שומר החומות

23.05.2021

זכרון הקורונה הלך והתפוגג, קולות הזעזוע מהאסון במירון בל"ג בעומר השתתקו או הושתקו, התחיל דיבור על ממשלת שינוי שתתחיל לטפל בכל המחדלים, וכמו תמיד, כשלרגע נדמה שהחיים הרגועים יחסית חוזרים, בום, מלחמה. כשחודש הרמאדאן היה בעיצומו, התחילו עימותים בשייח ג'ראח, בשער שכם ובהר הבית. כבר היו כמוהם בירושלים בשנים האחרונות, פיצקי אמר עליהם, שבתקשורת הם נראים גרוע יותר ממה שהם נחווים אצלם בעיר. ואז, יום ראשון, תשעה במאי, ערב יום ירושלים תשפ"א. עדית, ידידה שמתרגלת איתנו ספרדית ברשת, אם צעירה מאשקלון, החלה מדווחת לנו ברשת החברתית על מתקפות טילים מעזה על אשקלון, שמזמן כבר לא היו להם כמותן. הפוסטים שלה קרעו את הלב, דווקא משום שאנחנו מכירים אותה כאדם חיובי ואופטימי. ביום שני בבוקר כתבתי לה והצעתי לה שאקשיב לה. היא כתבה לי שתודה, אבל לא צריך, כבר נרגע העסק. אבל הוא לא נרגע.

הטילים הגיעו לרעננה ביום שלישי, לקראת תשע בערב. הסירנות יללו, ואני בבית בתחתונים. משכתי מכנסיים וחולצה, שמתי עלי ויצאתי עם הטלפון לחדר המדרגות. אין לנו ממ"ד בבניין, אז יוצאים לחדר המדרגות. השכנים כבר היו בחוץ, שתי משפחות שחולקות איתנו את הקומה השלישית ועוד שלוש משפחות מן הקומות הגבוהות יותר. במקרה או שלא במקרה, היו אלה דווקא המשפחות היותר נחמדות, השכנים שאני מכיר בשמותיהם וכבר יצא לי להחליף איתם מילה פה ושם. אהובה עוד לא חזרה מהעבודה. ישבנו על הרצפה, כאילו חזרתי לימי הילדות ברחוב הטייסים, כשחדר המדרגות היה מקום משחקים עיקרי בימי הקיץ החמים. בום, ועוד כמה בומים, אבל עמומים, מרוחקים. הרצפה לא רעדה תחתינו כפי שרעדה במלחמת המפרץ הראשונה, או אפילו במלחמת הטילים הקודמת מול עזה, לפני שבע שנים. אחותי הטובה שלחה מסר מהצפון, שאלה אם אנחנו בסדר שם. כן, אנחנו בסדר. בינתיים, אהובה הגיעה. ההנחיות הן לחכות עשר דקות, אבל אנחנו, כשראינו שיתר השכנים כבר נכנסים לדירותיהם, נכנסנו גם אנחנו. ראינו קצת טלביזיה והלכנו לישון. הסירנות העירו אותנו שוב לקראת שלוש בבוקר. שוב אותה תרגולת: מתלבשים במהירות, חוטפים את הטלפונים ויוצאים לחדר המדרגות. בטלפון ראיתי, ששרי בראון כבר יצאה בבשורה לקהילת הייעוץ ההדדי, וגם דוד יפה כתב לי. לא פתחתי, לא רציתי להתעצבן. בום, ועוד בום, כמה בדיחות מורבידיות, ושוב זה נגמר. רק חזרנו פנימה, והסירנות שוב יללו. בום, חיכינו כמה דקות, וחזרנו למיטה. אני הצלחתי להירדם, אהובה לא: היא גלגלה בראש סרטים בקשר לבונבון, שהיה בדיוק אצל אבא שלו בצרפת, ולא הצליחה להרדם. ביום רביעי בלילה, שוב הייתה לנו השכמה יללנית שכזו. הפעם, כבר היו פחות שכנים בחדר המדרגות. בפרט, נעדרו הפעם המשפחות עם הילדים הקטנים. או שכבר התחילו לזלזל, או שהלכו לישון אצל הסבים והסבתות. בכלי התקשורת המסורתיים וברשתות החברתיות החלו להתפשט סיפורי זוועה על מעשי לינץ' בערים המעורבות. גם מכתבי תמיכה מקהילת הייעוץ ההדדי המשיכו להגיע. חלקם שימחו אותי, מקצתם עצבנו אותי. ביום חמישי בצהריים הייתה לנו אזעקה בעבודה. וזהו, בכך הסתכם המפגש האישי שלי עם הטילים עצמם. לא היו עוד יקיצות וריצות לחדר המדרגות.

אבל, הרעל ברשתות החברתיות המשיך לזרום. הימין הביביסטי הפציץ במסרים גדושי התקרבנות ושנאת ערבים, שונאי ישראל בעולם הפציצו במסרים אנטישמיים, והצדקנים בישראל ומחוצה לה הפציצו במסרים מתחסדים ומתנשאים נגד האלימות ובעד השלום, יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים, להפסיק לירות ולהתחיל לדבר, וכולי. מצאתי, שהרעל הזה מדיר שינה מעיניי יותר מאשר הטילים. כי אחרי הטילים אני מצליח להירדם, אבל כשאני מתעורר בלילה ונזכר ברעל, אני מתחיל לנהל איתו ויכוחים בראש, ואז, אני כבר לא נרדם עד הבוקר. היו פעמים שהגבתי למסרים רעילים כאלה. רק בקבוצות וואטסאפ ולא בפייסבוק, כי בפייסבוק השיח אלים פי כמה, וידעתי שאני לא עומד בזה, אני נזכר באלימות שגדלתי איתה באשקלון ומתכווץ. עניתי לכל ארבעה עשר חברי קהילת הייעוץ ההדדי שכתבו אלי, בשניים מהם נזפתי על השיח המתנשא שנקטו, אחד מהם התנצל. כתבתי מכתב ארוך לשניים עשר מהם, התחלתי קשרי ייעוץ הדדי עם שני הצעירים שביניהם, אותם הכרתי ממפגשי "למען כל חי". אמרתי, כדאי שאכיר אותם יותר מקרוב לפני שאמען אותם על מכתבים ארוכים ואישיים. יציע התמוטט בבית כנסת בגבעת זאב, כמה עשרות מתפללים נפגעו. שמות הרוגי הלינצ'ים החלו לשמש כטיעונים בויכוח הפוליטי. עיתונאים וצוותי שידור אוימו והותקפו.

ערב שבועות התקרב, גם הוא נפל השנה ביום ראשון. עוד לפני המלחמה, הזמנו את המשפחה של אהובה לארוחת חג, אחרי שלא ארחנו אותם כל החורף בגלל הקורונה. גם את פיצקי הזמנו. עכשיו התחילו להגיע ביטולים. גיסתה של אהובה פחדה שיפלו עליה טילים בדרך, גם דודתה מירושלים. הטיסה של בונבון לישראל, שהייתה אמורה להתקיים באותו בוקר, בוטלה. הוא התכוון לטוס עם "אל על" כעבור כמה ימים. נראה היה, שזו הולכת להיות ארוחת חג עצובה ועלובה. לא ידעתי מה לומר לפיצקי. אהובה הפצירה בבונבון שוב ושוב שיגיע לארוחת החג, יעלה כמה שיעלה. בונבון התאונן שהיא עושה לו ריגשי. סוף טוב הכל טוב, שני הבנים הגיעו ורוממו את מצב הרוח. למחרת, בצהרי החג, אכלנו צהריים ב"מנטה ריי" על חוף תל אביב עם אבא של אהובה ואחיה. היה נעים, היה טעים, לא היו טילים. המלחמה הגיעה לשלב הדשדוש: כל הטילים ארוכי הטווח כבר נורו, כל המטרות בבנק המטרות כבר נפגעו, לינצ'ים חדשים לא היו. השיח הרעיל ברשתות הלך ושכך. ביום רביעי, כבר הייתה הרקדה בקאנטרי. לקראת יום ששי התרבו הדיבורים על הפסקת אש, ולמרות שעם החמאס אף פעם לא חותמים על שום מסמך, נפוצה הידיעה שזהו, זה נגמר. ורק הרעל נשאר. ומשפחת נתניהו.  

