08.12.2008
בשנים הראשונות, כשהייתי בגילאי גן, אחותי הטובה מילאה חלק משמעותי בטיפול בי. היא שיחקה איתי, היא שוחחה איתי, היא הקריאה לי סיפורים קצרים, היא מילאה את תפקיד השמרטף לעתים קרובות ולפרקי זמן ממושכים. היא הייתה בעצמה ילדה, בת תשע-עשר בסך הכל. אבל, היות שאימי ואבי היו מי שהיו, היא מילאה תפקיד הורי מובהק במערכת המשפחתית שלנו. אני זוכר שיום אחד, בזמן שאחותי השגיחה עלי, נמאסו עליה משחקי הפעוטות, נגמרו לה הרעיונות למשחקים משלה, והיא הגתה רעיון גואל: היא תלמד אותי לקרוא, וכך אוכל להעסיק את עצמי.
כך קרה, שבגן חובה כבר ידעתי לקרוא טקסטים מנוקדים. עכשיו יכולתי לקרוא בעצמי בספרונים הרבים שהיו בבית, אלה שנקנו במיוחד עבורנו ואלה שהיו שם מתוקף היות הורינו מורים בבתי ספר יסודיים. אני מניח שזה היה מחזה משובב לב, לראות פספוס כמוני יושב בשקט עם ספר וקורא. הבעיות התחילו בכיתה א'. הפתיחה החגיגית פנתה את מקומה לשעות ארוכות של שיעמום בכיתה. המורה דליה מסר הקנתה את יסודות הקריאה והכתיבה לבני כיתתי, ואני השתעממתי והפרעתי לה לנהל את השיעור. פטפטתי בלי סוף, התפרצתי לענות בלי שנשאלתי, הקנטתי את חבריי בהקנטות שלמדתי מספרי "תוכידס" ו"קופיקו". כך סיפרו הוריי כעבור שנים, וזה מתיישב לי יפה עם איך שאני זוכר את עצמי, ועם מה שקרה אחר כך.
החורף עבר בצעקות ובעונשים. אפילו התפרצות אלימה אחת הצלחתי לחלץ מהמורה המנוסה והמוערכת. עם בוא הקיץ, אמא הובילה אותי למשרד בקומה השלישית של בית מגורים מול העיריה, שעל דלתו לוחית מתכת וכתובת לאמור: פסיכולוגית חינוכית. נכנסנו פנימה ופגשנו אישה נעימה וחייכנית, עם שיער כהה וארוך, שהיה מסורק עם שביל באמצע, ועם משקפיים במסגרת כהה אלגנטית. לימים תאמר לי אמא, שזו הייתה אשתו של פרופסור הרולד הידוע, מבית החולים "ברזילי". הגברת הרולד הזמינה אותי לענות על החידות שחדה לי. אחת מהן אני עוד זוכר בבירור: היא שאלה אותי איך אתאר במלים שלי מהן מספריים.
בחופש הגדול אבא הביא מבית הספר שלו אוגדן כחול ובו תרגילים בחשבון לכיתה ב'. הוא ישב אתי פעם אחת לפתור תרגילים מהספר. אולי יותר מפעם אחת, אני כבר לא זוכר. לאט לאט התחילו לטפטף לי, שבשנה הבאה כבר לא אלמד עם בני גילי. החליטו להקפיץ אותי כיתה, ישר לכיתה ג'. זה דווקא נשמע לי מגניב. אני זוכר את היום הראשון ללימודים. אולי בהשפעת כל ספרי הילדים שבלעתי, החלטתי שעלי להיפרד מחבריי מכיתה א' שנכנסו עכשיו לכיתה ב', בהמשך המסדרון. באתי אליהם לבשר את הבשורה, ולהפתעתי, שום דמעות פרידה ושום חיבוקים לא היו שם. "אז מה אתה עושה פה", אמר לי אחד מהם, "לך לכיתה ג'".
אני לא זוכר מי זה היה שאחז בידי והוביל אותי לכיתה ג' במסדרון המקביל. אולי זה היה המנהל נתן אפשטיין, אולי אחת המורות. אני זוכר שנכנסתי לכיתה ג' עם הילקוט על הגב, מלווה בלחשושים ובצחקוקים של שכניי מרחוב הטייסים. המורה מלכה שלחה אותי לשבת בשולחן הראשון בטור הרביעי, הסמוך לחלונות, ליד אלון, שישב שם לבד. מאחורינו ישבו נדב ואלכס. אני לא זוכר כמה זמן לקח עד שחטפתי מאלון את הבומבה הראשונה בגב, אבל זה בטח לא לקח יותר מכמה ימים. אני זוכר, שבכיתה א' דווקא הייתי מעורב לא פעם בקטטות, אבל לאלון לא העזתי להחזיר. הוא היה ילד מגודל למדי, חזק כמעט כמו ארון. ואני הייתי הכי קטן שם.
