מזה תקופה שאני מנוי על ההסכת "הארץ על הדרך", שפרקיו הם כתבות מעיתון "הארץ" מוקראות בפי קרייני הספרייה לעוורים ולקויי ראייה. לרוב, אלו כתבות מגזין, שאינן מאבדות מתוקפן בפרק הזמן שעובר מרגע שהתפרסמו ועד שאני מאזין להן. הפרקים קצרים, יחסית, מתאימים לסגור לי חלון בסוף הנסיעה הביתה בסוף יום העבודה. כך הגעתי להאזין לכתבה, שהתפרסמה לרגל פרסום ספר חדש של הסופרת יהודית רותם, וכללה ריאיון איתה. התרשמתי מאד מסיפור חייה של הסופרת, מגודש היכולות והכשרונות שאפשרו לה לצאת מחיי העבדות שנולדה אליהם, לבנות לעצמה חיים חדשים חופשיים יותר, ועדיין לשמר את קשרי המשפחה עם הבן והנכדים שנשארו חרדיים. סיפור חיים שהתחיל כמו זה של אסתי ויינשטיין, אבל לקח תפנית חיובית. כבר שמעתי על הסופרת קודם לכן, ידעתי משהו על סיפור חייה, ועלה בדעתי שבעצם, מעולם לא קראתי ספר שלה. זכרתי שראיתי את שמה על כריכת אחד הספרים בספריית היד השניה במקום העבודה שלי, ממנה שאלתי לפני חודש את "צייד בודד הוא הלב" של קארסון מק'קאלרס. ואכן, מצאתי שם את "אהבתי כל כך", ולקחתי אותו הביתה. פתחתי אותו בבית, וקראתי בעמוד הראשון, שהוא היה שייך לעובדת שלא חיבבתי, ופרשה בינתיים.
סיפורן של גבי ונעמי משיק בהרבה נקודות לסיפור חייה של הסופרת, כפי שמסרה אותו בריאיונות רבים, גם בזה שהאזנתי לו. הספר בנוי כשני סיפורי חיים, האחד עוטף את השני. נעמי, אשה שהתגרשה מבעל חרדי, בניה החרדים ניתקו איתה קשר, מנהלת רומן עם גבר נשוי. היא באה לברלין לבקר את דודתה גבי, אשה שיצאה מבית חרדי בהונגריה, התגרשה משני בעלים והתאלמנה מאחד, ילדה בן בישראל ונאלצה למסור אותו לאביו, וכעת מספרת את סיפור חייה לאחייניתה, שבאה לבקר אצלה בבית אבות יהודי בברלין. היא חולת סרטן שנתנו לה שבועות ספורים לחיות, ובכל זאת, היא מלאת מרץ ואופטימיות. כל פרק נפתח במונולוג קצר של נעמי באות גדולה, שמספר היכן הן נמצאות באותו שלב ומהן תחושותיה של נעמי, ונמשך במונולוג ארוך של גבי, באות קטנה. באמצע הספר, מצטרפת אליהן שירה, בתה של נעמי. אצל הקורא נבנה מתח, מתי יפרוץ סיפור חייה של שירה וישנה את התמונה. הוא לא פורץ. במקומו, הספר נחתם באפילוג, שהוא מכתב שכתב בנה של גבי לנעמי דודתו לאחר מות אמו, ובו הוא מגולל את גרסתו לאירועים, או יותר נכון, פרשנותו לאירועים.
הרבה אירועים, יש לומר, וכולם בעצימות גבוהה: בריחה מהבית, מוסד לחולי נפש, הריונות לא מתוכננים, לידות קשות, הפלות, אהבות, בגידות, פרידות, תינוקות מתים, ילדים נטושים, בית סהר, מחלה סופנית, והדובדבן שבקצפת – השואה. התלבטתי אם להשתמש במלת התואר "סנסציוני", אבל סנסציה היא משהו שמתרגשים ממנו, ומי עוד מתרגש מסיפורים כאלה בימינו. גודש האירועים ועצימותם מזכיר מאד את אלה בספרה של אסתי ויינשטיין, אף שכאן מדובר בפרוזה בדיונית ולא באוטוביוגרפיה. גם סגנון הכתיבה דומה: האירועים בלולים בתיאורים מפורטים של ריהוט, ביגוד (הקריירה של גבי היא בתחום האופנה), מזון, אתרי תיירות מהזן המכונה "אירופה הקלאסית". קראתי באיזשהו מקום, שזה המרד השקט של האשה המדוכאת, שחייה תחומים בין המטבח והמיטה. בכל זאת הרשיתי לעצמי לדלג על הפסקאות האלו. יש גם ניים דרופינג של שמות בתי עסק בבודפשט, חיפה, תל אביב וברלין – התחנות העיקריות בחייה של גבי. גם בפסקאות האלו דילגתי, מהשם הראשון אל האחרון. עצמת הרגשות הנמסרים בשני הסיפורים הזכירו לי כמה נשים שפגשתי בחיי. רובן סבלו מעודף משקל, שרימז על כך שלא רק באהבה הן הולכות על הכל. הסופרת העניקה לשתי הדמויות שלה גזרה דקיקה: גבי מוסרת את הפרט הזה על עצמה פעמים רבות, וגם אומרת את זה על נעמי ועל שירה. נו, טוב, יש אנשים עם חילוף חומרים מוצלח יותר משל אחרים. אם לשפוט לפי תמונות הסופרת שאפשר למצוא ברשת, גם היא נמנית עימם. לא מצאתי בשום מקום קרדיט על עריכת הספר, אולי לא עבר עריכה. מן הסתם גם בכך יש סיפור מעניין, אולי אפילו סנסציוני. אולי צריך לחכות בשביל זה לאפילוג שיכתוב בן משפחה של הסופרת לסיפור חייה. או לכתבה ב"הארץ".
אפילוג שכתב בנה של הגיבורה לאחר מותה ראיתי כבר בספרה האחרון של מאיה ערד "שנים טובות". יש עוד קווי דמיון בין גיבורות שני הספרים: נשים יפות ללא גב משפחתי, זו ממוצא הונגרי וזו ממוצא רומני, נשים חרוצות ועמלניות, רומנטיות ללא גבול, מתאהבות בגברים שרמנטיים ונכלוליים, נופלות איתם וקמות. אבל, בעוד ערד מלגלגת על הגיבורה שלה, לפעמים באכזריות, רותם מזדהה עם הגיבורות שלה לגמרי, אפילו מציגה אותן כדמויות שיש מה ללמוד מהן. אודה, שמן הכתיבה של ערד נהניתי יותר. עדיין, יותר מסקרן אותי לפגוש את רותם.
מצאתי עניין מסויים בתיאורים של חיי הבורגנות המתהווה בחיפה ובעיקר בתל אביב באמצע המאה הקודמת. כתבתי כאן על הדודים שלי, שעלו מרומניה אחרי מלחמת העצמאות, ובנו לעצמם חיים כבעלי עסקים קטנים, או כבעלי מקצועות צווארון לבן. הדודים מתל אביב, הדודה אטי, בן הדוד ארתור. כילדיהם של הורינו הציוניים-חלוציים, התנשאנו עליהם. אפילו קצת נגעלנו מגינוניהם האירופיים, מהדרמות הקטנות של חייהם. היום, אני יודע להעריך את העשייה שלהם, את התרומה שלהם לחברה, את טוב הלב והנדיבות שהפגינו כלפינו.
אהבתי כל כך – יהודית רותם, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2000, 351 עמ' במהדורה המודפסת.
בכפר הבדיוני וותרבי, ליד העיירה הבדיונית קסטרברידג', באזורי הכפר של ווסקס, חיים הרועה והמשגיח גבריאל אוק, האיכר בולדווד, והסמל פרנסיס טרוי. שלושתם מתחרים על ליבה של בת שבע אוורדין, אשה בעלת אמצעים שירשה זכות חכירה במשק חקלאי ומנהלת אותו בעצמה. סוף טוב הכל טוב, זה הבחור הטוב שזוכה בה, לא הבחור הרע שהיא חשבה שהיא אוהבת.
איני זוכר כיצד התגלגל הספר לביתנו, אולי אבא של אהובה מצא אותו זרוק היכן שהוא. היות שהגיע לביתנו, נזכרתי שהייתה לי פעם ידידה שמאד אהבה אותו, והחלטתי לבדוק במה מדובר. זמן רב לקח לי לסיים אותו. אמנם פרקיו קצרים, אבל הם מייגעים. הם מלאים בתיאורים מתפייטים של הטבע והדמויות, גדושים בציטוטים של ספרות קלאסית ותרבות עממית, שאולי משכילים בני דורו של הארדי הכירו, משובצים הרהורים על טבע האדם ועל טבען של נשים. אלה האחרונים סקסיסטיים למדי, כמובן. כמה מהפרקים, שכנראה אמורים לשמש הפוגות במתח, מכילים משפטים שניכר כי מטרתם לבדח, אולי בידחו את בני זמנו של הארדי. אני, בלי הערות השוליים של המתרגם אמציה פורת, לא הייתי מבין מה רוצים ממני. אני מניח שהעברית הכבדה והמיושנת של התרגום משקפת אנגלית כבדה וארכאית. אני מאמין שהעברית המשובשת ששם בפי כמה מדמויות המשנה הכפריות משקפת את שפת העניים באנגליה: הרי בעברית אין דבר כזה, שפה שמאפיינת מעמד כלכלי. אם אפגוש פעם מומחה לספרות ויקטוריאנית, אוכל לשאול אותה על כך. אם אכן כך, אני מעריך את העבודה שהשקיע המתרגם בשיקוף שפתו של הסופר.
קריאת הרומאן הזה הייתה הזדמנות ללמוד מיהו תומאס הארדי ואיך הוא כותב. היא הייתה הזדמנות למבט חדש על "כימים אחדים" של מאיר שלו, שאף הוא עוסק בשלושה גברים שמתחרים על ליבה של אשה יפה. אבל, זו לא הייתה קריאה מהנה. לא נטשתי את הרומאן באמצע, אבל ספק אם אקרא רומאנים נוספים של הארדי.
הרחק מהמון מתהולל – תומאס הארדי, תירגום: אמציה פורת. הוצאת עם עובד, 1987, 406 עמ' במהדורה המודפסת.
ספר הביכורים של מאיה ערד, "מקום אחר ועיר זרה", היה נהדר. ספרה השני, "כצדיק נעזב", היה טוב מאד. הרומאנים שפרסמה מאז היו שנונים ומבדרים, אף אם לא הגיעו לרמת שני הראשונים. רובם עסקו בישראלים שעברו לחיות בארה"ב, פלח אוכלוסיה שאיננו מרבים לקרוא עליו, לכן היה בהם גם עניין אנתרופולוגי. לפיכך, המשכתי לקרוא את כל ספריה של מאיה ערד, ולא פעם היה לי גם מה לכתוב עליהם. כבר כתבתי, שהפריע לי הבוז האינסופי שרוחשת הסופרת כלפי הגיבורים הנלעגים שלה, היעדר החמלה כלפיהם, הנחמה המעטה מדי שהיא מציעה להם. נראה שלא רק לי זה הפריע, כי לאחר צאת ספרה הקודם "קנאת סופרות", קראתי ריאיון עם הסופרת, בו היא מיחתה על הביקורת הזו. והנה, בספרה החדש "שנים טובות", דומני שראיתי שינוי.
גיבורת הספר היא לאה מוסקוביץ'-צוקרמן, אשה שעלתה עם משפחתה מרומניה לישראל בגיל 8 בשנת 1950, היגרה מישראל לארה"ב בסוף שנות הששים, וחייתה בארה"ב עד מותה כעבור חמשים שנה. בלב הספר רצף של מכתבים שכתבה לאה לחברותיה מהסמינר מדי שנה, לקראת ראש השנה העברי, לאורך חמשים שנותיה בארה"ב. הספר פותח ב"ראשית דבר" מאת העורכת שטיפלה בהוצאת המכתבים לאור, קריקטורה של אשת אקדמיה פמיניסטית מיליטנטית, ונחתם ב"אחרית דבר" שכתב בנה הבכור של לאה, שיזם את הוצאתם לאור בהוצאה עצמית, וכלל בו חיבור שכתבה בתו בת ה-8, נכדתה היחידה של לאה. דמותה של לאה העולה מן המכתבים היא דמות של אשה מעצבנת, כמו רבים מגיבורי ספריה הקודמים של ערד, נשים וגברים כאחד.
מכתביה גדושים קלישאות נמלצות. היא מרבה לעסוק בעוולות שגרמו לה אחרים, ותמיד בתוספת הדגשה שהיא סולחת וממשיכה הלאה, כפי שמומלץ במדריכי עזרה עצמית אמריקאים. אין לה שמץ מודעות לסבל שגורמת היא לאחרים. היא נוהה אחר עושר והצלחה, נופלת שוב ושוב עם גברים שמוכרים לה אשליה של עושר והצלחה, ואינה עוצרת לרגע לחשוב, שאולי היא עושה משהו לא נכון. לאורך רוב הספר, הקורא מתרשם שלאה אינה מודעת לכך שחברותיה ללימודים אינן באמת חברות שלה, ואינן מעוניינות במכתבי ה"שנה טובה" שלה. רק בחלק האחרון של הספר למד הקורא, שלאה הייתה מודעת לכך כל הזמן, ובכל זאת המשיכה בשלה. קשה לי לומר מה עיצבן אותי יותר: הקלולסיות, או ההתעקשות להמשיך ולהטריד. מנקודה מסוימת ואילך, לכל מכתב יש שני חלקים: חלק ראשון ממוען אל כל החברות, שכולו נופת צופים חיובית ואופטימית, וחלק שני ממוען אל החברה היחידה מהסמינר ששומרת איתה על קשר, ובו יש קצת יותר אמת. יש חזרתיות במכתבים, כמו בחייה של לאה: הנה בא גבר חדש, הנה הוא הגבר הנפלא בעולם, אופסי, גם הוא עזב אותה. הנה באים ישראלים חדשים לארצות הברית, הנה לאה תעזור להם להתאקלם ולהשתלב בארץ החדשה, אופסי, הם מסננים אותה מחייהם, כפויי טובה שכמותם. החזרתיות הזו ייגעה אותי.