ריקודי עם

19.04.2021

מגיפת הקורונה הולכת ושוככת, יש עוד ועוד הקלות בכללי הסגר החברתי, והנה הגיע הרגע, והחזירו את חוגי ריקודי העם בקאנטרי שבו אנחנו מנויים ממגרשי הטניס בחוץ אל האולם הסגור, וגם החזירו את ריקודי הזוגות. בחודש הבא אוכל להעיד על עצמי שאני בריקודי עם תשע שנים רצופות, למעט תקופות הסגר של שנת הקורונה ולמעט תקופת ההתאוששות מניתוחי העיניים שעברתי. זו הפעילות הגופנית היחידה שהצלחתי להתמיד בה, שלא הייתה לי משעממת מדי ולא הייתה קשה לי מדי. יש רגעים, כשמשמיעים שיר שאני אוהב ויודע את הריקוד שבא איתו, שאני חש התעלות. יש ערבים, שאני חוזר מהרקדה במצב רוח ממש טוב, מצב רוח שאינני חווה לעתים קרובות, אפילו לא במפגשי ייעוץ הדדי. יש עוד מקומות שבהם ריקודי עם נפגשים אצלי עם ייעוץ הדדי. בסדנאות ייעוץ הדדי יצא לי לחוש פה ושם רגעי הערכה על המיומנות המסוימת שרכשתי בריקודי עם. אלמלא העבודה שאני עושה בייעוץ ההדדי, לא הייתי מצליח להתמיד בריקודי עם. לאחר גירושיי, ניסיתי כמה פעמים להצטרף לחוג מתחילים, מתוך מחשבה שאולי אכיר שם מישהי. בכל פעם, עזבתי כשזה נהיה מהיר מדי, כשזה העיר בי תחושות מכאיבות, זכרונות מכאיבים. ואילו בתשע השנים האחרונות, אינני עוזב. אף שכבר מצאתי זוגיות. כי יש לי משהו לעשות עם הזכרונות המכאיבים: אני אומר לעצמי שזה המסע שלי, זה הסלע שעלי לשאת כדי לקדם את חיי. אני כבר מבין עד כמה זו הפיזיות שלי שקבעה את דרכי בחיים, יותר מכל בחירה שעשיתי, יותר מהזהויות שנולדתי אליהן. עדיין איני יודע כיצד לחולל שינוי מתוך ההבנה הזו. איני יודע אם שינוי כזה אפשרי. אולי מה שנחוץ לי הוא קבלה מלאה של מצבי. קבלה מלאה, שלווה, ללא חריקת שיניים וסינון קללה חרישית. קבלה של הפיזיות שלי, ושל המעמד החברתי שלי, שנגזר מהפיזיות שלי. מה שברור לי הוא, שלא אתקדם בחיי אם לא אתמיד לאתגר את הפיזיות שלי בכל שבוע מחדש. 

כמובן, זה לא מפתיע שיש מדרג חברתי בריקודי עם. מה שאולי קצת מפתיע הוא, שהגורמים הקובעים את המדרג החברתי הם בדיוק אותם גורמים שקבעו אותו כשהיינו בגילאי בית הספר: איך אנחנו נראים, איך אנחנו מתלבשים, איך אנחנו מתנועעים בחלל, כמה ביטחון עצמי אנחנו מפגינים, מיהם החברים שלנו. המדרג החברתי יקבע מי יעמוד לשוחח איתנו, מי יסכים לרקוד איתנו בריקודי זוגות, מי יזמין אותנו לרקוד, אם בכלל. רבאק, מדובר בפעילות שמאפיינת כיום בעיקר את בני הגיל השלישי, כולם נראים פחות טוב מכפי שנראו בעבר, מעטים עוד מחפשים להם בני זוג, למה שהמראה יהיה כל כך חשוב? ככה, כי כמו שאמרו חכמים ממני, הלב נשאר צעיר. או כמו שאומרים בייעוץ הדדי, דפוסים שלא נפרקו אינם נעלמים עם הגיל, והם ממשיכים לעוות את הראייה.

כשהתחלתי לפקוד את החוגים בקאנטרי, חשבתי שגילי הצעיר ומראי הסביר ייתנו לי יתרון, ושהמיומנות שארכוש עם הזמן תקדם אותי בסולם החברתי, שאהיה פופולארי. אהובה לא רצתה לבוא איתי, ואני חשבתי, מה הבעיה, יש שם יותר נשים מגברים, וודאי אמצא לי עם מי לרקוד. אולי אפילו ייצא לי לחוות איזה ריגוש קטן ממגע באישה לא מוכרת, אפילו אם היא מבוגרת ממני. מהר מאד התברר, שהעניינים מורכבים בהרבה. גיליתי שיש נשים, שנמנעות מריקודי זוגות, יושבות בצד עם חברותיהן עד שניתן האות לחזור לריקודי מעגל, או עוזבות את האולם בפרק הזמן הזה. היו נשים שאמרו לי במפורש, שהן מעדיפות לרקוד עם מישהו ברמה גבוהה יותר. שיערתי, שגילן הגבוה של הרוקדות בקאנטרי יעזור לי להתגבר על חוויות דחיה שאספוג מהן. שאגיד לעצמי, למי אכפת מה מעדיפה הזקנה הזו. התבדיתי: הסירובים הפעילו אותי, החזירו אותי לסירובים שקיבלתי מבנות במסיבות בבית ספר יסודי. לכן, כשאחת הנשים האלו הציעה לי את עצמה בתור בת זוג קבועה, הסכמתי. כרמלה הייתה רזה ואתלטית, הבדל הגבהים בינינו התאים, וקצב קליטת החומר שלנו היה דומה. לכן, נשאתי בסבלנות את שתלטנותה, את ווכחנותה, את דיבוריה המשעממים על העסק שלה ועל הנכדים שלה, את שאלותיה החקרניות בנוגע לעבודה שלי ולילדים שלי, ואת דרישתה לבלעדיות איתי. רבתי איתה על זה, נשאתי ונתתי איתה על תנאי הבלעדיות, אבל בגדול, הסכמתי. עד שלפני שנתיים היא דפקה לעצמה את הברך. במשך כמה חודשים היא הייתה קמה לרקוד איתי, ואז נתקפת כאבים והולכת לשבת. כמובן, היא לא חסכה ממני פרטים על הפציעה ועל שיטות הטיפול שניסתה. רגע לפני שיצאתי עם אהובה לטיול של שלושה שבועות בחו"ל, הודעתי לכרמלה שאיני רוצה שנמשיך להיות בני זוג קבועים. עשיתי על זה כמה וכמה סשנים לפני כן, חיפשתי את המלים והנימוקים שיהיה לה קל לקבל, שזה יהיה עלי ולא עליה. זה הצליח, כרמלה אפילו ראתה בזה עניין חיובי: עוד דחיפה ללכת סוף סוף על הניתוח שהציעו לה. כך גם נחסכו ממני הקטעים הלא נעימים שיש בין בני זוג לשעבר שעדיין פוקדים את אותם מקומות.

היה עוד משהו שקרה במהלך התקופה הזו. השתכללות הטלפונים החכמים הביאה את המרקידים לצלם אותנו רוקדים, ואני גיליתי איך אני נראה, נוכחתי שאני לא כזה מציאה כמו שחשבתי שאני, גם אחרי שנים של תרגול בריקודי עם. סרט המצח שאני עוטה כדי לספוג את זיעתי הניגרת, השרואל שאני לובש כדי לא להזיע במפשעה, הם מבליטים אותי על הרקע הכללי. חמור מזה, התנועות שלי אינן עגולות, ואני לא מחייך. ובאמת, איך אחייך, כשאני מרוכז כל כך בביצוע התנועות הנכונות, מתאמץ להעתיק תנועות שאיני זוכר מן הרוקדים הסמוכים לי. איך אחייך, כשאני עדיין מוצף בתחושות כמיהה ודחייה כלפי אלה שממוקמים מעלי במדרג החברתי, ובתחושות התנשאות על אלה שמתחתיי. שוב ושוב אני מחליט לא להניח לתחושות האלו לשלוט בי, שוב ושוב אני נופל בזה, ורואים את זה עלי.

לאורך שנת הקורונה, בהפוגות שבין הסגרים, התקיימו הרקדות תחת כיפת השמיים, מעגלים בלבד. בשבילי זו הייתה ברכה: אמנם המשכתי למדוד את עצמי ביחס לאחרים, אבל לא נאלצתי להתמודד עם דחיה, ולא הייתי צריך לחמוק מנשים שלא רציתי בהן אני. כן, הנה דבר שלא היה לי בימי בית הספר: נשים שרוצות לרקוד איתי, ולי לא נעים לגעת בהן, או אפילו להריח אותן. מה לעשות, נשים בגיל הזה משתמשות בקרם ידיים ולפעמים יש להן בעיות שיניים. עכשיו הסתיימה התקופה הזו, ושוב אני צריך להתמודד עם כל זה. ואני מבטיח לעצמי להתמודד, לא לברוח. לסרב למה שלא מתאים לי. להיות מוכן לשמוע סירוב, ולקחת אותו בקלות. זה המסע שלי. מותר לעצור למנוחה, אסור לסגת.

