זכרון הקורונה הלך והתפוגג, קולות הזעזוע מהאסון במירון בל"ג בעומר השתתקו או הושתקו, התחיל דיבור על ממשלת שינוי שתתחיל לטפל בכל המחדלים, וכמו תמיד, כשלרגע נדמה שהחיים הרגועים יחסית חוזרים, בום, מלחמה. כשחודש הרמאדאן היה בעיצומו, התחילו עימותים בשייח ג'ראח, בשער שכם ובהר הבית. כבר היו כמוהם בירושלים בשנים האחרונות, פיצקי אמר עליהם, שבתקשורת הם נראים גרוע יותר ממה שהם נחווים אצלם בעיר. ואז, יום ראשון, תשעה במאי, ערב יום ירושלים תשפ"א. עדית, ידידה שמתרגלת איתנו ספרדית ברשת, אם צעירה מאשקלון, החלה מדווחת לנו ברשת החברתית על מתקפות טילים מעזה על אשקלון, שמזמן כבר לא היו להם כמותן. הפוסטים שלה קרעו את הלב, דווקא משום שאנחנו מכירים אותה כאדם חיובי ואופטימי. ביום שני בבוקר כתבתי לה והצעתי לה שאקשיב לה. היא כתבה לי שתודה, אבל לא צריך, כבר נרגע העסק. אבל הוא לא נרגע.
הטילים הגיעו לרעננה ביום שלישי, לקראת תשע בערב. הסירנות יללו, ואני בבית בתחתונים. משכתי מכנסיים וחולצה, שמתי עלי ויצאתי עם הטלפון לחדר המדרגות. אין לנו ממ"ד בבניין, אז יוצאים לחדר המדרגות. השכנים כבר היו בחוץ, שתי משפחות שחולקות איתנו את הקומה השלישית ועוד שלוש משפחות מן הקומות הגבוהות יותר. במקרה או שלא במקרה, היו אלה דווקא המשפחות היותר נחמדות, השכנים שאני מכיר בשמותיהם וכבר יצא לי להחליף איתם מילה פה ושם. אהובה עוד לא חזרה מהעבודה. ישבנו על הרצפה, כאילו חזרתי לימי הילדות ברחוב הטייסים, כשחדר המדרגות היה מקום משחקים עיקרי בימי הקיץ החמים. בום, ועוד כמה בומים, אבל עמומים, מרוחקים. הרצפה לא רעדה תחתינו כפי שרעדה במלחמת המפרץ הראשונה, או אפילו במלחמת הטילים הקודמת מול עזה, לפני שבע שנים. אחותי הטובה שלחה מסר מהצפון, שאלה אם אנחנו בסדר שם. כן, אנחנו בסדר. בינתיים, אהובה הגיעה. ההנחיות הן לחכות עשר דקות, אבל אנחנו, כשראינו שיתר השכנים כבר נכנסים לדירותיהם, נכנסנו גם אנחנו. ראינו קצת טלביזיה והלכנו לישון. הסירנות העירו אותנו שוב לקראת שלוש בבוקר. שוב אותה תרגולת: מתלבשים במהירות, חוטפים את הטלפונים ויוצאים לחדר המדרגות. בטלפון ראיתי, ששרי בראון כבר יצאה בבשורה לקהילת הייעוץ ההדדי, וגם דוד יפה כתב לי. לא פתחתי, לא רציתי להתעצבן. בום, ועוד בום, כמה בדיחות מורבידיות, ושוב זה נגמר. רק חזרנו פנימה, והסירנות שוב יללו. בום, חיכינו כמה דקות, וחזרנו למיטה. אני הצלחתי להירדם, אהובה לא: היא גלגלה בראש סרטים בקשר לבונבון, שהיה בדיוק אצל אבא שלו בצרפת, ולא הצליחה להרדם. ביום רביעי בלילה, שוב הייתה לנו השכמה יללנית שכזו. הפעם, כבר היו פחות שכנים בחדר המדרגות. בפרט, נעדרו הפעם המשפחות עם הילדים הקטנים. או שכבר התחילו לזלזל, או שהלכו לישון אצל הסבים והסבתות. בכלי התקשורת המסורתיים וברשתות החברתיות החלו להתפשט סיפורי זוועה על מעשי לינץ' בערים המעורבות. גם מכתבי תמיכה מקהילת הייעוץ ההדדי המשיכו להגיע. חלקם שימחו אותי, מקצתם עצבנו אותי. ביום חמישי בצהריים הייתה לנו אזעקה בעבודה. וזהו, בכך הסתכם המפגש האישי שלי עם הטילים עצמם. לא היו עוד יקיצות וריצות לחדר המדרגות.
אבל, הרעל ברשתות החברתיות המשיך לזרום. הימין הביביסטי הפציץ במסרים גדושי התקרבנות ושנאת ערבים, שונאי ישראל בעולם הפציצו במסרים אנטישמיים, והצדקנים בישראל ומחוצה לה הפציצו במסרים מתחסדים ומתנשאים נגד האלימות ובעד השלום, יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים, להפסיק לירות ולהתחיל לדבר, וכולי. מצאתי, שהרעל הזה מדיר שינה מעיניי יותר מאשר הטילים. כי אחרי הטילים אני מצליח להירדם, אבל כשאני מתעורר בלילה ונזכר ברעל, אני מתחיל לנהל איתו ויכוחים בראש, ואז, אני כבר לא נרדם עד הבוקר. היו פעמים שהגבתי למסרים רעילים כאלה. רק בקבוצות וואטסאפ ולא בפייסבוק, כי בפייסבוק השיח אלים פי כמה, וידעתי שאני לא עומד בזה, אני נזכר באלימות שגדלתי איתה באשקלון ומתכווץ. עניתי לכל ארבעה עשר חברי קהילת הייעוץ ההדדי שכתבו אלי, בשניים מהם נזפתי על השיח המתנשא שנקטו, אחד מהם התנצל. כתבתי מכתב ארוך לשניים עשר מהם, התחלתי קשרי ייעוץ הדדי עם שני הצעירים שביניהם, אותם הכרתי ממפגשי "למען כל חי". אמרתי, כדאי שאכיר אותם יותר מקרוב לפני שאמען אותם על מכתבים ארוכים ואישיים. יציע התמוטט בבית כנסת בגבעת זאב, כמה עשרות מתפללים נפגעו. שמות הרוגי הלינצ'ים החלו לשמש כטיעונים בויכוח הפוליטי. עיתונאים וצוותי שידור אוימו והותקפו.
ערב שבועות התקרב, גם הוא נפל השנה ביום ראשון. עוד לפני המלחמה, הזמנו את המשפחה של אהובה לארוחת חג, אחרי שלא ארחנו אותם כל החורף בגלל הקורונה. גם את פיצקי הזמנו. עכשיו התחילו להגיע ביטולים. גיסתה של אהובה פחדה שיפלו עליה טילים בדרך, גם דודתה מירושלים. הטיסה של בונבון לישראל, שהייתה אמורה להתקיים באותו בוקר, בוטלה. הוא התכוון לטוס עם "אל על" כעבור כמה ימים. נראה היה, שזו הולכת להיות ארוחת חג עצובה ועלובה. לא ידעתי מה לומר לפיצקי. אהובה הפצירה בבונבון שוב ושוב שיגיע לארוחת החג, יעלה כמה שיעלה. בונבון התאונן שהיא עושה לו ריגשי. סוף טוב הכל טוב, שני הבנים הגיעו ורוממו את מצב הרוח. למחרת, בצהרי החג, אכלנו צהריים ב"מנטה ריי" על חוף תל אביב עם אבא של אהובה ואחיה. היה נעים, היה טעים, לא היו טילים. המלחמה הגיעה לשלב הדשדוש: כל הטילים ארוכי הטווח כבר נורו, כל המטרות בבנק המטרות כבר נפגעו, לינצ'ים חדשים לא היו. השיח הרעיל ברשתות הלך ושכך. ביום רביעי, כבר הייתה הרקדה בקאנטרי. לקראת יום ששי התרבו הדיבורים על הפסקת אש, ולמרות שעם החמאס אף פעם לא חותמים על שום מסמך, נפוצה הידיעה שזהו, זה נגמר. ורק הרעל נשאר. ומשפחת נתניהו.
