים אפילו חמישיה. והיו גם פרקי זמן שהיינו רק אני ואהובה, כי פיצקי הלך להסתובב לבד, או עם חברים ישראלים שאיתר בברלין, איציק עסק בענייניו, אילזה בענייניה.
כשהיינו רק שנינו, עלתה ביתר שאת השאלה: מה עושים הפעם שלא עשינו לפני שבע שנים. כשאני מנסה לשחזר לי ממה הכי נהניתי בנסיעה הזו, צפים ועולים לי המקומות שלא היינו בהם לפני שבע שנים, או שהיינו בהם ולא מיצינו. אתרים, שיצא לנו להיות בהם הפעם במזג אוויר נח יחסית, ושלא היו בינינו בהם שום חיכוכים בין אישיים משום סוג.
[נוף מהחלון בגוואנצלשטראסה]
ביום הראשון בבוקר איציק הכין לנו ארוחת בוקר גדולה, עם נקניקים וגבינות שמנות שאוכלים בגרמניה. הוא גם טרח וקנה לי לחמניות נטולות גלוטן, שגם בגרמניה הן צמיגיות במקצת. אחר כך יצא איתנו לסיור בווילמרסדורף, שאמנם אינה בבחינת אטרקציה תיירותית, אבל בהחלט יש בה כמה פינות חמד נעימות. כמובן, לפני שבע שנים לא היינו פה. בתחנת הרכבת המפוארת של רחוב הוהנצולרנדאם נפרדנו מאיציק, ולקחנו רכבת עד אלכסנדרפלאץ.
התכנית שלי הייתה לחפש שם חנות טלפונים ולהצטייד בכרטיסי SIM מקומי עבורי ועבור פיצקי. אהובה התעקשה להישאר עם הכרטיס SIM הישראלי שלה. אחר כך רציתי שניקח רכבת לשער ברנדבורג, ושם נצטרף ל Free walking tour במרכז התיירותי של ברלין, רובע מיטה. יש לי ניסיון טוב עם סיורי ההליכה החינמיים האלה, תמיד שוררת בהם אווירה קלילה ועליזה, ולמרות שבסוף משאירים למדריך טיפ שאינו נמוך ממה שמשלמים מראש על סיור בתשלום, ההנאה רבה יותר. סמכתי על הסיור הזה, שיכסה לפיצקי את כל האטרקציות הברלינאיות שאי אפשר בלעדיהן.
אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד. איבדתי את הטלפון שלי ברכבת, ובפאריזר פלאץ, מאחורי שער ברנדבורג, היו המון קבוצות מאורגנות שעמדו לצאת לסיור בברלין. לא היה אתי מספר הטלפון של הקבוצה החינמית, ולא נראה לי לעניין לעבור ממדריך למדריך ולשאול אם זה הוא. גם הייתי בדיכי מזה שאיבדתי את הטלפון. פיצקי הציע שנלך עצמאית בשדרות אונטר דן לינדן, ונעבור בכל האטרקציות של מרכז ברלין. הוא אמר, שמכיוון שאנחנו כבר היינו שם, לא צריך סיור מאורגן. האמון שלו שיפר את מצב רוחי, ומיד אחר כך הוא קיבל לטלפון שלו שיחה ממי שמצא את הטלפון שלי. עכשיו כבר בכלל התעודדתי.
שדרות אונטר דן לינדן האלגנטיות והירוקות הן עכשיו אתר בניה אחד גדול. חופרים שם קו תחתית חדש בין שער ברנדבורג במערב לבין אלכסנדרפלאץ במזרח, וגם בונים מחדש את הארמון הקיסרי במקום בו עמד הפרלמנט של מזרח גרמניה, מבנה שנוא שנהרס בתואנה שהוא מכיל אסבסט ומסוכן לציבור. הצטערתי בשביל פיצקי, שכך הוא רואה את חלון הראווה של העיר הזו. אבל, הוא לא התלונן. הגענו לאלכסנדרפלאץ לעת צהריים. קיבלתי חזרה את הטלפון שלי. אהובה ופיצקי רצו לאכול צהריים, ולמרות שלא הייתי רעב, שמחתי לנוח קצת. שלחתי מסרונים לאנשים שהכרתי דרך קאוצ'סרפינג, וחיים עכשיו בברלין. אולי ירצו לארח לנו לחברה.
קראתי באתר VisitBerlin שבימות הקיץ מתקיים כל יום באלכסנדרפלאץ הפנינג עליז וססגוני של מופעים ותרבות צעירה. חשבתי שזה ידבר לפיצקי יותר מאשר המוזיאונים והארכיטקטורה של המיטה. אבל, מה שהיה שם היה עליז בערך כמו ההפנינגים הקיציים של עיריית תל אביב. כלומר, כמה דוכני מזון מהיר וכמה בטלנים שפורטים על גיטרה או אורגנית בחום הכבד, כשמסביב נוהמים האוטובוסים ומחממים את האווירה עוד יותר בגזי הפליטה שלהם. החלטתי שנמשיך משם להקשה הופה, עוד מוקד של תרבות צעירה ושיקית לכאורה ברובע מיטה. הסתובבנו שם לפני שבע שנים, וזכרתי היה נחמד. עננים התקבצו בשמיים, והפיגו מעט את החום הכבד. המשכנו משם צפונה, לבית הכנסת החדש ברחוב אורניינבורג. לפני שבע שנים היה תור ארוך בכניסה, אז חתכנו משם. הפעם לא היה תור, ונכנסנו. היה בזה גם סוג של אמירה, כאילו אנחנו לא מתכחשים לזהות שלנו ולמורשת שלנו. אבל צריך להגיד את האמת, שבתי כנסת הם לעתים רחוקות דבר יפה, ובאירופה, שורה עליהם אווירת נכאים, גם בגלל סידורי הביטחון הקפדניים וגם בגלל האיזכורים הרבים להיסטוריה העגומה של היהודים באירופה. יצאנו משם והתפצלנו: אהובה ואני חזרנו לדירה של איציק לנוח, ופיצקי נשאר לשוטט ברובע מיטה.
חזרנו לדירה בערב, ואילזה לקחה משם את ארבעתנו במכונית הקטנה שלה לטבול באגם קרומה לנקה, אתר רחצה פופולארי ביער גרונוואלד שבפאתיה המערביים של ברלין. השביל לשם עובר בתוך היער, בין עצים גבוהים צפופים עטויי עלווה לחה. ברלין יוצאת דופן לטובה בין הכרכים הגדולים של אירופה מבחינת כמות השטחים הירוקים שיש בתחומי גבולותיה המוניציפליים. לחשוב, שכל היער הנפלא הזה הוא חדש יחסית. כל העצים בגרונוואלד נכרתו בשנתיים האחרנות של מלחמת העולם השניה, כדי שישמשו לחימום הבתים בחורף. אחרי המלחמה, הרשויות במערב ברלין נטעו אותם מחדש. לא להאמין כמה גבוה יכולים עצים לצמוח בשבעים שנה כשיש די מים, וכשאין שריפות דוגמת השרפה בכרמל. בקצה השביל נמצא האגם, יש חוף רחצה מסודר. אגם קרומה לנקה הוא אחד מבין שרשרת אגמים שפזורים באפיק ההאפל, נהר שכמה מיובליו הרבים עוברים ביער גרונוואלד. מי האגם ירוקים, אבל לא מרגישים את הצמחים כשטובלים במים הקרירים. איזו הקלה מהחום המטורף של יולי.
לא הייתי מגיע למקום הזה בעצמי, בלי עזרה של מישהו מקומי. לא הייתי מגיע לשם בתחבורה הציבורית, וגם לא הצלחתי להשיג מפת שבילים של יער גרונוואלד, אף ששאלתי בכמה מקומות, וכמובן שגם באינטרנט חיפשתי. היות שזה אינו איזור תיירותי מובהק כמו איזור רובע מיטה, לא קל למצוא עליו חומר עזר. אמנם יש קו של האו-באהן שמסתיים בקרומה לנקה, אבל הבנתי מאילזה שזו דרך ממש גרועה להגיע באמצעותה לאגם. אם כבר, מוטב לקחת את הקו של האס-באהן שמסתיים בתחנת גרונוואלד. גם משם יש חתיכת הליכה עד לאגם, אבל לפחות זו הליכה נעימה ביער, לא הליכה בשולי כבישים.
איזה מזל שהיה לנו את אילזה.
[אגם קרומה לנקה]
בין יתר המוזרויות של איציק, הוא גם נמנע מרכישת בגדים חדשים, רוכש את בגדיו אך ורק בחנויות יד שניה. כך, לדעתו, הוא מביס את הקפיטליזם ואת הקונסיומריזם. לפיכך, איציק תמיד נראה כאילו כרגע יצא ממכונת כביסה, בגדיו מהוהים כל כך מרוב כביסות. בברלין יש רשת חנויות בשם "הומנה", שמתמחה בבגדים מיד שניה. החנות הגדולה, שבה עושה איציק את רכישות הבגדים שלו, נמצאת בהצטלבות של שדרת קרל מארקס ושדרת פרנצלאוארברג, סמוך לתחנת הרכבת התחתית פרנקפורטר טור. אני לא אוהב שופינג, אבל את המקום הזה דווקא עניין אותי לראות. חוץ מזה, כשמטיילים עם עוד אנשים, צריך לעשות לפעמים דברים שהם אוהבים, גם אם אני לא. בצהרי היום השני, אחרי שביקרנו בתערוכת דיוויד בואי במוזיאון מרטין גרופיוס, אהובה נסעה עם איציק ל"הומנה". פיצקי ואני המשכנו משם למוזיאון "טופולוגיה של טרור", אחר כך הצטרפנו אליהם.
החנות באמת הייתה מעניינת: דמיינו לכם חנות כלבו שממלאת ארבע קומות של בניין, אבל כל העיצוב שלה הוא כמו של אפסנאות בבסיס צה"לי גדול וישן, כמו הקרייה או השלישות, ושהמוכרנים שלה נראים כאילו יצאו מסדנת משוררים או מאסיפת פעילי סביבה. אפילו קניתי שם חולצת דריי פיט לבנה, במחיר שאהובה אמרה עליו שהוא ממש טוב. אני משתמש בחולצות כאלה לריקודי עם. אחרי שסיימנו שם, יצאנו ארבעתנו לאכול צהריים באחד מבתי הקפה בשדרת קרל מארקס. עננים כיסו את פני השמש, אפילו טפטף קצת. היה מאד נעים, אפילו שעדיין היה חם למדי.
קראתי במדריך לתיירים על שדרת קרל מארקס, שהיא הייתה מרכז החיים של מזרח ברלין הקומוניסטית. מדי שנה, בימי השנה להקמת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, עבר בה מצעד צבאי גדול. עד תחילת שנות הששים, השדרה נקראה "שדרת סטאלין". על הארכיטקטורה בשדרה הזו קראתי, שהיא דוגמא ומופת לארכיטקטורה סטליניסטית. בהצטלבות עם שדרת פרנצלאוארברג, ששם שדרת קרל מארקס הופכת להיות שדרת פרנקפורטר, השדרה מתרחבת לכיכר ענקית. שם נמצאת חנות "הומנה", ושם גם ישבנו לאכול צהריים. בארבע פינות הכיכר מתנשאים ארבעה בניינים ענקיים, הדורים ומקושטים בקישוטים עדינים, כמו ארבעה אריות ששומרים על אוצר. אני מניח שלזה התכוונו כשכתבו על מוטיביים יווניים-רומיים. גם בנייני המגורים בשדרה נראו לי פשוטים ונעימים למראה, לא גדולים מדי ולא קטנים מדי, קוויהם נקיים וישרים. אני באמת מצטער בשביל תושבי מזרח גרמניה על כל מה שהם היו צריכים לסבול מסטאלין, אבל אודה שהארכיטקטורה הקרוייה על שמו דווקא מצאה חן בעיניי.
