06.10.2006
שעת בין ערביים, והיא מטיילת בשבילי הקיבוץ, שבילי אספלט ישנים, שהחול כיסה בזמן הגשם האחרון. החול מכסה פה כל דבר. מכסה את הדשא העלוב ששתלו פה החברים, מכסה את צעצועי העץ שהשאירו הילדים בחצר שלפני בית הילדים. היא דוחפת לפניה את העגלה, נזהרת לנווט בין תלוליות החול, שלא תתקלקל העגלה מהחול, שלא יכעסו המטפלות. היא מרוצה מאד מהמטפלות, אירנה ורות. כל כך טובות. כל כך מסורות. כל כך אוהבות את הילד. והילד, תינוק חייכן, תכול עיניים כמו אביו, שיערו חום-אדמדם, נבון. בן ראשון אחרי שתי בנות. לעולם אין היא מתעייפת לספר, איך בבית היולדות אמרו לה שיש לה תאומים, כה גדולה הייתה בטנה, אבל מנהל המחלקה פסק: ילד אחד יהיה פה. איך כולם השתאו: תינוק כל כך גדול לאם כל כך קטנה.
אשה קטנת קומה ורזה מאד, פניה צחות ונאות, שיערה שחור ועיניה חומות. אפשר היה לומר עליה שהיא אשה יפה, אלמלא הייתה הבעת אומללות אינסופית נסוכה על פניה רוב הזמן. מבט כבוש באדמה, שתיקות שבין רטינה לתלונה. רק למראה ילדיה הייתה מחייכת, רק בהביטה בהם נראתה לרגעים מאושרת. בחדר האוכל ממעטים לגשת אליה. באזני אורחים לוחשים אזהרה: היא הייתה שם, במלחמה. הגרמנים הרגו לה את כולם.
אבל לבעלה ניגשים ועוד איך: המורה השכיר שבא מהקיבוץ של השומר הצעיר התחבב עד מהרה על הכל. ילדי הקבוצה שחינך אהבו אותו, הוריהם העריכו אותו, והפעילויות החברתיות שהנהיג לאלה ולאלה הפכו אותו לדמות מוכרת ולאדם מרכזי בקיבוץ. מרכזי ככל שמורה יכול להיות, בחברה ששמה בראש מעייניה את החקלאות והביטחון. בנותיו הקטנות והיפות מעריצות אותו, מעדיפות אותו בבירור על פני אימן. חותם המלחמה לא נטבע בו באותה מידה שנטבע באשתו: נשארו לו הורים, אח ואחות. כשנסעו להתארח אצל בני משפחתו, היה יושב איתם ומפליג בשיחה, שהייתה גולשת במהירות לשפה הרומנית, כדי שגם ההורים יבינו. היא לא הבינה אף מילה רומנית, אבל לא עשתה מזה עניין. היא ישבה שם בפנים עגומות, משגיחה שילדיה יאכלו יפה.
ודווקא היה לה כישרון לשפות. נוסף על הפולנית והיידיש שדיברו בבית, היא אספה בזמן המלחמה כמה מלים ברוסית, כמה מלים בגרמנית, כמה מלים באנגלית. אביה היה שם מורה לעברית, והיא דיברה עברית טובה מאד, ללא מבטא. המחברות שמילאה בזמן לימודיה בסמינר הקיבוצים מלאות עברית נמלצת ומלאת פאתוס. השפה הטובה שבפיה הועילה לה בעומדה מול תלמידיה באשקלון, בני עולים ממזרח אירופה ומארצות ערב, שמדינת ישראל שלחה לגור בבתים הנטושים של ערביי מג'דל ובשיכונים המכוערים שנבנו מסביב. ובחורף, חול הים היה מכסה את הכל.
היא מגלגלת את העגלה חזרה לבית הילדים, מחזירה את בנה לשנת הלילה.
זיכרון בפועל 