מגיפת הקורונה הולכת ושוככת, יש עוד ועוד הקלות בכללי הסגר החברתי, והנה הגיע הרגע, והחזירו את חוגי ריקודי העם בקאנטרי שבו אנחנו מנויים ממגרשי הטניס בחוץ אל האולם הסגור, וגם החזירו את ריקודי הזוגות. בחודש הבא אוכל להעיד על עצמי שאני בריקודי עם תשע שנים רצופות, למעט תקופות הסגר של שנת הקורונה ולמעט תקופת ההתאוששות מניתוחי העיניים שעברתי. זו הפעילות הגופנית היחידה שהצלחתי להתמיד בה, שלא הייתה לי משעממת מדי ולא הייתה קשה לי מדי. יש רגעים, כשמשמיעים שיר שאני אוהב ויודע את הריקוד שבא איתו, שאני חש התעלות. יש ערבים, שאני חוזר מהרקדה במצב רוח ממש טוב, מצב רוח שאינני חווה לעתים קרובות, אפילו לא במפגשי ייעוץ הדדי. יש עוד מקומות שבהם ריקודי עם נפגשים אצלי עם ייעוץ הדדי. בסדנאות ייעוץ הדדי יצא לי לחוש פה ושם רגעי הערכה על המיומנות המסוימת שרכשתי בריקודי עם. אלמלא העבודה שאני עושה בייעוץ ההדדי, לא הייתי מצליח להתמיד בריקודי עם. לאחר גירושיי, ניסיתי כמה פעמים להצטרף לחוג מתחילים, מתוך מחשבה שאולי אכיר שם מישהי. בכל פעם, עזבתי כשזה נהיה מהיר מדי, כשזה העיר בי תחושות מכאיבות, זכרונות מכאיבים. ואילו בתשע השנים האחרונות, אינני עוזב. אף שכבר מצאתי זוגיות. כי יש לי משהו לעשות עם הזכרונות המכאיבים: אני אומר לעצמי שזה המסע שלי, זה הסלע שעלי לשאת כדי לקדם את חיי. אני כבר מבין עד כמה זו הפיזיות שלי שקבעה את דרכי בחיים, יותר מכל בחירה שעשיתי, יותר מהזהויות שנולדתי אליהן. עדיין איני יודע כיצד לחולל שינוי מתוך ההבנה הזו. איני יודע אם שינוי כזה אפשרי. אולי מה שנחוץ לי הוא קבלה מלאה של מצבי. קבלה מלאה, שלווה, ללא חריקת שיניים וסינון קללה חרישית. קבלה של הפיזיות שלי, ושל המעמד החברתי שלי, שנגזר מהפיזיות שלי. מה שברור לי הוא, שלא אתקדם בחיי אם לא אתמיד לאתגר את הפיזיות שלי בכל שבוע מחדש.
כמובן, זה לא מפתיע שיש מדרג חברתי בריקודי עם. מה שאולי קצת מפתיע הוא, שהגורמים הקובעים את המדרג החברתי הם בדיוק אותם גורמים שקבעו אותו כשהיינו בגילאי בית הספר: איך אנחנו נראים, איך אנחנו מתלבשים, איך אנחנו מתנועעים בחלל, כמה ביטחון עצמי אנחנו מפגינים, מיהם החברים שלנו. המדרג החברתי יקבע מי יעמוד לשוחח איתנו, מי יסכים לרקוד איתנו בריקודי זוגות, מי יזמין אותנו לרקוד, אם בכלל. רבאק, מדובר בפעילות שמאפיינת כיום בעיקר את בני הגיל השלישי, כולם נראים פחות טוב מכפי שנראו בעבר, מעטים עוד מחפשים להם בני זוג, למה שהמראה יהיה כל כך חשוב? ככה, כי כמו שאמרו חכמים ממני, הלב נשאר צעיר. או כמו שאומרים בייעוץ הדדי, דפוסים שלא נפרקו אינם נעלמים עם הגיל, והם ממשיכים לעוות את הראייה.
כשהתחלתי לפקוד את החוגים בקאנטרי, חשבתי שגילי הצעיר ומראי הסביר ייתנו לי יתרון, ושהמיומנות שארכוש עם הזמן תקדם אותי בסולם החברתי, שאהיה פופולארי. אהובה לא רצתה לבוא איתי, ואני חשבתי, מה הבעיה, יש שם יותר נשים מגברים, וודאי אמצא לי עם מי לרקוד. אולי אפילו ייצא לי לחוות איזה ריגוש קטן ממגע באישה לא מוכרת, אפילו אם היא מבוגרת ממני. מהר מאד התברר, שהעניינים מורכבים בהרבה. גיליתי שיש נשים, שנמנעות מריקודי זוגות, יושבות בצד עם חברותיהן עד שניתן האות לחזור לריקודי מעגל, או עוזבות את האולם בפרק הזמן הזה. היו נשים שאמרו לי במפורש, שהן מעדיפות לרקוד עם מישהו ברמה גבוהה יותר. שיערתי, שגילן הגבוה של הרוקדות בקאנטרי יעזור לי להתגבר על חוויות דחיה שאספוג מהן. שאגיד לעצמי, למי אכפת מה מעדיפה הזקנה הזו. התבדיתי: הסירובים הפעילו אותי, החזירו אותי לסירובים שקיבלתי מבנות במסיבות בבית ספר יסודי. לכן, כשאחת הנשים האלו הציעה לי את עצמה בתור בת זוג קבועה, הסכמתי. כרמלה הייתה רזה ואתלטית, הבדל הגבהים בינינו התאים, וקצב קליטת החומר שלנו היה דומה. לכן, נשאתי בסבלנות את שתלטנותה, את ווכחנותה, את דיבוריה המשעממים על העסק שלה ועל הנכדים שלה, את שאלותיה החקרניות בנוגע לעבודה שלי ולילדים שלי, ואת דרישתה לבלעדיות איתי. רבתי איתה על זה, נשאתי ונתתי איתה על תנאי הבלעדיות, אבל בגדול, הסכמתי. עד שלפני שנתיים היא דפקה לעצמה את הברך. במשך כמה חודשים היא הייתה קמה לרקוד איתי, ואז נתקפת כאבים והולכת לשבת. כמובן, היא לא חסכה ממני פרטים על הפציעה ועל שיטות הטיפול שניסתה. רגע לפני שיצאתי עם אהובה לטיול של שלושה שבועות בחו"ל, הודעתי לכרמלה שאיני רוצה שנמשיך להיות בני זוג קבועים. עשיתי על זה כמה וכמה סשנים לפני כן, חיפשתי את המלים והנימוקים שיהיה לה קל לקבל, שזה יהיה עלי ולא עליה. זה הצליח, כרמלה אפילו ראתה בזה עניין חיובי: עוד דחיפה ללכת סוף סוף על הניתוח שהציעו לה. כך גם נחסכו ממני הקטעים הלא נעימים שיש בין בני זוג לשעבר שעדיין פוקדים את אותם מקומות.
היה עוד משהו שקרה במהלך התקופה הזו. השתכללות הטלפונים החכמים הביאה את המרקידים לצלם אותנו רוקדים, ואני גיליתי איך אני נראה, נוכחתי שאני לא כזה מציאה כמו שחשבתי שאני, גם אחרי שנים של תרגול בריקודי עם. סרט המצח שאני עוטה כדי לספוג את זיעתי הניגרת, השרואל שאני לובש כדי לא להזיע במפשעה, הם מבליטים אותי על הרקע הכללי. חמור מזה, התנועות שלי אינן עגולות, ואני לא מחייך. ובאמת, איך אחייך, כשאני מרוכז כל כך בביצוע התנועות הנכונות, מתאמץ להעתיק תנועות שאיני זוכר מן הרוקדים הסמוכים לי. איך אחייך, כשאני עדיין מוצף בתחושות כמיהה ודחייה כלפי אלה שממוקמים מעלי במדרג החברתי, ובתחושות התנשאות על אלה שמתחתיי. שוב ושוב אני מחליט לא להניח לתחושות האלו לשלוט בי, שוב ושוב אני נופל בזה, ורואים את זה עלי.