אחרי ארוחת הצהריים, פיצקי הודיע שהוא צריך זמן לעצמו, ונפרד מאיתנו. גם איציק נפנה לענייניו. אני לקחתי את אהובה לנסיעה ארוכה למערב ברלין, לראות את האיצטדיון האולימפי המפורסם של ברלין. למרות שהשמיים היו מעוננים, והטפטוף הפך לגשם שוטף, קרון האו-באהן עדיין להט מהחום של הבוקר, והזעתי כמו חמור. עד שהגענו לאיצטדיון, כבר פסק הגשם. הייתה שעת אחר צהריים נעימה. הזיעה מתייבשת מהר באוויר היבש של ברלין.
[הכניסה לאצטדיון]
הרייך השלישי בנה את האיצטדיון האולימפי ואת הכפר האולימפי של ברלין לצורך האולימפיאדה הזכורה לרע של 1936. באותה אולימפיאדה התרחשה אגדת הספורט הידועה, על האצן האפרו אמריקאי ג'סי אוונס, שניצח בתחרויות האתלטיקה, ואז היטלר הסתלק מהאצטדיון, כדי שלא יצטרך ללחוץ את ידו. קראתי על המתחם הזה, שהוא דוגמא ומופת לארכיטקטורה פשיסטית, ושבעלות הברית לא הפציצו אותו רק משום שהבריטים רצו למקם שם את משרדי הממשל הצבאי שלהם לאחר המלחמה. המתחם עדיין משמש לתחרויות ספורט, והוא גם מגרש הבית של קבוצת הכדורגל "הרטה ברלין" מתחתית הליגה הגרמנית הראשונה. כשביקרנו שם, חלק מהמעברים היו חסומים בגלל תחרות שחייה שהתקיימה במקום. השילוט במקום לא כל כך מוצלח, ולקח לנו זמן לאתר את קופת הכרטיסים, משמאל לשער הכניסה עצום המימדים. עם הכרטיס מקבלים מפה של המתחם. אפשר לאתר בקלות את הקפטריה, לקחת כוס קפה ולשבת איתה ביציע האצטדיון.
המורשת היוונית רומית נוכחת בארכיטקטורה הנאצית יותר מאשר בארכיטקטורה הסטליניסטית. כאן אין צורך לדמיין אריות ונשרים. כאן פסלי ענק של גברים חסונים מביטים עליך מגבוה, כאן עמודי ניצחון מזדקרים משישה עברים, כל אחד מהם מייצג את אחד מששת השבטים הטבטוניים מהם נוצק העם הגרמני, לפחות לפי הנאראטיב הנאצי. בעמוד שביעי מותקן גרם מדרגות, שאפשר לטפס עליו ולהשקיף על הכפר האולימפי ועל היער העבות המקיף אותו. אני אוהב מאד להשקיף מגבוה ולצלם, אבל בגלל השערים החסומים, הגעה לעמוד הזה הצריכה לצאת מהאצטדיון ולהקיף אותו לצד השני שלו. לכך לא היה לנו כח, וגם לא זמן, כי התחיל להחשיך. הכפר האולימפי ממוקם בין תחנה של האו-באהן מצפון ותחנה של האס-באהן ממזרח. באנו באו-באהן וחזרנו באס-באהן. היות שהנסיעה באס-באהן היא מעל פני הקרקע, הקרון מאוורר ונעים יותר, וגם הנוף מהחלונות הרבה יותר ירוק ונחמד.
[המגדל שלא טיפסנו עליו]
הטיול הראשון של אהובה ושלי לחו"ל היה לפראג. זו הייתה חבילת נופש, שבמסגרתה שם הוצע לנו לצאת ליום טיול מאורגן בדרזדן הסמוכה. בגלל הדעות הקדומות שהיו לנו על טיולים מאורגנים, לא הלכנו על זה. אחר כך התחרטתי על זה. הפעם החלטתי לעשות תיקון, וקניתי לארבעתנו כרטיסים לטיול מאורגן לדרזדן בחברת berlinhebrew, חברה של ישראלים שחיים בברלין. לאמא של אהובה יש חברה, שהבת שלה חיה בברלין ועובדת בחברה הזו. אודה ולא אבוש, שההחלטה לבלות יום מחוץ לברלין לא הייתה בלתי קשורה לעובדה, שמאגר הרעיונות לדברים שאפשר לעשות בברלין, מה שכיניתי "בנק המטרות", התחיל להתרוקן לי. וכמה שזה נשמע מוזר, הטיול המאורגן באוטובוס מהודר ועם הדרכה עלה כמו כרטיס רכבת מברלין לדרזדן ובחזרה. אז למרות שאהובה עדיין מעקמת את האף בקשר לטיולים מאורגנים, וגם פיצקי לא מת עליהם, זו הייתה עיסקה שקשה לסרב לה. איציק דווקא התלהב, והצטרף אלינו.
יצאנו מברלין בבוקרו של יום ראשון בשבוע, קבוצה של כעשרים ישראלים, עם מדריך ישראלי צעיר, סטודנט שחי בברלין כבר כמה שנים ולומד לתואר שני במדעי הרוח, ועם הנהג סטפאן, גבר גרמני מבוגר אך בנוי לתלפיות. המדריך שלנו חמוד, אפילו הייתי אומר חתיך, למרות שאהובה חשבה שלא. סבא שלו הספיק לברוח מגרמניה בתחילת שנות השלושים, והוריש לנכדיו אזרחות גרמנית. גם לפיצקי יש אזרחות כזו, מצד אימו, ואני חרד שמא יחליט גם הוא להשתמש בה, לעבור לחיות בברלין על חשבון משלם המסים הגרמני.
המדריך סיפר לנו על עצמו, אחר כך על ברלין, אחר כך על מחוז ברנדבורג שמקיף את ברלין, ועל נמל התעופה החדש ברלין-ברנדבורג, שהתקלות ובזבוזי הכספים שמלווים את הקמתו ואת כניסתו לשימוש מעמידים בסימן שאלה את המיתוס הידוע על הדייקנות והיעילות הגרמנית. האוטובוס המשיך דרומה למחוז סקסוניה, והמדריך סיפר לנו על המחוז, שמצבו הכלכלי טוב יחסית למחוזות אחרים בגרמניה המזרחית, בין היתר בזכות התיירות הנכנסת לדרזדן, בירת המחוז. ההסברים כללו הרבה עובדות מעניינות שלא ידעתי, וממש הצטערתי כשהמדריך אמר שזהו, די, עכשיו הוא ישתוק קצת וייתן לנו לישון, כי אנחנו בטח עייפים. אולי גם קצת כעסתי עליו, עצלן שכמותו.
ההסברים התחדשו כשהאוטובוס החל לרדת אל עמק הנהר אלבה, שדרזדן שוכנת על שתי גדותיו. ממערב לנהר שוכן המרכז התיירותי העתיק, וכשהאוטובוס עבר על הגשר, הוא נגלה אלינו במלוא הדרו. דרזדן היא עיר עתיקה, עתיקה יותר מברלין. הנסיכים שישבו בה הצליחו לבזוז הרבה כסף מהאיכרים בסביבה הקרובה והרחוקה, והם השקיעו הרבה ממנו בבניינים מפוארים, שתוכננו על ידי מיטב האדריכלים של אירופה: ארמונות, קתדרלות, וכנסיות לזרמים שונים של הנצרות. דרזדן נמצאת במפגש גבולות בין הנצרות הקתולית, הפרוטסטנטית והאורתודוכסית, וכל קהילה דרשה וקיבלה היכל משלה לפולחן שלה. כל המבנים האלו מרוכזים על שטח קטן למדי, וכולם משוחזרים.
כי מלבד הסיפורים על אוגוסט החזק, הנסיך השאפתן והמוכשר שהעלה את דרזדן על המפה, הסיפור הגדול של דרזדן הוא ההפצצה הגדולה של ארצות הברית ובריטניה בחורף של שנת 1945, הפצצה שמחקה את דרזדן העתיקה לחלוטין, הרגה בין עשרים אלף לעשרים וחמישה אלף איש, תלוי את מי שואלים, ומושווית תדיר עם הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגאסקי. אני מכיר את סיפור הפצצת דרזדן מספרו האהוב של קורט וונגוט "בית מטבחיים חמש", וגם קראתי עליה באנציקלופדיות, אך בכל זאת למדתי בסיור המאורגן כמה דברים שלא ידעתי. למשל, על המניעים האפשריים להפצצה הזו, על עיר שלא היו בה מבני ממשל חשובים, לא תעשיות בטחוניות חשובות, ולא תשתיות אסטרטגיות. בין המניעים האפשריים שמנה מדריכנו, היה הרצון של הבריטים לנקום בגרמנים על הפצצת קובנטרי, והיה הרצון של הבריטים ושל האמריקנים להוכיח לסטלין שהם לא חנונים נחנחים רכרוכיים כמו שהוא חושב, אז כדאי שייזהר.
אני משער שרבים מהקבוצה שלנו חשבו, שזה לא כל כך נורא שגם הגרמנים סבלו קצת במלחמה, אבל כולנו היינו אנשים תרבותיים, ולא אמרנו את זה בקול רם. אחרי ששבתי ארצה, קראתי ספר מצויין על גרמניה המזרחית, "שטאזילנד" של העיתונאית אנה פאנדר, ולמדתי ממנו שההפגזה על דרזדן שימשה את תועמלני המשטר הקומוניסטי כדי להוכיח שבמערב יש אנשים רעים מאד.
משום כך, כל הארמונות והקתדרלות והכנסיות שראינו הם שיחזורים של אחרי המלחמה. מכיוון שלקומוניסטים לא היה כסף לשיחזור איכותי, הם השתמשו בחומרים זולים, והמבנים הזולים קיבלו עם השנים צבע שחור, כאילו בגלל הצטברות של פיח מהמכוניות, אבל לא, אין שם כל כך הרבה תנועת מכוניות, זה בגלל ריאקציות כימיות שמקורן באיכות הנמוכה של חומרי השיחזור. מתחת לחומת העיר העתיקה, סמוך לגשר על האלבה, נבנה גם בית כנסת קטן לקהילה היהודית, שנוצרה כאן אחרי נפילת הקומוניזם, עיקר מניינה מהגרים מברית המועצות לשעבר. בית הכנסת לא השחיר כמו הכנסיות והקתדרלות המשוחזרות, ובכל זאת הוא די מכוער מבחוץ.
[דרזדן מחלון האוטובוס]
הסיור הסתיים כעבור כשעתיים, וקיבלנו שלוש שעות חופשיות להסתובב בדרזדן, לפני שהאוטובוס ייצא חזרה לברלין. הקבוצה נפוצה לכל עבר, ואני צלצלתי לתורסטן, להודיע לו שיבוא עם קלאודיה לפגוש אותנו ליד ארמון הרזידנץ, כמו שסיכמנו. תורסטן הוא קאוצ'סרפר, שהתארח אצלנו לילה אחד במארס השנה. הוא מצא אותי על רקע משהו שכתבתי על האלרגיה לגלוטן, שמשותפת לשנינו. הוא גבר בסוף שנות הארבעים שלו, נחמד ואדיב אבל קצת מוזר. קשה לי להגדיר במה התבטאה המוזרות שלו, אני רק יכול לומר שהייתה לי איתו תחושה, שהוא נפגע מאד ממשהו בעבר, ופוחד להיפגע שוב. אולי זה הגלוטן שעשה לו צרות, כי הוא אמר לי שהוא אובחן בגיל מבוגר, לא כמוני. כשהתארח אצלנו, הבנתי שהוא היה רווק עד אמצע שנות הארבעים שלו, והקשר שלו עם קלאודיה, אם חד הורית לבת מבוגרת, הוא עניין של השנים האחרונות. הוא דיבר אנגלית טובה, אבל עם מבטא כל כך כבד, שהייתי צריך לבקש ממנו הרבה פעמים שיחזור שוב על דבריו יותר לאט. בקיצור, לא ממש התחברנו. כשיצרתי קשר עם קאוצ'סרפרים בברלין כדי שיארחו לנו לחברה, לא יצרתי קשר איתו. אבל אז התחילה המלחמה, ותורסטן כתב לי מכתב כל כך יפה וחם ואוהד ישראל, שתיכף ומיד התאהבתי בו, והודעתי לו שאנחנו באים לדרזדן, ושאשמח שניפגש בזמן החופשי שיהיה לנו אחרי הסיור המאורגן.