אולם, בחלקו האחרון של הרומאן, ובמיוחד באחרית הדבר, משתנה הטון של הסופרת כלפי לאה. אנו מתוודעים לדיכוי העמוק שעברה לאה בתחילת חייה, כאשה וכבת למהגרים ממדינה ענייה, ולפגיעה מינית קשה שחוותה כאשה צעירה. היופי שלה, שלאורך כל הספר נרמז לנו שלאה לוקחת כמובן מאליו, עולה מחדש לדיון כמרכיב בדיכוי שנשים עוברות בעולמנו. נחשף המאבק ההירואי של לאה לגדל את שני בניה בתנאי מחסור, מאבק שהסתירה מ"חברותיה" לסמינר. הספר עושה מהלך של מאה שמונים מעלות מהפרולוג שכותבת העורכת הפמיניסטית וקוטל את לאה, עד לאפילוג החומל שכותב עליה בנה המוצלח-יחסית, זה שראה אותה נופלת וקמה שוב ושוב. ואני, אין דבר שנוגע ללבי יותר מחמלה. אין דבר שמרגש אותי יותר ממישהו שרואה מישהו.
עוד דבר שאהבתי, והיה גם בספרה הקודם של ערד, הוא המשחקים המשעשעים שמשחקת הסופרת עם הקוראים. יש עוד סופרים בני ימינו שעושים את זה, זה נחמד. הנה כאן, בשליש האחרון של הספר, מופיעה הסופרת בחייה של הגיבורה בשמה המלא, ועם הפרטים הביוגראפים שלה, שאנו הקוראים מכירים מכתבות היח"צ עליה. במהלך הקריאה, עלה בדעתי שהתאהבויותיה האסוניות של לאה מזכירות את אלה של כביריה הקטנה, גיבורת סרטו של פליני "לילות כביריה". כבר דמיינתי איך אני כותב על זה בבלוג שלי, וקורא את זה בביקורות שנכתבו על הספר. והנה, הסופרת הקדימה אותי: באפילוג, בנה יונתן כותב שהוא צפה יחד עם אימו בסרט הזה, הוא קרא לו "איזה סרט איטלקי או צרפתי", שלא נחשוב שהוא איזה חובב קולנוע אליטיסט, כבר התכוון להביע את מורת רוחו מכביריה באזני אימו, אך כשראה את הדמעות בעיניה, החריש. ריגש אותי, גילוי האהבה הפשוט והחינמי הזה. נהניתי לדמיין את הסופרת קורצת לי ואומרת: חשבת שאתה כזה חכם גדול? חחח, אני חשבתי על זה לפניך.
שנים טובות – מאיה ערד, הוצאת חרגול, 2023, 355 עמ' במהדורה המודפסת.
כבר מזמן היה רשום לי ברשימת הפרוייקטים שלי קורס ערבית מדוברת. היות שהתעניינתי בנושא, הופיעו לי בפייסבוק פרסומות לקורסים כאלה. בקיץ האחרון, לאחר השלמת המעבר לכפר סבא, הופיעה פרסומת אטרקטיבית במיוחד, לקורס שייפתח במכללת השרון, מכללה לחינוך מבוגרים במרכז כפר סבא, בימי חמישי, יום שאני לא רוקד בו. נרשמתי. יותר משהאמנתי שביכולתי להשתלט על השפה ולהתחיל לצותת לשיחות באוטובוס, רציתי להיות בכיתה, להכיר אנשים, להרגיש שהחיים שלי מתפתחים לאנשהו, שאני לא תקוע. והנה, נותר עוד מפגש אחד לסיום הקורס, ועלי להחליט אם אני ממשיך לשלב 2 של הקורס, או שאני מחכה עם זה.
מה אהבתי בקורס, נוסף על המיקום והתיזמון, נוסף על התחושה שאני עושה משהו עם חיי? בעיקר אהבתי את המורה שלנו, עלאא. גבר בתחילת שנות החמישים שלו, ערבי מוסלמי מכפר מע'אר בגליל, משוכנז לגמרי במראהו ובהליכותיו ועם זאת מחובר לגמרי לתרבות ולשפה, מצחיק וכריזמטי, חרוץ ומשקיען, נע בצורה מעניינת בין דרישה שיכבדו את התרבות שממנה בה לבין שאיפה מתמדת לייצר בכיתה אווירה נעימה, שאף אחד לא ירגיש בה נזוף בשל גזענותו. דוגמא לכך היא הימנעותו העקבית משימוש במילה "פלסטין" לנגזרותיה, שהיא טריגר ידוע לגזענות היהודית-ישראלית. גם לזו שלי, שאני מצליח להסתיר רוב הזמן. תוצאה נוספת ופחות מוצלחת של הנחמדות האינסופית של עלאא היא היעדרה של אווירת למידה, שאיני יודע אם לייחס אותה לאסטרטגית ההוראה של עלאא, או לצירוף המקרי של התלמידים שהתקבצו בכיתה, שכמה מהם לוקחים לעצמם תשומת לב ללא התחשבות, דבר שאני ממש לא אוהב, וכמה אחרים אינם משתתפים בשיעורים כמעט, וגם בהפסקות לא מוציאים מלה מהפה. גם קמפוס המכללה, במרכז כפר סבא, נעם לי.
אנחנו יושבים בשלושה טורים. בטור הסמוך לדלת יושבים אמנון, רמי, אפרת וסמדר. אמנון הוא גבר מזרחי מבוגר ובעל מוגבלות. הוא ישוב בכיסא גלגלים ממונע, אנחנו מפנים לו את הכיסאות כדי שיוכל לנסוע אל מאחורי השולחן הראשון בטור. אני מתרשם, שהוא חי בשלום עם המוגבלות שלו, אינו מבטא מרירות ורחמים עצמיים. לדבריו, יש לו תואר אקדמי במזרח תיכון. מה הוא צריך קורס בערבית מדוברת? נראה שגם הוא, כמוני, חיפש עניין בחיים. הוא חביב מאד, ונראה שהוא מחבב אותי. הוא גר בכפר סבא כל חייו, כיום במזרח העיר, עם בת זוג. רמי, שיושב מאחוריו, הוא גבר קרח בעל כרס עצומה, עובד בעסק של אביו לאספקת צנרת למזגנים, החליט ללמוד ערבית כדי לתקשר טוב יותר עם הפועלים. בהתחלת הקורס חשבתי שיכול להיות שגם הוא מזרחי, קשה היה לדעת לפי המראה. בשיעור האחרון, הסתבר שהוא דווקא אשכנזי. בניגוד לאמנון, רמי לא הבליט את שורשיו. בעיקר דיבר על הפקקים האיומים בדרך מרמת גן, שם הוא גר. שאלתי אותו אם אין קורסים בערבית קרוב יותר למקום מגוריו, הוא לא ענה. גם הוא ניסה להתחבר איתי, בעיקר מאז גילה שהוא כמעט בגילי, מבוגר ממני בכמה חודשים בסך הכל. הייתה לו פעם אמירה מזלזלת על הפוליגמיה אצל המוסלמים שנגררתי אחריה – זו הייתה הפעם היחידה שהגזענות שלי יצאה החוצה, ואני מנחש שזה קרה כי רציתי להוכיח שאני לא מתנשא על רמי. עלאא היה עם הפנים ללוח, אבל שמע את זה והעיר על זה. בטוב ליבו, הוא לא העיר לי אישית, רק אמר בטון קליל ששמע את זה. ככל שהקורס התקדם לקראת סופו, התחלתי לחשוד שלא הכל בסדר אצל רמי בראש. האמירות שחזרו שוב ושוב, זה שהוא עובד אצל אביו בתפקיד לא מוגדר.
מאחורי רמי יושבת אפרת. בתחילת הקורס, היא נראתה לי הכי מעניינת. חמודה, חביבה לכולם, תמיד מכינה את שיעורי הבית, מתנהגת. היא קטנטונת, לא מאד יפה, אבל מטופחת וקוקטית. גם היא לא אמרה דבר על המוצא שלה, אבל לפי המראה שלה, אני מנחש שזה מזרח אירופה. כבר בשיעור הראשון עברתי מקום לשולחן הסמוך לשלה בטור האמצעי, כדי לעשות איתה את התרגילים בכיתה וכך להתקרב אליה. כך גיליתי שהיא גרה בכפר סבא, בעלה יריב הוא הייטקיסט וסטארטאפיסט, ויש לה שני ילדים בשנות העשרים שלהם: אגם ושחף. אני מנחש שהיא צעירה ממני בכמה שנים, חמישים פלוס מינוס. חשבתי, אולי יש כאן פוטנציאל לחברות זוגית? אבל אז למדתי שבעלה חזק בספורט אתגרי, תחום שקשה לי לשמוע עליו, ושהיא חזק בנטורופתיה, תחום שלאהובה קשה לשמוע עליו. חוץ מזה, היא כל הזמן מצ'וטטת בטלפון, וזה מעצבן. גנזתי את התכנית לקבוע איתה ועם יריב לששי בבוקר בקניון, אבל אם היא תיזום משהו, אני אלך על זה. מאחורי אפרת יושבת סמדר, אולי התלמידה הכי נחמדה בכיתה. כמעט לכל שיעור היא מביאה מאפה פרי ידיה, ואם לא הספיקה לאפות, קונה משהו. פעם-פעמיים התגאתה בשורשים הפרסיים של משפחתה. יש בה רוגע וחום שאין באפרת, ומאד נעים לי. אני מנחש שהיא קרובה אלי בגיל. אבל מה, היא גרה ברמת אביב גימל, מה שיקשה על יצירת קשר איתה מחוץ לכיתה. לפיכך, לא ניסיתי. גם היא לא.
בטור האמצעי, שולחנות לארבעה תלמידים כל אחד. בפינה הימנית קדמית יושבת שני, אחת הצעירות המועטות בכיתה. לשיעורים הראשונים הגיעה ישר מהצבא, במדי חיל המודיעין, דרגות סמל ראשון לזרועותיה. שיערה ועורה בהירים מאד, עיניה תכולות, גזרתה עבה. היא לא מחייכת, לא יוצרת קשר עין, לא פונה בדברים לאף אחד, אבל עונה כשפונים אליה. לקראת אמצע הקורס, ביקש עלאא שכל אחד יכתוב על עצמו כמה משפטים בערבית מדוברת. כמובן, שני הכינה את שיעורי הבית. עלאא הזמין אותה לקרוא בקול רם מה שכתבה, וכך למדתי כמה דברים על הוריה ועל החבר שלה. מאחורי שני ישבו דינה ויוסי, זוג מבוגרים שכבר פרשו לפנסיה, ובאמצע הקורס פרשו גם ממנו. ובאמת, לא נראה שהם נהנו או נתרמו ממנו. מאחוריהם ישבתי אני. מאחוריי ישב שמעון, גבר בן גילי מהתנחלות מתן, שלפי הפעמים המעטות שבהן השתתף בשיעור, נראה היה כי יש לו איזשהו רקע בערבית, מהבית או משירות בחיל המודיעין. בעיקר שמעתי אותו מפלרטט עם עדי, שכנתו לשולחן, סונט בה. היא, לא הצלחתי להעריך את גילה. על פי המראה, משהו בין ארבעים לחמישים. אשה כבדת גוף ובעלת מבט עייף, ממעטת בדיבור. אבל לקראת סוף הקורס שאלתי אותה במה היא עוסקת, והיא אמרה שהיא עובדת במזנון של הפארק בכפר סבא. זו עבודה של צעירים. בין שמעון לעדי ישב לפעמים איציק. אני כותב "לפעמים" משום שאיציק נדד בכיתה, כל פעם התיישב במקום אחר, לרוב במקום מישהו שלא הגיע לשיעור. כמו שמעון, נראה היה שיש לו רקע כלשהו בערבית, וכמו עדי, בן בלי גיל. לפניהם, בקצה השמאלי של השולחן שלי, יושבת חנה, אשה בת גילי, כבדה וכבויה. כמה פעמים שאלה אותי בתחילת השיעור על השיעור הקודם או על שיעורי הבית. עניתי בנימוס, אבל כשהתבקשנו לתרגל בזוגות, מיהרתי לקרב את כיסאי לשולחן של אפרת החייכנית. לפני חנה יושב אורי, גבר מבוגר, גבוה ועדין, תושב הוד השרון. אחרי שהגיע תורי לקרוא בקול רם את המשפטים שכתבתי על עצמי בערבית, ביניהם משפט על השתתפותי בחוגי ריקודי עם, בא אלי בהפסקה והחלפנו פרטים על החוגים בהם אנחנו משתתפים. גם אמנון משתתף בחוג ריקודי עם, בכסאות גלגלים. אבל את אורי, שלא כמו את אמנון, אולי אפגוש פעם בחוג של לוי ברגיל בהוד השרון. לפני אורי, בקצה השמאלי של השולחן הראשון, יושבת הניה.
אם אמרתי כבר על כמה מהתלמידים שהם כבדי גוף, מה אומר על הניה. לרמי יש כרס ענקית, אבל הניה, היא כולה ענקית, פריג'ידר שכזה. אבל כבדת לשון היא לא: לא היה שיעור שבו לא שמענו אותה, ורוב הזמן בעברית. היא דיברה על השבט שלה, הילדים והנכדים, שארגנו שרשרת אירועים מושקעים לכבוד יום הולדתה השבעים, שחל במהלך הקורס. היא דיברה על ההיסטוריה של משפחתה האיכרית הותיקה, השלובה בהיסטוריה של העיר כפר סבא ושל קבוצת הכדורגל שלה. יש לי זיכרון רחוק של שחקן "הפועל כפר סבא" משנות השבעים, שנשא את שם המשפחה של הניה, אולי זה בעלה. היו לה כמה יציאות על ערבים שגרמו לי להצטמרר, סוג של גזענות מהסוג הפטרוני, המדושן עונג, זה שמצמצם את הקיום הערבי לחומוס וכנאפה. בקדמת הטור הסמוך לחלון יושבות ארבע נשים שהן גרסאות מעט מעודנות יותר של הטיפוס הזה, טיפוס שאני קורא לו "הסבתות והדודות", למרות שאין לי מושג אם יש להן נכדים או אחיינים, ולמרות שאני יודע שיש בביטוי הזה מנה גדושה של מיננות וגילנות. אבל מה אעשה, שכל כך מטריפים אותי ההתמוגגות העצמית הנרקיסיסטית הזו, הנפנוף במשפחה ובבישולים, הנוסטלגיה לימים הטובים ההם. מטריף אותי היחס אלי כאל "חמוד", אחד שצריך לגונן עליו ומותר לצבוט לו בחיבה בלחייו. נחמה ואורלי ניסו להתיידד איתי, ויויאנה וריי – פחות. ריי הביאה יום אחד לעלאא ציור שציירה, גיליון נייר מרוח בצבעי שמן, ואמרה לו שזה בשבילו ובשביל אשתו. היא לא מיסגרה את הציור, היא יודעת שלאנשים שונים יש טעמים שונים במסגרות, אז שימסגרו הם ויתלו בבית. ריחמתי על עלאא, שהיה צריך לקבל את הדבר המכוער הזה ולהיסחב איתו. מאחורי ויויאנה וריי, בשולחן האחרון של הטור הסמוך לחלון ישבו אישה צעירה ושמה שירה, ואישה מבוגרת שאת שמה שכחתי עד שכתבה אותו לקראת סוף הקורס בקבוצת הוואטסאפ: רבקה. רבקה ושירה לא השתתפו בשיעורים, למעט תרגיל אחד שבו עלאא פחות או יותר הכריח את שירה לדבר. שתיהן היו מגיעות יחד ועוזבות יחד, ואם נעדרו, נעדרו ביחד. הסתקרנתי לדעת אם הן אם ובת, דודה ואחיינית, או אולי, מי יודע, בנות זוג. אבל גם אם היו דודה ואחיינית, האשה המבוגרת יותר איננה "דודה" מבחינתי, ולו רק משום שלא הפגינה את ההתמוגגות העצמית הקולנית הזו שאני כל כך לא סובל.