לאורך שנת הקורונה, בהפוגות שבין הסגרים, התקיימו הרקדות תחת כיפת השמיים, מעגלים בלבד. בשבילי זו הייתה ברכה: אמנם המשכתי למדוד את עצמי ביחס לאחרים, אבל לא נאלצתי להתמודד עם דחיה, ולא הייתי צריך לחמוק מנשים שלא רציתי בהן אני. כן, הנה דבר שלא היה לי בימי בית הספר: נשים שרוצות לרקוד איתי, ולי לא נעים לגעת בהן, או אפילו להריח אותן. מה לעשות, נשים בגיל הזה משתמשות בקרם ידיים ולפעמים יש להן בעיות שיניים. עכשיו הסתיימה התקופה הזו, ושוב אני צריך להתמודד עם כל זה. ואני מבטיח לעצמי להתמודד, לא לברוח. לסרב למה שלא מתאים לי. להיות מוכן לשמוע סירוב, ולקחת אותו בקלות. זה המסע שלי. מותר לעצור למנוחה, אסור לסגת.
החורף השנה מפנק. ברוב ימות דצמבר וינואר זרחה שמש נהדרת והטמפרטורות היו מתונות, ימי הגשם המועטים הספיקו בשביל למלא את הכנרת, אבל לא גרמו להצפות דרמטיות. פעילי צדק אקלימי יאמרו שזה מוכיח כמה המצב מחמיר והולך, אבל בינתיים אפשר ליהנות, כמה הנאות עוד נותרו לנו. שיעור התחלואה חזר לעלות בשבועות שלאחר הסגר השני, וכבר לא נותרו מדינות דמוקרטיות שאפשר לומר עליהן שהן מתמודדות עם הנגיף טוב יותר. רק על סין אומרים שהיא לגמרי יצאה מזה. אני מאמין לדיווחים, אבל מה כבר אפשר לעשות עם המידע הזה? אנחנו לא סין, ואני לא בטוח שאנחנו רוצים להיות. אפילו ששוב גזר עלינו ראש ממשלתנו ללכת לבחירות, פעם רביעית בתוך שנתיים, וכבר ברור שלא כולם פה רוצים דמוקרטיה ליברלית. בימים שלפני חנוכה, החלו להתפרסם ידיעות על סגר לילי שמתוכנן לחג, מתוך כוונה מוצהרת למנוע התכנסויות משפחתיות לצורך הדלקת נרות. הייתה גם כוונה לא מוצהרת, אבל לא ממש נסתרת, לעשות סוף להפגנות נגד ראש ממשלתנו במוצאי שבתות.
הסגר אכן הוכרז, אבל לא רק לשעות הערב והלילה, והוא לא נאכף. פעמיים נסענו להדלקת נרות אצל אחותי היפה בכפר סבא, ולא נתקלנו במחסומים או בפקחים. בפעם השניה, פגשנו שם גם את אחותי הטובה ומשפחתה. חלק מהעסקים ברחוב הראשי המשיכו לתפקד במתכונת התו הסגול, עדיין התאפשר לקנות כוס קפה או גלידה ולהתענג עליהם תוך ישיבה על ספסל בחוץ, באוויר הצלול והיבש של החורף הישראלי. עיריית רעננה הפסיקה לארגן פעילויות ספורט בפארק, הקאנטרי שוב נסגר. לריקודי עם אני מתגעגע, לצ'י גונג לא, אבל אני מודאג שמא מצבי הגופני יתחיל להידרדר למה שהיה לפני שהתחלתי עם הצ'י גונג. מה שנשאר זה רק לצאת להליכות במרחב העירוני ובשוליו. הלכתי עם אהובה פעמיים להר הזבל, תל עפר מצפון לרעננה, שביום בהיר ניתן לראות מקצהו עד נתניה בצפון ועד תל אביב בדרום, אפילו רצועת ים צרה נראית באופק. מגיעים לשם דרך פרדסים עמוסי פרי הדר, שכנראה לא משתלם לקטוף. היות שנרמז לי שעלי לקחת יותר ימי חופשה לקראת סוף השנה, לקחתי בדצמבר ששה ימי חופשה פזורים על פני החודש, ובכל אחד מהם יצאתי לפני הצהריים להליכה כזו, עם עצירה בגלידה "גולדה" בקצה המערבי של רעננה. לקחתי ארבעה מתוך ששת ימי החופשה בימי ד', ימים בהם אהובה נשארת בבית ושומעת הרצאות לתואר השני שלה בזום. באחד מהם יצאתי להליכה לפני הצהריים, עם האזניות של הטלפון נעוצות באוזניי. באחד הצמתים ברחוב הראשי, כשחיכיתי שהרמזור יתחלף לירוק, פנתה אלי ישישה כרסתנית ותבעה שאעביר את המסיכה מהזרוע אל מקומה הראוי במרכז הפנים. נבחתי עליה באנגלית, שלפי ההנחיות, העוסקים בספורט פטורים מחבישת מסיכה. עם האזניות, לא שמעתי מה אמרה, רק ראיתי את תנועות ידיה. בכל זאת היה לי ברור, שהיא עולה חדשה, אולי כבר לא כל כך חדשה, מארץ דוברת אנגלית. מי עוד יעיר הערות לעובר אורח, שבעוד רגע ייעלם משם, כשהרמזור יתחלף לירוק. אחר כך התביישתי קצת שהרמתי את הקול, יזראלי פרימיטיבי שכמוני.
בעוד הסגר-לא-סגר מדשדש במקומותינו, פרצו לחיינו הידיעות על החיסונים שפיתוחם הושלם, ומיד אחר כך, ההתקפות על הממסד המדעי והממסד התעשייתי שפיתחו אותם. לזכותו של ראש ממשלתנו יש לומר, שלא שעה למתקיפים, למרות שאני די בטוח שהם שייכים לליבת המחנה הפוליטי שלו. מכולות מלאות חיסונים של חברת פייזר הגיעו ארצה, וראש ממשלתנו הצטלם בטי שירט כשהוא מקבל את החיסון, לוקח לעצמו קרדיט על המבצע. מילא, לפחות אפשר היה לקוות שהצילום הזה יזרז את חסידיו לגשת להתחסן. ואכן, קופות החולים התגייסו למבצע החיסונים, גם אהובה התגייסה, ואף סידרה לי לקבל את שתי מנות החיסון לפני שהגיע תורם של בני גילי. שנינו לא סבלנו מתופעות הלוואי שדווח עליהן בתקשורת, וכך גם רוב מכרינו. התחלנו כבר לדבר על הטיול הבא לחו"ל, מיד כשנקבל את התעודות המעידות שאנו מחוסנים. מדינת ישראל זינקה לראש טבלת אחוזי המתחסנים העולמית, והזחוחים שבינינו כבר התחילו להתפייט על אומת הסטארט-אפ שלנו, שמכל העולם מתקשרים לשאול איך עשתה את זה. ברם, לי היה ברור שזה לא יימשך זמן רב. שלאחר שיסיימו לחסן את האוכלוסיה המשכילה מן המרכז הפוליטי, כשיגיעו לחרדים ולערבים, הזינוק ייעצר וההידרדרות תתחיל. לא זאת אף זאת, התגלו מוטציות של הנגיף בבריטניה ובדרום אפריקה, שלא ברור אם החיסונים פועלים עליהן. ואמנם, באמצע ינואר החלה שוב התחלואה לטפס, הריסון המהודק הודק עוד יותר, שוב נפרסו מחסומי משטרה בכבישים הראשיים, והאופוריה חזרה ופינתה את מקומה להיסטריה המוכרת. שוב החלו מתפרסמות כתבות על הפרות סגר הפגנתיות במגזר החרדי, ועל הפרות סגר חשאיות מחתרתיות של עוסקים זעירים, עצמאיים במגזר הכללי. כולם זועקים כנגד המדינה שהפקירה אותם, כאילו שהממשלה והמדינה חד הם. במקום העבודה, הגיעה המחלה לבחור שיושב חדר על ידי. כשנודע לנו, חרדתי למשך כמה שעות שמא אשלח לבידוד, הרי הטלפון הנייד שלי היה קרוב לזה שלו. אהובה כתבה לי שמי שקיבל את שתי מנות החיסון פטור מבידוד. לאחר כמה שעות, כשנוכחתי שלא מורים לי ללכת להיבדק או להכנס לבידוד, נרגעתי ושבתי לשגרה.