תורסטן וקלאודיה הגיעו תוך דקות, והלכנו כולנו לאכול צהריים באחת הכיכרות של העיר העתיקה. אחר כך יצאנו לעוד סיבוב בעיר העתיקה של דרזדן, הפעם יותר לאט ויותר נינוח מאשר בסיור עם המדריך הישראלי החמוד. נכנסנו לכמה מקומות שלא נכנסנו אליהם קודם, והשתהינו בכמה מקומות שקודם עברנו על פניהם ביעף. קלאודיה התגלתה כאישה חמימה ולבבית, ידענית גדולה בתולדות העיר והארץ, וגם מספרת סיפורים מוכשרת. תורסטן הוא במקור ממערב גרמניה, אבל היא במקור ממזרח ברלין, והציגה לי את זוית הראייה של מי שגדלה שם ביחס לכל הדברים שראיתי בברלין, בדרזדן, בברנדבורג ובסקסוניה. לקראת הסוף התפצלנו: קלאודיה הלכה קדימה עם אהובה, ואני הלכתי עם תורסטן מאחוריהן, וקיטרתי לו על כמה שהיה לי מסובך ומעייף להתנהל מול אהובה, פיצקי ואיציק.
כתבתי בפתח הדברים, שנקודות השיא של הנסיעה הזו בשבילי היו הרגעים שבהם השמש לא הציקה, וגם לא היו בהם חיכוכים אישיים בינינו. היום בדרזדן היה היום הכי חם מכל ימי הטיול, וחיכוכים אישיים היו גם היו. איציק הציק למדריך בהערות על אי דיוקים שמצא בדבריו, ואהובה נזפה בו על כך. פיצקי נראה די סובל בחברת תורסטן וקלאודיה, ובשלב מסוים הודיע שהוא לא מרגיש טוב, ושהוא יחזור לבדו לנקודת האיסוף. אני חשדתי, שפשוט לא כל כך כייף לו איתנו, המבוגרים, וזו הייתה הדרך המנומסת שלו לחתוך מאיתנו ולהישאר עם עצמו. ואף על פי כן, דרזדן הייתה כל כך יפה ומעניינת, והסיפורים ששמעתי בטיול הזה היו כל כך חדשים ומרתקים, שלא יכולתי לכלול את היום הזה בין רגעי השיא של הנסיעה הזו.
כשהאוטובוס הגיע לברלין, הודיע לנו מדריכנו החביב שאנחנו זכאים לסיור ערב חינם אין כסף שמציעה החברה ללקוחותיה. הסיור היה לרובע פרנצלאוארברג, הרובע הבוהמייני של מזרח ברלין הקומוניסטית, והיה מוצלח מאד גם הוא. המדריך שלנו הפעם היה סטודנט למוסיקולוגיה, אפילו יותר חמוד מהראשון. הוא לקח אותנו לקולטורברוארי, לקאסטאני שטראסה, לסקוואט האחרון שעוד פועל בברלין, ולגן הבירה פראטר, גן הבירה הוותיק ביותר בברלין. היה מוי כייף.
[דרזדן]
בבוקר יומנו האחרון בברלין שוב ירד גשם שוטף. אבל, על סמך הניסיון שנצבר בימים האחרונים, אפשר היה להניח שהוא ייפסק במהרה. לכן, לקחתי את אהובה לאחת האטרקציות האחרונות שנותרו בבנק המטרות שלי, אל טויפלסברג, או הר השטן. גם שם לא היינו לפני שבע שנים, אפילו לא הייתי מודע אז לקיום המקום.
הר השטן הוא בסך הכל גבעה בגובה של 115 מטר בפאתי העיר, אבל בעיר שטוחה כמו ברלין, גם זה נחשב להר. כמו חיריה שלנו, גם זה הר מעשה ידי אדם: הוא נוצר מפינוי ההריסות ממערב ברלין אחרי מלחמת העולם. היות שמערב ברלין הייתה מכותרת, אי אפשר היה לפנות אותן לאתר פסולת מסודר. עם השנים התכסתה הגבעה בעפר ובצמחיה, יער גרונוואלד שוקם אף הוא, וטויפלסברג הפך לאתר טיולים פופולארי, שיש ממנו תצפית נאה על יער גרונוואלד ועל קו הרקיע של ברלין. בשנות המלחמה הקרה בנו כוחות נאט"ו תחנת האזנה בפאתי הגבעה. היות שאירופה הצפונית היא מישור רחב, שמשתרע מפלנדריה במערב עד עומק רוסיה, הגבעה הזו הייתה די גבוהה כדי לקלוט תשדורות מטריטוריה רחבה למדי. למרות שתחנת ההאזנה כבר אינה פעילה, המתחם בכל זאת חסום למבקרים. שו שו.
עלינו מהאס-באהן בתחנת Heerstrasse, פתחנו מטריות, והתחלנו לפסוע ברחוב Teufelseestrasse לכיוון הגבעה. הגשם נמשך, ומהר מאד החלטנו שזה לא עסק. חזרנו לצומת, ונכנסנו למאפיה שכונתית כדי לשבת על כוס קפה ולהמתין שהגשם ייפסק. המאפייה, כמו האו-באהן, לא הייתה מאווררת, וודאי שלא ממוזגת, ומהר מאד התחלתי שוב להזיע כמו חמור. למרבה המזל, אחרי כחצי שעה פסק הגשם.
חזרנו לפסוע ברחוב Teufelseestrasse, שהפך תוך דקות לכביש פנימי ביער גרונוואלד. האדמה הרטובה העלתה ניחוח, וכל הפרחים והעצים היו צבועים בצבעים עזים של אחרי הגשם. כמעט לא עברו מכוניות בכביש, וגם על השבילים משני צדדיו היו מעט מאד מטיילים. האידיליה התחילה להיסדק כשהתחלתי לחשוש, שאולי אנחנו מתברברים, כי השילוט לטויפלסברג לא היה טוב. אבל לא הייתי צריך לחשוש זמן רב, כי באחת הפניות ימינה מהכביש ראינו מגרש חניה, ובקצהו מדרגות עץ, שאפשר להבין שהן תחילת השביל המטפס על הגבעה. טיפסנו בשביל כרבע שעה, והגענו למעלה. יער גרונוואלד היה פרוש תחתינו, תחנת ההאזנה ממערב לנו, והעיר ברלין במזרח. הראות לא הייתה כל כך טובה, ובכל זאת יכולנו לראות נקודות ציון בולטות כמו מגדל הטלביזיה באלכסנדרפלאץ, ועמודי האיצטדיון האולימפי שביקרנו בו בתחילת הטיול. מאד מאד יפה.
[טויפלסברג]
בצהרי יומנו האחרון בברלין, אחרי ששבנו מטויפלסברג ואחרי שליוויתי את אהובה לכמה היכלי שופינג בקורפורסטנדאם, נפגשנו עם נאווין ועם ידידתו אנדריאה לארוחת צהריים. גם פיצקי בחר לעשות הפסקה בזמן שלו עם עצמו, והצטרף אלינו.
נאווין הוא קאוצ'סרפר, שפגשתי במפגש קאוצ'סרפרים בתל אביב לפני כמה שנים. הוא גבר בתחילת שנות הארבעים שלו, יפה תאר (לטעמי, בכל אופן) ושופע קסם אישי. רווק מתוך עיקרון, מלמד ומתרגל שיטה אסייתית לצמיחה אישית, מהנדס תמיכה טכנית בחברת רכב רב-לאומית. הוא נולד וגדל במאלזיה. כשפגשתי אותו בתל אביב, הוא כבר חי הרבה שנים בשבדיה והזדהה באתר קאוצ'סרפינג כשבדי. כשחיפשתי ברשימת הקשר שלי באתר מי מחבריי חי בברלין, גיליתי שהוא עבר לשם, עשה רלוקיישן מטעם החברה שהוא עובד בה. כתבתי לו שארצה להיפגש. הוא זכר אותי וכתב שישמח גם. כשהגענו לברלין יצרתי איתו קשר. הוא שאל אם זה בסדר שגם ידידה שלו אנדריאה תצטרף. אמר שהיא ברלינאית אסלית, מכירה המון מקומות, ולמרות שהיא לא בקאוצ'סרפינג, היא עלא כיפק. בטח, בטח, למה לא.
נאווין פגש אותנו בתחנת האס-באהן שרלוטנבורג, והלכנו יחד למסעדה שאנדריאה המליצה עליה וחיכתה לנו על ידה. ישבנו בשולחן בחוץ על המדרכה, והזמנו. גם אנדריאה נראתה טוב למדי. בת שלושים וקצת, אבל נראית עשרים ומשהו. היא מכירה את נאווין ממקום העבודה, נשבתה בקסמו והתחילה ללמוד אצלו את השיטה האסייתית שלו. אני לא יודע אם הקשר ביניהם הלך מעבר לזה, אני רק יכול להגיד שהם לא נגעו זה בזה מעבר למה שמקובל בין ידידים. פצחנו בסמול טוק, והזמנו אוכל, ואז אנדריאה פופד ד'ה קווסצ'ן: "אז איך אתם מרגישים עם המצב בעזה?"
יכולתי לומר שאני מעדיף לא לדבר על זה, אבל לא אמרתי. לקחתי נשימה עמוקה, חבשתי את כובע השגריר המסביר, והתחלתי בנאום, שחשבתי שיכול להתאים כאן. תראי, אני באמת מצטער בשביל תושבי עזה שנאלצים לסבול בגלל האיסלמיסטים, ותדעי לך שבאופן רגיל אני לא תומך בממשלת ישראל, גם לא הצבעתי בעד המפלגות שמרכיבות אותה, אבל בעניין המלחמה אני כן תומך בה, לא יכול להיות שתושבי הדרום יצטרכו לחיות תחת הפגזות והממשלה לא תעשה כלום.
אנדריאה המשיכה לחייך את חיוכה המתוק, ואמרה: "כן … אבל יש בעזה כל כך הרבה הרוגים".
אולי בגלל החיוך המתוק לא נאלמתי דום, כמו שקורה לי מול התקפות של אקטיביסטים אחוזי זעם קדוש. אמרתי לה, שאני לא מבין את הגישה שרואה בצד שיש לו יותר הרוגים את הצד הצודק. במלחמת האזרחים של ארה"ב היו לדרום הרבה יותר הרוגים מאשר לצפון, האם פירוש הדבר הוא שהמלחמה לא הייתה צודקת, והעבדים היו צריכים להישאר משועבדים? ידעתי היטב שזו הצגה פשטנית של הסיפור של המלחמה ההיא, וקיוויתי שאנדריאה לא מספיק בעניינים כדי לתקן אותי, וכך להציגני כמי שאינו יודע על מה הוא מדבר. זו גם אחת הסיבות שלא טענתי שלגרמנים היו יותר אבידות מאשר לאנגלים במלחמת העולם השניה, ואין להסיק מכך שהגרמנים היו הצד הצודק והראוי לתמיכה. סיבה אחרת היא, שלא רציתי ליצור את הרושם שאני משתמש בשואה כדי להצדיק כל דבר.
כך המשכתי לאכול ולהצטדק, עד שנאבין התערב בשיחה. הוא אמר לאנדריאה שבמאלזיה, איפה שהוא גדל, תיארו לו את ישראל כמצודה של פושעים מחרחרי מלחמה, וגם מהתקשורת במערב הייתה לו את התמונה הזו. רק כשהוא היה בתל אביב, הוא ראה שזה ממש לא ככה. לא צריך להאמין לכל מה שמספרים בתקשורת.
לא היה חסר הרבה שאני אתחיל לבכות שם, ליד השולחן.
הוא היה בעדי.