דודות וסבתות יש לי די והותר בחיים, בעיקר בייעוץ הדדי. ובאמת, אם אתן הרצאת מבוא לייעוץ הדדי מתישהו בקרוב, אשתמש בקבוצת הוואטסאפ של הקורס כדי להזמין את כל הכיתה, גם את הדודות והסבתות. להיות איתן ב"זום" אני עוד יכול, אבל לבלות איתן עוד שניים עשר מפגשים בכיתה? פחות בא לי. ניסיון להתחבר עם הצעירות לא בא בחשבון בעידן מי-טו. גם לאלה שלא גרים בכפר סבא לא טרחתי להתקרב. כבר יש לי כמה קשרים שעוברים דרך הכבישים המהירים והפקקים, בראש וראשונה הקשר שלי עם פיצקי, ואיני רוצה עוד מהדבר הזה. אם סמדר או אורי היו מציעים לי להיפגש מחוץ לכיתה, אולי הייתי מצליח לדלג מעל המשוכה הזו ומחליט להשקיע. אבל הם לא הציעו. מי נשאר? רק אמנון. שעל כן נראה לי שלא אמשיך לקורס ההמשך שייפתח בעוד חודשיים, אלא אחכה לקורס ההמשך הבא שיפתח עלאא במכללת השרון, בתקווה ששם אפגוש אנשים חדשים, ומי יודע, אולי.
ובכך אסיים את הרשומה הזו, שהיא פרי ניסיוני העלוב לכתוב משהו חיובי ומרים על החודש הזה. חודש, שתחילתו בנצחונם הגדול של בן גביר, סמוטריץ', דרעי, גולדקופף ונתניהו בבחירות לכנסת. נצחון שלהם, שהוא תבוסה בשבילי. עוד תבוסה.
צפיתי בסרטם התיעודי של קובי פרג' ומוריס בן-מיור על שושנה דמארי ז"ל, ששודר כסדרה בת שני פרקים בהוט 8. בפרק הראשון הוצגו קטעי ארכיון בשחור לבן משנות הארבעים והחמישים שעשו הרבה כבוד לזמרת, בפרק השני הוצגו קטעי ארכיון צבעוניים של רשות השידור ושל ערוץ 2 משנות השבעים ואילך, שהביכו אותי בקרתנותם. בסדרה הבדיונית "הד קולך" ששודרה לאחרונה בתאגיד "כאן" יש פארודיה על תכנית בידור כזו, עם מנחה וולגרי שחושב את עצמו אד סאליבן. היו בסרט גם לא מעט קטעים משעממים במכובדותם. מרוב השתדלות להימנע מסנסציה ומצהוב, יצא סרט עם הרבה חלקים משעממים. חייתה בינינו זמרת מוכשרת ויפה, שעבדה קשה והיה לה הרבה מזל. לו נולדה למשפחה פחות אוהבת, לו נולדה בתקופה פחות הירואית, אין לדעת אם חריצותה, כשרונה ויופיה היו מספיקים לה. הסרט חוזר ואומר שהייתה לה קריירה בינלאומית מזהירה. האמנם? יצא לי להכיר כמה חובבי מוזיקה מן העולם, אף אחד מהם לא דיבר איתי שושנה דמארי והאמנות שלה. על נינט טייב והאמנות שלה – דווקא כן.
למדתי מהסרט כמה פרטים שלא ידעתי, והסתקרנתי מספיק כדי להשלים פרטים נוספים מהרשת, בעיקר פרטים על בעלה שלמה בושמי ז"ל ובתה נאוה בושמי ז"ל. ועדיין, נותרתי עם שאלות פתוחות, שכנראה לעולם לא נקבל עליהן מענה, היות שנראה כי הגברת הייתה מה שקוראים היום "בונקר": אדם בלתי רהוט, שאינו משתף בעולמו הפנימי, ולכן אין לדעת כמה עשיר היה עולם זה. איך היה בשבילך להיות הבת הששית במשפחה? איפה הייתה המשפחה שלך כשאיבדת את בעלך ובתך? איך היה בשבילך להיקרא "מלכה", ואיזה תוכן יצקת לתואר הזה? איך את נושאת את התימניות שלך? איך את נושאת את המזרחיות שלך? מה חשבת על אירועים שונים שקרו במדינה, מה חשבת על המחאה המזרחית? האם זה מקרה, ששותפייך המקצועיים העיקריים היו משה וילנסקי, מתי כספי ועידן רייכל – שלושה גברים אשכנזים? האם זה מקרה שהחברים שלך שרואיינו לסרט היו כולם גברים אשכנזים? לאיזה מוזיקה את מקשיבה בבית? אין תשובות, כנראה שגם לא יהיו, והנה התשובה שלי לשאלה מדוע שושנה דמארי נשכחה, ומדוע כל מה שיישאר ממנה זה שם של רחוב.
מגיפת הקורונה הולכת ושוככת, יש עוד ועוד הקלות בכללי הסגר החברתי, והנה הגיע הרגע, והחזירו את חוגי ריקודי העם בקאנטרי שבו אנחנו מנויים ממגרשי הטניס בחוץ אל האולם הסגור, וגם החזירו את ריקודי הזוגות. בחודש הבא אוכל להעיד על עצמי שאני בריקודי עם תשע שנים רצופות, למעט תקופות הסגר של שנת הקורונה ולמעט תקופת ההתאוששות מניתוחי העיניים שעברתי. זו הפעילות הגופנית היחידה שהצלחתי להתמיד בה, שלא הייתה לי משעממת מדי ולא הייתה קשה לי מדי. יש רגעים, כשמשמיעים שיר שאני אוהב ויודע את הריקוד שבא איתו, שאני חש התעלות. יש ערבים, שאני חוזר מהרקדה במצב רוח ממש טוב, מצב רוח שאינני חווה לעתים קרובות, אפילו לא במפגשי ייעוץ הדדי. יש עוד מקומות שבהם ריקודי עם נפגשים אצלי עם ייעוץ הדדי. בסדנאות ייעוץ הדדי יצא לי לחוש פה ושם רגעי הערכה על המיומנות המסוימת שרכשתי בריקודי עם. אלמלא העבודה שאני עושה בייעוץ ההדדי, לא הייתי מצליח להתמיד בריקודי עם. לאחר גירושיי, ניסיתי כמה פעמים להצטרף לחוג מתחילים, מתוך מחשבה שאולי אכיר שם מישהי. בכל פעם, עזבתי כשזה נהיה מהיר מדי, כשזה העיר בי תחושות מכאיבות, זכרונות מכאיבים. ואילו בתשע השנים האחרונות, אינני עוזב. אף שכבר מצאתי זוגיות. כי יש לי משהו לעשות עם הזכרונות המכאיבים: אני אומר לעצמי שזה המסע שלי, זה הסלע שעלי לשאת כדי לקדם את חיי. אני כבר מבין עד כמה זו הפיזיות שלי שקבעה את דרכי בחיים, יותר מכל בחירה שעשיתי, יותר מהזהויות שנולדתי אליהן. עדיין איני יודע כיצד לחולל שינוי מתוך ההבנה הזו. איני יודע אם שינוי כזה אפשרי. אולי מה שנחוץ לי הוא קבלה מלאה של מצבי. קבלה מלאה, שלווה, ללא חריקת שיניים וסינון קללה חרישית. קבלה של הפיזיות שלי, ושל המעמד החברתי שלי, שנגזר מהפיזיות שלי. מה שברור לי הוא, שלא אתקדם בחיי אם לא אתמיד לאתגר את הפיזיות שלי בכל שבוע מחדש.
כמובן, זה לא מפתיע שיש מדרג חברתי בריקודי עם. מה שאולי קצת מפתיע הוא, שהגורמים הקובעים את המדרג החברתי הם בדיוק אותם גורמים שקבעו אותו כשהיינו בגילאי בית הספר: איך אנחנו נראים, איך אנחנו מתלבשים, איך אנחנו מתנועעים בחלל, כמה ביטחון עצמי אנחנו מפגינים, מיהם החברים שלנו. המדרג החברתי יקבע מי יעמוד לשוחח איתנו, מי יסכים לרקוד איתנו בריקודי זוגות, מי יזמין אותנו לרקוד, אם בכלל. רבאק, מדובר בפעילות שמאפיינת כיום בעיקר את בני הגיל השלישי, כולם נראים פחות טוב מכפי שנראו בעבר, מעטים עוד מחפשים להם בני זוג, למה שהמראה יהיה כל כך חשוב? ככה, כי כמו שאמרו חכמים ממני, הלב נשאר צעיר. או כמו שאומרים בייעוץ הדדי, דפוסים שלא נפרקו אינם נעלמים עם הגיל, והם ממשיכים לעוות את הראייה.
כשהתחלתי לפקוד את החוגים בקאנטרי, חשבתי שגילי הצעיר ומראי הסביר ייתנו לי יתרון, ושהמיומנות שארכוש עם הזמן תקדם אותי בסולם החברתי, שאהיה פופולארי. אהובה לא רצתה לבוא איתי, ואני חשבתי, מה הבעיה, יש שם יותר נשים מגברים, וודאי אמצא לי עם מי לרקוד. אולי אפילו ייצא לי לחוות איזה ריגוש קטן ממגע באישה לא מוכרת, אפילו אם היא מבוגרת ממני. מהר מאד התברר, שהעניינים מורכבים בהרבה. גיליתי שיש נשים, שנמנעות מריקודי זוגות, יושבות בצד עם חברותיהן עד שניתן האות לחזור לריקודי מעגל, או עוזבות את האולם בפרק הזמן הזה. היו נשים שאמרו לי במפורש, שהן מעדיפות לרקוד עם מישהו ברמה גבוהה יותר. שיערתי, שגילן הגבוה של הרוקדות בקאנטרי יעזור לי להתגבר על חוויות דחיה שאספוג מהן. שאגיד לעצמי, למי אכפת מה מעדיפה הזקנה הזו. התבדיתי: הסירובים הפעילו אותי, החזירו אותי לסירובים שקיבלתי מבנות במסיבות בבית ספר יסודי. לכן, כשאחת הנשים האלו הציעה לי את עצמה בתור בת זוג קבועה, הסכמתי. כרמלה הייתה רזה ואתלטית, הבדל הגבהים בינינו התאים, וקצב קליטת החומר שלנו היה דומה. לכן, נשאתי בסבלנות את שתלטנותה, את ווכחנותה, את דיבוריה המשעממים על העסק שלה ועל הנכדים שלה, את שאלותיה החקרניות בנוגע לעבודה שלי ולילדים שלי, ואת דרישתה לבלעדיות איתי. רבתי איתה על זה, נשאתי ונתתי איתה על תנאי הבלעדיות, אבל בגדול, הסכמתי. עד שלפני שנתיים היא דפקה לעצמה את הברך. במשך כמה חודשים היא הייתה קמה לרקוד איתי, ואז נתקפת כאבים והולכת לשבת. כמובן, היא לא חסכה ממני פרטים על הפציעה ועל שיטות הטיפול שניסתה. רגע לפני שיצאתי עם אהובה לטיול של שלושה שבועות בחו"ל, הודעתי לכרמלה שאיני רוצה שנמשיך להיות בני זוג קבועים. עשיתי על זה כמה וכמה סשנים לפני כן, חיפשתי את המלים והנימוקים שיהיה לה קל לקבל, שזה יהיה עלי ולא עליה. זה הצליח, כרמלה אפילו ראתה בזה עניין חיובי: עוד דחיפה ללכת סוף סוף על הניתוח שהציעו לה. כך גם נחסכו ממני הקטעים הלא נעימים שיש בין בני זוג לשעבר שעדיין פוקדים את אותם מקומות.
היה עוד משהו שקרה במהלך התקופה הזו. השתכללות הטלפונים החכמים הביאה את המרקידים לצלם אותנו רוקדים, ואני גיליתי איך אני נראה, נוכחתי שאני לא כזה מציאה כמו שחשבתי שאני, גם אחרי שנים של תרגול בריקודי עם. סרט המצח שאני עוטה כדי לספוג את זיעתי הניגרת, השרואל שאני לובש כדי לא להזיע במפשעה, הם מבליטים אותי על הרקע הכללי. חמור מזה, התנועות שלי אינן עגולות, ואני לא מחייך. ובאמת, איך אחייך, כשאני מרוכז כל כך בביצוע התנועות הנכונות, מתאמץ להעתיק תנועות שאיני זוכר מן הרוקדים הסמוכים לי. איך אחייך, כשאני עדיין מוצף בתחושות כמיהה ודחייה כלפי אלה שממוקמים מעלי במדרג החברתי, ובתחושות התנשאות על אלה שמתחתיי. שוב ושוב אני מחליט לא להניח לתחושות האלו לשלוט בי, שוב ושוב אני נופל בזה, ורואים את זה עלי.
לאורך שנת הקורונה, בהפוגות שבין הסגרים, התקיימו הרקדות תחת כיפת השמיים, מעגלים בלבד. בשבילי זו הייתה ברכה: אמנם המשכתי למדוד את עצמי ביחס לאחרים, אבל לא נאלצתי להתמודד עם דחיה, ולא הייתי צריך לחמוק מנשים שלא רציתי בהן אני. כן, הנה דבר שלא היה לי בימי בית הספר: נשים שרוצות לרקוד איתי, ולי לא נעים לגעת בהן, או אפילו להריח אותן. מה לעשות, נשים בגיל הזה משתמשות בקרם ידיים ולפעמים יש להן בעיות שיניים. עכשיו הסתיימה התקופה הזו, ושוב אני צריך להתמודד עם כל זה. ואני מבטיח לעצמי להתמודד, לא לברוח. לסרב למה שלא מתאים לי. להיות מוכן לשמוע סירוב, ולקחת אותו בקלות. זה המסע שלי. מותר לעצור למנוחה, אסור לסגת.