שוב אני נזכר במה שאמר לי קובי בזמן המשבר שלאחר פקיעת בועת הדוט קום: שכמו במלחמת העולם השניה, כל יום שאנחנו שורדים מקרב אותנו לסוף הדבר הזה. זה לא זמן לצאת לדרך חדשה, זה זמן לחשוק שיניים ולדבוק בקיים. אנחנו, מצדנו, גנזנו את התכנית לנסוע לחו"ל, וגם את התכנית לעבור דירה לכפר סבא. ממשלת שני הבנימינים נפלה, בחירות מועד ד' נקבעו לסוף מארס. השבט הלבן מפורד ומפורר יותר מאי פעם. נראה, שראש ממשלתנו ירוויח מאחוזי הצבעה נמוכים בשבט הלבן, ויצליח לייצב את שלטונו. ביני לביני אני מתחיל למצוא בכך יתרונות: אולי באמת דרוש נוכל שכמוהו כדי להוליך את הציבור המאני-דפרסיבי הזה מבלוף אל בלוף? יש משהו מרגיע ומנחם בידיעה שאת ארה"ב מנהיגים עכשיו מבוגרים אחראיים, ידידי ישראל, שנראה כי בכוונתם להתמודד עם בעיות ולא רק לשמור על כיסאם ועל טובות ההנאה שבאות איתו. ברם, הדיווחים על ההסתערות על הקפיטול מדאיגים מאד, ונראה שהם מהווים רק קדימון לבאות. חס וחלילה שנגיע אל סף מלחמת אזרחים בארה"ב. או אצלנו.
חודש מארס היה אמור להיות חודש של חגיגות בשבילי. בתחילת החודש, לקראת סיום עונת בחינות סמסטר הסתיו של של אהובה, תכננו חופשת סוף שבוע ארוך בסלוניקי וסביבותיה. קניתי כרטיסים, הזמנתי מלון, והתחלתי ללמוד את היעד. מיד לאחר מכן, אחרי פורים, תוכנן עבורנו נופשון סוף שבוע של מקום העבודה שלי באילת. בשבוע שאחרי, אהובה הייתה רשומה לנופשון נשים בלבד באמסטרדם, דרך מקום העבודה שלה. בשבוע האחרון של פברואר החלו החדשות על הנגיף החדש להתקרב אלינו. בוטלה הסדנה הבינלאומית של ייעוץ הדדי, שתוכננה לפסח. שני הנופשונים המתוכננים בוטלו. על השבים מארצות מסוימות נגזרו שבועיים בידוד. היות שיוון לא הייתה ביניהן, היה עלינו להחליט בעצמנו אם נוסעים או לא. יומיים לפני הטיסה הגיע מסר בוואטסאפ, לפיו חל איסור גורף על עובדי מערכת הבריאות לנסוע לחו"ל, אך מסר בוואטסאפ אינו בבחינת הוראה מחייבת. ואני, לא רציתי להיות חנון, לא רציתי לוותר מהר מדי, לא רציתי להגביל את עצמי מעבר למה שממש הכרחי. רק ביום חמישי בערב, יום לפני הטיסה, החלטתי שלא נטוס. השיקול שהכריע את הכף היה, איזה צורה תהיה לחופשה, אם כל הזמן נהיה עסוקים בשאלה אם יוון תצורף לרשימת המדינות המחייבות בידוד? היות שהטיסה הייתה טיסת לואו קוסט, לא קיבלתי חזרה את האלף מאתיים ומשהו ש"ח ששילמתי. כפרות. ביום שני, שבו היינו אמורים לשוב, יצאה ההנחיה לכל מי שחוזר מחו"ל, לא חשוב מנין, להיכנס לבידוד. בזכות ההחלטה שלי, זה נחסך מאיתנו. במקום לטוס לסלוניקי, עלינו לירושלים לראות את דירת החדר במושבה הגרמנית ששכר פיצקי, לאחר שנפרד מהפסיכולוגית. האקדמיה ללשון עברית בחרה שם נאה למחלה החדשה: כתרת.
פורים חלף עבר. העדלאידע של רעננה בוטלה, מה שחסך ממני את הטורח של בירור השינוי במסלול של האוטובוס מהעבודה הביתה, והטורח בפילוס נתיב הביתה בין הילדים המצווחים והוריהם העייפים. בערב עלה חומי, ונאלצתי להישאר חולה שבוע בבית. לא קורונה, רק צינון שהתפתח לברונכיט. אבל בגלל הקורונה, לא חזרתי לעבודה כשהחום ירד, מה שאני בדרך כלל עושה כשאני מצונן. באותו השבוע החלו להפעיל את הריחוק החברתי. הקאנטרי שלנו נסגר, ההרקדה העירונית בוטלה, אבל בתי קפה ומסעדות המשיכו לפעול. כשראיתי שהצינון לא עובר, ושהנשימה שלי ממשיכה לצפצף, ביקשתי מאהובה שתקבע לי תור לרופאת המשפחה. הביקור במרפאה היה חווייה הזויה, עם כל השלטים המזהירים שלא להתקהל, והמאבטחים שמבקשים להמתין בחוץ. רופאת המשפחה אמרה שבימים רגילים היא הייתה אומרת לי לחכות שזה יעבור, אך היות שהימים אינם רגילים, היא רושמת לי אנטיביוטיקה, וגם נותנת הפניה לצילום חזה. האנטיביוטיקה עשתה את העבודה, ולא נדרשתי לצילום חזה. ועדיין, לא ידעתי אם אוכל לארח את פרוח בסוף השבוע, כפי שהבטחתי לו לפני חודש. ההתלבטות נפתרה כשהגיע מכתב מאלו"ט, בו התבקשו ההורים לא להוציא את החברים מההוסטל, ואם אפשר, גם לא לבקר אותם. יש בי הכרת תודה על כך שהבנים שלי והבן של אהובה כבר גדולים, שלא צריך לדאוג להם לתעסוקה. לאחותי האמצעית נולד הנכד הראשון, תהיתי מה הם הולכים לעשות בקשר לברית מילה. הודעה בוואטסאפ בישרה לנו, שהיא נערכה בנוכחות ההורים הסבים והסבתות בלבד. גם זה נחסך ממני.