[פארק החומה]
הנה תובנה שחזרתי איתה ארצה: יש לנו ידידים באירופה, והם אינם מעטים. נכון, יש לנו שם אויבים, והם יותר פעילים ונראים מן הידידים שלנו, אבל הם לא רבים כל כך כפי שזה מצטייר בתקשורת. נתקלנו גם בהם: אהובה ואני רצינו להסתובב בשוק האוכל בקרויצברג, וכשהגענו לתחנת האו-באהן שממנה מגיעים לשוק, זו תחנה שממוקמת על גשר מוגבה מעל הרחוב, ראינו למטה הפגנה עם דגלים אדומים ודגלי פלסטין. מאיפה שעמדנו, נראה היה שיש שם יותר שוטרים מאשר מפגינים. בכל זאת החלטנו לעשות אחורה פנה, ועלינו על האו-באהן בכיוון השני. לא באנו לברלין בשביל להיות גיבורים, באנו בשביל לנוח מהמלחמה שמחכה לנו בבית. האזעקות, והטילים, וכל השנאה הזו בטוקבקים. כשאני לומד מהתקשורת על הפגנות כאלה, זה מחזק בי את ההכרה שאין לי מקום זולת ישראל. היא צפה ועלתה לי גם כשברחנו משוק האוכל בקרויצברג. בישראל, גם אם אעבור בסמוך להפגנה פרו-פלסטינית, אני לא אפחד, אני לא אברח. אני יודע מי האנשים האלה, יודע כמה מועט כוחם להרע. אילזה אמרה, שגם בברלין האנשים האלה הם מיעוט קולני, שמרבית האזרחים אינם מסכימים איתו, אבל משתדלים לא להתעסק איתו. אבל אני יודע, שגם מיעוט יכול להיות אלים, ואני פוחד. יותר ממה שאני פוחד מהטילים והפגזים בארץ.
ועדיין, זו תובנה שאני נשאר איתה: נכון, יש באירופה איסלאמיסטים, ונכון, ויש באירופה אקטיביסטים, אבל יש שם גם את אילזה, ואת תורסטן, ואת נאבין, ועוד אנשים הגונים כמוהם. אנחנו לא לבד.
שנות האלפיים רואות סוג חדש של רומנים בלשיים, שבהם תעלומת הרצח ופתרונה הם פלטפורמה עליה תולה הסופר את הביקורת החברתית שלו. בדרך כלל ביקורת מהצד ההומניסטי ליברלי על הממסד השמרני בארצו ועל החוגים השמרניים שונאי הזרים מהם שואב ממסד זה את כוחו. שתי דוגמאות לסוגה הזו הם סטיג לארסון השבדי עם טרילוגיית "מילניום" שלו, ויו נסבו הנורבגי עם סדרת הארי הולה שלו. ודאי יש גם אחרים, שטרם קראתי שוב דבר משלהם. היות שאני הומניסט ליברל, הביקורת ברומאנים הללו נעמה לאזניי. בקשר לחוגים השמרניים, לא צריך לדאוג להם, מן הסתם הם לא קוראים ספרות מהסוג הזה.
לאחרונה תורגם לעברית ופורסם "גרעין של אמת", רומאן בלשי מאת זיגמונט מילושבסקי הפולני. לא התלוותה אליו מתקפת יחסי ציבור משום סוג שהוא, ואני שמעתי עליו דרך פורום "תרבות פולין" ב"תפוז", שבו אני גולש. כמו שקוראיי יודעים, אני מתעניין בפולין ובתרבותה, ולא רק בהקשר היהודי. לפיכך, מיהרתי ורכשתי עותק מן הספר, לפני שייעלם מן החנויות, ומי יודע מתי, אם בכלל, יגיע לספריות ההשאלה.
על הדש האחורי כתוב:
"גרעין של אמת" הוא ספר מתח המתרחש בפולין של ימינו ומוציא את השד האנטישמי בקרב תושבי העיירה בה פועלות דמויותיו ומעיד על גזענות שעדיין קיימת בחברה בפולין ובעצם מעולם לא נעלמה אלא רק שינתה צורה. עם התפרקות נישואיו עוזב התובע המשטרתי תיאודור שָצְקִי את משטרת ורשה ועובר לעיר השדה סָנְדוֹמיֵיז'.בעיר הציורית והמנומנמת, העשירה במוזיאונים ובכנסיות, נמצאה גופת אישה מנוקזת מדם, ובקרב תושבי העיר עולה החשד שהרצח נעשה כחלק מפולחן יהודי. כזר בעיר, שצקי נאלץ לחקור את הרצח כמעט בכוחות עצמו תוך שהוא מתמודד עם רווקותו המחודשת. עלילה מרתקת, גיבור כריזמטי ובעל לשון חריפה, ותיאור רגיש של מהלך החקירה מתלכדים לכדי רומן מתח משובח הבוחן כיצד החברה הפולנית המודרנית מתמודדת – או מתחמקת מהתמודדות – עם הזכרון ההיסטורי של האנטישמיות במהלך מלחמת העולם השנייה ומיד לאחריה.
ספרו הראשון של זיגמונט מילושבסקי , Entanglement זכה בפרס היוקרתי High Calibre Award ואף עובד לסרט.
בעברו עבד כעיתונאי וכעורך במהדורה הפולנית של ה"ניוזוויק".
אשר לתעלומת הרצח ולפתרונה, צר לי לומר שלא נפלתי מהכיסא. התובע תיאודור שצקי הוא בן דמותם של העיתונאי מיכאל בלומקוויסט של לארסון ושל השוטר הארי הולה של נסבו. גם הוא גאון שלא מסתדר עם מסגרות וסמכות, גם אצלו משתרך תור של נשים יפהפיות שמבקשות לשכב איתו, גם הוא חוטף מכות רצח ושני עמודים אחר כך כבר יושב במשרדו ועובד במרץ כאילו כלום. אולם, נראה שמילושבסקי טרח פחות מלארסון ומנסבו על טוויית עלילת המתח. יותר מדי תפניות בעלילה מוסברות ברעיון שצץ לו לפתע במוחו של שצקי סתם ככה באמצע היום, לא בעבודה שקדנית של איסוף רמזים וצירופם זה לזה. זה נחווה אצלי כהפרת החוזה בין הסופר לקורא, והפריע לי. לעומת זאת, מצא חן בעיניי הטיול המאורגן שמילושבסקי עורך לקורא בסימטאות סנדומייז' ובאתרי התיירות שלה, ועוד יותר מצאה חן בעיניי הביקורת החברתית של מילושבסקי, אותה הוא מעביר באמצעות גיבורו שצקי.
שצקי הוא הידיד הפולני ההגון שכל יהודי-ישראלי מהסוג הליברלי היה מאחל לעצמו. הוא יודע הרבה מאד על יהודים ויהדות, לא צריך להסביר לו דברים בסיסיים (כמו, למשל, שעברית ויידיש הן שפות שונות מאד, למרות שהן נכתבות באותו אלפבית). הוא יודע הרבה מאד על ההיסטוריה של ארצו ושל עמו, ועדיין תמיד מוכן ללמוד משהו חדש ולעדכן את השקפת עולמו בהתאם. ובעיקר, כל גילוי של אנטישמיות, בין אם ישיר ופרימיטיבי ובין אם מעודן ומתחכם, מוסווה כ"ביקורת לגיטימית", מעיף לשצקי את הסעיף ומוציא ממנו תגובה חריפה, לפעמים חריפה מדי. אני מעדיף שידידיי הלא-יהודיים יעצרו אנטישמיות עם חיוך, עם מלים שקולות ומדודות, כמו גננת שעוצרת התנהגות תוקפנית אצל ילד. אבל גם מה ששצקי עושה הוא מספיק טוב.
מילושבסקי, יש לומר, אינו רואה את היהודים כקדושים מעונים, תמימים וטהורים. הוא אינו מתעלם מהצדדים הפחות מיטיבים בתרבותם ובהתנהלותם כקולקטיב. את עיקר הביקורת החברתית על היהודים ועל ישראל שם מילושבסקי בפי רב צעיר מישראל, יהודי מצד אמו ופולני מצד אביו, שחי בלובלין. שצקי נוסע אליו כדי ללמוד ממנו על הרקע התרבותי של הרמזים שהרוצח משלב בזירת הרצח כדי להטעות את המשטרה ואת התקשורת, רמזים שמתייחסים לעלילת הדם המפורסמת של סנדומייז', עלילת דם שמסתבר כי רבים מאמינים כי יש לה בסיס במציאות. כמה מבני שיחו של שצקי אומרים לו ביחס לעלילת הדם ש"בכל אגדה יש גרעין של אמת". מכאן שם הספר.
אולי אני צריך להסביר מדוע חשוב לי שידידיי הלא יהודיים יראו את היהודים כבני אדם, ולא כישויות מיתולוגיות. ניסיוני עם גולשי ספות אירופים למדני, שמי שרואה את היהודים כקרבנות חסרי ישע, עולמו מתערער כשהוא מגלה שגם ליהודים יש חולשות אנוש, ואז הוא עלול להתהפך בבת אחת ונהיה שונא ישראל מושבע. זה קרה לי עם שתי נשים, אצל אחת מהן אפילו התארחתי ליום אחד. לא הייתי רוצה לחוות את זה שוב.
אני מתלבט באם להמליץ על הספר. בתור רומאן בלשי, הוא לא ממש עושה את העבודה. אבל מאד הייתי רוצה שיהודים-ישראלים יידעו שיש פולנים כמו שצקי, וכמו מילושבסקי, וכמו האפיפיור יוחנן פאולוס השני, מטובי הידידים שהיו ליהודים במאה העשרים. הייתי רוצה גם שלא-יהודים יכירו טוב יותר את ההיסטוריה של האנטישמיות ואת הדרכים המתוחכמות בהן היא צצה ומופיעה עד עצם היום הזה. זה נראה לי תנאי הכרחי לקיומם של קשרי ידידות כנים בין יהודים לבין בני אומות אחרות. באחרית הדבר כתב מילושבסקי, שהוא רצה לכתוב ספר על העיר סנדומייז', ובחר לשם כך בסוגת הרומאן הבלשי. על הדרך, יצא לו מדריך משתמש ליחסי יהודים-פולנים.
גרעין של אמת
מאת: זיגמונט מילושבסקי
Ziarno prawdy – Zygmunt Miloszewski
בהוצאת פן וידיעות ספרים תרגמה מפולנית: ענת זיידמן, 388 עמודים
בשנתיים-שלוש שאני פעיל בקאוצ'סרפינג, צברתי לי כמה ידידים עם שורשים באוקראינה. מרביתם יהודים שעלו ארצה, אחת שהגרה לגרמניה עם הוריה. דרך קאוצ'סרפינג הכרתי גם שני אוקראינים שעדיין חיים באוקראינה. הכרתי אותם כשטיילו בארץ, לא נשארתי איתם בקשר לאחר מכן. גם במקום העבודה שלי, וגם בייעוץ הדדי, יש לי קשר עם אנשים בעלי שורשים במדינות שהיו פעם ברית המועצות. לפיכך, מאז שפרץ המשבר הנוכחי באוקראינה, אני נחשף להרבה דעות ביחס למה שקורה שם. בעיקר בפייסבוק, אבל גם בסתם שיחות מסדרון.
הדעות, יש לומר, מגוונות. מקצת ידידיי, בעיקר הצעירים שביניהם, אלה שעלו מאוקראינה כילדים, אוהדים את הלאומנים של מערב וצפון אוקראינה. הם מהדהדים את ההצהרות שמתפרסמות במערב בקשר למשבר, הצהרות שכוללות אהדה לאוקראינים שואפי החופש והמסכנים, כמו גם טינה כבושה כלפי האימפרטור הרוסי הכובש והדורס, זה שגם מציק להומואים ולחברות להקת הרוק "פוסי ריוט". פויה לו. המבוגרים יותר מתייחסים לסכסוך הזה יותר באדישות, קצת כמו למלחמת האזרחים בסוריה. אלה דבר ואלה חולירע, שיהרגו זה את זה כמה שהם רוצים. להפתעתי, נתקלתי גם בישראלים שממש מאמצים את הרטוריקה הרוסית, וקושרים את מרידת הלאומנים האוקראינים לקנוניה מערבית להשתלט על רוסיה ואוצרות הטבע שלה. אלה שני ישראלים בשנות הארבעים שלהם, אחד גדל במוסקבה ואחד בסנט פטרסבורג, שבאופן קבוע משתפים בפייסבוק סטטוסים שמשקפים את עמדות הקרמלין, ומוסיפים כהנה וכהנה משלהם. אני לא מכיר אותם אישית, מדובר בחברים של חברים.