זפת

10.03.2021

והנה, ביום מימות הסגר האחרונים, התבשרנו כי חופי ארצנו התמלאו זפת, שנפלטה מאניה ששייטה בים התיכון. היות שלא נודעו פרטים על בעלי האניה ועל הדגל המתנוסס עליה, אין לי אלא להניח שהיא שייכת לגורמים מקושרים היטב, שיש ביכולתם להשתיק את הסיפור. ברשת החברתית Quora, אליה התחברתי בשנים האחרונות, שואל מישהו אם יכול להיות שזו נקמתם של האיראנים בישראל. זה נראה לי כל כך תלוש, שאיני טורח לענות. אם ממשלת ישראל אדישה לזיהום חופי ישראל, למה לאיראנים לטרוח לזהם אותם? ברשתות חברתיות ישראליות מתפרסמות קריאות לבוא וליטול חלק בניקוי החופים. מתפרסמים סרטונים שמדגימים את גודל הזוועה האקולוגית, וגם סרטונים שמציגים מתנדבים שאוספים את העיסה השחורה לשקיות ניילון דקות. הייתי מוכן להעביר שבת בבוקר בפעילות כזו, מה כבר יש לי לעשות בבוקר של שבת חורפית נעימה בזמן סגר? מי יודע, אולי אפילו נפגוש שם מישהו נחמד. אבל אהובה לא רצתה, העיסה השחורה והדביקה מגעילה אותה, ומה פתאום שהיא תנקה אחרי אחרים.

אני, זפת בים לא מגעילה אותי. היא חלק בלתי נפרד מזכרונות הילדות והנעורים שלי בים של אשקלון. גם כשלא ראו אותה על החוף, ראו אותה אחר כך על הגוף. ראו את שייריה על המגבת המהוהה שהייתי לוקח איתי לחוף. היו חופים שהותקן בהם כלי ובו נפט להורדת הזפת מן הגוף. עכשיו כשאני חושב על זה, אם הזפת היא תוצר לוואי של הנפט, מהו בעצם התהליך הכימי שמתוקפו ממיס הנפט את הזפת? מדרום לאשקלון היה פתחו הצפוני של קו צינור אילת אשקלון, שותפות ישראלית-איראנית להובלת נפט ותוצריו, שכבר גרמה כמה אסונות אקולוגיים בנגב. אבל, זפת הייתה גם בחוף פולג, אליו היינו נוסעים עם הדוד מאבן יהודה כשהיינו מתארחים אצלם. אז הנה עוד פתח להטחת האשמות באיראנים, והפעם קל יותר לראות שההאשמות חסרות בסיס.

באתרי הנוסטלגיה ברשת מצויים בשפע תצלומים וסרטונים מחופי הים של פעם. גם במדורי איכות הסביבה יש דיבור על הים הצלול של פעם בהשוואה לגועל נפש שיש היום. הזכרונות שלי מחוף הים קצת יותר מורכבים. זכרונות טבולים בזפת ומנומרים באשפה. זכרונות של קרם הגנה דביק, שלעתים קרובות לא היה בו די כדי לחסוך ממני את כוויות השמש. ועדיין, לא היו באשקלון מקומות אחרים ללכת אליהם. בשנותינו הראשונות באשקלון, הלכנו לים כמשפחה. אין לי זכרונות ברורים מזה, אבל יש סיפורים ששמעתי מאחיותיי, ויש כמה צילומים בשחור לבן. כשמתחילים להיות לי זכרונות משלי, אלו זכרונות מנסיעות לים רק עם אבא. אמא כבר לא ראתה צורך להשגיח עלי בעצמה. לאחיותיי כבר לא התאים להיראות בים עם אחיהן הפעוט, עם אבא ועם החברים של אבא מתקופת הקיבוץ, שהיה נפגש איתם בים. בכיתה ה' או ו', התחלתי גם אני ללכת לים עם החבר'ה מהכיתה, ובהמשך, גם לבדי. כשלמדתי ללכת לים רק לפנות ערב, נפטרתי מהצורך בקרם הגנה. בים החלו מתעצבות הכמיהות שלי לגופן של נערות ונשים. לים לקחתי את שרה, החברה הראשונה שלי בסוף י"ב. הזכרונות שלי מהמזמוזים איתה במים לעת שקיעה הם מן הזכרונות המתוקים ביותר שיש לי. אולם, הם מהולים בצער על כך שהייתי צריך לחכות בשביל זה עד סוף י"ב, ועד שתגיע בחורה יהודיה מאנגליה ותראה אותי מחוץ להקשר החברתי שלי.

ביקוריי בשפת הים פחתו כשיצאתי מהבית לאוניברסיטה בבאר שבע. בשנתיים שגרתי בתל אביב, לא כל כך היה לי עם מי ללכת לים. החופים של תל אביב היו אחרים: יותר סואנים, יותר ממוסחרים. בעשרים השנים שגרתי בראשון לציון, ביאס אותי הצורך בנסיעה ארוכה לחוף, ובמציאת מישהו שישגיח על מפתחות המכונית והתעודות. האשה לא אהבה ים, וגם נראתה די גרוע בבגד ים. יש לי כמה זכרונות וכמה תמונות מנסיעות לים עם פיצקי. עוד הספקתי לקחת את פיצקי לים כמה פעמים, ואז נולד פרוח, שאיתו כבר לא יכולתי לנסוע לים, זה היה למעלה מכוחותיי. גם המדינה השתנתה: אנחנו כבר תשעה מיליון ולא שלושה, החופים נהיו נדל"ן מבוקש, מלונות ודירות פאר נבנו בכל מקום, אפילו באשקלון. כבר אין בחוף הים תחושה של להיות בטבע, כבר אי אפשר למצוא שם שקט ושלווה. בחמש עשרה השנים האחרונות, כשאני גר ברעננה עם אהובה, אנחנו מעדיפים את הברכה של הקאנטרי בקיץ. נסיעה יותר קצרה, חניה מסודרת וחינמית, והיות שאהובה ממילא לא נכנסת למים לפני יולי-אוגוסט, בקאנטרי יש לה דברים אחרים לעשות. לפיכך, נהגנו לנסוע לים של הרצליה פעם-פעמיים בשנה לכל היותר. ככה, בשביל הגיוון. עלי להודות, שבפעמים המועטות שנסענו, לא הייתה זפת על החוף.

והנה השנה, בתקופות של סגר-לא-סגר, חזרנו לפקוד את שפת הים בתדירות גבוהה יחסית. לא בשבועות הראשונים של הסגר הראשון, כשהכל בקשר לקורונה עוד היה חדש ומפחיד, אבל אחר כך, כשכבר הותר לקיים פעילות ספורטיבית ללא הגבלת מרחק מהבית, נסענו לחוף סידני עלי לעשות הליכה על החוף. ואז עוד פעם. במהלך חגי תשרי, כשהקאנטרי שוב נסגר, נסענו לים וגם נכנסנו לטבול במים. בהתחלה, עוד אמרתי לעצמי שאנחנו שומרים על מרחק של שני מטר מאנשים שאנחנו לא מכירים, למרות שזה לא היה מדויק, וגם לא אפשרי. אחר כך התחלתי לומר לעצמי שהרוב המוחץ של ההדבקות קורה במקומות סגורים. הטיעון הזה הגיע אלי דרך התגובות לשיח של הפוליטיקאים החרדים, שהצדיקו את פתיחת מוסדות החינוך החרדיים בכך ש"החילונים הולכים לים, אז שיסתמו, אנטישמים שכמותם". אכן, זוהי רמת השיח הציבורי בעידן תקשורת ההמונים, ויותר מזה בעידן הרשתות החברתיות, ויותר מכל בעידן נתניהו וטראמפ: עיסה שחורה ודביקה, גם קצת רעילה. זפת.