באותו סוף שבוע של אמצע מארס הוחמרו ההנחיות על היציאה מהבתים. אוויר קר חדר לאיזורנו, וגשם ירד, דבר לא רגיל באמצע מארס. למרות הריחוק החברתי, החלטנו לנסוע לתל אביב בשבת, לבקר את אבא של אהובה, שחי שם בגפו. אהובה פוחדת, שהוא יחטוף התקף דיכאון. היה מוזר לנסוע בדרך המוכרת הזו, כשרק מכוניות ספורות נמצאות על הכביש. השמש יצאה, היה מזג אוויר נפלא. למחרת חזרתי לעבודה, חדור הכרת תודה על כך שמקום העבודה שלי מוגדר חיוני, וכך גם מקום העבודה של אהובה, שנמצא קרוב יותר לקו החזית של המלחמה בנגיף. באחד הבקרים אהובה טלפנה אלי והודיעה, שהתברר שאחת המטופלות במרפאה אובחנה חולת קורונה, ואולי כל עובדי המרפאה יצטרכו להיכנס לבידוד. לעת ערב, הגיעה צפירת הרגעה: רק הרופאה שטיפלה באותה מטופלת תצטרך להיכנס לבידוד. ביומיים הראשונים נסעתי לעבודה כרגיל באוטובוס, מקפיד לחבוש מסכה כשאני נכנס אליו, למרות שהאוטובוסים נסעו כמעט ריקים. ואז, הודיעו בחדשות על השבתת התחבורה הציבורית. במשך שבוע חזרתי לנסוע לעבודה במכוניתי, ואז סדרו לנו הסעה מאורגנת בבוקר ואחר הצהריים. אני שואב עידוד מהמיילים שאנחנו מקבלים ברשת של המשרד, שמשתפים אותנו בחשיבה של אגף משאבי אנוש על אופן העבודה בתקופה הקרובה. עובדים בעלי בריאות רופפת קיבלו אישור לעבוד מהבית. יתר העובדים חולקו לפי מקום מגורים, והופנו לעבוד במתקנים אחרים של החברה. חדרי השירותים חולקו מחדש על בסיס גיאוגרפי, כדי שכל עובד ישתמש רק בשירותים הסמוכים למשרד שלו, שלא נתערבב מעבר להכרחי. אני שומע על אנשים שמשתגעים בבתים שלהם, ואני, השבח לאל, ממשיך לנסוע כל בוקר לכלוב הזהב שלי בתל אביב ובחזרה. החסכונות שלי נחתכו בכעשרים אחוז. כפרות, עדיין יש שמונים אחוז. המשכורת ממשיכה להיכנס.
אני לא רוצה לפתוח פה לשטן, אבל בינתיים אני בסדר. היו רגעים שאפילו מצאתי עצמי מתענג על המצב החדש, הבלתי מוכר, הדינמי. אני מבין שהגרוע ביותר עוד לפנינו: מיליוני מובטלים, מהומות ברחובות, בזיזת סופרמרקטים. אבל בניגוד להרגלי, אני לא מוצא את עצמי מתעסק בעתיד יותר מדי. כשיגיע – נתמודד. רק כשצפינו במערכון על הטורטלים בתכנית "ארץ נהדרת", הבנתי פתאום את פשר הקלילות שנחתה עלי פתאום: כל הטורטלים של עולמנו סגורים עכשיו לבדם בבתיהם, נטולי כלים להתמודד עם המצב, מודרים מן היכולת לנקר את עיניי עם כל השפע שבורכו בו, מן הכישרון שלהם לרקום קואליציות שמותירות אותי בחוץ. מנושלים לרגע מן הזחיחות שלהם, הראוותנות שלהם, הכוחנות שלהם. לא שלא הייתי רוצה לראות את המגיפה נעלמת, לחזור לחיים שהיו לי לפניה, במיוחד לריקודי עם. אבל היות שהיא כבר כאן, אני מצליח לראות בה גם משהו קטן וטוב.
יש לנו ברעננה מקומון, שמחולק חינם לתיבות הדואר בימי חמישי. אני נוהג לעלעל בו לפעמים, לחפש פרצופים שאני מכיר. לפני כחודש ראיתי שם מודעה לא גדולה, שמבשרת על הופעה של יובל דיין ב"משכן לאמנויות הבמה" ברעננה, אולם עירוני לא גדול שנמצא רבע שעה הליכה מדירתנו. אני מכיר רק שיר אחד של יובל דיין, שיר שעשו ממנו ריקוד עם ונקרא "מה שאני צריכה". לא שיר ענק, וגם הזמרה לא מרשימה במיוחד. שיערתי, שיש עוד שירים שלה שאני מכיר, רק לא מקשר אליה. כי אם שמעתי את השם שלה, ולא רק בהקשר של הריאליטי ההוא שפרשה ממנו, כנראה שהיא די מצליחה במה שהיא עושה. נכנסתי לאתר האינטרנט העירוני, וראיתי שכרטיס עולה רק תשעים וחמישה שח. אמרתי, תשעים וחמישה שח, חמש עשרה דקות מהבית, יאללה, שיהיה. קניתי לנו כרטיסים. ביום של ההופעה, חפרתי קצת בצינור, ומצאתי עוד שיר שלה שאני מכיר: "אל תאמר" של גלעד כהנא ודודו טסה, שני שמות שיש לי הרבה כבוד אליהם. גם השירים האחרים שלה שהיו שם היו נעימים לאוזן. לא ענקיים, אבל נעימים. קראתי עליה שהיא בסך הכל בת עשרים ואחת, צעירה בחצי שנה מבני הצעיר פרוח, ושהיא גדלה באשדוד למשפחה ממעמד העובדים. יעני, סוג של סינדרלה. נראה שמאז אותו ריאליטי שממנו פרשה, היא לא אמרה או עשתה שום דבר שיכול להרגיז מישהו. וגם קראתי על מותו של גבי שושן.
שיערתי שאם עלות הכרטיס היא כפי שהיא, אזי מדובר בהפקה לואו קוסט, רק הזמרת ומלווה אחד, או שניים. כשנכנסנו לאולם, הופתעתי לראות על הבמה הקטנה סוללה כבדה של ציוד ממוחשב, וכן מערכת תופים, קלידים, וכמה גיטרות מוכנות לפעולה. ברקע הושמע הלהיט הגלגלצי Somewhere only we know של להקת Keane הבריטית. בקהל ראיתי המון ילדים בגילאי בית ספר יסודי ומעלה, שמן הסתם שילמו מחיר מוזל. הגדולים יותר באו בחבורות, הקטנים יותר באו בליווי מבוגרים. פופ לכל המשפחה. בבוא השעה, הזמרת עלתה יחד עם חמשת מלוויה: ארבעה גברים צעירים ואישה צעירה. האישה הצעירה לקחה לידיה את הגיטרה בס והחזיקה אותה הפוך, כדרך השמאליים. דיין לבשה שמלת מקסי שחורה, שהבליטה עד כמה היא דקיקה וקטנטונת, והייתה יחפה. מעליה התנוסס ענן השיער המקורזל, שהבנתי שהוא סמלה המסחרי, למרות שבצילומים בעיתון ובאינטרנט הוא תפס פחות נפח. והיא התחילה לשיר.
הייתי שמח לכתוב שברגע שהיא התחילה לשיר, שכחתי מכל המסביב. אבל לא, לא שכחתי. דיין הייתה באמת חמודה מאד, דברי הקישור שלה היו חמודים מאד, היא התנועעה על הבמה בקלילות ובטבעיות, אבל. אף שיר לא ריגש אותי: כל התמלילים דיברו על "אני", שחושבת ומרגישה וממתינה, ועל "אתה", שבא והולך ורואה אותי או שלא רואה אותי. הקול שלה, ניסיתי לחשוב את מי הוא מזכיר לי. אין לה הקול הענק של ריטה ושל מירי מסיקה, שתי זמרות שנותנות שואו דומה לזה שלה. אולי הוא מזכיר קצת את הקול של גליקריה, מחוספס. מצד שני, לא יוצא מיובל דיין אותו אד קל של חוסר אותנטיות, כזה שמעיד על קיומו של מנהל קשוח כמו בצלאל אלוני או אבי גואטה, שאומר לה מה לשיר, איך לשיר, מה מותר לה להגיד ומה אסור לה. כשהיא הרימה גיטרה וניגנה בה, גם כן ביד שמאל, גברה הערכתי אליה. זאת מוסיקאית, זאת, לא סתם פרצוף נחמד עם אמביציה מפלצתית. לאורך כל ההופעה, לא יכולתי שלא להיזכר בהפקות אמצע השנה של בית הספר של פיצקי, בני הבכור, שלמד בתיכון במגמת מוסיקה. אותו שילוב של פופ קליל, חן נעורים בתולי, והמון המון רצון לתת את הכל ומיד, בבת אחת, ולהיראות. למדו עם פיצקי בבית הספר בנות שהיה להן קול, שלטעמי היה טוב יותר מאשר זה של יובל דיין. נראה, שהן לא באמת רצו לעשות בזה קריירה. גם פיצקי לא רצה.