אני, לכאורה לא הייתה אמורה להיות לי עמדה רגשית בסכסוך הזה. גם אני הייתי צריך לומר כלפי חוץ, אני לא די מבין ולא די מכיר כדי לגבש עמדה, וכלפי פנים להגיד, שיהרגו זה את זה כמה שהם רוצים, כמה שיותר. ובכל זאת, ביני לביני, אהדתי נתונה לגמרי לרוסים, ולמנהיגם ולדימיר פוטין. למרות שהכוחנות שלהם חשופה וגלויה, לא עטופה בכפפות משי ובדימויים הוליוודיים מתקתקים. למרות שהם מדכאים את המיעוטים במדינה שלהם. למרות שהם מחמשים את משטרו של אסאד, וחימשו את אויבי ישראל לאורך כל שנות קיום המדינה כמעט. אני לא מעריץ שלהם. אבל אני בצד שלהם בסכסוך הזה.
וזה, בעיקר בגלל פוסט שהתפרסם פעם בפורום ישראל באתר קאוצ'סרפינג. הזמנה להגיש בקשות למלגת לימודים באוניברסיטת בוגדן חמיילניצקי בקייב. על בוגדן חמיילניצקי למדנו בשיעורי ההיסטוריה בכיתה ח'. הוא היה מנהיגם של הקוזאקים האוקראינים במאה ה-17, שמרדו נגד השלטון הפולני, ועל הדרך עינו ורצחו יהודים רבים, בדרכים אכזריות מאד, שלא אפרט כאן. קיראו את "העבד" של בשביס-זינגר, רומן חזק ששיעור היסטוריה נראה שלוב בו. חמיילניצקי הזה, אצל האוקראינים הוא גיבור לאומי. הם אפילו קראו אוניברסיטה על שמו.
ערב ירד על טורון, אורות נדלקו ברחובות המרכז ההיסטורי הנאה. היות שנעשה קריר, הוצאתי מעיל מהתרמיל ולבשתי אותו. אבל עדיין היה לי קצת קר. חיממה את ליבי רק המחשבה על כך, שבישראל עדיין מדליקים מזגנים עכשיו ומתלוננים על החום הבלתי נסבל. מרצ'ין עמד וחיכה לי ליד הפסל של קופרניקוס, ולא נראה כאילו הקור מטריד אותו. או כאילו משהו בכלל מטריד אותו. הוא קידם את פני בהנהון מהומהם, והתחיל לפסוע ברחוב הראשי, כשאני בעקבותיו. החנויות כבר עמדו לפני סגירה, אך המסעדות והפאבים עדיין היו פתוחים, ועל פנינו חלפו חבורות עליזות של צעירים, כנראה סטודנטים. חשבתי שמרצ'ין מוביל אותי למכוניתו, אך כאשר עצר ליד אחד הבניינים המקושטים ושיחרר כמה מילות הסבר תיירותיות, הבנתי: הוא ממשיך בסיור שלנו, זה שהתחיל היום בצהריים ונקטע בגלל טיפול השיניים של אולאף הקטן. נו, מה רע.
היות שחלפו שעתיים מאז נפרדנו, הרשיתי לעצמי לשאול את מרצ'ין עוד כמה שאלות, לא מאד אישיות, בלי לחשוש שמא אני מציק לו וחופר לו. כך הבנתי, שהוא עובד כמבקר חשבונות בחמישה גופים שונים, חלקם ציבוריים וחלקם פרטיים, בחלקם כשכיר ובאחרים כעצמאי. לא, הוא לא עשה תואר בכלכלה או בחשבונאות, לא נדרשת השכלה פורמלית בשביל מה שהוא עושה, רק שכל ישר. ומה בקשר להיסטוריה שלו בקאוצ'סרפינג, נסיעות לחו"ל? ובכן, קרולינה פוחדת מטיסות, ולכן הם מבלים חופשות רק באירופה, רק בארצות שאפשר להגיע אליהן ברכב בזמן סביר. עכשיו הבנתי מדוע כל ההמלצות שקיבל באתר קאוצ'סרפינג ממארחים התייחסו אליו בלבד, ולא לכל המשפחה.
שאלתי את מרצ'ין מה דעתו על האב תדאוש, אותו כומר ימני לאומן, שבנה אימפריית תקשורת שמרכזה בטורון. הוא אמר, שכל הדבר הזה הזה לא תורם שום דבר לכלכלת טורון, לא מקומות עבודה ולא הכנסות ממסים. הוא לא העיר דבר על דעותיו הימניות של הכומר ועל התבטאויותיו האנטישמיות, מה שהכשיל את ניסיוני למקם אותו פוליטית. בינתיים הגענו לכיכר רפאצקיאגו, הכניסה המערבית של המרכז ההיסטורי. יש שם מזרקה קטנה, שמוארת באורות צבעוניים, מתחלפים לצלילי מוסיקה עליזה. על המדרגות סביב המזרקה ישבו ושכבו אזרחים בכל הגילאים, פטפטו ושתו ונראו מבסוטים מהחיים, למרות הקור. עמדנו שם וצפינו במחזה הנחמד, עד שהסתיים מחזור והתחיל חדש. מרצ'ין הציע שנעבור בחנות המשקאות החביבה עליו, ונקנה כמה דרינקים לערב. כן, אמרתי, אולי אנסה משהו בטעם ג'ינג'ר, הרי טורון ידועה במסורת הג'ינג'ר שלה. חזרנו למכונית, ונסענו לחנות המשקאות החביבה על מרצ'ין, באחת השכונות השלוות ממערב למרכז ההיסטורי.
חמושים בבקבוקי שיכר ובירה נסענו לכיוון דירתם של מרצ'ין וקרולינה. עברנו בגשר על הוויסלה, שהיה עכשיו ריק ושקט. הרדיו היה מכוון לתחנה החביבה על מרצ'ין, והיא השמיעה מוסיקת ג'ז נעימה. קצת אחרי הגשר, פנה מרצ'ין בחדות שמאלה. נסיעה קצרה ביער על גדתו הדרומית של הנהר, והגענו למרפסת התצפית על הוויסלה. הנוף שנשקף משם היה נפלא. ממרפסת התצפית החשוכה שבה נמצאנו, המרכז העתיק והמואר בגדה הצפונית של הנהר נראה כמו ארמון מהאגדות, והנהר המואר באור הכוכבים השלים את המראה המכושף. צילמתי, וודאי שצילמתי, אבל מצלמת החובבים שלי לא הצליחה לקלוט את היופי של הרגע הזה, כמו שלא הצליחה לקלוט קודם את מופע האורות הצבעוניים במרכז ההיסטורי. החלטתי, שמחר בבוקר אחזור לכאן שוב. הייתי שמח לחסל את הדרינקים עם מרצ'ין כאן במקום הזה, אבל היה קר מדי בשביל זה. וגם, שיערתי שמצפים למרצ'ין בבית, בכל זאת היה כבר אחרי שמונה בערב.
סוף סוף הגענו לבית משפחת פידריך. ברכתי את קרולינה בערב טוב, ופניתי אל חדר המשחקים של אולאף, שהוקצה לי כחדר שינה. מניסיוני כמארח וכאורח אני יודע, שחשוב לתת למארחים קצת זמן בלעדיי. זמן לדבר בנושאים, שאין מדברים עליהם בנוכחות אורח, אפילו אם האורח לא מבין את שפת המארחים. בעיקר, לדבר על האורח עצמו.
על הכורסה הנפתחת כבר חיכו לי מצעים ומגבת, ועל השטיח ישב אולאף ובחן בקפידה שורת מטוסי צעצוע גדולים בשלל צבעים. חייכתי אליו חיוך גדול, וניסיתי עליו את המשפט החדש בפולנית שאביו לימד אותי רק היום, משפט שאני אומר בו איך קוראים לי ומהיכן אני. אולאף לא הרים את עיניו מהצעצועים למשך כמה רגעים, ואז ירה לעברי מלל ארוך בפולנית, שזיהיתי מתוכו רק את המלים "בואינג" ו"אירבוס". מצד אחד, זה היה מאד חמוד. מצד שני, חשבתי שזיהיתי בטון הדיבור שלו מין תוקפנות חרדתית, כזו ששומעים לפעמים אצל ילדים, שלא הכל אצלם בבית זורם על מי מנוחות. חיכיתי עד שאמו תיכנס לחדר, ואז הוצאתי מהתרמיל הגדול את המתנה שהבאתי לו, מגנט קטן בצורת חומת ירושלים. קרולינה אילצה אותו להגיד לי תודה. הוא אמר. לקחתי את המגבת ואת תיק כלי הרחצה שלי, והלכתי להתקלח. המקלחת הייתה מעוצבת ומאד מושקעת, כמו מקלחת בבית מלון מפואר. וכמו שקרולינה הייתה היום בצהריים, כשהגעתי לדירה הזו לראשונה.
יצאתי מהמקלחת, הנחתי את הבגדים שפשטתי בחדר המשחקים של אולאף, ובאתי לשבת עם הפידריכים בסלון. מרצ'ין ישב שם לבד והאזין לרדיו. לא הייתה להם טלביזיה בסלון. ברדיו הייתה תכנית של דיבורים. מרצ'ין אמר, שהוא מאד אוהב להאזין לתחנה הזו בערב, אפשר לשמוע שם סיפורים מאד מעניינים. הוא קם והביא לנו את הדרינקים. הוא אמר, שעוד מעט יהיה קצת בלאגן, כי זה הזמן של אולאף ללכת להתקלח, והוא לא כל כך אוהב את זה. ואכן, במהרה נשמעו קולותיהם של קרולינה ואולאף מחדר השינה הולכים ומתגברים. מרצ'ין קם וניגש לשם, ואז החלו צריחותיו של אולאף ממלאות את הבית. מסתבר, שהוא באמת לא אוהב להתקלח. אחר כך השתרר שקט. אני ניצלתי את הזמן להתקשר הביתה לאהובה ולדווח.
מרצ'ין חזר והתיישב בכורסתו. המשכנו לשתות ולשתוק, כשאני מנסה מדי פעם לקשור איתו שיחה, והוא מהמהם תשובות קצרות וענייניות. מחר בבוקר יצטרך ללכת לעבודה, אמר, אני אצטרך להסתדר לבד. חשבתי לעצמי, תודה לאל. אבל אמרתי לו בחיוך שזה בסדר, אין בעיה, אחרי הסיור המקיף שהוא עשה לי היום, מחר יגיע תור ההעמקה בחומר. הוא חייך בחזרה. אולי קלט את הניסיון להתלוצץ. סיימתי את הבקבוק חצי ליטר הראשון, ומרצ'ין הציע לי את השני. הוא עצמו כבר היה באמצע הפחית השניה. רק לדמיין כמה גדולה השלפוחית של האיש הגדול הזה. אמרתי לו שבעצם, אני כבר די עייף, ואני חושב שאפרוש למיטה בשלב זה. הוא המהם ברכת לילה טוב.
העייפות ואלכוהול הפילו עלי שינה, למרות שעוד היה די מוקדם. אבל באמצע הלילה התעוררתי לפיפי, ולא הצלחתי להירדם שוב. האנדרנלין זרם בי, והמשקה עדיין ישב לי על הבטן. לקחתי את הסמארטפון שלי, והתחלתי לקרוא מיילים ולגלגל עמודים בפייסבוק. ווויצ'ך כבר שלח לי במייל את התמונה שלי עם המשפחה שלו, והזכיר לי לעשות לייק לדף של הטיול הגדול שלהם. עניתי לו תשובה נרגשת, ורק אחר כך חשבתי שאולי זה לא נראה כל כך טוב, תגובה שנכתבת בשלוש לפנות בוקר. לפנות בוקר נרדמתי שוב, והתעוררתי בשש וחצי. עוד הספקתי לשמוע את הדלת נסגרת מאחורי מרצ'ין, ואת קולות ההתארגנות של קרולינה ואולאף מהמקלחת. כשנדמו קולות המקלחת, התלבשתי וניגשתי למקלחת בעצמי. אחר כך הצטרפתי אליהם בפינת ההסבה. הם כבר היו לבושים, אולאף שיחק בצעצועים שלו על השטיח, וניחשתי שקרולינה מחכה שתגיע השעה לקחת את אולאף לבית המטפלת שלו. קרולינה שאלה מה אני אוכל בדרך כלל לארוחת הבוקר. היה משהו מתוח ונבוך בקולה ובהבעת פניה. אמרתי לה שאני בדרך כלל מסתפק בקפה בבוקר, ואשמח לשתות אחד עכשיו. היא הכינה לי קפה.
