זפת

10.03.2021

והנה, ביום מימות הסגר האחרונים, התבשרנו כי חופי ארצנו התמלאו זפת, שנפלטה מאניה ששייטה בים התיכון. היות שלא נודעו פרטים על בעלי האניה ועל הדגל המתנוסס עליה, אין לי אלא להניח שהיא שייכת לגורמים מקושרים היטב, שיש ביכולתם להשתיק את הסיפור. ברשת החברתית Quora, אליה התחברתי בשנים האחרונות, שואל מישהו אם יכול להיות שזו נקמתם של האיראנים בישראל. זה נראה לי כל כך תלוש, שאיני טורח לענות. אם ממשלת ישראל אדישה לזיהום חופי ישראל, למה לאיראנים לטרוח לזהם אותם? ברשתות חברתיות ישראליות מתפרסמות קריאות לבוא וליטול חלק בניקוי החופים. מתפרסמים סרטונים שמדגימים את גודל הזוועה האקולוגית, וגם סרטונים שמציגים מתנדבים שאוספים את העיסה השחורה לשקיות ניילון דקות. הייתי מוכן להעביר שבת בבוקר בפעילות כזו, מה כבר יש לי לעשות בבוקר של שבת חורפית נעימה בזמן סגר? מי יודע, אולי אפילו נפגוש שם מישהו נחמד. אבל אהובה לא רצתה, העיסה השחורה והדביקה מגעילה אותה, ומה פתאום שהיא תנקה אחרי אחרים.

אני, זפת בים לא מגעילה אותי. היא חלק בלתי נפרד מזכרונות הילדות והנעורים שלי בים של אשקלון. גם כשלא ראו אותה על החוף, ראו אותה אחר כך על הגוף. ראו את שייריה על המגבת המהוהה שהייתי לוקח איתי לחוף. היו חופים שהותקן בהם כלי ובו נפט להורדת הזפת מן הגוף. עכשיו כשאני חושב על זה, אם הזפת היא תוצר לוואי של הנפט, מהו בעצם התהליך הכימי שמתוקפו ממיס הנפט את הזפת? מדרום לאשקלון היה פתחו הצפוני של קו צינור אילת אשקלון, שותפות ישראלית-איראנית להובלת נפט ותוצריו, שכבר גרמה כמה אסונות אקולוגיים בנגב. אבל, זפת הייתה גם בחוף פולג, אליו היינו נוסעים עם הדוד מאבן יהודה כשהיינו מתארחים אצלם. אז הנה עוד פתח להטחת האשמות באיראנים, והפעם קל יותר לראות שההאשמות חסרות בסיס.

באתרי הנוסטלגיה ברשת מצויים בשפע תצלומים וסרטונים מחופי הים של פעם. גם במדורי איכות הסביבה יש דיבור על הים הצלול של פעם בהשוואה לגועל נפש שיש היום. הזכרונות שלי מחוף הים קצת יותר מורכבים. זכרונות טבולים בזפת ומנומרים באשפה. זכרונות של קרם הגנה דביק, שלעתים קרובות לא היה בו די כדי לחסוך ממני את כוויות השמש. ועדיין, לא היו באשקלון מקומות אחרים ללכת אליהם. בשנותינו הראשונות באשקלון, הלכנו לים כמשפחה. אין לי זכרונות ברורים מזה, אבל יש סיפורים ששמעתי מאחיותיי, ויש כמה צילומים בשחור לבן. כשמתחילים להיות לי זכרונות משלי, אלו זכרונות מנסיעות לים רק עם אבא. אמא כבר לא ראתה צורך להשגיח עלי בעצמה. לאחיותיי כבר לא התאים להיראות בים עם אחיהן הפעוט, עם אבא ועם החברים של אבא מתקופת הקיבוץ, שהיה נפגש איתם בים. בכיתה ה' או ו', התחלתי גם אני ללכת לים עם החבר'ה מהכיתה, ובהמשך, גם לבדי. כשלמדתי ללכת לים רק לפנות ערב, נפטרתי מהצורך בקרם הגנה. בים החלו מתעצבות הכמיהות שלי לגופן של נערות ונשים. לים לקחתי את שרה, החברה הראשונה שלי בסוף י"ב. הזכרונות שלי מהמזמוזים איתה במים לעת שקיעה הם מן הזכרונות המתוקים ביותר שיש לי. אולם, הם מהולים בצער על כך שהייתי צריך לחכות בשביל זה עד סוף י"ב, ועד שתגיע בחורה יהודיה מאנגליה ותראה אותי מחוץ להקשר החברתי שלי.