אני לא יודע אם זו החלטה מודעת או פאשלה, אבל התאורה בהופעה ממש הפריעה. הציוד הכבד שמאחורי הלהקה הפגיז את הקהל באלומות אור צבעוניות מנצנצות, וממעל היה תלוי כדור מראות שאלומות האור נשברו בו, כמו בדיסקוטקים של שנות השבעים. אני אוהב לראות את הפרצופים של האמנים בהופעות, וההבזקים שבאו מאחורי הקלעים לא אפשרו את זה. גם הסאונד נשמע קצת מעומעם, כמו במערכת סטריאו שכפתור הבס שלה מסובב עד הקצה. אני יודע שאני משתמש כאן במונחים שמצחיקים את המקצוענים, אבל מה אעשה, איני מקצוען וזה מה שאני יודע להגיד. אולי באולם גדול יותר, או בהופעה בחוץ, כל זה עובד טוב יותר. שני רגעי השיא מבחינתי היו הביצוע של יובל דיין לאותו Somewhere only we know ששמענו בכניסה לאולם, ובעיקר שיר אחד שהיא שרה בהדרן, רק היא והקלידים, תחת אלומת אור בהירה אחת. גם אותו לא הכרתי, כמובן. היא אמרה שזה שיר חדש שלה, מהחודש האחרון. סוף סוף היה אפשר לשמוע ולראות אותה.
בשורה התחתונה – מופע בידור מהוקצע של זמרת מוכשרת וחרוצה, שאין לי אלא לקוות, שתלך בדרכה של נינט טייב, תקדיש את כישרונה למשהו שהוא פחות בידור ויותר אמנות.
לא ייאמנו השינויים שעברו חיי בשנתי החמישים ואחת, ולא קל לי להסביר איך לא הגעתי לכתוב עליהם. לא משום שאין לי תירוצים, אלא משום שהתירוצים נראים לי קלושים. כתבתי על יום הולדתי החמישים, שאכן נחגג ברוב עם, כראוי ליום הולדת עגול שכזה. עוד לפני כן, בקיץ, כתבתי רשומה שבה פירטתי את כל התיקים שתלויים על צווארי וכופפים את קומתי. צבעתי אותה בצבעים הומוריסטיים, תוך שימוש בממבו ג'מבו הקפיטליסטי שאני מכיר ממקום העבודה שלי. צבעים הומוריסטיים נדרשו, כך חשבתי, כדי לא לדכא את קוראיי ולא לעורר את רחמיהם עלי. והנה, כל כך הרבה השתנה לטובה מאז.
למשל, בעבודה. עשר שנים חלקתי משרד עם פול. בחור טוב, אבל שתלטן חסר גבולות, וגם אימפולסיבי. היות שנשכרתי לעבודה כעוזרו, נאלצתי להסכין עם גחמותיו ולרקוד לצלילי חלילו, כי רציתי לשמור על מקום העבודה שלי, המקום הכי טוב שהיה לי בשלושים שנות עבודה. ידעתי שהבוס שלנו, אלביס, יצדד בפול בכל עימות שיכולתי ליזום מולו. אלביס היה אף הוא בחור טוב, אך שמרן וחרדתי. היות שאלביס התנגד לכל שינוי במחלקה שלו, נדונו אנו – פול, ג'ון, רינגו ואני – להתעסק רק בפתרון תקלות בתשתית הקיימת. מה עשינו בשאר הזמן, זה לא עניין אף אחד. אני הקדשתי אותו לכתיבה. והנה, אלביס פרש לגימלאות בקיץ שעבר. פול התמודד על התפקיד, והפסיד בהתמודדות לדיוויד, שעבר מניהול מחלקה אחרת לניהול המחלקה שלנו. פול החליט לעשות "ברוגז", וסירב להיות כפוף לדיוויד. לבסוף, הוחלט שהוא יעבור למחלקה אחרת, באגף אחר. כך ירדה מעלי החובה המעיקה להתנהל מולו. אני, ביססתי בשנה הזו מערכת יחסים טובה עם דיוויד. ברגע המתאים, ביקשתי לעבור למשרדם של ג'ון ורינגו. היות שכבר לא הייתי עוזרו של פול, היה זה אך הגיוני להושיב אותי עם עובדי המחלקה הנותרים. הרבה יותר נעים לי לשבת איתם. לפני חדשיים גם קיבלתי סוף סוף מטלה משמעותית, שדרוג גרסה של רכיב תשתית מרכזי בארגון. אמנם לא מטלה כייפית, אבל לפחות משמעותית, כזו שתאפשר לי לצמוח ולהיות משמעותי בארגון. דא עקא, שהזמן שאני משקיע בשדרוג הזה בא על חשבון זמן המשרד שהייתי מקדיש לכתיבה. התירוץ השני שיש לי להתמעטות הכתיבה שלי הוא שתי קבוצות וואטסאפ של תירגול השפה הספרדית, שפיתחתי אליהן התמכרות קשה בשנה האחרונה.
עוד לא הספקתי לחמם את כסאי החדש – טוב, למעשה העברתי את הכיסא מהמשרד הקודם למשרד החדש, אבל למה להיות קטנוניים – ובא שינוי גדול יותר. אימי אושפזה בבית החולים עם זיהום בדם, ואחרי שבועיים נפטרה. כך באה לסיומה מסכת ייסורים שאינני יודע לומר מתי התחילה, אבל החמירה לפני עשרים וחמש שנה, כשאובחן אצלה סרטן במעי הגס, ועוד יותר מזה לפני שנתיים, כשלקתה באירוע מוחי ואיבדה את יכולת הדיבור והבליעה. בין לבין הספיקה לסבול מאוסתיאופורוזיס, שבעטיו נשברו עצמותיה שוב ושוב, וכך נותרה מוגבלת בתנועה ומתייסרת בכאבים. שכרנו מטפלות שיטפלו בה, אך גם במטפלות היה צריך לטפל. והיו הצדדים הלוגיסטיים והרפואיים שנפלו עלינו, בעיקר על אחותנו הבכורה, אבל גם על אחותי האמצעית ועלי. עול הטיפול באימנו ערם משקעים בינינו, ואני מחזיק לעצמי טובה, על שלא נגררתי למריבות עם אחיותיי סביב הטיפול באימנו. כשספדה אחותנו הבכורה לאימנו – היא ספדה לה שוב ושוב בשלושים הימים שלאחר פטירתה – היא ציינה לחיוב את האופן שבו תמכנו במנהיגות שלה. היה טוב בשבילי לגלות שהיא לא לוקחת את זה כמובן מאליו.
עוד כשהייתה אימנו מאושפזת, קיבלה בת זוגי אהובה הודעה ממנהלת המחוז: היא תסיים את תפקידה במרפאה הסמוכה לדירתנו, שם עבדה כאחות בקהילה בשבע השנים האחרונות, והיא תתחיל לכהן כמנהלת הסיעוד במרפאה בהרצליה, במינוי זמני. לא זה הקידום שאהובה ייחלה לו. זו מרפאה קטנה יותר, רחוקה יותר, נטולת אקשן ואתגרים. במיוחד חרה לה שהשינוי נכפה עליה, שלא שאלו אותה אלא הודיעו לה. אבל ככל שעברו הימים, עוד ועוד יתרונות התגלו בקידום הזה. אחד מהם היה, שאהובה החליטה להפסיק את הלימודים לתואר שני, מהם סבלה מאד בסמסטר האחד שצלחה עד כה. עכשיו נפתח לה פתח לומר לעצמה, שזה לא שהיא ויתרה ונכנעה, אלא זה התפקיד החדש שתובע ממנה את מלוא זמנה ומרצה. ואני, אני מחזיק לעצמי טובה, על שהצלחתי לא להיות חלק מההחלטה שלה אם לקחת את הקידום, ולא להיות חלק מההחלטה שלה להפסיק את הלימודים. חיסרון גדול שיכול היה לנבוע מהשינוי הוא, ששגרת אספקת התרופות והציוד הרפואי לאימנו נסמכה על נוכחותה של אהובה במרפאה הקרובה לביתנו. אילו קרה השינוי הזה לפני מות אימי, העול עליי היה גדל מאד. אבל הוא קרה אחריו.