את יודעת, שברתי את השתיקה, אני נורא מתרשם מהביטחון העצמי של אולאף, איך שהוא מתקשר עם זרים בקלות, ואיזו יכולת התבטאות, כל הכבוד לכם שהצלחתם להקנות לו את הדברים האלה. קרולינה קנתה את הבלוף. כן, קראה, היה לנו לפניך אורח מטורקיה, היה פה חמישה ימים, אולאף פשוט התאהב בו, לא רצה לתת לו ללכת. נזכרתי, שבאמת קראתי את ההמלצה של האורח הטורקי בפרופיל של מרצ'ין באתר, ושמרצ'ין באמת כתב על הקשר שנוצר בינו לבין אולאף. קרולינה אמרה שמרצ'ין היה חייב לצאת לעבודה בבוקר, אבל הוא אמר שאם יסתדר לו, הוא יבוא לפגוש אותי בתחנת האוטובוסים המרכזית בצהריים, לפני שאני עולה על האוטובוס חזרה לוורשה. יופי, יופי, אמרתי. אחרי שתביא את אולאף למטפלת, אמרה קרולינה, היא תלך לקניות. אבל אני יכול לסיים את הקפה בנחת ולצאת כרצוני, הרי יש לי המפתחות. תודה, אמרתי, תודה. הם יצאו, ונשארתי לבד בדירה.
סיימתי את הקפה, ומיהרתי לצאת. היו לי רק ארבע שעות וחצי לטייל עד שתיים עשרה ורבע, שעת יציאת האוטובוס שלי חזרה לוורשה. אמנם כבר סימנתי וי על כל האטרקציות שאסור לפספס בטורון, אבל כבר היו לי שלושה עניינים שרציתי לחזור אליהם, אם אפשר. מרפסת התצפית בגדה הדרומית, שם הייתי אתמול בלילה עם מרצ'ין, המוזיאון העירוני, שבימי רביעי הכניסה אליו היא ללא תשלום, והפגישה שקבעתי טנטטיבית עם ווויצ'ך. לא שאני חייב להספיק הכל, אבל מה שיותר, יותר טוב.
לא בקלות מצאתי את הדרך אל מרפסת התצפית. הייתי צריך ללכת לאורך כביש הגישה הראשי מהגדה הדרומית לגשר, שעכשיו היה סואן ופקוק. חששתי להתרחק מהכביש ולהתברבר. בתחנת האוטובוס שאלתי בחורה צעירה איך מגיעים, אבל האנגלית שלה הייתה כל כך בסיסית, שלא הייתי בטוח שהיא הבינה מה אני רוצה, או שאני הבנתי מה היא אומרת. היא גם הייתה יפה, כך שתשומת הלב שלי הוסחה בזמן שהיא דיברה. אבל סוף טוב הכל טוב, הגעתי לשלט הקטן שהיא דיברה עליו, עם הציור שאין לטעות בו, ציור של מרפסת תצפית. גם זיהיתי את המילה הבינלאומית "פנורמה". פניתי אל השביל, שנכנס במהרה לתוך חורשה צפופה ולחה של עצים גבוהים. בחוץ זרחה השמש בשמיים כחולים עזים, בתוך החורשה היה מוצל וקריר.
הוצאתי את המעיל מהתיק ולבשתי אותו. הדרך עברה על גשר קטן, שתחתיו פכפך פלג קטן. שיערתי, שהפלג הזה הוא בעצם תעלה לניקוז מי הגשמים והשלגים מהשכונה של מרצ'ין וקרולינה אל הוויסלה, ושהזרימה בו הרבה יותר חזקה בתקופת האביב. אבל גם עכשיו, באוקטובר, עדיין היו בו מים צלולים. בארץ, היו כבר עושים מתעלה כזו שמורת טבע, מותחים סביבה גדר ולוקחים כסף בכניסה. עוד מאה-מאתיים מטרים, והנה הגינה הקטנה ומרפסת התצפית. הנה הנהר הכחול עמוק, והנה המרכז ההיסטורי מעברו השני. והנה אני כאן, רק אני, כששם במרחק מתחילה העיר טורון את המולת יומה.
בלב מתרונן חזרתי אל הכביש הראשי, ולקחתי אוטובוס צפונה אל המרכז ההיסטורי. השעה הייתה קצת אחרי תשע, והמוזיאון נפתח רק בעשר. העברתי את הזמן בטיול ברחובות שבהם טיילתי אתמול עם מרצ'ין. פרנסי טורון העמידו שלטי הסבר בפולנית ובאנגלית ליד בניינים בעלי ייחוד ארכיטקטוני. היות שהייתי בגפי, יכולתי לעצור ליד השלטים הללו ולקרוא בהם בנחת, לאט ככל שהתחשק לי. יכולתי גם להוציא מהתיק את החומר שהדפסתי מהאינטרנט, למקם את עצמי, ולמתוח קווים בין מה שקראתי בבית ומה שאני רואה עכשיו בגודל טבעי. נכנסתי לשתות שוקו חם בגלידריה אליה הלכתי אתמול עם מרצ'ין, שהייתה כבר פתוחה, אך עדיין ריקה מלקוחות. כשאני מטייל, אני מעדיף לקבל את הקלוריות שלי משתיה, לא מאוכל. סימסתי לווויצ'ך שאני בעיר, ושאם ההצעה שלו מאתמול עדיין בתוקף, שיתקשר אלי.
לקראת עשר ניגשתי אל בית העיריה העתיק, לקחתי כרטיס בחינם למוזיאון העירוני ונכנסתי פנימה. הספקתי לעבור פרוזדור אחד של אמנות נוצרית עממית, כשהגיע הטלפון מוווייצ'ך. כן, הוא עדיין רוצה להיפגש. הוא מציע שאבוא אליו למלון, נשתה קפה, וניסע יחד לזירת מרוצי המכוניות המפורסמת של טורון, כמו שהוא הציע אתמול. הוא הציע גם להקפיץ אותי אחר כך לבית של מרצ'ין וקרולינה, כדי שאקח משם את התרמיל הגדול, ולהביא אותי לתחנת האוטובוס המרכזית בזמן, כדי שאתפוס את האוטובוס. אני, קצת היססתי. בדיוק עכשיו נכנסתי עכשיו למוזיאון, וגם לא חשתי בנוח להטריח אדם זר עד כדי כך. באיזשהו מקום, גם לא רציתי להיות תלוי בו כל כך. תשמע, הוא אמר כשחש בהיסוס שלי, אני מזמין אותך, אם אתה לא רוצה אתה לא מוכרח. מטון קולו הבנתי, שהוא מפרש את ההיסוס שלי כדחייה. אמרתי לו שלא נעים לי לדבר בטלפון כאן במוזיאון, אני אצא ומיד אתקשר אליו. ככה קניתי לי כמה שניות לחשוב, בלי לחשוש שאולי אני פוגע בו. מה יותר שווה לי, להמשיך במוזיאון הזה, או לבלות עוד קצת עם וווייצ'ך? מה יותר מתאים לי, עוד קצת לבד, או עוד קצת ביחד? ברור שביחד, היה לי מספיק לבד בטיול הזה, ועוד יהיה לי. התקשרתי לוווייצ'ך ואמרתי לו, שאסע להביא את הדברים שלי מדירת מארחיי, ואבוא אליו למלון שלו, כמו אתמול. יצאתי מהמוזיאון, יצאתי מהמרכז ההיסטורי, וחיכיתי לאוטובוס שייקח אותי חזרה לגדה הדרומית של הנהר. יחד אתי בתחנה עמדה כיתת ילדי בית ספר יסודי, כנראה יצאו לטיול בעיר, עם המורה החתיכה שלהם.
שאלתי את המורה החתיכה היכן התחנה של הרחוב של מרצ'ין. תרד תרד, דחקה בי, זה כאן. מוזר, לא זיהיתי את הרחוב שבו עליתי על האוטובוס רק שעתיים קודם. כשעמדתי על המדרכה הבנתי מה קרה: התחנה נקראת על שם הרחוב הראשי בשכונה של מרצ'ין וקרולינה, אבל היא נמצאת קצת אחרי הסתעפות לרחוב צדדי שאליו פנה האוטובוס. חזרתי לרחוב הראשי והתחלתי לפסוע בו. לאט לאט שמתי לב שהבניינים נעלמים, והרחוב הופך לכביש. מכוניות מעטות עברו בו, וכמעט אף הולך רגל לא נראה על המדרכה שלארכו. כשראיתי שלט דרכים, שכתוב עליו כמה קילומטרים נסיעה יש עד לודז', הבנתי שהתברברתי. למזלי הטוב, ראיתי מרחוק הולך רגל פוסע מולי במהירות, ולמזלי הטוב עוד יותר, זה היה בחור צעיר בחליפה. כלומר, יש סיכוי שהוא דובר אנגלית ויהיה ידידותי לתייר. כשהגיע אלי, התברר שהאנגלית בפיו רצוצה למדי, אבל ידידותי הוא בהחלט היה. הראיתי לו דף עם כתובתם של מרצ'ין וקרולינה, והוא ליווה אותי חזרה כברת דרך, והראה לי את הפנייה שפספסתי. כך הלכו לי לאיבוד שלושים-ארבעים דקות יקרות. שיט, מדוע לא לקחתי מונית?
קרולינה כבר הייתה בבית. עגמומית כמו שהייתה אתמול, אבל קצת יותר מנומסת. היא הציעה לי עוד קפה, ושאלה אם אני צריך משהו. סירבתי לקפה, וביקשתי שתזמין לי מונית. שוב העתרתי שבחים על הילד המוצלח שלה, הודיתי לה על האירוח הנדיב, והזמנתי אותה להתארח אצלנו בישראל אם וכאשר. פניה קדרו פתאום. הו, לא, זה לא יקרה, קראה, יש לה פחד איום ונורא מטיסות, זו בעיה שיש לה כבר הרבה שנים, הם מטיילים רק ברכב בתוך אירופה. כן, מרצ'ין כבר אמר לי את זה. אבל, ניסיתי להתלוצץ, אפשר להגיע לישראל גם באניה. לא, מיחתה קרולינה, זה ייקח יותר מדי זמן. טוב, סיכמתי את שיחת הנימוסין העגמומית, אם משהו ישתנה, ההזמנה בתוקף. בכל מקרה, קראה פתאום, אני חושבת שיום אחד זה לא מספיק בשביל לראות את טורון. אולי עוד אחזור פעם למקצה שיפורים, אמרתי, מתאמץ לשמר טון מחוייך וקליל. ווי, איזה קוטרית.
המונית כבר חכתה לי בחוץ, ולקחה אותי למלון של ווויצ'ך. זמן לנסיעה למסלול המירוצים של טורון כבר לא היה, אז רק ישבתי אצלו במשרד המהודר, וניהלנו שיחה על כוס קפה. כלומר, אני שתיתי קפה. לוויצ'ך הביאה המלצרית מין משקה בלתי מזוהה, שהיו לו שכבות בגוני לבן וכתום. לא היה לי נעים לשאול אותו מה זה. אני עצמי שונא ששואלים אותי שאלות על מה שאני שותה ומה שאני אוכל. דיברנו על טורון, ודיברנו על קאוצ'סרפינג, על קריירה ועל משפחה ועל אבהות, על היחסים בין העמים באירופה ועל היחסים בין קתולים ויהודים. ווויצ'ק אמר, שהוא לא מבין מה בכלל העניין. אשתו היא בודהיסטית, וזה לא מפריע להם בכלל. שמתי לב שוווייצ'ך מדבר על עצמו לפעמים בגוף שלישי. לדוגמא: "אמרתי לעצמי, ווויטק, עד מתי תמשיך לנהל מלונות, מתי תעשה משהו בשביל הנשמה". רגע, ווויטק זה בכלל הבן שלו, לא? לא, ווויטק זה שם חיבה של ווויצ'ך. הוא ובנו קרויים בעצם באותו שם, על שם אותו הקדוש, שהאיטלקים קוראים לו אדלברט. אה.