השבוע צפיתי בסדרה הדוקומנטרית של נאנט בורשטיין, שמתעדת את חייה של הילרי רודהאם קלינטון עד היום, חיים שהגיעו לשפל כשהתגלה לעולם כולו שבעלה בגד בה, ושוב בהפסד שנחלה בבחירות לנשיאות 2016. ניתנו הסברים רבים להפסד הזה בארבע השנים שחלפו מאז, ועניין אותי לדעת אם לבורשטיין יש הסבר אחד שמכיל את כולם.
צפיתי בקלינטון מדברת למצלמה, ולבושתי, נוכחתי שגם לי קשה לחבב אותה. היא אשה חרוצה, מוכשרת, שוחרת טוב, מחזיקה בהשקפת עולם קרובה ללבי, ובכל זאת איני מחבב אותה. הסדרה מתארת סדרה ארוכה של שינויי מראה וסגנון שהיא עברה כדי לקלוע לטעם הקהל. אני לא זוכר שמרגרט תאצ'ר ואנגלה מרקל עברו הינדוס שכזה. כשהיא מדברת, היא לא אומרת שום דבר מקורי, שום דבר נחרץ, שום דבר ממה שנהגה לומר כשהייתה נערה למדנית, פמיניסטית מנומקת. נראה לי שפוליטיקאי ליברלי, לא די שיהיה חרוץ ומוכשר כדי שישכנע את המרכז להצביע בשבילו. צריך להיות לו קסם אישי, הוא צריך להתנועע בעולם בביטחון מלא שהוא אהוב כמו שהוא, ללא צורך במייק אובר. לבעלה של הילרי היה את זה, וגם לאובמה. השבוע ילכו האמריקנים לבחור נשיא חדש. ג'ו ביידן, אין לו יותר מדי קסם, אבל לפחות הוא לא נראה כמו מוצר מהונדס.
כמובן, לא רק על הילרי אני מדבר כאן, בעיקר על עצמי אני מדבר. אני הייתי חרוץ ומוכשר, הייתה לי אידיאולוגיה, ובפעמים המעטות שניסיתי להיבחר למועצת התלמידים של בית הספר, נחלתי כשלונות מבישים. כך גם בנסיונותיי הראשונים בתחום הרומנטי. עד שסיימתי את התיכון, כבר היה לי ברור שאני צריך לפנות למסלול שבו עלי להרשים בכישוריי מספר מצומצם של מומחים כמוני, ולא למסלול שבו עלי להקסים את הציבור הרחב. בדיעבד, בחרתי נכון, אף שלא הייתה לי אז המודעות שיש לי היום בנוגע לסיבות שבגינן איני מצליח להקסים את כל הסובבים אותי. לו הייתה קלינטון בוחרת כמוני, יכלה אולי להצליח יותר. אולי הייתה נעשית מושא להערצה דוגמת רות ביידר גינסברג. אולי היו נחסכות ממנה ההשפלות שספגה בפוליטיקה.
בשנת חיי החמישים וחמש, המשכתי בניסיונותיי להרחיב את החוג החברתי שלי, שכולל כרגע רק את בני המשפחה שלי ושל אהובה, ועוד חבר אחד יקר, שרכשתי במקום עבודה קודם והצלחתי לשמור עליו. כבר הבנתי, שלא אצמיח לי חבורה (בח' מוטעמת) על ידי כך שאתקשר לאנשים במרווחי זמן קבועים, וגם לא בכך שאקבע עם אנשים פגישות בבתי קפה ומסעדות. אני משתעמם מזה, אנשים מרגישים שאני משתעמם, ומתרחקים. הגעתי למסקנה, שהסיכוי שלי טמון בהצטרפות לפעילויות שמעניינות אותי בלאו הכי, ובניסיונות ליצור מערכות יחסים עם האנשים שאני פוגש שם, על רקע העשייה המשותפת ואיזור המגורים המשותף. כי לא מתאים לי להזדחל לתל אביב פעם שניה באותו היום, אחרי שכבר עשיתי את זה בבוקר בשביל הפרנסה.
צברתי בשנים האחרונות כמה התנסויות לא מוצלחות עם דרך הפעולה הזו. הצטרפתי לחוג ריקודי עם לפני שבע שנים, אבל האנשים שפגשתי שם התעסקו רק בנכדים שלהם ובבעיות הרפואיות שלהם. זמן מה לאחר שהתחלתי עם זה, נהייתי בן זוג קבוע עם אשה מבוגרת טרחנית וקולנית, שחפרה לי גם על הבעיות העסקיות שלה בתור עצמאית. הו, כמה משעמם. השנה הצלחתי סוף סוף לסיים יפה את הקשר איתה. הצטרפתי עם אהובה לחוג מטיילים לפני חמש שנים, אבל האנשים שפגשתי שם התעסקו כל הזמן בנטוורקינג עסקי. משעמם, וחוץ מזה, איני נמצא בעמדה שמאפשרת לפתוח למישהו דלתות בדרך למעלה, איזה נטוורקינג כבר אפשר לעשות דרכי. הצטרפתי למפלגה פוליטית, וגיליתי שהמפלגות של היום, לפחות אלו שאני יכול להזדהות איתן, פעילות רק לפני בחירות, וגם אז מרבית הפעילות שלהם היא בתל אביב. וגם אז, לא מדובר בפעילות שבה אנשים מדברים זה עם זה, אלא במפגשים שבהם המועמדים מדקלמים את דף המסרים שלהם וכל היתר מקשיבים. משעמם, וחוץ מזה, המפלגה שהצטרפתי אליה רק מפסידה כל הזמן ומצטמקת. בבחירות המוניציפליות של רעננה שהתקיימו השנה, היא כבר לא השתתפה. בסיבוב השני ניצח מועמד, שפחות או יותר הבטיח להניח לדתיים לעשות בעיר כרצונם. גם בשתי מערכות הבחירות לכנסת שהתקיימו השנה, נחלנו תבוסות.
השנה אירע פיצוץ חברתי בחוג המטיילים, וכבר אין יותר טיולים, אך קבוצת הוואטסאפ עדיין פעילה. בקבוצה הזו פורסמה בתחילת השנה הזמנה לבוא למפגש גיוס מתנדבים למען חיילים בודדים עולים חדשים במרכז הקליטה ברעננה. חשבתי, גם נושא שקרוב לליבי, גם קרוב לבית, וואללה, מתאים. במפגש ניתנה הבמה לתושב העיר, שתיאר את משפחתו החמה והגדולה, וסיפר איך החייל הבודד האוקראיני שלו נהיה ממש חלק מהמשפחה. אני תמיד מרגיש לא נח כשאני שומע על שבט גדול ומלוכד עם ארוחות שישי מפוארות, אבל אמרתי לעצמי, אל תהיה שלילי, אולי דווקא אתה תקבל חייל בודד שנוטה יותר למסגרות אינטימיות, וישמח בך ובבת זוגך. כעבור כמה שבועות, שידכו לנו איזה בחור, עולה מאוקראינה עם אנגלית מצויינת. בליל שבת אחד נסעתי להביא אותו אלינו מהמרכז קליטה, העברנו איתו שנינו ערב מביך ומלא שתיקות, שבסיומו החזרתי אותו למרכז הקליטה. לא שמענו ממנו יותר. אהובה כל כך נעלבה, שלא הייתה מוכנה לשמוע על ניסיון נוסף.
[2]
התנסות משמעותית יותר השנה הייתה הצטרפות למקהלה. אהובה מצאה בפיד שלה בפייסבוק הזמנה להצטרף למקהלת חובבים ברעננה, והעבירה לי את הפרטים. יש לאהובה ידיד ששר במקהלה כזו ונוסע איתה להופעות בעולם, היינו פעם בהופעה שלהם עם שלמה גרוניך. אם זה עובד בשבילו, אולי זה יעבוד גם בשבילי? אני הרי אוהב לשיר, למרות שהקול שלי נחלש מאד אחרי שעברתי לרעננה לפני שלוש עשרה שנים. יצרתי קשר עם דני, מנצח המקהלה, שהתגלה כבחור חביב מאד. בערב אחד של כסלו באתי אליו עם אהובה לאודישן. שרתי לו ולאסיסטנטית שלו את "אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך, והתקבלתי. פגישות המקהלה התקיימו בימי שלישי, יום נח מבחינתי. בפגישתי הראשונה עם המקהלה, נוכחתי שגם המועמד והמועמדת האחרים שהיו אתי באודישן התקבלו, למרות שלא שרו מי יודע מה יפה. יעני, כולם מתקבלים. היינו במקהלה שלושה גברים, נוסף על דני, ובין שתים עשרה לחמש עשרה נשים. שרנו שירים ישראלים מוכרים, שדני עשה להם עיבודים לארבעה קולות: סופראן, מצו סופראן, אלט ו"הבנים". לפעמים היה עיבוד רק לשלושה קולות, ואז הבנים צורפו לאלט או למצו. צורפתי לקבוצת הוואטסאפ של המקהלה, ולגוגל דרייב עם המלים, התווים, וההקלטות של כל הקולות שדני הכין. דני ביקש שנלמד ונתרגל את תפקידינו, ואני כל כך התרשמתי מההשקעה שלו, שנרתמתי. קיצצתי מזמן ההאזנה לפודקאסטים, והשקעתי בהאזנה להקלטות. כמו כן התרשמתי מעדנה, אחת הנשים היותר צעירות במקהלה, שאמנם לא נראתה מי יודע מה, אבל הייתה מאד חביבה ומעניינת, היו לנו כמה שיחות בהפסקות. חשבתי שהיא ובעלה יוכלו להפוך לחברים שלנו.
לימוד השירים לא היה קל כמו שחשבתי שיהיה, היות שאיני קורא תווים. המפגשים לא שמשו רק לתרגול השירים שהתבקשנו ללמוד בבית, אלא גם לכל מיני תרגילים שעיצבנו אותי, למרות שהבנתי את חשיבותם. דני לימד קטעי שירים נוספים, בלי לשלוח חומרים מראש, ולא אהבתי את זה, שהרי טרם הגענו לשליטה בגוף השירים הבסיסי, אז למה להוסיף. אבל מה שהכי הפריע לי הייתה הקאצ'קיאדה. קאצ'קה, בפולנית, זה ברווז. ברווז זה ציפור שנודדת בלהקה, ידועה בקולות הקרקור הממושכים שהיא מייצרת, וכן בכך שהיא יודעת ללכת, לשחות ולעוף, אך אינה מצטיינת באף אחת משלוש הפעולות. החזרות היו גדושות בפטפוטים, התבדחוית, תלונות, הצעות לשיפורים, מענה לשיחות נכנסות, וסתם התעסקויות עם הנייד. גם קבוצת הוואטסאפ הייתה גדושה בקשקשת. דני ניסה בכל פעם מחדש להשרות אווירת עבודה ורצינות, אבל מה כבר יכול לעשות בחור צעיר וחביב לעשות מול חבורת נשים, שמרביתן מבוגרות ממנו, וגם משלמות את שכרו? מה יכול היה לעשות מול האסיסטנטית שלו, שהייתה מראשי החופרות? רק להתחנן. נשים חדשות המשיכו להצטרף, ואנחנו "הבנים" ירדנו משלושה לשניים. ועם כל זאת, היו רגעים שהאזנתי לנשים שרות, ולבי התרחב בהנאה, במיוחד כששרו את שירו של סגיב כהן "מהמרחקים", המוכר בביצועה של גלי עטרי, שדני כתב לו עיבוד יפה במיוחד. ועוד, התברר שאחת מחברות המקהלה מתנדבת במיזם החיילים הבודדים, והיא הכניסה אותי למיזם מחדש, הפעם לצוות שמכין לחיילים הבודדים ארוחות חמות בימי ששי. עשיתי משמרת אחת יחד עם שרה, האחראית לשיבוץ המתנדבים. אף שלא היה קל, נותרתי עם התחושה הטובה, שאני עושה דבר חשוב ומועיל, ועם תקווה, שהנה משהו צומח.
כמה שבועות אחרי הצטרפותי, האסיסטנטית התחילה לדבר על מפגש מקהלות מכל הארץ שיתקיים בירושלים במארס. חשבתי שעוד מוקדם בשבילי לנסוע עם המקהלה להופעות, אבל כולם כל כך התלהבו, שאמרתי, יאללה, הזדמנות להתגבש איתם, תהיה חיובי. מארס זה חודש מושלם לטיולים, ואולי גם תהיה לי הזדמנות להיפגש עם פיצקי בני. עוד כמה שבועות עברו, רוב המתלהבות הודיעו שלא תגענה, עקב עניינים עם הילדים ועם הנכדים. קרה המקרה, והיום היעוד היה יום גשום. יצאתי עם דני ועם עוד חמש נשים באוטובוס שכור לירושלים. את שאר המושבים איכלסו חברי מקהלה גדולה ומגובשת מהוד השרון, הם אלה שארגנו את האוטובוס. גם במקהלה מהוד השרון הגברים היו במיעוט, אבל לפחות היו כמה מהם, לא רק אחד. מזלי שיחק לי, עדנה ואני הגענו ראשונים לנקודת המפגש, וכך יצא שחלקתי איתה ספסל בדרך לירושלים וממנה. הייתה לנו שיחה כייפית כל הדרך לירושלים, בחלקים ממנה לקח חלק גם דני, שישב בספסל על יד. בירושלים חיכו לנו שני אירועים: אחד בבוקר, בחצר של מגדל דוד, ואחד בערב, במגדל ימקא. בין לבין, היינו אמורים לטייל. מכיוון שהגשם כמעט שלא הפסיק לרדת, לא יכולנו לטייל הרבה, רק לעבור מבית קפה אחד למשנהו, גם למוזיאון המוזיקה נכנסנו. בשני האירועים היה צפוף מאד, ולא הייתה לנו שום אינטראקציה עם המקהלות האחרות. באירוע של הבוקר ירד עלינו גשם. באירוע בערב אפילו לא שרנו, סתם ישבנו בקהל כמו פוצים. בנסיעה חזרה, שוב הייתה לי שיחה כייפית עם עדנה, אבל כשהצעתי שניפגש ביום ששי בבוקר עם בני הזוג, היא לא הגיבה, ואני לא התעקשתי. אני כבר יודע לשמוע מתי לא רוצים בי.
הקצ'קיאדה בחזרות התחדשה, גם תחנוניו החוזרים ונשנים של דני. החפירות בוואטסאפ גברו, ולי התחיל להימאס. לקראת פגרת הקיץ, כשהתחילו דיבורים על זה שנופיע בבתי אבות באיזור השרון, החלטתי לפרוש מהמקהלה. לקח לי זמן ללטש תירוץ שלא יפגע באף אחד, ואז שיגרתי אותו לקבוצת הוואטסאפ. זמן לא רב אחר כך, גם הגבר השני פרש. חודשיים לאחר מכן קיבלתי מסרון משרה, מתאמת התורנויות במיזם הארוחות לחיילים הבודדים. היא הודיעה לי שלא יזדקקו לשירותיי בקרוב, והוציאה אותי מקבוצת הוואטסאפ. נפגעתי. לא עניתי לה.
אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש? נראה שבכל קבוצה שאני מוצא לעצמי, במקום לחוש חלק מחבורה, אני חש שאני מוקף בנשים מבוגרות דעתניות שתופסות עלי תחת, מוצא עצמי כל פעם במשבצת האח הקטן שנותר ללא מלים מול אחיותיו הגדולות והמוצלחות. אולי יש איזו דרך אחרת שבה אוכל לחוש שאני חלק ממשהו משמעותי, שאני עושה דבר חשוב ומועיל? לא רק הולך כל יום לעבודה, מתקוטט עם אנשים שאיני מכיר ברשתות החברתיות, ומתכנן את הטיול הבא לחו"ל. טיילנו השנה לצפון הודו, למדריד ולניו יורק.
[3]
היו השנה עוד נסיעות רבות לירושלים. בונבון, בנה של אהובה, עשה השנה שנת שירות כמרכז שבט צופים בירושלים. הוא התגורר בדירה בקריית מנחם עם חמישה בני גילו, אירחנו אותם בדירתנו פעמיים. שתי חניכות בוגרות שלו העבירו אצלנו לילה, למיטב ידיעתנו בשינה תמימה. אהובה הייתה נוסעת לשם להביא להם צ'ופרים, גם אני הצטרפתי אליה פעם-פעמיים. בונבון נהנה מאד, והרגיש חשוב מאד, אך לקראת סוף השנה, החניכים עשו לו בעיות במחנה הקיץ, והוא החליט שחינוך בלתי-פורמלי לא מתאים לו, די, נמאס לו מילדים. בסיום שנת השירות חזר לגור איתנו, מחכה לגיוס שלו בדצמבר, פה ושם מוצא לו עבודה זמנית. החיים בדירה עם שותפים לא הפכו אותו לשותף נח יותר, הוא עדיין משאיר הררי לכלוך ואי סדר בכל מקום שהוא עובר בו.
גם אצל פיצקי, העניינים יגעים. לאחר שבשנה שעברה פרק את העמותה שיסד והשקיע בה את מיטב זמנו ומרצו בהתנדבות, השנה התפרק הקואופרטיב שניהל בשכר. כבר כמה חודשים שהוא לא עובד, ושוב התחיל לדבר על יוזמות חברתיות, עדיין מסרב להשתלב בשוק העבודה המסורתי. הוא עדיין עם החברה שיש לו מאז השנה שעברה. כשהיינו בנופש בירושלים מטעם מקום העבודה שלי, בילינו איתם את יום ששי אחר הצהריים בעיר העתיקה. היה נחמד, ועם זאת מתוח. בחורף הביא אותה לאזכרה של הוריי, שם פגשה את אחיותיי ואחייניי. לחתונת האחיין שלי בקיץ, פיצקי בא לבדו. כשבאנו שוב לפסטיבל הקולנוע בירושלים, ההיא הייתה אצל אחיה בגרמניה. בסוף הקיץ מצאו סוף סוף דירה ועברו אליה. לפחות זה. בין לבין, הכנסתי את פיצקי כשותף לחשבון הבנק שלי. בגיל חמישים וחמש כבר יכולים לקרות לאנשים כל מיני דברים לא נעימים, ואם אגיע למצב סיעודי ולא אוכל לפעול בחשבון הבנק שלי, כדאי מאד שמישהו יוכל. אמרו לי שיש משהו שנקרא "ייפוי כח מתמשך", אבל אמרתי, למה לי להסתבך עם משהו חדש ולא מוכר. אבא שלי הכניס את אחותי שותפה בחשבון וזה עבד בשבילנו. אעשה גם אני כמוהו.
וכדי להקטין את ההסתברות שיקרו לי דברים לא נעימים, המשכתי גם השנה לשמור על בריאותי. עברתי קולונוסקופיה וגסטרוסקופיה, שיצאו תקינות, ועברתי שורה ממושכת של טיפולי שיניים, שכללו עקירת שן ובניית גשר. באחד הצילומים הראשונים הופיע כתם לבן בחניכיים, שעורר אצל הרופא דאגה, "נגע רדיו פוקאלי" הוא קרא לזה. יכול להיות שזה כלום, אבל יכול להיות שזה גידול, אמר ושלח אותי לבדיקה במרפאת פה ולסת בבית חולים מאיר, שם התחילו לדבר איתי על ביופסיה של עצם הלסת. לא זוכר איך פתאום נזכרתי, ממש בדקה התשעים, שלפני חמש שנים עברתי שם השתלת עצם, בדיוק מתחת לשן שנעקרה. התכנית לביופסיה בוטלה, והתבקשתי להישאר במעקב בשנתיים הקרובות. הרגשתי קצת אידיוט על חצי השנה שעברה עלי בדאגה ובביקורים חוזרים ונשנים במרפאות ובמכוני רנטגן, וגם בר מזל על כך שברגע האחרון נזכרתי וחסכתי מעצמי הליך מורכב וכואב. בחודש יוני נסעתי לאנגליה לסדנת ייעוץ הדדי בהנהגת אישה, שגדלה עם מגבלת ניידות ועברה לא מכבר סרטן קשה במעי הגס. התרשמתי מהאופן בו התמודדה עם המכות שניחתו עליה, עם זה שהמחלה לא נטלה ממנה את כוחה ואנושיותה. אמא שלי עברה סרטן במעי הגס, וההתמודדות שלה הייתה הרבה פחות מרשימה.
בעבודה, זו הייתה שנה רגועה. שני השדרוגים הגדולים שהייתי מעורב בהם עברו בשקט ובהצלחה. מנהל המחלקה המקבילה לנו, שהיה גם יושב ראש ועד פעיל ומשמעותי, פרש לגימלאות. במקומו מונה בחור צעיר, יחסית. כשהגיע לחברה, הוא עשה עלי רושם של שחצן אכול סגמת, לכן חששתי מהשינוי הזה. אך התברר שהאיש התבגר, למד להתנהג לוותיקים, והיה לי נח לעבוד מולו. לפעמים עוד עולה בי המרירות על כך שהנה הצעירים מתקדמים, בעוד שאני כנראה כבר לא אתקדם. אני משתדל לא לתת למרירות הזו לנהל אותי. זה מה שיש, ויכול היה להיות הרבה יותר גרוע. בעזרת אותו מנהל חדש קיבלתי אישור להכשיר עובד שלו, בחור נחמד וחרוץ שנקלט לא מזמן כסטודנט אצלנו, שיטפל בתקלות שעד היום הייתי היחיד שיודע לטפל בהן. כך יכולתי לצאת לסדנה באנגליה בלב שקט, בידיעה שיש מי שיודע לטפל בתקלות, ואם לא, יכול להתקשר אלי ולנהל איתי שיח מקצועי ברמה גבוהה. אהובה החליטה לנסות שוב ללמוד לתואר שני בשנה הבאה, מה שללא ספק ישפיע על חיינו המשותפים. אקווה שישפיע לטובה.
מדי שנה, בפרוש חודש אלול, ועוד יותר מזה בימים הנוראים, עולה וגואה סביבנו הדיבור על הסליחה. מדי שנה, בעת הזו, נזכרים עורכי המוספים לשלוח את כתביהם החרוצים לשאול ידוענים ממי לדעתם הם צריכים לבקש סליחה, ומי צריך לבקש סליחה מהם. הידוענים מתחלפים משנה לשנה, אבל הסיפורים, בדרך כלל אלה אותם סיפורים. ואני, כשאני שואל את עצמי את השאלה הזו, צף למולי דיוקן פניה של ת'. אמנם לא ראיתי אותה כמעט עשרים שנה, אבל הפנים מופיעות לי ברורות ומבוארות. חיפשתי בגוגל ובפייסבוק אחר תצלום עדכני שלה, אבל השם שלה מאד נפוץ, ואף אחד מהתצלומים הרבים שעלו בחיפוש לא דמה לה.
בחורף תשנ"ט, כשהכרנו, כשפגעתי בה, לא היה גוגל ולא היה פייסבוק. האינטרנט לא היה נפוץ אז כמו היום ולא תיפקד כזירה חברתית. מה שהיה, זה מודעות בעיתונים. היה מדור ההכרויות, והיה מדור החברה, ששם אנשים פרסמו מודעה כשרצו ליצור קבוצות חברתיות מכל מיני סוגים. אחד מהם היה איש ושמו ירון מאיר, שפרסם מדי שבוע מודעה, הזמנה להשתתף בפרוייקט שהוא עשה במסגרת לימודיו האקדמיים: תוכנה למציאת התאמות בין אנשים שמחפשים זוגיות. כתבתי לכתובת שהופיעה במודעה, ותוך כמה ימים קיבלתי בדואר טופס למילוי. מלבד הפרטים האישיים ליצירת קשר, נדרש הפונה לתאר את עצמו על פי מספר מדדים. גובה ומבנה גוף, השכלה, אופני בילוי מועדפים. בהמשך, נדרש ממלא הטופס לענות על אותן השאלות לגבי בן או בת הזוג שהוא מחפש. היות שאני בעצמי איש מחשבים, יכולתי לדמיין את התוכנה שעוברת על הטפסים ומבצעת את ההתאמות, היא לא הייתה אמורה להיות מסובכת מדי. מילאתי את הטפסים ושלחתי אותם. תוך זמן קצר, התחלתי לקבל אחת לכמה זמן בדואר רשימה של שש נשים שהיו עשויות להתאים למה שחיפשתי. הרשימה הייתה ממוינת לפי מידת ההתאמה, האישה המתאימה ביותר הייתה בראש הרשימה. בערבים שבהם הילדים לא היו אצלי, הייתי מתקשר לנשים הללו מהטלפון בדירה, טלפון נייד עוד לא היה לי. הייתי מקשקש איתן, קובע דייטים, ונוסע מראשון לציון לכל רחבי גוש דן כדי לפגוש אותן. לאחר כמה שבועות, באה הפעם הראשונה שמישהי יזמה פנייה אלי. זו הייתה ת'.
[2]
התגרשתי בקיץ תשנ"ח, בתום תהליך ממושך וכואב שנמשך כשנתיים-שלוש. הלכנו לייעוץ זוגי, הלכנו לגישור, התחלתי ללכת לטיפול אישי אצל אשר נופש. אחרי חתימת חוזה הגירושין ואישורו בבית המשפט, יצאתי סוף סוף מהבית. שכרתי דירה במרחק של חמש דקות נסיעה מהדירה בה המשיכו לגור גרושתי ובניי. הדירה הייתה כמעט ריקה. רק כמה מכשירי חשמל היו בה, ומיטה מתקפלת אחת. כמעט כלום לא הוצאתי מהדירה הקודמת, רק ספרים, תקליטים, בגדים, וגם כמה דברים שגרושתי שמחה להיפטר מהם, ולכן הפכו לבעלי בריתי. זה הפך אותם לנקיים בעיניי, את שולחן הפיקניק מהמרפסת, את המצעים המהוהים מרוב כביסות, את מזרני הספוג הזולים. התחלתי להקדיש את הערבים הפנויים ואת סופי השבוע לרכישת רהיטים מיד שניה, גם כן דרך המודעות בעיתונים, ולהובלתם לדירה. קניתי מיטת נוער נפתחת והעמדתי אותה בסלון. קיבלתי תרומות מבני משפחה ומחברים. באו מ"בזק" להתקין טלפון קווי. ועדיין, הדירה נראתה עדיין כמו דירת סטודנטים. בסוף השבוע הראשון שהילדים ישנו אצלי, פתחתי להם את מיטת הנוער בסלון, וישנתי לידם על מזרון שהנחתי על הרצפה. פיצקי לקח את זה בתור הרפתקה, ועודד אותי בדרכים שמכמירות את ליבי עד היום כשאני נזכר בהן. פרוח כבר היה מאובחן מזה שנה עם PDD. שלוש שנים לאחר מכן, כתבתי סיפור ושמו "ידיים טובות", שהשבועות הראשונים האלה שימשו לו כרקע. כשאני קורא אותו היום, אני יכול להבין יותר טוב מדוע הסכמתי להתחיל חיים חדשים בתנאים כה סגפניים. זה לא רק שכבר רציתי לגמור עם הנישואין המאמללים האלה מהר ככל האפשר. זה לא רק הסכום הנמוך שהשתכרתי אז, והפחד מדמי המזונות שינגסו בו ויביאו את ההוצאה לפועל אל ביתי. זה וודאי לא רק רגש האשמה על פירוק המשפחה, שאפשר בדוחק לייחס לי רצון בלתי מודע להיענש עליו. לא, אלה בעיקר ההרגלים הסגפניים שדבקו בי בבית הוריי. הרומנטיקה של הדלות. ההסתפקות במועט כערך. האמונה שחיי צנעה הם נקיים יותר, מוסריים יותר.
[3]
ת' לא יכלה לדעת את כל זה, כמובן. ברשימות של ירון מאיר הופעתי כאיש מחשבים בן שלושים וארבע, בעל תואר ראשון, חובב תרבות, מה רע. אמנם הייתי גרוש פלוס שניים, אבל כפי שכבר התחלתי להבין, בגיל הזה כבר מצפים מגבר שיהיו לו ילדים מקשר קודם, ועדיף שיהיה גרוש ולא אלמן, שלא יהיה אחד שהילדים כל הזמן אצלו, ואולי עודנו כרוך אחר אשתו המנוחה. ת' התקשרה אלי ביום ששי חורפי אחד אחר הצהריים. קולה וטון דיבורה מצאו חן בעיניי. קול רך, טון דיבור שנמזגו בו חביבות, רוגע, חמימות. ת' סיפרה לי שלמדה עבודה סוציאלית לתואר ראשון ומנהל ציבורי לתואר שני, ושהיא עובדת בתחום התמחותה במוסד ציבורי בתל אביב. סיפרה על משפחה תימנית מסורתית, שלא לגמרי קיבלה את הבחירות שת' עשתה. היא הציגה השקפת עולם חברתית-פוליטית דומה לזו שלי. היא הייתה צעירה ממני בשנה, יצאה מקשר שנמשך לסירוגין שבע שנים ולא הוביל לשום דבר, אבל לא נשמעה לחוצה כמו כמה מהנשים שדיברתי איתן באותם ימים. היא גרה בדירת שותפים בראשון לציון, באחת השכונות הותיקות, לא רחוק מהשכונה שלי. היות שהשיחה זרמה והתארכה, כל הפרטים הללו זרמו ונחשפו בה. שגיתי שגיאה שאחזור עליה עוד כמה פעמים בשנה הראשונה לאחר גירושיי, עד שאשר התחיל להעיר לי עליה: משכתי את השיחה יותר מדי, התלהבתי מהר מדי, נקשרתי לבחורות כבר בשלב הטלפון, לפני שפגשתי אותן.