דצמבר המר

28.12.2017

חודש קשה עבר עלי, ובסיומו אני חש עייף ומרוקן. בעבודה, יזמתי שינוי טכנולוגי, והוא לא עלה יפה. הוא גרר תקלות שלא ידעתי לפתור. במקום לקבל עזרה, קיבלתי ביקורת. בסוף לא הייתה ברירה, אלא להחזיר את המערכת למצבה הקודם. שקעתי ברחמים עצמיים, וגם על זה ספגתי ביקורת, כולל ביקורת עצמית. כבר השלמתי עם זה שתמיד אהיה  חייל פשוט בעולם העבודה, אתקדם בשכר אבל לא במעמד. מתי כבר אפסיק להתרגש מזה שמדברים אלי בהתנשאות, כמו אל חייל פשוט? עכשיו אני יושב במשרד, ולא מסוגל להביא את עצמי לעשות משהו מועיל שקשור לעבודה. למזלי, אף אחד לא מבחין בזה. במשפחה, מצאו לאחותי הבכורה גידול במעי הגס, והיא עברה ניתוח להסרתו. היא בדיוק בגיל שבו מצאו אצל אמי גידול כזה והסירו אותו, מה שהיווה את יריית הפתיחה לעשרים וחמש שנותיה האחרונות כחולה סיעודית. אחותי מתה מפחד שזה יקרה גם לה. היא הקימה לעצמה מערך תמיכה, אותו ניהלה דרך קבוצת וואטסאפ שפתחה. אותי היא לא כללה בקבוצה, אבל את בת זוגי – כן. בת זוגי היא אחות, אפשר להפיק ממנה תועלת במצבים כאלה. חרדתי מהרגע שבו אחותי תפגע בבת זוגי  – כפי שכבר עשתה פעמים רבות – ואני אצטרך להתמודד עם ההשלכות. בשבוע שלאחר הניתוח, כשכבר הייתה בבית, בנה האמצעי צלצל אלי כדי לגייס אותי למשמרות ההשגחה עליה. גמגמתי התחמקות, בידיעה שזה ייזכר לי. נו, מילא. גם לאחיין הזה ניסיתי להתקרב ולא ממש הצלחתי. כמה ימים אחר כך, פתאום צורפתי לקבוצה. זה תמך בהשערה שלי, שאחותי בכלל לא יודעת שאני כועס עליה, ושהסיבה שלא צירפה אותי לקבוצה הייתה שרוב הזמן היא פשוט לא רואה אותי. לפעמים יש לה צורך לראות את עצמה כאחות הבכורה והמיטיבה, לפעמים היא צריכה איזשהו שירות ממני או מבת זוגי, אבל לראות אותי – זה לא. ושוב, אני רוצה להפסיק לרחם על עצמי בשל כך. אלה הקלפים שקיבלתי, זה מה שהחלטתי לעשות איתם, די. ברשתות החברתיות, נקלעתי לשני עימותים עם חברים וירטואליים שלי, שכתבו "חג מולד שמח לכולם". אני ראיתי בכך מחיקה של אלה שלא חוגגים את חג המולד, והערתי להם על כך. מדובר באנשים משכילים, ליבראלים, נאורים, וגם טובי לב. הם לא הבינו מה אני רוצה, טענו שחג המולד הוא כבר מזמן לא חג דתי, ולכן שייך לכולם. טענו, שאצלם לא קיימות קבוצות, שכל בני האדם הם אותו הדבר, ואני הוא זה שמשתף פעולה עם כוחות החושך כאשר אני מחלק בני אדם לקבוצות. כבר למדתי בייעוץ הדדי, וגם במקומות אחרים, שאנשים מן הקבוצה בעלת הפריבילגיות אינם רואים שהם כאלה, שצריכה להיות להם מערכת יחסים משמעותית עם מישהו מקבוצה מוחלשת כדי להבין איך פועל דיכוי. חשבתי שמערכת היחסים הוירטואלית שיש לי עם שני אלה, אשה צרפתיה וגבר ברזילאי, משמעותית דיה כדי שיראו את נקודת המבט שלי. אז לא, היא לא. יצאתי החודש לשני טיולים. אחד לבדי, יום גיבוש אגפי ממקום העבודה, ואחד עם בת זוגי, סוף שבוע במדבר עם קבוצת המטיילים המהממת שאנחנו מטיילים איתה פעם-פעמיים בשנה. בשני הטיולים נהניתי מהנופים וממזג האוויר הנעים, וסבלתי מן הבדידות, מהשיחות שתמיד מתגלגלות להצלחות כלכליות ומשפחתיות. ואני, שאין לי הצלחות כאלה לנפנף בהן, מתחפר בשתיקתי, מסתפק במילות נימוס חביבות. אומרים לי שעצם זה ששרדתי, זו כבר הצלחה גדולה, ואני יכול להתגאות בה. אני אומר, שזה נשמע לי כמו סוג אחר של התמסכנות. אולי הייתי צריך להיות אמן, אמנים יכולים להתמסכן כחלק מהעבודה שלהם. דא עקא, שאיני די מוכשר כדי להתפרנס מאמנות. ניסיתי, לא הלך.

אבל, עוד יבואו ימים טובים יותר. אני יודע.

בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע בחיפה 2015

29.09.2015

זו הפעם השלישית לנו, לאהובה ולי, שאנו מארגנים לנו ביקור בפסטיבל חיפה. זו הפעם השניה שאנו מזמינים לעצמנו כרטיסים לערב וליום שאחריו, ומבלים את הלילה במלון "דן כרמל", שכמשתמע משמו, נמצא על הכרמל, ומציע נוף שובה לב של מפרץ חיפה. בפעם האחרת נסענו בבוקר וחזרנו אחר הצהריים. אנחנו חולקים אהבה לקולנוע אמנותי, אף שהאהבה שלי היא לא בדיוק האהבה שלה. לפחות פעם בחודש אנחנו פוקדים את קומפלקס בתי הקולנוע "פארק" ברעננה, ששייך לרשת "לב" ומציג סרטים אמנותיים שמפיצה רשת זו.  אני לא מת על רעננה, אבל קולנוע "פארק" הוא שכיית חמדה.

פסטיבל חיפה מתרחש ברובו במתחם שכולל את הסינמטק ועוד אולם מופעים ושמו "רפפורט". יש בו שני אולמות הקרנה, והוא נמצא במרחק עשר דקות צעידה נינוחה מהמלון. יש אולם הקרנה שלישי שנמצא שתי דקות הליכה מהמלון, ורביעי שנמצא במתנ"ס בשכונה מרוחקת, אליה צריך לנסוע ברכב, או להשתמש בהסעה שמארגן הפסטיבל. למודי ניסיון, בחרנו את חמשת הסרטים שנראה כך שלא נצטרך לצאת ממתחם הסינמטק. דא עקא, שלא פשוט היה למצוא מקומות להעביר בהם בכייף את ההמתנה בין סרט לסרט. בתי הקפה המעטים במתחם היו מלאים עד אפס מקום, והדוכנים שהוקמו על המדרכה ממול, הם לא הציעו מקומות ישיבה כלל, והתורים שהשתרכו מולם לא נראו מזמינים או מפתים במיוחד. וודאי לא בשמש הבוקר הקופחת.

מה שלכד את תשומת לבי באולמות ההקרנה, ועוד יותר מזה באיזורי הישיבה של בתי הקפה, היה הגיל המבוגר של הנוכחים. כאשר ישבנו באולם וחיכינו להתחלת הסרט, יכולתי לרבות בשורות שלפניי את הראשים הלבנים או המקריחים של הגברים, ואת הראשים הצבועים בכתום ובאדום של הנשים. כאשר יצאנו החוצה וחיפשנו מקום לשבת ולשתות קפה, ראיתי את האנשים האלה במלאותם, וזה הדגיש לי את הגיל המבוגר של רובם. למעשה, הצעירים היחידים שראיתי בקהל היו כאלה שנלוו למבוגרים, אולי הוריהם ואולי סביהם, וכן כאלה שעבדו בפסטיבל. את אלה ניתן היה לזהות היות שענדו תגי זיהוי, או היו לבושים באופן שיבדל אותם מן הקהל. אני, כמובן, מלא הערכה לנשים ולגברים המבוגרים האלה, שלא מניחים לפגעי הזמן לעמוד בינם לבין אהבתם לקולנוע. עם זאת, אני תוהה על פשר הדבר. כשהייתי חייל בסדיר, והייתי מנוי בסינמטק של תל אביב, קהל הצופים היה ברובו בגיל שלי. לפני כן, כשהייתי צופה בסרטים שהוקרנו בקולנוע של האוניברסיטה, על אחת כמה וכמה. איך זה שקולנוע אמנותי נהיה קטע של גיל הזהב? ולא רק בפסטיבל חיפה, גם בסרטים שאנחנו הולכים לראות בקולנוע "פארק".

בצירוף מקרים מעניין, יחסי מבוגרים וצעירים תפסו מקום מרכזי גם בחמשת הסרטים שצפינו בהם. אף אחד מחמשת הסרטים אינו סרט נוסחה, כזה שניכר בו כי נועד לשיווק לאוכלוסיה המבוגרת, זו המתאפיינת בהרבה זמן פנוי ובהרבה כסף פנוי. תיאורי הסרטים באתר הפסטיבל, שעל פיהם בחרנו לאיזה סרטים נלך, לא מזכירים כלל את קבוצות הגיל של הדמויות. ועדיין, כך יצא. ב"איילים", חוואים קשישים באיסלנד נשארים לבד עם הכבשים שלהם, בעוד הדור הצעיר פונה למשרות של המעמד הבינוני, בין היתר כנותני שירותים לחקלאות. ב"האקדמיה של המוזות" הספרדי, מרצה קשיש לספרות מלהיב את הסטודנטיות הצעירות שלו, ואשתו הקשישה מתייסרת בשל כך. ב"דמות בהתהוות" מבנגלדש, שחקנית תאטרון בת שלושים ושלוש מבינה שהגיעה לגיל בו צריך לקבל החלטות, ואימה המבוגרת כועסת עליה משום שזנחה את הדת והמסורת. ב"הילדה" ממקסיקו, אשה מבוגרת ועשירה שוכרת מטפלת צעירה וענייה לטפל בנכדה, ומפתחת כלפיה אובססית שליטה חולנית. ב"אן", גבר באיזור גיל שלושים פוגש אישה תימהונית בת שבעים ושש, שמלמדת אותו פרק חשוב בתיפעול דוכן המזון המהיר שהוא מפעיל, ופרק עוד יותר חשוב ביחסים בין בני אדם.