כך קלחה לה השיחה. לא אוכל לומר שקלחה בנעימים, כי אני הייתי עסוק מאד כל הזמן בשמירה על מוצא פי. נזהרתי לא לומר שום דבר שיסגיר את הרגשות שעלו לי לנוכח חוסר המודעות של הגבר האלגנטי הזה להיסטוריה של עמו ושל עמי, וגם לא את הקנאה שחשתי לנוכח ההצלחות שלו בתחום הקריירה והמשפחה. אבל, הקומוניקטיביות של ווויצ'ך בהחלט נעמה לי יותר מהמופנמות האיכרית של מרצ'ין, וודאי יותר מהנברוטיות של קרולינה. חשתי, שקל לי יותר לפענח אותו ולהתנהל מולו. כעבור חצי שעה התחלתי לרמוז לו שיש לי אוטובוס לתפוס, ולכן, לצערי, לא נוכל להמשיך את השיחה המעניינת בנושא הזה וההוא. כעבור עוד רבע שעה כבר קמנו, והוא קיים את הבטחתו והסיע אותי במכוניתו לתחנת האוטובוסים המרכזית של טורון. באמת חמש דקות, כמו שהוא אמר.
ומי עמד שם על שפת המדרכה וחיכה? נכון, מרצ'ין. חשבתי שהוא סתם אמר שיבוא להיפרד ממני בתחנה המרכזית אם עבודתו תאפשר לו זאת. אבל הוא התכוון לזה ברצינות. עמד שם על המדרכה וחיכה, ולא נראה כאילו השמש מטרידה אותו. או כאילו משהו בכלל מטריד אותו.
זה היה מחזה מיוחד במינו, לראות את שני הגברים הללו, השונים כל כך זה מזה, מתוודעים זה לזה ככה ברחוב, בשעת צהריים סואנת, על המדרכה שבכניסה לתחנה המרכזית. הם לא נפגשו אף פעם לפני כן, ואיש מהם לא נתקל בפרופיל של השני באתר קאוצ'סרפינג. הם החלו לדבר ביניהם בפולנית, ווויצ'ך שואל ומרצין עונה. הצעתי להם לפתוח באתר קאוצ'סרפינג מדור לקאוצ'סרפרים מבוגרים, מה יש. אחר כך ווויצ'ך התנצל על שהוא חייב לחזור מיד לעבודה, ואני נשארתי עם מרצ'ין.
מרצ'ין כבר בירר לי מאיזה רציף יוצא האוטובוס לוורשה, וזה היה שיחוק רציני, כי השילוט במקום היה ממש גרוע, והאוטובוס כבר חימם מנועים וקלט נוסעים. שוב הודיתי למרצ'ין על האירוח היוצא מהכלל, אמרתי לו שאף מארח אף פעם לא עשה בשבילי כל כך הרבה. "איי ת'ינק איט שוד בי נורם", המהם מרצ'ין. קיוויתי שהמחמאה נעמה לו, חשבתי הרבה לפני שבחרתי דווקא בה. נפרדנו בלחיצת יד. טיפסתי לקומה השניה של האוטובוס, שקעתי מושב הרך וכיווננתי את גב המושב. אכן, אתר האינטרנט של פולסקיבוס דוט קום לא הגזים כשכתב, שחוויית הנסיעה באוטובוסים שלהם דומה לחוויית טיסה. מבחינת האיבזור, זאת אומרת.
כמו שכבר כתבתי, בפולין תמיד היה קל למצוא מארחים. אני רק מודיע באתר קאוצ'סרפינג שאני בא לבקר ומבקש להתארח, ותוך ימים ספורים מתחילות ההזמנות להגיע. ואמנם, ההזמנה של מרצ'ין לא איחרה להגיע. הפרופיל שלו נראה מצויין: דירתו סמוכה לתחנת הרכבת, הוא עובד כמבקר ספרי חשבונות, אבל כשאין לו יותר מדי עבודה, הוא עשוי לקחת את אורחיו לסיור בעיר. הוא באמצע שנות הארבעים שלו. יש לו אישה וילד. הקאוצ'סרפר האחרון שהתארח אצלם, הילד פשוט התאהב בו. לילד קוראים אולף, שזה לא בדיוק שם פולני אפייני, ומצביע על פלצנות מסוימת. מן ההמלצות שהיו בפרופיל של מרצ'ין למדתי, שהנסיעה האחרונה שלו הייתה לעומאן. זה העלה אצלי חששות. אבל הרגעתי את עצמי בהתרשמות, שהאנשים שאירחו אותו בעומאן היו כולם בעלי שמות פולניים. כלומר, אין לו איזו היקסמות מיוחדת מערבים, היקסמות שעליה הוא עלול להתעקש להרצות לי בזמן שהותי אצלו. גם התמונה שפרסם בפרופיל העלתה לי חששות. האיש נראה בדיוק כפי שהייתם מדמיינים לעצמכם מוז'יק מזרח אירופי: גדול גוף, ראש בולבוסי גזוז שיער, עיניים מצומצמות לכדי חריצים. אבל אני, כמובן, בן אדם נאור, ולא אלך שולל אחר מראה חיצוני. קיבלתי את הזמנתו של מרצ'ין בשמחה.
אבל לא הסרתי את הבקשה מהאתר. רציתי שיהיה לי גיבוי, למקרה שמרצ'ין יבטל. ובאמת, עוד באותו שבוע הגיעה ההזמנה של ווויצ'ך. הפרופיל שלו קצת פחות מרשים. הוא פתח אותו רק לאחרונה, אין לו המלצות. הוא גם לא כתב הרבה על עצמו. הוא מתגורר עם משפחתו באחד מפרברי השינה של טורון, המרוחקים יותר מהמרכז ההיסטורי. הוא בתחילת שנות הארבעים שלו. התמונה שלו הציגה גבר נאה, חייכן, לבוש בהידור עירוני קל. כתבתי לו שכבר יש לי מארח, אבל אשמח לשמור אותו בתור גיבוי, ובכל מקרה אשמח להיפגש איתו לקפה או למשקה. זה הנוסח הקבוע שיש לי בשביל קאוצ'סרפרים שאני רוצה בתור גיבוי. ווויצ'ך ענה שהוא ישמח מאד, ושהוא מזמין אותי לארוחת צהריים במלון שהוא מנהל בטורון. גיגלתי את שם המלון שלו, וראיתי שזה מלון ארבעה כוכבים, עם הצעות מיוחדות לכנסים ולאנשי עסקים. אוה מאמא, זו פעם ראשונה שאני נתקל במצליחן של ממש באתר קאוצ'סרפינג. רוב הקאוצ'סרפרים באיזור הגיל שלי הם טיפוסים כמוני, אאוטסיידריים. אולי הוא בכלל מתחזה? די, נו, אני והחרדות שלי. הודיתי לוויצ'ך על ההזמנה, והבטחתי להישאר בקשר.
יום לפני שיצאתי מוורשה לטורון, סימסתי למרצ'ין ולוויצ'ך תזכורת לקיומי, ופירטתי באיזו שעה אגיע לטורון. מרצ'ין כתב לי, שאם זה יסתדר לו מבחינת העבודה, הוא יבוא לאסוף אותי מתחנת הרכבת. חשבתי שהוא סתם אומר מטוב לב, איך זה אפשר לצאת סתם ככה באמצע יום עבודה. התכוננתי להשאיר את התרמיל בתאי האיחסון בתחנה המרכזית, ולצאת לטייל, עד שמרצ'ין באמת יתפנה לפגוש אותי. אבל, כשירדתי מהרכבת בתחנה המרכזית של טורון בצהרי יום בהיר ויפהפה, מרצ'ין עמד שם וחיכה. זיהיתי אותו לפי התמונה באתר. הוא הוביל אותי למכוניתו הנאה והחדשה, ונסענו חמש דקות לדירתו הנאה והחדשה, שם פגשנו את אשתו קרולינה, שהייתה גם היא נאה מאד, וכפי שהתברר לי בהמשך, גם חדשה. היא ישבה לשולחן פינת האוכל, הקלידה במרץ למחשב הנייד שלה, ולא נראתה שמחה מדי לראות אותי, או את מרצ'ין. אולי היא לא כל כך מתלהבת מהתחביב הזה של בעלה, ומזה שהוא מביא זרים הביתה. על השי הקטן שהנחתי בידה, מין חמסה עשויה עץ שאהובה קנתה בנחלת בנימין, הודתה לי בריפיון. אבל אל דאגה, אני אמצא דרך לליבה, באמצעות הילד. אני משופשף בזה.
מרצ'ין הראה לי את הדרך לחדר המשחקים של אולף, שם יש ספה מתקפלת לשימוש האורחים. השארתי שם את התרמיל שלי, ויצאתי לשתות את כוס הקפה שהוצעה לי, בזמן שבעלי הבית התארגנו ליציאה. מרצ'ין בישר לי שהוא חופשי לבלות אתי את כל שעות הצהריים עד חמש, שאז הם לוקחים את בנם לרופא השיניים. איזה שיחוק, חשבתי לעצמי, גם תהיה לי חברה והדרכה בשעות הצהריים, וגם אוכל לקיים את הבטחתי לוויצ'ך ולהיפגש איתו אחר הצהריים. מרצ'ין הפקיד בידיי צרור מפתחות לבית ולאינטרקום, מחווה שלא הרבה מארחים עושים, במיוחד לא מארחים שגרים בדירות נאות וחדשות. עכשיו קרולינה נהגה במכונית. חצינו את הגשר על הוויסלה מדרום לצפון, וקרולינה עצרה לנו ליד שער בחומת העיר הימי בייניימית. ירדנו, והתחלנו לטייל במרכז ההיסטורי.
ניסיתי לפתוח עם מרצ'ין בשיחה. שאלתי אותו על העבודה שלו, ועל העבודה של קרולינה, נושאים לא יותר מדי אישיים. את עבודתו שלו תיאר בתימצות רב, ועל קרולינה אמר שהיא כבר לא עובדת מזה זמן, מאז שאיבדה את משרתה במחלקת הרכש של אחת הרשויות המקומיות. אהה, חשבתי לעצמי, אולי בגלל זה היא כזאת עגמומית, ולא בגלל האורח שנחת עליה. אחר כך שאלתי את מרצ'ין אם הוא נולד וגדל בטורון. הוא אמר שלא, הוא נולד באחד מכפרי הסביבה, אבל כבר בתור נער הוא למד בבית ספר בטורון, ובעצם רוב חייו התרחשו כאן בעיר. אהה, חשבתי לעצמי, לא סתם הוא נראה לי כזה מוז'יק כפרי. אבל בהמשך הסתבר שטעיתי: אמא שלו הייתה המורה של הכפר עד לפרישתה. זה לא שילדותו עברה עליו בגידול תפוחי אדמה ורעיית חזירים.