בפגישות השבועיות אצל אשר, היינו דנים הרבה בדייטים שלי ובשיחות שהובילו אליהם. במה שנאמר ובמה שלא נאמר, בציפיות שלי ובשגיאות שלי. יחד איתו בניתי תכנית פעולה, שתתאים למצב שלי מצד אחד, ולנורמות המקובלות בעולם ההכרויות מצד שני. אני זוכר שדיברנו על זה שיום ששי בערב זה לא זמן טוב לדייטים, ושדיברנו על זה שעדיף מקום נייטראלי ולא אצלה בבית. אני לא זוכר אם דיברנו על זה לפני או אחרי הסיפור עם ת'. מכל מקום, ת' הציעה שאבוא אליה לדירה במוצאי שבת, ואני באתי. כשדלת הכניסה נפתחה, התלהבותי הצטננה במקצת. המראה של ת' לא ממש התאים לפנטזיה שלי. היא הייתה קצת מלאה, קצת כפופה, ודי נמוכה. אבל כשהיא התחילה לדבר, שוב התחלתי להידלק. התחלתי לשים לב לצדדים בחיצוניות שלה שדווקא כן מצאו חן בעיניי: השיער השחור הארוך, העור החום החלק, השפתיים המלאות, העיניים. גם הדירה שלה הייתה נעימה. היות שהשותפים לא היו באותו ערב, ישבנו בסלון ושתינו קפה שחור שת' בישלה. היה לי קצת מוזר לשתות קפה שחור בשעת ערב מאוחרת, אבל נעם לי שת' בישלה משהו במיוחד בשבילי. ת' אמרה שהיא מכירה את ירון מאיר באופן אישי, ושהוא בעצמו הפנה את תשומת ליבה אלי. אמר לה, יש לי כאן מישהו שיכול לעניין אותך. גם זה החמיא לי, כמובן. אני לא זוכר על מה דיברנו, אבל זוכר שזו הייתה ת' שקבעה מתי הסתיימה הפגישה. אמרה שמחכה לה יום עמוס מחר, קמה והגישה לי בחיוך את המעיל שלי. חייכתי בחזרה ויצאתי.
הדיבורים על ימים עמוסים בעבודה לא נעמו לי כל כך, וגם הפריעו לקבוע איתה פגישות נוספות. הייתי נשוי לאשת חינוך קרייריסטית, שאילוצי העבודה שלה הכתיבו לי את שגרת חיי הרבה יותר מכפי שרציתי. אבל אשר אמר שאין מה לעשות, אני חייב לקחת בחשבון שיהיו לבנות זוגי העתידיות עוד דברים בחיים, שהן לא תמיד תהיינה פנויות אלי, אף אם לא תהיינה נשות קריירה שאפתניות כמו גרושתי. עוד דבר שנגס בזמן הפנוי של ת' היה טיפולי הפיזיותרפיה שהייתה צריכה לעבור, בגלל פגיעת צוואר שספגה בתאונת דרכים שעברה לא מכבר. הייתי נשוי לאשה עם אגן שבור, שמגבלת התנועה שלה הייתה נוכחת מאד בחיינו המשותפים. הספיק לי מעל הראש. על זה אפילו לא סיפרתי לאשר, התביישתי להודות שזה מפריע לי. אבל, בסך הכל, הקשר שלי עם ת' התקדם במגמה חיובית. הוא התקדם בקצב שת' קבעה. חשתי בזה, אבל החלטתי שאזרום עם זה. נפגשנו שוב לקפה, ת' הסכימה שאבוא לבקר אותה במשרד, למרות שפחדה מהרכילויות שירוצו עליה, וגם הלכנו לסרט, הצגה ראשונה. החניתי את רכבי ברחוב של ת', וחיכיתי לה מתחת לבניין שלה. היא באה ישר מהעבודה במכוניתה הקטנה, ואספה אותי. השכלתי לבחור סרט שלא היה כבד מדי, אבל גם לא עלבון לאינטליגנציה. החזקנו ידיים בחשיכה, כמו מתבגרים. אחרי הסרט, החזירה אותי ת' לרחוב שלה, בשכונה הותיקה. כבר היה בסביבות תשע וחצי. הרחוב היה שקט, מואר באורם הרך של פנסי הרחוב. רכנתי לעבר ת' ונישקתי אותה. זו הייתה נשיקה מדהימה. רכה, חמימה, חרישית. בכל חיי הבוגרים עד אז לא הייתה לי נשיקה חושנית כל כך. אחר כך, כשהזדקפתי במושב שליד הנהג, ת' שאלה אותי איך זה שאני נראה כל כך צעיר. גם זה החמיא לי.
[4]
במבט לאחור, לא רק נראיתי צעיר, גם נהגתי כצעיר. "צעיר" במובן הצבאי, כלומר חסר מושג וחסר ניסיון. ערב אחד הזמנתי את ת' לדירתי, שרק לאחרונה הבאתי אליה מכונת כביסה, אבל פינת אוכל עוד לא הייתה בה, ולא מיטה זוגית בחדר השינה. הכנתי לנו תה, הקפה הנמס שלי לא התאים לה. ישבנו על מיטת הנוער בסלון, ניהלנו שיחה, וכשהספלים התרוקנו, התחלתי להתנשק איתה ולהפשיט אותה. באור מלא, לעזאזל. ת' שיתפה פעולה, נראה שציפתה שזה מה שיקרה הערב, אפילו עזרה לי להשיל מעליה את החזיה. אני זוכר שזו הייתה חזיה מסורבלת, לא מהסוג שהכרתי מהחיים עם גרושתי. היה צריך להוריד אותה דרך הראש. ואז, כשפלג גופה העליון של ת' כבר היה עירום, היה לי בלאק-אאוט. פשוט לא ידעתי מה לעשות. התלבטתי אם להוביל אותה לחדר השינה, שכל מה שהיה בו זה מזרון ספוג אחד מונח על הרצפה. נזכרתי פתאום, שלא הכנתי אמצעי מניעה. נזכרתי פתאום שאנחנו בעיצומו של החורף, והדירה לא מחוממת. התבוננתי בעין ביקורתית על גופה המלא במקצת של ת', שבעירום חלקי נראה עוד פחות טוב ממה שכבר הורגלתי בו. ת', שעד אותו יום הובילה את יחסינו, נאלמה לפתע דום, תלתה בי מבט, חיכתה שאני אוביל, שאסיים את מה שהתחלתי בו. יכולתי לראות שקר לה. ואני קפאתי.
לא זוכר כמה זמן עבר, בטח לא יותר מכמה דקות, עד שת' התאפסה על עצמה, מלמלה משהו, התלבשה והסתלקה. אני, הכמה דקות האלו הולכות איתי עד היום ומייסרות אותי. אשר אמר שאני מגזים, שזה לא סוף העולם, וגם לא בהכרח סוף היחסים שלי עם ת'. הוא אמר שמכיוון שעד עכשיו הכל זרם כל כך יפה, יש מצב שת' תחליק לי את הטעות הזו. הרי המצב בשוק כל כך קשה. הוא הציע שאחכה כמה ימים, ואז אתקשר אליה ואבדוק מה מצב העניינים. שלא אעלה ביזמתי את מה שקרה באותו ערב, אבל אם היא תעלה את זה, שאתייחס לזה בקלילות ובהומור, שאגיד שאני לא יודע מה עבר עלי. זה לא היה שקר: באמת לא ידעתי מה עבר עלי. רק היום, ממרחק השנים, אני חושב שאני יודע.
כמה ימים אחר כך קיבלתי דחיפה נוספת לחידוש הקשר. רשימת נשים נוספת של ירון מאיר הגיעה בדואר. שמה של ת' הופיע בראש הרשימה. כלומר, היא נמצאה מתאימה לי במיוחד. בפעם הבאה שהיה לי ערב בלי הילדים, התקשרתי אליה. כאילו כדי לספר לה את זה, ובעצם כדי לבדוק מה העניינים. השתדלתי מאד להיות קליל. ת' ענתה לי בחביבות וברוך הרגילים שלה. היא סיפרה לי שהיא פגשה את ההוא שהיא הייתה איתו שבע שנים לסירוגין, והם החליטו לנסות שוב. העליתי את האפשרות שנישאר ידידים, ולהפתעתי, היא הסכימה. ממרחק השנים, ואחרי שעשיתי עשרות דייטים וגם יצאתי עם כמה נשים, אני פחות מופתע. נראה לי שכבעלת ניסיון עשיר בעולם הפנויים-פנויות, וכעובדת סוציאלית בהכשרתה, ת' ידעה שתמיד עדיף להשאיר דלתות פתוחות, להחזיק קשרים על אש קטנה, מי יודע, אולי הילד של היום ישתפשף ויהפוך לגבר של מחר. הבנתי שהיא לא לקחה את הערב ההוא קשה מדי, שהיא לא כועסת עלי.
אבל אני, אני עדיין כועס על עצמי. אני עדיין רואה מולי את האשה הקטנה והקצת מלאה הזו, עומדת מולי בפלג גוף עליון חשוף, באור בוהק של נורת חשמל ללא אהיל, בדירת רווקים כמעט ריקה, בקור של דצמבר, ואני מתבאס על עצמי. איך יכולתי לעשות לך דבר כזה, כשאת היית כל כך טובה אלי. אז מה אם הייתי חסר ניסיון, לא אשמתך שהייתי חסר ניסיון. אולי כבר מזמן שכחת מזה, שמעתי על נשים שעברו דברים גרועים מזה בעולם הדייטים, אולי גם את עברת גרוע מזה. סביר להניח שלא אפגוש אותך אף פעם. סביר להניח ששכחת מכל הסיפור. אבל גם אם ניפגש בדרך פלא, וגם אם תאמרי לי שסלחת מזמן, אני לא חושב שזה יפטור אותי מן החרטה. עדיין יהיה בי הצורך לבקש את סליחתך.
בכל הזכרונות מימי בית הספר שהעליתי כאן על הכתב, כיניתי את מלכת הכיתה בשם "קארין". יצאתי פעם עם בחורה, שלאחותה הבכורה והמלכותית קראו כך, ומאז זה נשמע לי כמו שם מתאים למישהי מבית פריווילגי, בית שמתרפק על התרבות המרכז אירופית המעודנת מלפני מלחמת העולם. שם מתאים למישהי בעלת מראה מצודד, המצוידת בכמויות בלתי נתפסות של ביטחון עצמי והכרת ערך עצמית, תכונות הכרחיות לכל טוענת לתואר "מלכת הכיתה" ולכל מי שנושאת בו.
למעשה, מכיתה ו' עד כיתה ח' לא הייתה לנו מלכת כיתה אחת, אלא שתיים: מ' ונ'. אל מ' התוודעתי כבר בכיתה ג', אליה הגעתי לאחר שהקפיצו אותי כיתה. זה היה עוד בבית הספר באפרידר, ושם מ' נשאה את הכתר לבדה: נ' הייתה בכיתה המקבילה. בכיתה שלנו למדה ס', אחותה התאומה של נ'. למרות שהיו תאומות זהות, ס' הייתה קצת פחות דומיננטית, קצת יותר עדינה. לא מאד עדינה, אבל קצת יותר מאחותה. כשעברנו לבית הספר בברנע, הייתה רק כיתה אחת לכל שנתון, ולכן נשארו התאומות בבית הספר באפרידר. הייתה אז מדיניות כזו, שלא מאפשרים לתאומים ללמוד באותה כיתה. הן הצטרפו אלינו בבית הספר בברנע בכיתה ו', כשכבר היו די תלמידים בשביל שתי כיתות. הפעם זו הייתה ס' ששובצה לכיתה המקבילה, ואילו נ' שובצה לכיתה של מ' ושלי.
מה הפך את מ' ואת נ' למלכות הכיתה, מה הגדיר אותן ככאלה? זה לא שהן היו כל כך יפות. מ' הייתה נמוכה מאד, אצל נ' היה עור פנים לא כל כך מוצלח. ג', שכנתי מרחוב הטייסים, הייתה יפה יותר משתיהן, ובכל זאת, מעמדה החברתי היה נמוך משלהן. מ' ונ' הצטיינו בספורט, הביאו כבוד לבית הספר בתחרויות האתלטיקה שנערכו בין בתי הספר. אבל, היו גם בנות אחרות שהצטיינו בספורט, ולא הגיעו למעמד של מ' ושל נ'. במבט לאחור, אני חושב שהתשובה טמונה ברקע המשותף לשתיהן: שתיהן היו ילידות הארץ ממוצא אשכנזי, בנותיהם של קציני צה"ל בכירים (בכירים יחסית לאשקלון, כן? אנחנו לא מדברים פה על צהלה או נווה מגן), וגרו עם משפחותיהן השורשיות והמושרשות בשיכון צבא קבע, בברנע למעלה. אמנם גם ג' הייתה אשכנזיה, אבל היא הייתה ממוצא רומני, שזה לא לגמרי אשכנזי, אביה היה טרקטוריסט, וכאמור, היא הייתה שכנה שלי ברחוב הטייסים, שזה בברנע למטה. ד' הייתה עולה חדשה, ואינני יודע במה עסקו הוריה. הם גרו בשיכון העולים. במורד רחוב בר-כוכבא. ה' אמנם גרה בברנע למעלה, בפנטהאוז של בניין חדש ומהודר, וגם היא הייתה ילידת הארץ ממוצא אשכנזי, אבל משהו בקשר ליחסים בין הוריה היה לא ברור, וגם על משלח ידם איני יודע דבר. מ' ונ' באו ממשפחות מתפקדות, ממרכז החברה הישראלית, ואין פלא שמצאו את מקומן במרכז החיים החברתיים של הכיתה שלנו. משום כך תייגתי אותן במ' ובנ', שתי האותיות המרכזיות של האלפבית העברי, אם מביאים בחשבון את האותיות הסופיות. בבית של נ' וס' הייתי פעמיים, וגם הן היו אצלנו פעם, היות שאמא שלהן הייתה המזכירה בבית הספר בו עבדה אמי. אביהן סידר פעם ביקור של הכיתה במחנה צבאי של חיל השיריון שעליו פיקד. הוא היה איש גדול ממדים, רחב גרם וקרח, אבל בעל קסם אישי. בבית של מ' לא הייתי אף פעם, ואת אביה לא ראיתי מעולם. ידעתי רק, שיש לה אח גדול אחד ושמו שוקי, ושהוא גבר-גבר.