באחרון, בו צפינו בצהרי החג, ישבו בשורה שמעלינו גילה אלמגור ויעקב אגמון, נציגים מובהקים של האוכלוסיה המבוגרת מהסוג שאני מדבר עליו, אלה שמככבים בפרסומות לדיור מוגן, אלה שתא"ל (מיל.) רגב, שרת התרבות והספורט שלנו, משתמשת בהם כשק חבטות לקידום הקריירה הפוליטית שלה. על ידנו בשורה ישב זוג פחות מוכר, פחות מבוגר, אבל לא פחות אשכנזי. צותתי לשיחתם, שעסקה אף היא בגיל הממוצע של קהל לקוחות הפסטיבל. הגבר רטן על הנהלת הפסטיבל, שלא השכילה לעצב תכנית אמנותית שתפנה אל הצעירים. כדאי שיבדקו את עצמם, ואם הם לא מסוגלים לעשות את העבודה, שיפנו את מקומם. האשה ניסתה להראות לו שהמצב לא כזה גרוע, הנה, יש פה ושם כמה צעירים באולם. כמה קל לרטון על ההנהלה שאינה עונה לציפיות ממנה, וכמה קשה לחפש נקודות אור ולשאוב מהן עידוד.

אני חושב שהאיש טעה. אני חושב שהנוכחות המצומצמת של הצעירים קשורה למחירי הכרטיסים. ארבעים וחמישה שח זה סכום שאני מוציא בלי למצמץ, אבל כשהייתי חייל וכשהייתי סטודנט, הייתי חושב פעמיים ושלוש אם להוציא. יותר מכך, אני חושב שזו הטכנולוגיה. הבן שלי, והאחיינים שלי, נוהגים לצפות בסרטים על מסך המחשב שלהם, ובחינם. גם בסרטים מתוחכמים ואיכותיים. הקסם שבצפייה על מסך גדול, באולם חשוך, בנוכחות כמה עשרות אנשים שהם לא מכירים – זה לא עושה להם את זה, כנראה. אולי חוץ ממעטים, שיש להם נטיות אמנותיות. האם בעוד חמישים שנה עוד יהיו בתי קולנוע ופסטיבלי קולנוע? האם צפייה בסרט עדיין תהיה אפשרות זמינה לדייט ראשון או שני? האם היא תהיה פתרון נח ליציאה זוגית מהבית, כמו שהיא בשביל אהובה ובשבילי? אם המגמה הנוכחית תימשך, כנראה שלא. וזה לא כל כך נורא, האמת. 

זה שעולה או זה שיורד

09.04.2013

[1]

מזה שנה וחצי שאני משתתף אחת לחודש במפגש חברתי, שעניינו חילופי שפות. המפגשים הללו מתקיימים בבית קפה גדול בפאתי תל אביב. ההודעות עליהם מתפרסמות באתר קאוצ'סרפינג, וגם הרעיון מקורו באתר הזה: בערים רבות בעולם מתקיימים מפגשים כאלה, שבאים אליהם קאוצ'סרפרים דוברי שפות שונות, ומלמדים זה את זה משפט או שניים בשפה זרה. אני הבאתי את הרעיון הזה לתל אביב, יזמתי וארגנתי בעצמי את המפגש הראשון בבית הקפה של הסינמטק. למפגש הראשון הגיע בחור בשם דני. קלטתי שהוא בן אדם רציני, וצירפתי אותו לצוות המארגן. בשנה וחצי שחלפו מאז, רוב נטל הארגון עבר אליו. לא שיש כל כך הרבה מה לעשות: רק לפרסם הודעה עם מספרי הטלפון של שנינו, ולענות לאנשים שמטלפנים ומבקשים פרטים והוראות הגעה. וכמובן, להיות מחויב לבוא ולהשתתף.

אני בעניין של מפגשי חילופי שפות כי אני תמיד מחפש הזדמנויות לתרגל את הספרדית והרוסית שלמדתי. אבל בפועל, הרבה פעמים קורה שמדברים במפגש בעיקר באנגלית, ואם במקרה מגיעים למפגש רק ישראלים, אז רק בעברית. במפגשים הראשונים עוד ניסיתי להכניס איזושהי תכנית מובנית, כמו שקראתי ושמעתי שעושים במפגשים של חילופי שפות באירופה. אבל, בחלוף הזמן ירדתי מזה. אנשים פשוט לא רוצים שיגידו להם מה לעשות, אלא אם כן משלמים להם בשביל לעשות את זה. או שהם אלה שמשלמים תמורת ההשתתפות באירוע. עד לא מכבר, דני היה מביא למפגשים מדבקות, וכל אחד היה לוקח מדבקה, רושם עליה את שמו, ומסמן בשתי אותיות כל שפה שהוא דובר וכל שפה שהוא רוצה לתרגל. גם זה היה רעיון שלי, וגם ממנו ירדנו. אני, מצידי, כבר לא מתנהג שם כמו מארח, ולא מתאמץ שלכל מי שמגיע למפגש יהיה נעים ונחמד. מבחינתי, אם מגיע למפגש לפחות בן אדם אחד שהוא דובר ספרדית או רוסית ואני מתחבר אליו, אז היה שווה לי להגיע.

בשונה ממני, דני בכלל לא כל כך בעניין של שפות. הוא יותר בקטע החברתי. הוא הציע לי כמה פעמים שנרד מעניין חילופי השפות, ונגדיר את זה כסתם מפגש חברתי של מקומיים ומטיילים. לא הסכמתי לזה, והוא קיבל את זה. הוא בחור שמבין עניין, דני. אלמלא הוא, מן הסתם הייתי מתעייף מכל העניין הזה. חוויתי בחיי כל כך הרבה שותפויות וחברויות שהתמוססו והתפוררו, שהיה לי קל מאד לקבל את זה אם הוא היה מודיע לי שזהו, הוא כבר לא בעניין. אבל זה לא קורה, בינתיים. חשבתי שאולי ארחיב את ידידותי עמו אל מעבר למפגשים האלה, אך ניסיונותיי לעשות זאת לא עלו יפה. אולי בגלל הבדל הגילאים הניכר בינינו. אולי כי אנחנו נמצאים במקומות שונים בחיים שלנו. אולי כי אנחנו יותר מדי דומים זה לזה. לא מזמן התברר לי, שהוא שירת בצבא באותה יחידה שגם אני שירתתי בה, עשרים שנה אחריי. עולם קטן.

[2]

רוב המשתתפים במפגשים האלה הם חבר'ה צעירים, בין עשרים לשלושים ומשהו. יש גם מבוגרים, אפילו מבוגרים יותר ממני, אבל מעט. מיותר לציין, שהשיחות במפגשים האלו לא מגיעות עמוק מדי. מאיפה אתה, כמה זמן אתה כבר בארץ, במה אתה עוסק, איפה כבר טיילת ואיפה תטייל. זה נשמע משעמם, אבל אם חושבים על זה, אז בשביל לתרגל שפה זרה, אלה בדיוק השאלות שכדאי לתרגל שוב ושוב, וגם את התשובות עליהן. המפגש השבוע היה מוצלח בשבילי, משום שהגיעו אליו שתי בחורות צעירות מארגנטינה, ויכולתי לדבר איתן ספרדית. אמנם הספרדית של ארגנטינה היא הקשה ביותר להבנה מבין כל הדיאלקטים שאני מכיר, אבל זה מה שיש ועם זה ננצח.

ג'סיקה היא מבואנוס איירס. היא בחורה שמנמונת שחומה בעלת תווים רכים, שעשתה "עליה" לפני כמה חודשים. ככה הם אומרים בספרדית, לעשות "עליה", את המילה "עליה" הם אומרים בעברית. היא כבר יודעת קצת עברית, והאנגלית שלה שוטפת. היא גרה ברמת גן, ליד צומת עלית. היא כבר מצאה עבודה זמנית במקצועה, מעצבת גרפית, אבל זה נגמר ועכשיו היא שוב מחפשת עבודה.