ביקוריי בשפת הים פחתו כשיצאתי מהבית לאוניברסיטה בבאר שבע. בשנתיים שגרתי בתל אביב, לא כל כך היה לי עם מי ללכת לים. החופים של תל אביב היו אחרים: יותר סואנים, יותר ממוסחרים. בעשרים השנים שגרתי בראשון לציון, ביאס אותי הצורך בנסיעה ארוכה לחוף, ובמציאת מישהו שישגיח על מפתחות המכונית והתעודות. האשה לא אהבה ים, וגם נראתה די גרוע בבגד ים. יש לי כמה זכרונות וכמה תמונות מנסיעות לים עם פיצקי. עוד הספקתי לקחת את פיצקי לים כמה פעמים, ואז נולד פרוח, שאיתו כבר לא יכולתי לנסוע לים, זה היה למעלה מכוחותיי. גם המדינה השתנתה: אנחנו כבר תשעה מיליון ולא שלושה, החופים נהיו נדל"ן מבוקש, מלונות ודירות פאר נבנו בכל מקום, אפילו באשקלון. כבר אין בחוף הים תחושה של להיות בטבע, כבר אי אפשר למצוא שם שקט ושלווה. בחמש עשרה השנים האחרונות, כשאני גר ברעננה עם אהובה, אנחנו מעדיפים את הברכה של הקאנטרי בקיץ. נסיעה יותר קצרה, חניה מסודרת וחינמית, והיות שאהובה ממילא לא נכנסת למים לפני יולי-אוגוסט, בקאנטרי יש לה דברים אחרים לעשות. לפיכך, נהגנו לנסוע לים של הרצליה פעם-פעמיים בשנה לכל היותר. ככה, בשביל הגיוון. עלי להודות, שבפעמים המועטות שנסענו, לא הייתה זפת על החוף.

והנה השנה, בתקופות של סגר-לא-סגר, חזרנו לפקוד את שפת הים בתדירות גבוהה יחסית. לא בשבועות הראשונים של הסגר הראשון, כשהכל בקשר לקורונה עוד היה חדש ומפחיד, אבל אחר כך, כשכבר הותר לקיים פעילות ספורטיבית ללא הגבלת מרחק מהבית, נסענו לחוף סידני עלי לעשות הליכה על החוף. ואז עוד פעם. במהלך חגי תשרי, כשהקאנטרי שוב נסגר, נסענו לים וגם נכנסנו לטבול במים. בהתחלה, עוד אמרתי לעצמי שאנחנו שומרים על מרחק של שני מטר מאנשים שאנחנו לא מכירים, למרות שזה לא היה מדויק, וגם לא אפשרי. אחר כך התחלתי לומר לעצמי שהרוב המוחץ של ההדבקות קורה במקומות סגורים. הטיעון הזה הגיע אלי דרך התגובות לשיח של הפוליטיקאים החרדים, שהצדיקו את פתיחת מוסדות החינוך החרדיים בכך ש"החילונים הולכים לים, אז שיסתמו, אנטישמים שכמותם". אכן, זוהי רמת השיח הציבורי בעידן תקשורת ההמונים, ויותר מזה בעידן הרשתות החברתיות, ויותר מכל בעידן נתניהו וטראמפ: עיסה שחורה ודביקה, גם קצת רעילה. זפת.

לונדון לא מחכה לי

27.06.2016

כשהייתי ילד, בשנות השבעים, אהבתי מאד את הדרמות הטלביזיוניות הבריטיות ששודרו בערוץ הטלביזיה היחיד שהיה אז: משפחת פאליסר, קו אונידין, פולדארק, האחים. כל הילדים בכיתה צפו בהן, וגם המשפחות. כשהתחלתי להתעניין במוסיקה לועזית, רוב האמנים המבצעים שאהבתי היו בריטיים: הביטלס, המודי בלוז, רנסאנס, סטילי ספאן, ויותר מאוחר גם פינק פלויד, ג'נסיס, ייס, ג'תרו טאל, גוי דיוויז'ן ודיוויד בואי. ההומור הבריטי של מונטי פייטון ושל בני היל קרע אותי מצחוק. החברה הראשונה שלי, בגיל שש עשרה, הייתה נערה יהודיה לונדונית ששהתה בארץ למשך קיץ אחד. נסיעתי הראשונה לחו"ל בגיל עשרים ושלוש, עם מי שתהיה לימים גרושתי, הייתה לאי הבריטי. לונדון, רכבת לילה לאדינבורו, סיבוב בסקוטלנד ברכב שכור ומשם כל הדרך חזרה ללונדון. וכן, מעל לכל זה ריחף הסיפור על עמידת הגבורה של הבריטים במלחמת העולם השנייה, על המנהיגות הנחושה של ווינסטון צ'רצ'יל. עד היום עיניי מתלחלחות וגרוני נחנק כשאני חושב עליו.