אולי בניגוד למצופה, מלכויותיהן של מ' ושל נ' התקיימו זו לצד זו: בלי קטטות בפרהסיה, בלי תחרות גלויה ולכן גם בלי מדרג הירארכי. עלי לסייג ולומר, שכשאני כותב "בפרהסיה", אני מתכוון למה שראו עיניי: למה שקרה בשיעורים ולמה שקרה במסיבות יום ששי. כי אין לי מושג מה קרה בשירותי הבנות, ואין לי מושג מה עשו הבנות בהפסקות, בזמן שאנחנו הבנים היינו בכדורגל. נ' הייתה מתהלכת בין נתינותיה לבדה, או בלוויית אחותה. ואילו מ' טיפחה נערות חצר, תחילה את כ', ואחר כך גם את ל'. בכיתה ח' הן כינו את עצמן "שלוש המוסקטריות". כ' התברכה אף היא בביטחון עצמי ובאסרטיביות, אך לא במינונים שנדרשים כדי למלוך, ושלא כמו ג', היא אף פעם לא נתנה סיבה לחשוב שזה מעניין אותה. בהחלט הספיק לה להיות החברה הטובה של מ', לפסוע בשבילים שמ' סללה ולעבור בדלתות שמ' פתחה. ואף על פי כן, דווקא כ' הייתה הראשונה שהיה לה חבר מהכיתה, בכיתה ו', למשך כמה שבועות. אולי בעצם זה לא כל כך מפתיע, למלכה בדרך כלל יש פחות חופש לנסות דברים חדשים, יותר מה לסכן. ממה שראיתי, נ' מעולם לא גלתה עניין במי מן הבנים מהכיתה. מבטה היה נשוא אל "הגדולים", הבנים מהשכבה שמעלינו. היא התנהלה מול הבנים מהכיתה כאילו הייתה בן בעצמה, ובדרך כלל זה עבד לה, אולי חוץ מפעם אחת. מ' דווקא כן גלתה עניין רב במבט הגברי המופנה אליה בכיתה.
אצל הבנים, לעומת זאת, היה מדרג הירארכי ברור, והייתה חלוקת תפקידים. מלך הכיתה האחד והיחיד היה פרוספר, שהיה המצטיין הכיתתי בספורט בכלל ובכדורגל בפרט. ארון היה הבריון של הכיתה, המצטיין במכות, וגם המצטיין בענפי הספורט שדרשו יותר כח ופחות זריזות וקואורדינציה. פרוספר וארון גרו באותו בניין, איתנו ברחוב הטייסים בברנע למטה. בבניין שממול גר אורי, שהסתובב איתם. גם הוא היה ספורטאי לא רע, והיה הנחמד משלושתם. שלושתם היו מזרחיים כהי עור. המשפחה של פרוספר עברה בצרפת בדרך לארץ, הוריו דיברו ביניהם צרפתית. אביו היה מרפא שיניים. ארון היה ילד מאומץ, שגדל אצל הורים רומניים. הוריו דיברו ביניהם רומנית. אביו היה בעל משאית. במשפחה של אורי לא היו עקבות נראים לעין של הגירה: לא שם משפחה לועזי, לא שפה זרה בבית. אינני זוכר את אביו, ייתכן שעבד בחברת "קו צינור אילת אשקלון". אמא שלו הייתה נחמדה. שלושתם היו תלמידים חלשים, אבל זה לא פגם כהוא זה בפופולאריות שלהם.
איך זה שאצל הבנים ההירארכיה הייתה כל כך ברורה? כילד, סברתי שהיא נגזרה מההישגים שלהם בספורט. התוצאות שהישגנו בריצת ששים מטר היו ניתנות למדידה ולדירוג, וכשהבנים התחלקו לשתי קבוצות כדי לשחק כדורגל, היה ברור מאד מי נבחר ראשון, מי נבחר שני או שלישי, ומי לא נבחר בכלל – אני. אני זוכר שהתלוננתי פעם לאמא שלי, שהבנות מסתכלות רק על הבנים שמצטיינים בספורט. אמא הבטיחה לי, שכאשר מתבגרים, הבנות מתחילות להסתכל דווקא על הבנים שמצטיינים בלימודים. אכן, מעט מאד יכולתי ללמוד בבית על איך שהדברים עובדים באמת.
החיים החברתיים של השכבה התחילו להתהוות בד בבד עם היציאה מגיל החביון אל תחילת גיל ההתבגרות. הם היו מתרחשים בימי ששי בערב, באחת מהמדשאות המעטות שהיו בברנע, או בבית של מישהו מהכיתה. לא פרוספר, לא ארון, לא מ', ולא נ', אף לא אחד מהם אירח מפגש כזה בבית הוריו. כ' ואורי – דווקא כן. וגם אני. בגילאים הצעירים יותר, היינו משחקים משחקי חברה כמו "הבן לוקח בת" ו"אמת או חובה". המשחקים כשלעצמם היו משעממים, אבל מה שנסך בהם קסם הייתה הדרך שבה הם אפשרו לגלות מי מתעניין במי. בהמשך, המשחק "אמת או חובה" התנוון לכדי טקס שבו כולם ישבו במעגל, ומישהי עברה מאחד לאחד, ואמרה "חובה עליך להגיד את מי אתה אוהב, את מי אתה מחבב ואת מי אתה מסמפט". אני זוכר, שאף אחת מהבנות לא ציינה את שמו של פרוספר, כאילו יש בכך משום פגיעה בכבודו, כאילו פרוספר הוא מעל כל זה. אף אחד מהבנים לא ציין את שמה של נ', אחד מהם אפילו פעם אמר לי ש"היא כמו בן". שמה של מ' דווקא צויין פה ושם, גם ארון ואורי נקבו בשמה לבסוף. אבל מי שזכתה להכי הרבה איזכורים הייתה דווקא ד'. לא פחות מחמישה בנים הצהירו שהם מחבבים אותה. למדים אנו, שלא רק שמלכת הכיתה אינה בהכרח הילדה הכי יפה, אלא שגם אינה בהכרח זו שהכי הרבה בנים מצהירים על חיבתם אליה.
גם אני נקבתי בשמה של ד', לאחר נדנודים חוזרים ונשנים, והאשמות לפיהן סירובי לנקוב בשם כלשהו מעיד על ה"תינוקיות" שלי. ובאמת, הייתי קטן בשנה או יותר מכולם. ארבעת הבנים האחרים שציינו את שמה של ד' היו אף הם בלתי מלכותיים בעליל. שם התואר "מקובלים", שנכנס לשימוש לציון הילדים הפופולאריים והמקושרים, עדיין לא היה בשימוש באשקלון של ילדותי, גם לא שם התואר "דחויים". אבל התופעות היו גם היו, כמובן. היו כמה פעמים, שנודע לי שנוסדה בכיתה "חברה סגורה", קרי, מפגשים חברתיים שמוגבלים לילדים פופולאריים בלבד, ובראשם מלך הכיתה ושתי המלכות. מי שסיפר לי על היוזמות הללו היה אלכס, שהיה החבר היחיד שלי בכיתה ה'. הוא עצמו לא היה מאד פופולארי, אבל גם דחוי לא היה. ההתארגנות הזו הרגיזה אותי מאד, לא רק משום שהדירה אותי אישית, אלא גם משום שכבר בבית הספר היסודי הייתה לי תודעה סוציאליסטית מפותחת, וחרה לי שיש מי שחושב שהוא יותר טוב מאחרים. בתחילה, הייתי בטוח שכל העניין הזה הוא יזמה של מ'. בהמשך, אלכס טרח להבהיר לי שפרוספר הוא זה שקובע שלא אוזמן, בעטיו של גילי הצעיר. ברם, אלכס לא היה מקור מהימן. אבא של אלכס היה אף הוא מרפא שיניים באשקלון, ונראה שהייתה תחרות בין אביו לבין אביו של פרוספר. אלכס היה מלכלך באזניי על אביו של פרוספר, וגם טען שפרוספר והאחים הגדולים שלו מתנכלים לו, לאלכס, בשל כך. ככל שיכולתי לראות, פרוספר לא התעניין באלכס בשום דרך שהיא. לראיה, הוא לא התערב כדי למנוע את הכללתו במועדונים האקסלוסיביים האלה של הכיתה. אף אחת מההתארגנויות הללו לא החזיקה מעמד זמן רב. אולי משום שלא היה בהן תוכן, לבד מהתחושה המתוקה שהעניקו לאלה שנכללו בהן, שהם הנבחרים, האיכותיים, ושיש שם בחוץ כאלה שלא זכו להיכנס. לימים, כתבתי על הפרק הזה בחיי סיפור, "המעמד", שחלקו מבוסס על האירועים שזכרתי שקרו, ורובו מה שהייתי מייחל שיקרה, בדיעבד.
ארון ואורי היו מקניטים את מ' מפעם לפעם, כמו שהיו מקניטים גם בנות ובנים אחרים. אצל ארון, זו הייתה עוד דרך לבסס את המדרג ההירארכי, בבחינת אני יכול להקניט אותך אבל לך עדיף לא להקניט אותי, כי תחטוף ממני מכות. אצל אורי, זה היה סתם שעשוע, הוא מעולם לא איים על אף אחד ולא הכה. ההקנטות נעו מסתם כינויי גנאי כלליים, כגון "זונה", להתייחסויות פרטניות לקומתה הנמוכה של מ' ולמוצא המשפחתי שלה: כששאלתי מדוע ארון התחיל לקרוא לה "נאצית", הסבירו לי שזה משום שההורים שלה מוצאם מגרמניה. להקנטות של ארון ואורי הייתה מ' מגיבה בדעתנות, אבל בדעתנות שלה היה תמיד מרכיב של התחנחנות, מין "אויש תפסיקו" כזה. גם כ' הייתה מגוננת עליה באותו אופן, אם הייתה נוכחת. אבל כשאני הייתי מקניט את מ' באותם כינויים, התגובות היו נחרצות וקטלניות. אני זוכר, שהן כללו בין היתר כינויי גנאי כמו "תינוק!", "מגעיל!" ו"ניקבי!". בעוד שאת שני הראשונים שמעתי גם מבנות אחרות, "ניקבי", במילעיל, היה פיתוח עצמאי של מ'. כמובן, גם כ' מיהרה לאמץ אותו. נראה שמ' הבינה באופן אינטואיטיבי, שבתור מלכת הכיתה יש לה הסמכות לקבוע מי מהבנים הוא זיכרי ומי ניקבי. מעניין, שמ' מעולם לא קטלה אותי על בעיית ההשמנה שסבלתי ממנה בימי בית הספר, מה שארון הרבה לעשות, וגם בנים אחרים. מ' גם אף פעם לא קטלה אותי ביזמתה, רק בתגובה לקינטורים שלי.
למה הייתי צריך לקנטר אותה בכלל? מה חשבתי לעצמי? תשובה אפשרית אחת היא, שהמעמד החברתי של מ' קומם אותי, לוחם הצדק הסוציאליסט הידוע. הסבר אפשרי אחר הוא, שכמהתי להצחיק את ארון ואורי, לסמן את עצמי כשייך אליהם, על אף יכולתי הדלה בכדורגל. אפשר לפרש את הקביעה של מ' שאני "ניקבי" בהקשר הזה, משמע, לא שייך כלל וכלל לעולמם של פרוספר ארון ואורי. כמובן, אפשר גם לייחס את הקינטורים שלי לרגשות ארוטיים שהתעוררו בי לנוכח גופן האתלטי של מ' ושל נ', שהלך והתמלא במקומות הנכונים. היינו הולכים הרבה לים, אפשר היה לראות. פרוספר ארון ואורי היו תופסים גלים, משחקים מטקות, מתרועעים עם המצילים ויוצאים לחתור בחסקה. אני הייתי בולע במבטיי את הבנות, שהיו שרועות על החול בביקיני, מתחילות להזכיר את הדוגמניות שהופיעו על שערי עיתוני הבידור והפנאי שהיו תלויים בפתחי הקיוסקים. בימי ערוץ הטלביזיה היחיד, ששידר בשחור לבן, העיתונים עמדו במרכז החיים הציבוריים, היו מה שיכונה לימים "מדורת השבט". חלמתי על ימים שיבואו, בהם אני אכתוב לאיזשהו עיתון, לא משנה איזה, או שאולי יכתבו עלי בעיתון, לא משנה מה. שאהיה מלך, שאהיה ליצן, אכתוב על בידור או על כדורגל, העיקר שאזכה סוף סוף להכרה.
[3]
ההיקסמות המופרזת שלי מן הגוף הנשי, במיוחד הגוף הנשי הצעיר, לא הסתכמה בנעיצת מבטים על חוף הים, בצריכת חומרים פורנוגרפיים ובאוננות. היות שהיו לי יומרות אמנותיות, עשיתי ניסיונות ראשוניים לשרבט נשים עירומות בתנוחות שונות. אמנם חדלתי זה מכבר לפקוד את החוגים לציור ולקרמיקה במרכז העירוני לאמנות, אבל עדיין זכרתי מה שלימדו שם אותי על פרופורציות ועל פרספקטיבה, וגם את מה שלימדה אותי אחותי הטובה, שהייתה מוכשרת ממני והתמידה יותר ממני בעיסוק האמנותי. היות שממילא נהגתי למלא את מחברותיי בשרבוטים שונים במהלך השיעורים, המעבר מציור שחקני כדורגל לציור נשים עירומות היה קל. חשבתי, שאם מישהו ישאל, אתמם ואומר שאני מתאמן ברישום, שלא יגידו עלי שאני סוטה. למען האמת, רציתי לזכות בהכרה כאמן רציני, כאשר אגיע לרמה די טובה. אבל, לא הייתי צריך לחכות כל כך הרבה.
יום אחד, בכיתה ז', בסיום שיעור, השתהיתי מאחורי שולחני כשכולם כבר החלו קמים ויוצאים להפסקה. נ' עצרה ליד השולחן שלי, בחנה את הציור שלי, והעירה לי על צורת השדיים, אמרה שזה לא בדיוק כך, אלא כך. מחקתי את הקו שהצביעה עליו, ומתחתי במקומו קו עגול יותר. נ' שאלה אם אתן לה את הציור. כן, בטח, למה לא. תלשתי את הדף מהמחברת ועמדתי להגיש לה אותו, ואז קרה דבר מוזר. מ' באה במרוצה מירכתיי הכיתה, במעבר שבין השולחנות, חטפה את הדף מידי, המשיכה לעבר דלת הכיתה, ואז נעמדה לרגע להביט בו. "תחזירי את זה", נזפה בה נ', "זה לא שלך!". מ' לא התייחסה. "נו, איזה מגעילה את!", זעקה נ', "הוא נתן את זה לי!". מ' הסתכלה עלינו לרגע במבט משונה, ויצאה מן הכיתה עם הציור. אמרתי לנ' שלא תצטער, אני אעשה לה ציור חדש. אבל, היא לא רצתה.