פאולה היא ממאר דל פלטה, זה לא מכבר סיימה את התואר שלה בפסיכולוגיה, ורק אתמול באה לארץ לחדשיים, אותם תבלה עם אבא שלה, שחי כאן עם אשתו החדשה. גם הוא גר ברמת גן, לא רחוק מהפארק. היא עוד לא יודעת מה תעשה כאן, אולי תירשם לאולפן, אולי תחפש עבודה. גם היא דוברת אנגלית שוטפת. את ג'סיקה מצאה דרך אתר קאוצ'סרפינג, ועכשיו הן מסתובבות ביחד. פאולה היא בחורה קטנטונת ונמרצת, יש לה תווים מחודדים, איברים דקים ושיער ארוך וחלק. בן רגע מתגודדים סביבה מיטב בחורינו הישראלים, להוטים ללמד אותה את יסודות השפה העברית ואת האלף בית של ההישרדות בתל אביב. אני, לעומת זאת, ניסיתי לדבר אתה בספרדית. אבל פאולה מדברת מהר מדי בשבילי, ועוד בדיאלקט של ארגנטינה. וויתרתי ועברתי לאנגלית, אחר כך עברתי לג'סיקה, שעל תשומת ליבה לא הייתה כזו תחרות.

[3]

והנה, שלושת רבעי שעה לתוך המפגש, באה מיכל. זו כבר פעם שלישית או רביעית שמיכל באה למפגשים שלנו, אז אני מכיר את הסיפור שלה קצת יותר לעומק. היא בת ארבעים פלוס, גדלה בתל אביב או ברמת גן, עבדה כאן במחשבים. היות שגם אני עובד במחשבים, ניסיתי פעם להבין מה בדיוק היא עושה. נראה שהיא סוג של מומחית לשימוש באיזוהי חבילת תוכנה נפוצה. לא בדיוק המשרה הכי יוקרתית בתחום, אבל אפשר להתפרנס. אבל מיכל, היא מאילו שרוצים יותר. ובעיקר, היא רוצה לעוף מהארץ. לא טוב לה פה, ולמרות שכואב לה הלב להשאיר פה את שני הוריה לבדם, כי היא בת יחידה, היא נחושה בדעתה לעשות את מה שטוב בשבילה. היא מצאה עבודה באיטליה וחיה שם כמה שנים, אלה היו השנים הטובות בחייה. היא רוצה לחזור לשם, או לארצות הברית. בינתיים, היא גרה כאן, אצל ההורים. היא אומרת שהיא באה למפגשי חילופי שפות כדי לשמר את האיטלקית שלה, אבל אני מנחש שיש לה עוד סיבות. פגשתי בדייטים נשים כמוה, שמעתי את הסיפורים שלהן. תמיד יש להן עוד משהו שהן מנסות לקבל. מיכל תמיד באה לבושה טיפ טופ. יש לה פנים יפות, כהות, אפשר בקלות לחשוב שהיא איטלקיה. אבל הרגליים שלה, אותן היא חושפת בין חצאית מיני למגפי עור אלגנטיות, מסגירות את גילה.

איני בלתי מודע לתשומת הלב היתרה שאני נותן למראה החיצוני של הנשים שאני מתאר כאן, ואיני בלתי מודע לניחוח הסקסיסטי שיש בהתעכבות על מראן החיצוני של נשים. אלא שהקדמתי את ההקדמה הארוכה הזו כדי לתאר תמונה קצרה אחת, ונדמה לי שהתמונה הזו לא תהיה שלמה אם לא תהיה לקוראותיי ולקוראיי איזשהו דימוי חזותי שלה. אני יודע שבי התמונה הזו לא הייתה נוגעת כפי שנגעה לולא היה לג'סיקה ולמיכל המראה שיש להן. קראו ושיפטו בעצמכם.

[4]

אז הנה אני, יושב מול ג'סיקה ומנסה לדלות מזhכרוני משפטים בספרדית שיכולים להתאים לסיטואציה. מיכל הגיעה עם הקפה שהביאה מהדלפק, התיישבה לידנו וניסתה לעשות סמולטוק. באנגלית. ג'סיקה שאלה אותה מתי היא עשתה "עליה". אתם מבינים, היא טעתה לחשוב שמיכל לא מכאן. מיכל הביטה בי וציחקקה, כאילו אומרת, נספר לה או נעבוד עליה קצת. "היא יותר בקטע של ירידה", אמרתי לג'סיקה. בעברית. עכשיו מיכל כבר ממש צחקה. ג'סיקה לא הבינה. מיכל הסבירה לה שהיא מכאן, אבל היא רוצה לעזוב. על הפנים של ג'סיקה עוד היה סימן שאלה, אבל ניכר בה שהיא כבר קולטת שזה נושא רגיש, ומוטב להניח לו. אני כבר קלטתי שיש בג'סיקה משהו רך, לא מתעקש. היא תסתדר כאן, אני חושב.

אז מי צריך להגיד קודם שלום, זה שעולה או זה שיורד ?

ביקתפוז

31.07.2012

לא מכבר נפשנו בחדר אירוח ושמו "ביקתפוז" במושב לימן. החדר היה מאובזר היטב, וכמשתמע משמו, נשקפו מחלונותיו צמרות עצי הדר לרוב, מראה מחמם לב. אבל את עיקר ההנאה והעניין הסב לנו מאיר, המארח שלנו, איש בעל תודעת שירות יוצאת מן הכלל ופילוסופית חיים פשוטה אך מרתקת.

מאיר אמר לנו שנוכל להגיע בין ארבע לחמש אחר הצהריים, ואכן, הגענו ל"ביקתפוז" בשבת אחר הצהריים בסביבות חמש, מיוזעים ועייפים לאחר בילוי בחיק הטבע. מאיר חיכה לנו ליד בריכת השחייה של האתר, ובישר לנו שהחדר עוד לא מוכן, ושבינתיים כדאי לנו להחליף לבגדי ים ולהשתכשך לבריכה. משראה שאנחנו מבוששים להסתגל לשינוי בתכנית, אחד בשני כיסאות כתר פלסטיק שעמדו ליד שולחן גדוש צלחות מלאות שיירי אוכל ואמר לנו: שבו. כמה טוב שיש מי שתופס פיקוד ברגעים כאלה.

לאחר שעה ורבע של השתכשכות במי הבריכה החמימים לאור השמש הקיצית, בישר לנו מאיר שהחדר מוכן, ושנבוא אחריו. עלינו לחדר, ושמענו מפיו הוראות לתיפעול כל האביזרים. כשסיים, שאל אם הכל מובן והכל בסדר. אמרתי שכן. מאיר, חד אבחנה שכמותו, נעץ בי מבט חודר, ואמר שאני נראה לו כועס, למרות שהוא כבר אמר לנו בטלפון שבשבת יש לפעמים עיכובים, ושכדאי שאפטר מהכעסים ואכנס לאנרגיות חיוביות של נופש ושל כייף. כל כך פשוט וכל כך נכון ! למה לבזבז זמן על התנצלויות ולמה להציע פיצוי על עגמת נפש, כשאפשר במקום זה לעשות אצל הלקוח שינוי תודעתי אנרגטי ? הרבה יותר אפקטיבי.

בהמשך הערב נכנס מאיר לבקרנו, ולאחר שסנט בנו בחביבות על כך שאנחנו מעבירים את הערב בקריאת ספרים, שיתף אותנו בקשיים הכלכליים שהביאו אותו לעבור מחקלאות לתיירות פנים. ובאמת, גם כשנוסעים לצפון במטרה להתענג על השקט ולשכוח מצרות היומיום, טוב שיש מי שדואג להשאיר אותנו מחוברים למציאות, שהיא, מה לעשות, מורכבת. מאיר הציג את עצמו במפגיע כ"פלאח פשוט" (כנראה בניגוד אלינו, העירוניים המפונקים), אבל אל תטעו, מדובר באדם עמוק ורב קסם, שכדאי מאד להכיר ולהתארח אצלו.