חזרתי מהשבעה לעבודה, והנה שינוי נוסף מופיע בתיבות הדואר של כולנו: העבודות לקראת הרכבת הקלה של תל אביב יוצאות לדרך, ובתור התחלה, כל האיזור מסביב למשרדים שלנו ייסגר לתנועת רכב פרטי. החניון שבו יש לי מנוי ממשיך להתקיים, אבל הגישה אליו תהיה עוד יותר קשה ממקודם, וההליכה ממנו אל המשרדים תהיה דרך איזור העבודות, בין כלי רכב כבדים ובורות פתוחים למחצה. עלוני ההסבר של חברת נת"ע לא נתנו מקום לאופטימיות. השאטלים שעליהם הוכרז ייצאו מחניונים בפאתי תל אביב, והמסלול שלהם לא מגיע קרוב למשרדים שלנו. לנסוע עד החניון, משם לעבור לשאטל, ולסיים בצעידה רגלית בין הבורות והפקקים, זה נשמע לי גרוע. החלטתי שאתן צ'אנס לאוטובוס 504 של "אגד", שנוסע מרעננה לתל אביב בבוקר וחוזר בכיוון ההפוך אחר הצהריים. יש אצלנו עובד ותיק, שפעמים רבות כבר מנה באזניי את שבחי הקו הזה, והייתי בטוח שהוא סתם מקשקש. בזמן השירות הצבאי למדתי על מה שמכונה "פתרון דיסוננס קוגניטיבי", דהיינו, על הנטייה האנושית לראות בדיעבד משהו שנכפה עלינו כמשהו מוצלח, משהו שהיינו בוחרים בעצמנו לו ידענו כמה הוא מוצלח. הייתי בטוח שזה המקרה עם העובד הותיק הזה. אני הרי זכרתי את הנסיעות באוטובוס בימי בית הספר, האוניברסיטה והשירות הצבאי שלי: הן היו זוועתיות. הצפיפות, הרעש, הדחיפות, ריח הגוף בקיץ ונגיפי ההצטננות בחורף. אבל החלטתי לתת לזה צ'אנס. איני יודע אם הייתי יכול לעשות את השינוי הזה כשאימנו עוד הייתה בחיים. נזקקתי לרכב צמוד כדי להתייצב למשימות שקשורות לטיפול בה מעכשיו לעכשיו, נזקקתי לו כדי להוביל את פחיות המזון הנוזלי מהמרפאה לדירה. שוב, התיזמון היה ממוזל מאד. והאיש צדק: הקו הזה נוח, שחבל על הזמן. תמיד יש מקום ישיבה, יש מזגן אישי לכל נוסע, אני מגיע למשרד באותו זמן שלקח לי להגיע ברכב, וחוזר הביתה בפחות זמן מאשר הרכב הפרטי, בזכות הנתיב השמור לתחבורה הציבורית. והעיקר, יש לי את כל זמן הנסיעה בשביל קבוצות הוואטסאפ שלי.
אינני יודע איך יהיה כשיתחילו הגשמים. יש לי הליכה של חמש מאות מטר מהבית עד תחנת האוטובוס, והגגון של תחנת האוטובוס לא נותן את אותה הגנה ממזג האוויר שנתן לי הרכב הפרטי שלי. ואם כבר הזכרתי הגנה. תחנת האוטובוס שבה אני יורד, יש על ידה פיצוציה, שלפעמים אני קונה בה ארטיק בשביל החמש דקות שלוקח לי לצעוד הביתה. מאז יום שלישי האחרון, פרוש על חזית הפיצוציה הזו דגל ישראל גדול מימדים. נראה שזו דרכו של בעל הפיצוציה להתמודד עם אירוע הדקירה שהיה שם. שהיה שם שעתיים וחצי אחרי שעליתי על האוטובוס לעבודה בתחנה ממול, ושמונה שעות לפני שירדתי מהאוטובוס החוזר בדיוק שם.
זו הפעם השלישית לנו, לאהובה ולי, שאנו מארגנים לנו ביקור בפסטיבל חיפה. זו הפעם השניה שאנו מזמינים לעצמנו כרטיסים לערב וליום שאחריו, ומבלים את הלילה במלון "דן כרמל", שכמשתמע משמו, נמצא על הכרמל, ומציע נוף שובה לב של מפרץ חיפה. בפעם האחרת נסענו בבוקר וחזרנו אחר הצהריים. אנחנו חולקים אהבה לקולנוע אמנותי, אף שהאהבה שלי היא לא בדיוק האהבה שלה. לפחות פעם בחודש אנחנו פוקדים את קומפלקס בתי הקולנוע "פארק" ברעננה, ששייך לרשת "לב" ומציג סרטים אמנותיים שמפיצה רשת זו. אני לא מת על רעננה, אבל קולנוע "פארק" הוא שכיית חמדה.
פסטיבל חיפה מתרחש ברובו במתחם שכולל את הסינמטק ועוד אולם מופעים ושמו "רפפורט". יש בו שני אולמות הקרנה, והוא נמצא במרחק עשר דקות צעידה נינוחה מהמלון. יש אולם הקרנה שלישי שנמצא שתי דקות הליכה מהמלון, ורביעי שנמצא במתנ"ס בשכונה מרוחקת, אליה צריך לנסוע ברכב, או להשתמש בהסעה שמארגן הפסטיבל. למודי ניסיון, בחרנו את חמשת הסרטים שנראה כך שלא נצטרך לצאת ממתחם הסינמטק. דא עקא, שלא פשוט היה למצוא מקומות להעביר בהם בכייף את ההמתנה בין סרט לסרט. בתי הקפה המעטים במתחם היו מלאים עד אפס מקום, והדוכנים שהוקמו על המדרכה ממול, הם לא הציעו מקומות ישיבה כלל, והתורים שהשתרכו מולם לא נראו מזמינים או מפתים במיוחד. וודאי לא בשמש הבוקר הקופחת.
מה שלכד את תשומת לבי באולמות ההקרנה, ועוד יותר מזה באיזורי הישיבה של בתי הקפה, היה הגיל המבוגר של הנוכחים. כאשר ישבנו באולם וחיכינו להתחלת הסרט, יכולתי לרבות בשורות שלפניי את הראשים הלבנים או המקריחים של הגברים, ואת הראשים הצבועים בכתום ובאדום של הנשים. כאשר יצאנו החוצה וחיפשנו מקום לשבת ולשתות קפה, ראיתי את האנשים האלה במלאותם, וזה הדגיש לי את הגיל המבוגר של רובם. למעשה, הצעירים היחידים שראיתי בקהל היו כאלה שנלוו למבוגרים, אולי הוריהם ואולי סביהם, וכן כאלה שעבדו בפסטיבל. את אלה ניתן היה לזהות היות שענדו תגי זיהוי, או היו לבושים באופן שיבדל אותם מן הקהל. אני, כמובן, מלא הערכה לנשים ולגברים המבוגרים האלה, שלא מניחים לפגעי הזמן לעמוד בינם לבין אהבתם לקולנוע. עם זאת, אני תוהה על פשר הדבר. כשהייתי חייל בסדיר, והייתי מנוי בסינמטק של תל אביב, קהל הצופים היה ברובו בגיל שלי. לפני כן, כשהייתי צופה בסרטים שהוקרנו בקולנוע של האוניברסיטה, על אחת כמה וכמה. איך זה שקולנוע אמנותי נהיה קטע של גיל הזהב? ולא רק בפסטיבל חיפה, גם בסרטים שאנחנו הולכים לראות בקולנוע "פארק".