השעה הייתה שתיים בצהריים, אבל הרחובות לא היו לגמרי ריקים, והחנויות לא היו סגורות. מרצ'ין הוביל אותי מתחנה לתחנה במרכז ההיסטורי, ובכל תחנה סיפק לי הסבר קצר על המקום ועל מקומו במרקם החיים של טורון. ביקשתי שניכנס ללשכת התיירות המקומית כדי שאצטייד בעלונים לתיירים, והוא הוביל אותי לשם. ביקשתי לעלות לראש מגדל העיר העתיקה, והוא עלה אתי. הוא הסכים שאשלם גם על הכרטיס שלו, שממילא לא עלה הרבה. אחר כך הצעתי שנעצור לנוח ונאכל גלידה איפה שהוא, והוא הלך איתי למקום, שלדעתו מגיש את הגלידה הכי טובה בעיר. בקיצור, הוא היה המארח והמדריך המושלם. אז מדוע הרגשתי קצת לא נח איתו? לקח לי זמן לעלות על זה: הוא לא שאל אותי שום דבר עליי, וגם על עצמו לא הרחיב, מעבר לתשובות תמציתיות לשאלות ששאלתי אותו, שכמובן, לא היו אישיות במיוחד. הכי רחוק הגיע כשסיפר לי שגם לו יש ילדה מנישואין קודמים, שגרה עם אימה באחת העיירות הסמוכות. גם כשדיבר, על טורון או על עצמו, קולו היה חדגוני ונטול התלהבות. שוב ושוב הזכרתי לעצמי, שזה לא בהכרח קשור אלי, שזה לא בהכרח אומר שהוא לא מתלהב ממני. על יד על יד שקענו בשתיקה, אותה הפרתי מדי פעם בקריאות התפעלות מהנוף, מהעיר, וממזג האוויר המצויין. זה שהוא כזה שתקן, חשבתי, זה לא פוטר אותי כאורחו מהחובה לנהל שיחה קלילה ומשעשעת. ובכל מקרה, זו מיומנות חשובה שאני צריך לתרגל.
לקראת ארבע אחר הצהריים מיצינו את כל האטרקציות של המרכז ההיסטורי, ופנינו מערבה לתוך פארק נפלא. כלומר, במונחים פולניים, זהו פארק שכונתי רגיל, שמיועד לרווחת התושבים ולא למשיכת תיירים, אבל לעיניים ישראליות, שבשבילן כל חתימת דשא מאובקת היא סיבה למסיבה, הפארק הזה היה פשוט נפלא. אחרי צעידה של כעשרים דקות, הגענו לאיזור המגלשות והקרוסלות, שבו קבעו מרצ'ין וקרולינה להיפגש, אחרי שהיא תאסוף את אולף מבית המטפלת. קרולינה ואולף הגיעו אחרי כמה דקות, היא לבושה באלגנטיות והוא עטוף בבגדים חמים עד צוואר. מרצ'ין אמר לי שאם אני רוצה, אני יכול לחזור למרכז ההיסטורי ברגל או בחשמלית, להמשיך בטיול או ללכת לפגוש את החבר ההוא שלי, אבל אם אני מעדיף, הם יוכלו להקפיץ אותי לשם בדרכם לרופא השיניים. אני דווקא שמחתי להישאר איתם בפסטורליה הירוקה הלחה הזו, ולהציץ לאינטימיות המשפחתית שלהם גם מחוץ לבית. ישבתי על הספסל ליד גן השעשועים, רופפתי את שרוכי הנעליים כדי לתת מנוחה לרגליי, ושיחקתי במצלמה ובטלפון שלי.
כשהלכנו מן הפארק אל המכונית, התחלתי לשמוע טונים מעט צורמים בין הילד והוריו. האטתי את צעדיי, כדי להרחיק את עצמי מהצריחות ומדברי הכיבושין. עד שהגענו למכונית, יושבו ההדורים. מרצ'ין שאל מתי נראה לי שאסיים את פגישתי עם החבר ההוא שלי, ואמרתי שאני מניח שבשבע. שאלתי כיצד לדעתו אוכל להגיע לדירתם בתחבורה הציבורית. מרצ'ין אמר שאין צורך, הוא יחכה לי בעיר בשבע, ונחזור ביחד. קבענו להיפגש בשבע ליד פסל קופרניקוס, בחזית בית העיריה העתיק.
התחלתי לפסוע מהמרכז ההיסטורי צפונה, בכיוון המלון של וויצ'ך. לפי המפה שבידי, המרחק לא היה רב, אבל הדרך לא הייתה מעניינת, אני כבר הייתי עייף, ובעיקר, חששתי שלא יישאר לי די זמן לבלות עם וויצ'ך והוא ירגיש מרומה. פתאום נזכרתי, שקראתי איפה שהוא באינטרנט שהמוניות בטורון זולות. נכנסתי למונית שחנתה לצד הכביש, והיא הביאה אותי למלון בחמש דקות. המלון לא נראה מרשים במיוחד מבחוץ, אבל מבפנים הוא היה מהודר למדי. בדלפק הקבלה ישבו בחור ובחורה בלבוש שרד. ניגשתי אליהם בג'ינס ובטריקו המהוהים שלי, עם התרמיל הקטן על הגב, ואמרתי שבאתי לפגישה עם מר לופצ'ינסקי, הוא ממתין לי. הבחורה הציעה לי בחביבות לשבת ולחכות, בזמן שהיא מאתרת את הבוס שלה. זו הייתה המלה שהיא השתמשה בה, הבוס שלה. הרגיש לי מוזר. כעבור מספר דקות הופיע ווייצ'ק, אף הוא בבגדי שרד, והוא מחייך חיוך גדול, שנראה לי אמיתי, לא מקצועי. הוא הזמין אותי לעלות איתו לקומת המסעדה. הילדים שלו כבר שם, אמר, ואשתו עוד מעט תגיע. אוה מאמא, ואני חשבתי שזה יהיה רק אני והוא, באיזה דוכן של כריכים וקפה.
הילדים כבר ישבו ליד השולחן בקומת המסעדה. לושה בת השש הייתה מלאכית בלונדינית יפהפיה ומתוקה, ישר מכרטיס ברכה לחג המולד. ווויטק בן העשר היה ילד רציני עם משקפיים עבות מסגרת, גם כן בלונדיני. התיישבתי ליד ווויטק ופצחתי בסדרת המשפטים הבסיסיים שאני יודע בפולנית. שמי כך וכך, באתי מישראל, נעים לי מאד. הילדים התלהבו, ולושה גם ענתה לי בפולנית. אבא שלה אמר לה משהו בפולנית, כנראה הסביר לה שאיני באמת דובר את השפה. ווויטק ידע די אנגלית כדי לתקשר אתי, וענה ברצינות לשאלות שלי על בית הספר, על המקצועות הנלמדים בו, ועל עיסוקיו בשעות שאחרי הלימודים. חשתי שמצאתי חן בעיניו, ושאבי המשפחה מאד מרוצה מזה. בינתיים הגיעה גם האם, אשה יפת תואר, ובשונה מקרולינה, חייכנית ועליזה. הענקתי גם לה חמסה מעץ מנחלת בנימין, והיא הודתה לי בחיוך מלכותי.
טבח המלון הביא במיוחד בשבילנו את המנות שהזמנו, מנות פולניות אפייניות שווייצ'ך המליץ עליהן, ושמתאימות לארוחה קלה של שעת אחר הצהריים. נשנשנו ושתינו ופטפטנו וצחקנו. ווייצ'ך סיפר לי איך טיפס מתפקיד זוטר בענף המלונאות בעירו שצ'צ'ין לתפקיד מנהל מלון בטורון, דרך תקופה יפה של עבודה במלון באיטליה, ששם פגש את מי שתהיה אשתו, גם היא משצ'צ'ין. עכשיו הבנתי מדוע מצליחן מעונב כמוהו נכנס לסצנת הקאוצ'סרפינג: הוא מתכנן לעזוב את עבודתו בעוד שנה, ולצאת עם כל המשפחה לטיול סביב העולם. הוא היה רוצה להשתמש בקאוצ'סרפינג ככל שניתן. לפיכך, הוא צריך המלצות בפרופיל שלו, ולכן הוא שמח על כל הזדמנות לארח אנשים אצלו בטורון. הוא גם פתח דף בפייסבוק לכבוד הטיול הגדול, ווויטק הצעיר מתחזק את הדף הזה, הם לומדים בבית ספר להשתמש ברשתות החברתיות בצורה מושכלת.
מכל אורח שמגיע אליהם הם מבקשים לשנן משפט פשוט בפולנית: "נא יידנו נושקה, נא דרוגוי נושקה", כלומר, על רגל אחת ועל רגל שניה, ולומר אותו למצלמה כשהוא מחזיק כוס יין גבוהה. את הסרטון הם מעלים לדף הפייסבוק. האב הגאה הוציא את הסמארטפון שלו, וצילם אותי מדקלם את המשפט החדש שלמדתי, ואחריו את יתר המשפטים שאני יודע בפולנית. הילדים נקרעו מצחוק. כמה שבועות אחרי שובי ארצה קיבלתי לפייסבוק לינק לסרטון באתר, והוא באמת קורע. לצערי, הקישור לסרטון הוא באיזו טכנולוגיית אדובי פלאש שאני לא מכיר, לכן איני יכול להעתיק אותו לכאן. חבל, כי הוא מתמצת לפחות מדקה את השעה ומשהו המענגות שביליתי עם הלופצ'ינסקים.
היה איזה רגע שווויטק הצעיר עזב את השולחן, ואז אמר לי וווייצ'ך, שהוא כל כך שמח לראות את בנו מדבר עם מישהו אנגלית, כי בימים אחרים הוא אינו מתלהב לתרגל את השפה שהוא לומד בבית ספר, ושיזדקק לה מאד בטיול הגדול, ובחיים בכלל. היה רגע אחר, שהאב הגאה נזכר שלמחרת הוא צריך לנסוע למסלול מרוצי המכוניות של טורון כדי למסור שם איזו תעודה. הוא הציע שאבוא מחר בבוקר לפגוש אותו שוב, וביחד ניסע לראות את מסלול המרוצים הייחודי. קצת חששתי שאולי זה לא יסתדר עם התכניות של מרצ'ין בקשר אלי, אז סיכמנו שנדבר בבוקר, לקראת עשר. אבל חשבתי לעצמי, שהוא כנראה באמת מחבב אותי. כי את המינימום שהוא היה צריך לעשות כדי לזכות בהמלצה ממני, הוא הרי כבר עשה. וגם, פגישה אתי מחר בבוקר לא תקדם את השליטה של הבן שלו באנגלית. אז זה גם לא זה. אני יודע שיש משהו קצת עקום בצורך המתמיד שלי לאושש לעצמי שבאמת מחבבים אותי, ולא מבקשים את קרבתי רק כי רוצים ממני משהו. אני לא דורש אישושים כאלה באופן אקטיבי, אבל כשהם מגיעים מעצמם, אני מבחין בהם ומוקיר אותם.
בסביבות עשרים לשבע התחלתי לטפטף לוויצ'ך שאני צריך לזוז, כי קבעתי עם המארח שלי בשבע ליד הפסל של קופרניקוס. וויצ'ך הבטיח לי שזה בסך הכל חמש דקות במכונית, אבל בכל זאת הקים את האשה והילדים מהשולחן, והתחלנו לזוז לכיוון המכונית המשפחתית. בדרך, וויצ'ך עוד הספיק לתפוס את אחד העובדים שלו, שיעשה לנו תמונה קבוצתית.
הצעתי שאשב מאחורה, עם הילדים, ואשאיר לאם המשפחה את מקומה ליד הנהג, אבל הם התעקשו שאני אשב מקדימה. הנסיעה לפאתי המרכז ההיסטורי באמת הייתה קצרה, כמו שוויצ'ך הבטיח. יצאתי מהרכב, וויצ'ך יצא כדי להוציא לי את התרמיל הקטן שלי מתא המטען, וגם לושה הקטנה התעקשה לצאת החוצה להגיד לי שלום אחרון. המרכז ההיסטורי היה מואר בנורות מעוצבות, תפאורה מתאימה לפרידה כה נרגשת. חזרנו והבטחנו זה לזה לשמור על קשר, לשלוח זה לזה את התמונות, להציע זה לזה חברות בפייסבוק, כל הדברים שמבטיחים כשנפרדים. ווייצ'ך הזכיר לי בקשר למחר, והבטחתי להתקשר אליו כמו שסיכמנו. כבר היה קריר בחוץ. הם נכנסו למכונית ונסעו, אני התחלתי לפסוע ברחוב המואר והכמעט ריק לכיוון הפסל של קופרניקוס. כשהגעתי, מרצ'ין כבר עמד שם וחיכה.
זיכרון בפועל 