אבל היום, נו, היום אני רחוק מלהגדיר את עצמי כאנגלופיל. יותר מדי למדתי מאז על הברוטליות שבה בנו הבריטים את האימפריה שלהם, האימפריה שאיפשרה להם לפתח את אוצרות התרבות שהוקרתי כל כך. במיוחד נחרדתי לקרוא על פשעי המלחמה שביצעו הבריטים כשדיכאו את מרד המאו-מאו בקניה בשנות הששים המוקדמות. אנחנו כאן עושים עניין גדול מהגרדומים שהעמידו הבריטים ללוחמי האצ"ל והלח"י, אבל זה כלום לעומת מחנות המוות שהם הקימו בקניה, ולא ברור לי מדוע הסיפור הזה לא מסופר לעתים קרובות יותר. אני מרשה לעצמי להניח שבריטניה לא משלמת פיצויים לניצולים. זה בוודאי לא מפריע לאינטקטואלים בריטים להטיף מוסר לעמים אחרים, שמצב זכויות האדם במדינותיהם אינו מושלם. אני חבר בקבוצת וואטסאפ שעניינה תירגול שפות זרות. רוב החברים בקבוצה הם חבר'ה צעירים, לכל היותר בני שלושים וחמש, שמפנטזים על קריירה בינלאומית. כשאני מזהה חבר בקבוצה עם מספר טלפון שמתחיל בקידומת 44, אני נזהר קצת יותר בדבריי איתו. תקועה לי בראש סטטיסטיקה שראיתי פעם בעיתון, לפיה הממלכה המאוחדת היא המדינה המובילה בעולם במספר התקריות האנטישמיות המדווחות בשנה, ואחריה צרפת וקנדה. לו נדרשתי להגר מישראל מסיבה כלשהי, הממלכה המאוחדת לא הייתה היעד שהייתי בוחר לי כמקום לחיות בו.

לפיכך, כשקמתי ביום ששי בבוקר, וראיתי בקבוצת הוואטסאפ הזו, שבמשאל העם בממלכה המאוחדת ניצחו התומכים בעזיבת האיחוד האירופי, לא שלא הופתעתי, בכל זאת הסקרים ניבאו את ההיפך, אבל כן הוצפתי בסוג של שמחה לאיד. אז מה, חברים, גם לכם יש בעיות? טוב מאד, אולי תפסיקו לצקצק בלשון לנוכח הבעיות שלנו. גם אצלכם יש לאומנות ושנאת זרים? טוב מאד, אולי עכשיו תתביישו קצת למתוח ביקורת ארסית על הלאומנות ועל שנאת הזרים אצלנו. ואגב, גם הכדורגל שלכם לא משהו.  