 

מפגש חילופי שפות באכסדרת הסינמטק

15.08.2011

אני רושם את השמות לא משום שכל כך חשוב לזכור, אני רושם את השמות למרות שאת מרביתם אזכור בלאו הכי. אני רושם אותם בתקווה שהורדתם אל הדף תגרום להם להפסיק לרקד בראש שלי ולהסעיר את דמיוני. שאפסיק לתכנן מה אעשה איתם ואיך. בתחילה היו שם אבי נורסר, שעלתה מאנגליה וחיה ברמת גן, ויעל קריידמן, שעלתה בגיל שמונה מפראם בהרי אורל, לא רחוק מיקתרינבורג, חיה עם בעלה נתן בתלמי אלעזר, ועוסקת בעיצוב גרפי. היא למדה אותי ש"ריאדום" פירושו ברוסית "ליד". אחר כך בא רובן מאוטרכט, תייר בלונדי מזוקן וממושקף, חמוד. אמיליה החייכנית, מורה ליוגה מיפו בת 51 במכנסיים קצרים. מתיאס מברלין, שעושה פוסט דוקטורט בכימיה במכון וייצמן ולקוקו על ראשו קוראים בספרדית pella. נסע איתו מאריאנו מבואנוס איירס, גם הוא לומד כימיה במכון וייצמן, חמוד מאד. שרה אלקאן, אנגליה צעירה ויפה מבריסטול שעברה לגור ביפו עם בן זוגה דוד, שיש לו הוסטל בקולומביה. שלוש הלטינו האמריקאיות החמודות, בעלות מראה אינדיאני: ואריה (?) הרצינית, פרואנית שבאה לארץ לפני עשר שנים, חזרה לפרו לפני שנתיים, עובדת בסוכנות נסיעות, חוזרת מדי שנה לחופשה בארץ. איליה המתוקה, פרואנית שחיה באביחיל, עובדת כמוקדנית בחברת שירות למכירות, יצאה החוצה לדיבור צפוף עם מתן, לימדה אותי להגיד fui muy agradable de conocerte.  והשלישית, היפה מכולן, מהנדסת סביבה engeniere de ambiente שבאה מהונדורס להשתקע בארץ, ואת שמה שכחתי*. ואריה אמרה עליה, שיש לה אלרגיות ומשום כך היא נראית עייפה. מתן מכפר חרוב, שמנהל את הבאר המקומי אצלם בקיבוץ ומוכן בכל עת להכין לנו קערת קפיריניה. בחור נאה וקצת מאיים, שלמד ספרדית כשטייל בדרום אמריקה. ימית כהן מנתניה שנוסעת עכשיו לשלושה חודשים לשם. הישראלי שהיגר להולנד לפני תשע שנים, קצת עיצבן אותי בביטחון העצמי המופרז שלו, נכנס עם אליס היפה מאוסטרליה והמשיך לשעשע אותה כל הערב. ג'רמי מלוס אנג'לס, במקור מדנבר קולורדו, חי ביפו עם אשה רוסיה, מורה לחינוך יסודי, עוד לא החליט אם יחיה ויעבוד בישראל או בארה"ב, בחור נוגה, למד ספרדית ורוסית ועכשיו לומד עברית. ליאור חסר השיער, מר סנדל מרמת גן, עובד בפיתוח שפת PHP, התנדב להשתתף בארגון המפגש הבא. אליעזר הרוסי מבת ים, שהתקשה להשתלב. אורי מרמת גן, כהה ומזוקן שהשתלב בקלילות, לא יצא לי לדבר איתו. רמי המחוטט והחלקלק מצורן, עובד בחנות ספרים ברעננה. שחר מרמת החייל, הלא הוא THEWEST, הגיע מאוחר והשתלב. סילונה, בת הזוג של אבי, במקור מכפר סבא, לא רצתה לומר במה היא עובדת למרות שזה חוקי. נדמה לי שזהו.
* יומיים אחר כך פגשתי אותה בחניון מאחורי המשרד שלי, והתברר לי ששמה מישל.

שרפה בכרמל

06.12.2010

השרפה בכרמל התחילה ביום חמישי לפני הצהריים, ולפנות ערב התחוור שלא מדובר בעוד שריפת קיץ, אלא באסון חסר תקדים בתולדות ישראל. חזרתי בערב ממסיבת חנוכה בהוסטל של פרוח, והספקתי לשמוע ברדיו על האוטובוס שעלה באש, על ארבעים ומשהו נוסעיו. בבית אני פותח טלביזיה, ורואה שבאסון, כמו באסון: בכל ערוצי הטלביזיה מתבטלים השידורים הרגילים, עוברים לאולפן שידורים מיוחד. הכתוביות שרצות בתחתית המסך ממלאות את תפקידן, אבל הרי גם את החלק העליון של המסך צריך למלא במשהו, עובדי מערכת החדשות צריכים להצדיק את המשכורות שהם מקבלים. אז עוברים שוב ושוב לכתבנו בשטח, שרוב הזמן אין לו מה להגיד, ומציבים באולפן שרשרת של מרואיינים, שממחזרים את מה שהם אמרו כבר בראיונות קודמים, עכשיו כולם יראו כמה שהם צדקו במה שאמרו. משעמם, מעיק, אבל אין ברירה, חס וחלילה שמישהו יגיד, שהכרמל עולה באש ובתקשורת העוינת עסקים כרגיל. ומכיוון שברור שמישהו מתישהו יגיד את זה, לפחות הם לא יתנו לו הוכחות לכך. הנה, תראו כולכם כמה אנחנו עצובים. עם אחד עם לב אחד, צוק צוק צוק, ונעבור לפרסומות. אני עושה כמיטב יכולתי כדי לחמוק מהדיווחים בטלביזיה ובאינטרנט, ומרגיש את הבושה מטפסת עלי. אטום לב שכמותי. מה, אני לא חלק מהעם? אני לא יכול להתבאס עם כולם, כנהוג?

ביום ששי בבוקר נסענו אהובה ואני לאשקלון, שם קבענו עם האחיות שלי אזכרה לאבינו. דווקא ברדיו לא הפעילו נוהל פיגוע: הפלייליסט עדיין כולל מוסיקת פופ מערבית קופצנית, ולא שירים עבריים נוגים. הדרום לא בוער, אבל גם הוא חם ויבש. בטרמפיאדה ליד גן יבנה אנחנו עוצרים לקנות פרחים. שתי נערות בעלות מראה אפריקאי עומדות ליד מוכרת הפרחים, ואהובה מציעה להם טרמפ. איש מבוגר, אולי אבא שלהן, מגיח ממכונית חונה ומנהל איתנו שיחה בעניין. הנערות עולות ומתיישבות בספסל האחורי. אחת מהן שומעת מוסיקה באזניות, אבל המוסיקה כל כך רועשת, שגם אני שומע אותה. בפניה ימינה לאשקלון הן יורדות, ממהרות לתפוס אוטובוס לתוך העיר. אנחנו פונים לבית העלמין בפאתי העיר. בערב יתחילו להתפרסם שמות ההרוגים באסון האוטובוס. רובם ככולם תושבי הפריפריה, לרבים מהם שמות רוסיים או אתיופיים.

בית העלמין כמעט ריק. כל דצמבר אנחנו נפגשים כאן. בכל שנה גבעות הכורכר מסביב מוריקות בעשב הרך שלאחר הגשמים הראשונים. לא השנה. בכל שנה צריך להביא איזה סווטשר למקרה של רוח ים פתאומית. השנה הבאנו שמשיה, כדי שאמא תוכל לשבת בצל. מזל שמצאנו מקום עם אדמה רכה לתקוע בה את העמוד. אמא, המטפלת שלה, אחיותיי וגיסי כבר כאן, גם ארבעה מאחייניי. אחד מהם שואל אותי על פיצקי, ואני מעדכן.

אחותי היפה הוציאה מתיקה את העלון הממורטט של המועצה הדתית, ואני קראתי ממנו את הקדיש. אחריי דיבר אחיין שלי, אמר כמה מלים יפות על סבא שלו. ואז, הטלפון. גרושתי מבשרת לי שהקפיצו את פיצקי עם החיילים שלו לכרמל לסייע בחיפוש הנעדרים. היא נרעשת, ואני מרגיע. אני סומך עליו שיידע לשמור על עצמו. מה שהוא לא יעשה כדי לשמור על עצמו, אני בוודאי לא אוכל לעשות בשבילו.

עכשיו הבן שלי מעורב במאמצי ההצלה, אבל עלי מטפסים רגשות אשמה ובושה. אשמה ובושה על מה? על זה שאני ממשיך בחיים הרגילים שלי. עכשיו אני מבין את ההיגיון שבהטלת צומות ותעניות בזמנים כאלה: מי שצם ומתענה, אם הוא מאמין שזה עוזר, פטור מתחושות אשמה, בושה וחוסר אונים. תחושות דומות היו לי גם במלחמות ובאינתיפאדות, חוץ מאשר במלחמת המפרץ: במקומות אחרים אנשים נהרגים, ואני חי לי את חיי כרגיל. מרפרף על הכותרות, נזהר לא להישאב פנימה. דעת הקהל במערב, שייסרה אותנו בשוטים ובעקרבים על מבצע "עופרת יצוקה" ועל פרשת הספינה הטורקית, עכשיו היא מניחה לנו. לא בראין אינו ולא אלביס קוסטלו עומדים עלינו להטיף לנו מוסר. בדיוק השבוע חשבתי על זה, שאלמלא נרצח ג'ון לנון לפני שלושים שנה, וודאי היה גם הוא מצטרף אל חבורת האנטישמים המגניבים שפורחת בממלכה המאוחדת.