מכיתה ג' ועד סיום הלימודים בתיכון השתייכתי לכיתות, שבהן הייתי קטן בשנה מכולם. גילי הצעיר לא ניכר במראה שלי, אבל כולם ידעו עליו והשתיתו עליו את יחסם אלי. לימים, כשעמדתי להתגרש והלכתי לטיפול, סיפרתי את סיפורי למטפל שלי, הוא אמר לי שגילי הצעיר הפריד ביני לבין כל קבוצת ההתייחסות שלי, שהוא שם אותי לגמרי לבד. לו הייתי תלמיד חלש, הייתי כבר מוצא לי את קבוצת התלמידים החלשים ומסתפח אליה. לו הייתי דחוי חברתית, היה לי עוד סיכוי להשתלב בקבוצת הדחויים ולקבל מהם סוג של תמיכה. אבל לעניין הגיל הצעיר לא יכולתי למצוא אפילו אחד מהכיתה שיהיה ממש כמוני. בעניין הזה הייתי לגמרי לבד.
עשר השנים האלה, מסוף כיתה א' ועד סוף כיתה י"ב, הותירו בי דפוסים שהשפעתם ניכרת עד היום, עם כל העבודה שאני עושה כדי להיפטר מהם. אחד המוזרים שביניהם הוא חוסר הנוחות שאני חש כשמישהו קרוב מחמיא לי על חכמתי או על ידענותי. אף שאני יכול להבין שהמחמאה באה ממקום טוב ונדיב, אני מרגיש שהיא מחזירה אותי לימי בית הספר, שרואים אותי שוב כאותו ילד תמהוני, שיודע לומר מהי עיר הבירה של כל עיר, אבל אין לו מושג ירוק איך מתלבשים ואיך מדברים עם בני אדם. אותו ילד, שהיו משיתים עליו בלגלוג את הציטוט הגששי הידוע מ"קסיוס קליי נגד חלפון", לאמור, הקפיצו אותו כיתה כדי שיגמור יותר מהר את בית הספר.
כשפיצקי גדל והגיע לגיל טרום חובה, שמתי לב שהוא מגלה עניין רב באותיות שסביבו. הוא ביקש שנאמר לו מה כתוב בשלטים שהוא רואה ברחוב, הוא ביקש שנסביר לו מהן האותיות ומה תפקידן בתוך המלים. עניתי לכל השאלות, אבל הקפדתי להשיב בקיצור ורק למה שנשאלתי. באזני אמו הבעתי את חרדותיי בקשר למה שיקרה לפיצקי אם ידע לקרוא עוד לפני כניסתו לכיתה א'. ואכן, גם בני בכורי כבר ידע לקרוא בעודו בגיל גן. אבל גן החובה שלו היה חלק מחטיבה צעירה, מסגרת משותפת לילדי גן חובה וילדי כיתה א'. החטיבה הצעירה נתנה מענה גמיש והולם להתפתחות המוקדמת שלו. אף אחד לא הציע להקפיץ אותו כיתה, ובכלל, נדמה לי שכבר לא עושים את זה לילדים. קורה לפעמים, שמפיקים לקחים ולומדים מטעויות.
כדאי לציין בהקשר זה, שאבא שלי מעולם לא הבין שהייתה שם טעות. בשנת חייו האחרונה, או אולי לפני האחרונה, יצא לי לשבת איתו ועם אמא אצלם בבית, ואיכשהו השיחה הגיעה לקפיצת הכיתה ההיא. אני זוכר שהעיניים של אבא התרחבו כשהוא אמר, שזה באמת היה פיתרון מצויין. "זה הציל אותך", הוא אמר לי בגאווה. ניסיתי לומר לו כמה רע זה היה בשבילי, אבל ראיתי שאין עם מי לדבר. אמא הסכימה איתי, ובכל זאת חשתי שוב את התחושה הישנה ההיא. שבעניין הזה, אני לגמרי לבד.
זיכרון בפועל 