אינטליגנטית בכלל

05.07.2007

בהתנעה, האזניים מתמלאות לי ב"אינטואיציה" של שלומי שבן, שמן הסתם כבר שמעתי בהופעה המשובחת שלו באפריל והספקתי לשכוח מאז. טוב לי להתחיל את היום עם שיר, שהטכסט שלו מלגלג על הבחורה שהיא לא אינטליגנטית בכלל, והסאבטכסט שלו מלגלג על הדובר בשיר, שלא מבין שמה שהוא באמת צריך מהאשה שלו זה אהבה וקבלה, לא מפגני אינטליגנציה. טוב לי עם שירים שיש להם סאבטכסט ויש בהם הומור, ואני אוהב את שלומי שבן בגללם. השיר הוקלט בהופעה, ושומעים שגם הקהל אוהב. אז התחלתי את היום עם אהבה. ורק שאני לא אשכח למלא דלק ואוויר לפני שאני נכנס למשרד.
בסוף רחוב אחוזה, שלומי שבן מתפוגג וליעד מודריק נכנסת. כשהיא הייתה המחליפה של רונית כפיר השנונה והחברמנית, הבוקר איתה היה בוקר של נאחס. עכשיו, כשהיא המחליפה של דליק ווליניץ הצדקן והנודניק, הבוקר איתה הוא בוקר טוב, יחסית. והיא, היא לא השתנתה בכלל. רק המקום שלה השתנה. היא מביאה ידיעה על כנס בנושא בלוגרים שהיה במרכז האקדמי איפה שהוא, והייתה נציגות של מיקרוסופט ובזק, ואמרו ששבעים וארבעה אחוז מהבלוגרים זה נערות בגיל תיכון. כותב הידיעה סיים באמירה, שחבל שלאבא שלו לא היה בלוג, כי היו לאבא שלו דעות מוצקות על כל דבר והוא היה מחליף צעקות במרפסת עם השכנים הפנסיונרים, שגם להם היו דעות מוצקות על כל דבר, ואם לכולם היו בלוגים לכתוב בהם את הדעות המוצקות שלהם, שלווה גדולה הייתה יורדת על השכונה. אידיוט, אני חושב לעצמי, אילו לאבא שלך היה בלוג, היה לך סיכוי להכיר צדדים שלו, שמעולם לא שיערת את קיומם.
הנסיעה הזו בבוקר למשרד היא זמן האיכות שלי עם עצמי. כשאני מתבקש לצאת מהבית יותר מאוחר, אני מתבאס מזה. הכביש לתל אביב פנוי, יחסית, והאור הרך מיטיב עם העיניים שלי ועם העור שלי, שעוד לא הפנימו את זה שהם נמצאים בשולי מדבריות ערב, ולא למרגלות הרי הקרפטים אפופי העננים. גם הטמפרטורה בין שש וחצי לשבע ורבע בבוקר בימות הקיץ היא בדיוק מה שהגוף שלי צריך כדי לשגשג. בחורף עוד קר בשעות האלה, אבל עכשיו – פשוט גן עדן. לא ייפלא, אם כן, שכשאני מגיע למשרד לקראת שבע וחצי, אני תיכף יושב לתעד את המחשבות שלי במקום לצלול לנושאים שאני אמור לקדם ולתקלות שאני אמור להביא לידי פיתרון.
החל מאתמול, ועד אמצע השבוע הבא, אני לבד במשרד מכל המחלקה. ג'ון טס לטיול בסקנדינביה, פול מטייל בפראג ובבודפשט, רינגו רק חזר מארצות הברית וכבר ירד לשבוע באילת עם המשפחה המורחבת. נשארתי לבד עם אלביס, המנהל הלחוץ והחרדתי שלנו, שגם הוא איש מקצוע טוב, וגם בן אדם טוב, אבל קשה לעבוד איתו. קשה אפילו לעבוד על ידו. הוא לוקח ללב כל דבר, הוא קופץ במהירות מנושא לנושא ומתפזר לצדדים כשצריך להתמקד, יש לו צורך עצום לדבר, וכשלא נותנים לו מקום, הוא עובר לצעקות. ג'ון ופול צועקים עליו חופשי והוא צועק עליהם חזרה, אין שבוע בלי פיצוצים, אבל איכשהו שעה-שעתיים אחרי הפיצוץ כולם שוכחים שהוא קרה וחוזרים לשגרה. רק אני נשאר תמיד המום. קשה לי עם צעקות, גם כשהן לא מופנות כלפיי. כשיש צעקות מסביבי, אני חוזר להיות הילד שצפה מבוהל באמא שלו שואגת במלוא גרונה על כל העולם, במיוחד על אבא שלו, ולא היה לו מושג מה זה הדבר הזה ומה עושים כדי שהוא ייפסק.
וזה, כמובן, עוד דבר שאני אוהב בנסיעה למשרד בשעות המוקדמות של הבוקר: השקט. החברה הראשונה שלי, שרה, אמרה לי: אני אוהבת הכל שמח ורועש ואתה אוהב הכל שקט ועדין. אבל שרה נולדה וגדלה באנגליה, שהרעש של שם זה לא בדיוק הרעש של פה, וממה שסיפרה לי על בית הוריה, הרבה רעש וצעקות לא היו שם. והיא הייתה מאד אינטליגנטית, והיא אהבה אותי למשך שלושה חודשים בקיץ של 81, לפני שחזרה לארצה ולחייה וככה זה נגמר. ומכיוון שזה נגמר, אין לי צורך להמציא לה שם בדוי: שרה היה שמה האמיתי.