אבל כאן בארץ, פסטיבל ההאשמות המסורתי צובר תאוצה. מדווחים על שני צעירים דרוזים שנעצרו לחקירה. תודה לאל, מאשימים אותם ברשלנות ולא בפעילות חבלנית. מנהיגי העדה הדרוזית מאשימים את הקיפוח המתמשך. בתקשורת, דובר אחד מאשים את נציב הכבאות, שני מאשים את אגף התקציבים באוצר, שלישי דורש את התפטרות שר הפנים אלי ישי. במוצאי שבת, הרב עובדיה עומד בדרשה השבועית שלו ומאשים את מחללי השבת. כלומר, אותי. לא סתם אני מרגיש אשמה.

נקעה נפשי מאורגיית ההאשמות הזו שבאה עם כל אסון ומחדל. הצירוף הזה, גם עצירת גשמים וגם אנשים נשרפים ובתים עולים בלהבות, זה הרבה יותר מדי בשביל הזיכרון הקולקטיבי של היהודים. אני תוהה ביני לביני כיצד עמים אחרים מתמודדים עם אסונות טבע, שתמיד אפשר למצוא בהם מחדלים מעשי ידי אדם. אני חושב על הכור בצ'רנוביל, על הצונאמי באסיה, על הסופה "קתרינה" בניו אורלינס. אני תוהה ביני לביני אם מישהו פעם השווה את מפלס הדרמה וההיסטריה והקרבניות אצלנו עם מה שקורה במקומות אחרים. הייתי שמח לגלות שאין הבדל, אבל תחושתי היא שיש.

במוצאי שבת פיצקי סוף סוף מתקשר, מדווח שהנעדרים נמצאו, שאין להם יותר משימות, ובכל זאת הם עדיין שם. ממשלות אירופה שולחות לכאן מטוסים שיעזרו בכיבוי האש. בלילה שבין ראשון לשני מתחיל סוף סוף לרדת קצת גשם. יקימו עוד ועדת חקירה. הכסף שהבטיחו להעביר, בטח ייתקע איפה שהוא. החיים יחזרו לשגרה. תכניות הריאליטי ייצאו לדרך, אם גם באיחור קל. בערבי שירה בציבור יחזרו להמהם את השיר המלוקק של יורם טהרלב:

ההר הירוק כל ימות השנה
אני עוד חולם ושואל
לנשום רוחותיך כבראשונה
לשכב בצילך כרמל.

פאוולינה

07.10.2010

קאוץ' סרפינג הוא אתר, שמאפשר לגולש לפתוח פרופיל, ולבקש מבעלי פרופיל אחרים שיארחו אותו בביתם אם הוא מטייל בסביבה. באותו אופן, הגולש גם מקבל פניות לארח אחרים אצלו. ויש גם פורומים ומפגשים, כמו בכל פורטל אחר.  מזה ארבעה חודשים, שאהובה ואני רשומים שם. אהובה איבדה עניין כבר אחרי המפגש הראשון, אמרה שהחבר'ה שם מוזרים מדי לטעמה. אבל, היא פרגנה לי שאמשיך ללכת למפגשים ולהיענות לבקשות אירוח. למותר לציין, שאני היחיד משנינו שגולש באתר ומשתתף בפורומים. מדי פעם, כשיש משהו משעשע, אני קורא לאהובה לראות.

פאוולינה היא האורחת הראשונה שאנחנו מארחים דרך קאוץ' סרפינג. היא צ'כית מפראג, בת 25, וכבר עשתה קצת קאוץ' סרפינג ברחבי אירופה. היא פנתה אלי דרך האתר, הסבירה שהיא מגיעה ללמוד סימסטר בישראל במסגרת חילופי סטודנטים בינלאומיים,  וצריכה מקום זמני ללון בו עד שתמצא לעצמה סידור קבוע, ששה לילות לכל היותר. מצא חן בעיניי שמדובר בסטודנטית לתואר שני בלימודי ביטחון, לא באיזה טיפוס רוחני שמסתובב בעולם בחיפוש אחר קלאבינג וזיונים. קיבלתי אישור מאהובה ואישרתי לה להגיע. שלחתי לה את פרטי הסקייפ שלי, ועוד באותו היום היא התקשרה. עוד סממן לכך שמדובר בבחורה רצינית. ניהלנו שיחת תיאום ציפיות, היא נשמעה מאד חמודה, והיייתי מאד מרוצה. ציפיתי לפגוש אותה.

פאוולינה נחתה בביתנו במוצאי שבת. בחורה גבוהה, אתלטית, נאה מאד ומנומסת מאד. הייתי לבד בבית, אהובה יצאה לבית קפה עם חברות. הצעתי לה לשתות ולאכול, הראיתי לה איפה תישן, ניהלתי איתה קצת סמול טוק, ישראל לעומת צ'כיה, קאוץ' סרפינג, מילן קונדרה ומילוש פורמן. הראיתי לה את התמונות שלנו מהטיול לפראג. והנה הגיע הרגע המביך, שבו אני מצפה שהיא תתקלח ותיכנס לחדרה, אבל היא יושבת מולי בסלון, שותקת, תולה בי מבט מצפה. כמו בדייט, אני חושב לעצמי.

בסוף אמרתי לה שאהובה תחזור מאוחר, וכדאי שנלך לישון. אהה, הסתבר שהיא חיכתה לאהובה. היא שלפה מתרמילה בקבוקון דקורטיבי של ליקר צ'כי מקארלסבאד בשם בכרובנה, ואמרה שזו מתנה קטנה בשבילנו, שזה מאד מרוכז וכדאי להוסיף מי טוניק לפני ששותים. אמרתי לפאוולינה שתשמור את זה עד שאהובה תגיע. מתנות קטנות ובלתי שימושיות זה קטע של נשים. היא חייכה, נכנסה לחדרה וסגרה את הדלת.

כבר כמה ימים שפאוולינה גרה אצלנו. השכם בבוקר אני מסיע אותה לקמפוס, מאוחר בערב היא חוזרת. ביומיים הראשונים יצאנו מגדרנו כדי להנעים לה את זמנה אצלנו. הכנו איתה ארוחת ערב בבית, לקחנו אותה לאכול חומוס, קנינו מי טוניק ושתינו איתה מהליקר שהביאה. אחר כך הנחנו לזה. גם אהובה, שברגיל קשה לה עם זרים והיא מאד קנאית לפרטיותה, הסכינה עם נוכחותה של פאוולינה. ובאמת, היא כל כך שקטה, כל כך נעימה ומלאת התחשבות, שקשה לא לחבב אותה.

בכל זאת, אני יותר ויותר לחוץ מזה שאני לא רואה עד מתי זה הולך להימשך. שאלתי אותה אתמול איך מתקדמים חיפושי הדירה שלה, והיא הודתה שלא כל כך טוב. הסתבר לנו שפאוולינה מאד לחוצה בכסף. הייתה לה פנטזיה למצוא כאן בארץ עבודה בתור או-פר, 20 שעות בשבוע, וכך לחסוך לעצמה דמי שכירות. אמרתי לה שזה עלול להיות מסובך, אבל שתבדוק באתר קאוץ' סרפינג איך אפשר לעשות את זה. לא ראיתי שהיא עשתה את זה. אני לא רוצה לגרש אותה. אני רוצה שהיא תישאר עם זיכרון טוב מהשהות שלה אצלנו בפרט ובישראל בכלל. אבל אני גם רוצה לדעת מתי היא מתכוונת להתחפף. אני רוצה לחזור להסתובב בבית בתחתונים. גם נמאס לי מהמתח המיני שאני חש בנוכחותה.

אני נזכר בימים שאהובה ואני היינו בפראג, איך היה לי מוזר שהאנשים שם כל כך שקטים, מסוגרים, מסוייגים. הקולות היחידים ששמעתי במקומות הציבוריים היו של תלמידות גרמניות צעירות ושל תייר איטלקי מבוגר. גם פאוולינה, היא כמעט שלא יוזמת שיחות, למעט בנושאים פרקטיים. אני נזהר מאד שלא להביך אותה בשאלות אישיות, או במידע על אודות עצמי, מידע שלא הייתי מהסס לחלוק עם ישראלי או עם אמריקני. אני רוצה שהיא תחבב אותנו. אני לא רוצה לעורר בה רגשות אנטישמיים. אני לא יודע לומר איזה מהרצונות פועל בי יותר חזק, או אפילו להפריד ביניהם. וכל הזמן מנגן לי בראש השיר הנפלא ההוא של שלום חנוך ואריק איינשטיין, שיר שחלמתי על פראג.