אני זוכר את הרגע הזה כרגע יחיד ומיוחד, שבו הייתי חלק ממשולש, ששני קודקודיו האחרים היו שתי מלכות הכיתה. כאמור, רוב הזמן היה לכל אחת מהן העולם שלה והמעגל שלה, התחומים לא פגשו אלה באלה. באותו בוקר הם פגשו, ואני הייתי בנקודת המפגש, אף אם בתפקיד פאסיבי: זה לא שהוזמנתי לבחור ביניהן או משהו כזה. לא היה המשך לרגע המיוחד הזה. כמו שלא נהייתי כותב, גם צייר או מאייר לא נהייתי.
יום אחד התחולל מפנה בחיים החברתיים של השכבה. ככה פתאום, יום אחד בא מישהו מהכיתה, אולי מישהו שהיו לו אח גדול, אולי מישהו שהיו לו קשרים בבית הספר באפרידר, וטען שדי כבר עם משחקי החברה הטיפשיים האלו, הגיע הזמן שנתבגר ונתחיל לרקוד עם הבנות. כבר בסוף אותו שבוע הייתה מסיבה בבית של מישהו, עם מוזיקה לריקודים. המוזיקה הגיעה בדרך כלל מתקליטי וינייל שהיו בבית, לפעמים היה אח גדול או אחות גדולה שהפעילו את מערכת ה"סטריאו" היקרה. התקליטים בבתים לא תמיד התאימו לריקודים, לא פעם קרה שתקליט אחד הושמע שוב ושוב, כי היה היחיד שהתאים. היות שמרבית התקליטים היו של ההורים, המוזיקה הייתה ישנה עד כדי גיחוך. למרביתנו, לא היה אכפת. הרי לא באמת באנו בשביל המוזיקה. באנו לצלוח את ריקודי ה"שייק", כלומר, את טלטול הגוף לצלילי מוזיקה קצבית, כדי להגיע לריקודי ה"סלואו", שבהם נוכל סוף סוף לגעת בבנות, להרגיש כמו גדולים. לאט לאט היינו מגיעים, מתיישבים לאורך קירות הסלון, ומתישהו מישהי מהבנות הייתה מתחילה לפזז במרכז החדר, כאילו לעצמה. אחר כך היו מצטרפות אליה עוד כמה. גם כאן, פרוספר ארון ואורי שמרו מרחק בהתחלה מהסצנה המתהווה, אולי אומדים כיצד היא תשפיע על מעמדם ועל כבודם. הם התגודדו באחת הפינות ושוחחו על ענייניהם החשובים, ואנחנו, הבלתי מלכותיים בעליל, התקרבנו אל הבנות, למפזזות או לישובות עדיין, והזמנו אותן לרקוד. למרבה הפלא, דחייה לא הייתה משהו שעלול לקרות ושיש לחשוש ממנו. לא בהתחלה, בכיתה ו' וז'. מבחינתי, הכי גרוע שיכול היה לקרות זה שעופר ילגלג עלי, אבל במקרה כזה היה אפשר לסמוך על מ' או על נ' שישתיקו אותו, שיגידו לו לא להיות תינוק. אני זוכר, שהרביתי להזמין את ד' לרקוד. היא הייתה מהראשונות שקמו לרקוד, אז ממילא היא כבר הייתה שם, לא היה צריך להקים אותה. היא תמיד נענתה. מגעה היה רך ונעים. זה היה קל. יום אחד, בבית הספר, נדמה לי שגם זה היה בתחילת כיתה ז', מ' נגשה אלי בהפסקה. נערתה כ' התלוותה אליה, כרגיל. "שמנו לב שאתה אתה אוהב את ד'", הודיעה לי בפנים קורנות, "ורצינו להגיד לך, שאנחנו משבחות את הבחירה".
בתחילה, נ' לא הייתה באה למסיבות יום שישי. כאמור, היא נשאה עיניה על "הגדולים", וברור היה שהיא תבלה את ימי שישי איתם. בהמשך, היא צצה פה ושם, אם לא היה לה משהו יותר טוב לעשות באותו ערב. מ' כמעט תמיד באה. אני זוכר מסיבה אחת, שבה הזמנתי את מ' לרקוד "סלואו". היא קמה ונעמדה מולי. הנחתי את ידיי על מתניה, היא הניחה את שלה על כתפיי, וכך התנודדנו זה מול זה עד סוף השיר. בצליל האחרון, משהו בפניה של מ' התקשח. היא תפסה בשתי אצבעות של כל אחת מידיה את בד חולצתי באיזור הכתף, הרימה את שתי ידיה, כאילו היא תולה את החולצה לייבוש, הישירה אלי מבט, וירתה לעברי: "ולסיום, נרקוד ככה!". לא הבנתי מה יש לה ממני, ונסוגתי. לקח לי כמה רגעים להבין, שהיא ציפתה ממני להצמיד את גופה לזה שלי. עוד כמה שירים התנגנו ונרקדו, והחלטתי לבדוק אם ניחשתי נכון. שוב הזמנתי אותה לרקוד, והפעם הצמדתי. בסיום השיר, שוב הישירה מ' מבט לתוך עיניי, ופסקה: "יש שיפור". כל כך שמחתי שיש שיפור, שלא עצרתי לחשוב מי היא בכלל שתיתן לי ציונים, ומה פתאום היא מדברת אלי בצורה אדנותית שכזו. מן הסתם, גם הייתי נרגש מהחידוש שבקרבה הגופנית אליה. אצלנו בבית, החיבוקים נפסקו כשעליתי מגן חובה לכתה א'. הטון האדנותי, המחנך, אותו דווקא הכרתי מהבית היטב. כבנם הקטן של שני מורים, וכאחיהן הקטן של שתי נערות מתבגרות, התרגלתי שמדברים אלי ככה, גם כאשר דורשים את טובתי. לפעמים עניתי בגסות, לפעמים עניתי בארסיות, לפעמים לא טרחתי לענות. אף פעם לא עלה על דעתי לעמוד על כך שידברו אלי בצורה מכבדת.
הנה עוד הסבר אפשרי לקינטורים ולהקנטות שכיוונתי לעבר מלכות הכיתה שלנו, למרות שלא פעם הן היו נחמדות אלי, ולמרות המחירים החברתיים ששילמתי על כך: זו הייתה דרכי המגושמת לדרוש שיראו אותי בשלמותי, שיראו בי גבר צעיר שמחפש את מקומו בעולם. לא ילד גאון ומוכשר וחמוד, וגם לא ילד קטן וחצוף ומעצבן ומגעיל ו"ניקבי" במילעיל. זה הסבר כל כך אלמנטרי, שמפליא אותי שאף אחד משלושת הפסיכולוגים שעברתי דרכם בבית הספר היסודי לא ראה אותו ולא ניסח אותו עבורי, עבור הוריי ועבור מורותיי.
בתחילת כיתה ח' החלה מ' להיעדר ממסיבות יום ששי. במהרה פשטה השמועה, שיש לה חבר בבית הספר שניהל אבא באפרידר, והיא הולכת עם החבר'ה שלו. גם נקבו בשמו, שם אשכנזי למהדרין. דווקא ילד שלא הכרתי. עברו כמה שבועות, וגם שתי המוסקטריות, נערותיה של המלכה מ', הלכו בעקבותיה, נודע שגם להן יש חבר משם, ומ' כבר עברה לחבר חדש משם, דווקא מישהו שהכרתי. ואז גם ד' הלכה. ואז גם ע', הילדה הכי יפה בכיתה, שפעם נחשבה לבת זוגו של פרוספר, למרות שלכדי זוגיות של ממש לא הגיעו. פרוספר, כמובן, לא ראה לנכון לדבר על זה איתנו, גם ארון לא, זה לא היה בכבוד שלהם. מי קפץ להגן על כבוד הכיתה שלנו, מי אמר שזה לא בסדר, ושצריך להעמיד לפני הבנות ברירה, או שהן איתנו או שהן איתם? נכון, אני. ביום חורף אחד אנחנו ישובים בכיתה, מחכים לתחילת השיעור הראשון, והנה מ' נכנסת ומתיישבת במקומה, שהיה בספסל שלפניי. היא הניחה את תיקה, הסתובבה אלי ונעצה בי מבט עויין. "מה שמעתי", אמרה-שאלה בטון משתעשע כביכול, טון שקומיקאיות בנות התקופה השתמשו בו כשחיקו נשים מזרחיות, "שושן מקנא בי?". היא התייחסה אלי בגוף שלישי, כאילו הייתה מדברת אל קהל ולא אלי. "מה יש לי לקנא בך", אמרתי. "לא יודעת", אמרה, "אולי כי לי יש חבר, ואותך אף בת לא רוצה". כאן שינתה את הטון וירתה: "כי אתה תינוק! תינוק!".
המורה נכנסה לכיתה, והסצנה הסתיימה.
[5]
נ' וס' עזבו את אשקלון בסוף כתה ח', עברו עם משפחתן למרכז הארץ. באמצע כתה י', גם מ' עברה עם משפחתה למרכז הארץ. פרוספר, ארון ואורי, שהיו תלמידים חלשים, לא המשיכו אתי לתיכון העיוני, התפזרו לבתי ספר מקצועיים וחקלאיים. וגם לולא התפזרו, קשה יותר למלוך בתיכון עירוני מאשר בבית ספר יסודי שכונתי. לא רק בגלל הגיל, אלא גם ובעיקר בגלל הגודל. כשמלכות ומלכי הכיתות מכל בתי הספר היסודיים נפגשים בבית ספר אחד, הם נדרשים להמציא את עצמם מחדש, להתחרות זה בזה, לבנות לעצמם חצר חדשה. לא כולם מצליחים בזה. לא את כולם זה עדיין מעניין. החצר החדשה כבר אינה מוגדרת לפי קווי תיחום גיאוגרפיים, והיות שיש כמה חצרות כאלה, כל אחת כשלעצמה פחות חשובה, פחות מעניינת. אחרי התיכון, כשכבר הייתי באוניברסיטה, פגשתי פעם את כ' באוטובוס לבאר שבע. נכנסנו לסמולטוק, שאלתי אותה אם היא בקשר כלשהו עם חברותיה מאז, והיא אמרה שלא. שנים רבות אחר כך, כבר בעידן האינטרנט, כ' פנתה אלי דרך רשת חברתית, ונפגשתי איתה בקניון בראשון לציון. שוב שאלתי אותה על שתי המוסקטריות האחרות, והיא שוב ענתה שהיא לא בקשר איתן. בעצם, רק מ' עניינה אותי, אבל ערפלתי את השאלה, כדי להסתיר את העניין שלי במה שנהיה עם מ'.
המלכים והמלכות של הגן ושל בית הספר היסודי התפוגגו, אבל הדפוסים שדבקו בי באותן שנים לא התפוגגו. הצלחתי למלט עצמי משיעבוד מלכויות, אבל לדפוסים עודני משועבד. עודני תר אחר מלך הכיתה בכל מקום שאני מגיע אליו. משמצאתי, אני מנסה לשעשע אותו, בתקווה שיפרוש עלי חסותו, וידאג שתמיד ישתפו אותי במשחקים שמבוגרים משחקים, המשחקים שהחליפו את משחקי הכדורגל והסטאנגה. עודני מתקומם מבפנים כשמלך הכיתה נוהג בי כוחנות ושתלטנות, אף שכבר למדתי שמוטב לי להסתיר את ההתקוממות הפנימית הזו, וגם פיתחתי טכניקות לכך. לפעמים, הן אפילו עובדות. אשר למלכות הכיתה, עודני תולה בהן מבטים מייחלים. כבר ויתרתי על הדרישה שיראו אותי בשלמותי, כאדם וכגבר. כבר הבנתי שעם אלו, או שאהיה חמוד, או שאהיה מגעיל, או שבכלל לא אהיה. לעתים, אני בוחר שלא להיות, להימנע מחברתן, להסב את המבט מהן.
שלוש שנים בטיפול פסיכולוגי ועוד שנים רבות ב"ייעוץ הדדי" עזרו לי לזהות את המחשבות וההתנהגויות, שהביאו נשים לומר לי שאני מגעיל אותן. למדתי לשמור את המחשבות הללו לעצמי, לחדרו של המטפל שלי, לסשנים עם יועצים שאני חש בטוח איתם. פריחת עולם הפורומים והבלוגים לימדה אותי, שגם "חמוד" זו לא בדיוק מחמאה בעולם הקשוח של יחסי גברים ונשים, אבל כנראה שזה המרב שאקבל בעולם הזה. למדתי לשחק את המשחק, להיראות חמוד בכל מקום שבו אני מקווה להשיג משהו, או לפחות לא לאבד שום דבר. לא לאבד את מעט הכבוד שבכל זאת רוחשים לאדם, עד שהוא נותן סיבה לומר לו שהוא מגעיל.
השנים עברו, אני כבר בן ארבעים וחמש וגר עם אהובה ברעננה, עדיין מכור לעיתונים. יום ששי אחד, פתחתי את המוסף של סוף השבוע, התחלתי לקרוא, והגעתי לכתבה על סיפור נורא שקרה בראשון לציון: חייל חובה, בן למשפחה טובה, נכנס לוויכוח עם חבורת נערים שהתגודדו מתחת לדירת הוריו, ואחד מהם דקר אותו למוות. היות שחייתי עשרים שנים מחיי בראשון לציון, ובני הצעיר פרוח עדיין חי בהוסטל שם, התחלתי לקרוא. מי יודע, אולי אתקל בשמות אנשים מוכרים, רחובות מוכרים.
כבר בפסקה השניה, הובאו דברים שאמר לכתב דודו של הנרצח, קצין בכיר בכוחות הביטחון. היו לו טענות למשטרה. לדוד קראו שוקי, ושם משפחתו היה כשם נעוריה של מ'. יכול להיות שזה אחיה? נזכרתי, שכשהמשפחה עברה למרכז הארץ, זה באמת היה לראשון לציון. הפכתי את העמוד, והנה תמונות מהאלבום המשפחתי של הנרצח, תמונות מהימים הטובים של אותה משפחה טובה. הנה אימו של הנרצח. זאת מ'. זאת לגמרי היא. סימני הגיל ניכרו בה, היא קיצרה את שמה הפרטי לשם קליט ומגניב, ובכל זאת זיהיתי אותה מיד. קראתי את מה שהיה לה לומר על הילד המקסים שהרגו לה.
לו ידעה מה חשבתי באותו רגע, לעולם לא הייתה קוראת לי שוב "חמוד".
ודאי הייתה בוחרת עבורי כינויים חריפים יותר מאשר "תינוק!", "מגעיל!" ו"ניקבי!".
זיכרון בפועל 