בצירוף מקרים מעניין, יחסי מבוגרים וצעירים תפסו מקום מרכזי גם בחמשת הסרטים שצפינו בהם. אף אחד מחמשת הסרטים אינו סרט נוסחה, כזה שניכר בו כי נועד לשיווק לאוכלוסיה המבוגרת, זו המתאפיינת בהרבה זמן פנוי ובהרבה כסף פנוי. תיאורי הסרטים באתר הפסטיבל, שעל פיהם בחרנו לאיזה סרטים נלך, לא מזכירים כלל את קבוצות הגיל של הדמויות. ועדיין, כך יצא. ב"איילים", חוואים קשישים באיסלנד נשארים לבד עם הכבשים שלהם, בעוד הדור הצעיר פונה למשרות של המעמד הבינוני, בין היתר כנותני שירותים לחקלאות. ב"האקדמיה של המוזות" הספרדי, מרצה קשיש לספרות מלהיב את הסטודנטיות הצעירות שלו, ואשתו הקשישה מתייסרת בשל כך. ב"דמות בהתהוות" מבנגלדש, שחקנית תאטרון בת שלושים ושלוש מבינה שהגיעה לגיל בו צריך לקבל החלטות, ואימה המבוגרת כועסת עליה משום שזנחה את הדת והמסורת. ב"הילדה" ממקסיקו, אשה מבוגרת ועשירה שוכרת מטפלת צעירה וענייה לטפל בנכדה, ומפתחת כלפיה אובססית שליטה חולנית. ב"אן", גבר באיזור גיל שלושים פוגש אישה תימהונית בת שבעים ושש, שמלמדת אותו פרק חשוב בתיפעול דוכן המזון המהיר שהוא מפעיל, ופרק עוד יותר חשוב ביחסים בין בני אדם.
באחרון, בו צפינו בצהרי החג, ישבו בשורה שמעלינו גילה אלמגור ויעקב אגמון, נציגים מובהקים של האוכלוסיה המבוגרת מהסוג שאני מדבר עליו, אלה שמככבים בפרסומות לדיור מוגן, אלה שתא"ל (מיל.) רגב, שרת התרבות והספורט שלנו, משתמשת בהם כשק חבטות לקידום הקריירה הפוליטית שלה. על ידנו בשורה ישב זוג פחות מוכר, פחות מבוגר, אבל לא פחות אשכנזי. צותתי לשיחתם, שעסקה אף היא בגיל הממוצע של קהל לקוחות הפסטיבל. הגבר רטן על הנהלת הפסטיבל, שלא השכילה לעצב תכנית אמנותית שתפנה אל הצעירים. כדאי שיבדקו את עצמם, ואם הם לא מסוגלים לעשות את העבודה, שיפנו את מקומם. האשה ניסתה להראות לו שהמצב לא כזה גרוע, הנה, יש פה ושם כמה צעירים באולם. כמה קל לרטון על ההנהלה שאינה עונה לציפיות ממנה, וכמה קשה לחפש נקודות אור ולשאוב מהן עידוד.
אני חושב שהאיש טעה. אני חושב שהנוכחות המצומצמת של הצעירים קשורה למחירי הכרטיסים. ארבעים וחמישה שח זה סכום שאני מוציא בלי למצמץ, אבל כשהייתי חייל וכשהייתי סטודנט, הייתי חושב פעמיים ושלוש אם להוציא. יותר מכך, אני חושב שזו הטכנולוגיה. הבן שלי, והאחיינים שלי, נוהגים לצפות בסרטים על מסך המחשב שלהם, ובחינם. גם בסרטים מתוחכמים ואיכותיים. הקסם שבצפייה על מסך גדול, באולם חשוך, בנוכחות כמה עשרות אנשים שהם לא מכירים – זה לא עושה להם את זה, כנראה. אולי חוץ ממעטים, שיש להם נטיות אמנותיות. האם בעוד חמישים שנה עוד יהיו בתי קולנוע ופסטיבלי קולנוע? האם צפייה בסרט עדיין תהיה אפשרות זמינה לדייט ראשון או שני? האם היא תהיה פתרון נח ליציאה זוגית מהבית, כמו שהיא בשביל אהובה ובשבילי? אם המגמה הנוכחית תימשך, כנראה שלא. וזה לא כל כך נורא, האמת.
כשיצאתי את דירתם של אגניישקה ומירק, כבר זרזף גשם מן השמיים המעוננים, ועד שהגעתי לתחנת האוטובוס, הוא כבר ניתך בעוז. היות שזו כבר הפעם הרביעית שלי בפולין, הייתי מוכן עם מיטריה למקרה כזה. אנה אמרה שזה הולך להיות טרולי-באס, כלומר, אוטובוס שמחובר מלמעלה לכבל חשמל ומקבל ממנו את המתח שמניע אותו, אבל לא, זה היה אוטובוס עירוני רגיל לגמרי. רגיל, אולי פרט לכך שהתחנה הסופית שלו היא מוזיאון מחנה המוות מיידאנק. או כמו שהגרמנים קראו לו, KL Lublin.
כשביקרתי לפני ארבע שנים באושוויץ-בירקנאו, התאכזבתי ללמוד שהגרמנים הספיקו לפוצץ את כל תאי הגזים ומרבית המשרפות שם לפני שהגיעו הסובייטים, ומה שיש לראות שם זה בעיקר מבנים "תמימים" יחסית: שער הכניסה המפורסם, מסילת הרכבת, מגדלי השמירה, צריפי האסירים. אנשים שעשו את המסע הסטנדרטי לפולין ספרו לי שלא כך במיידאנק: מיידאנק, שנמצא מזרחית לאושוויץ-בירקנאו, שוחרר מוקדם יותר, ושם הכל עדיין עומד על תילו. לא ביררתי את הסיבה לכך: אם זה משום שהגרמנים נסוגו משם ביתר חופזה, או משום שבאותו שלב עדיין לא ניתנה הפקודה להשמיד את עקבות הפשע, או שאולי היא ניתנה, אבל לא הספיקה לעבור בצינורות הפיקוד של הגרמנים.
אז הנה הסיבה האמיתית שבחרתי לבלות חמישה בלובלין, סיבה שלא סיפרתי למארחיי הפולנים וגם פה בבלוג אני לא מרגיש לגמרי בטוח לחשוף אותה: רציתי לראות סוף סוף איך באמת נראים תאי הגזים, שעליהם קראתי ושמעתי כל כך הרבה. האם סקרנות היא סיבה קבילה לביקור במחנה מוות? או שאולי יש בזה משהו פורנוגרפי ראוי לגנאי, ועדיף שאתן סיבה אחרת?
האוטובוס יצא ממרכז העיר, עבר דרך שכונות מגורים ישנות ומוזנחות למראה, צלח גשרון על הביסטז'יצה, חצה איזור תעשיה דרום תל אביבי למראה, עבר דרך הפרברים הירוקים שבדרום מזרח לובלין, והנה כאן מימין, האנדרטה המפורסמת של מיידאנק. אבל האוטובוס המשיך לנסוע, ונעצר כמאה מטרים אחר כך. וזו רק התחנה שלפני האחרונה. וגשם. מה לעשות עכשיו? הנוסעים האחרונים ירדו מהאוטובוס, נשארנו רק הנהג ואני. "מיידאנק מוזיאום?", שאלתי אותו. הוא הנהן לחיוב, ואמר משהו בפולנית שכמובן לא הבנתי. אבל ראיתי שעוד מאה מטרים קדימה יש רציף קטן וחונים בו כמה אוטובוסים, אז הבנתי ששם זו התחנה האחרונה באמת. פתחתי שוב את המטריה, חבשתי את כובע המצחיה, ויצאתי לגשם השוטף שבחוץ. הלוואי שהרוח לא תפרק לי את המטריה.
אתר האינטרנט של המוזיאון לא ציין באיזו תחנה היה עלי לרדת, אבל פרט לכך, היה שם כל המידע הרלבנטי למבקר העצמאי, כולל תרשים סכמטי של מוזיאון המחנה. לא הדפסתי אותו, כי סמכתי על כך שאמצא מפה של האתר במרכז המבקרים, בכניסה למחנה. לאכזבתי, העלון שמוכרים שם לא כלל מפה כזו, שמציגה לתייר את המסלול המומלץ באתר, החל ב"אתה נמצא כאן". נאלצתי לסמוך על מה שזכרתי מהקריאה באתר. לא שזה כל כך מסובך לזכור: למחנה צורת מלבן מוארך, שמחולק לשניים באמצע, כמו הספרה 8 בשעונים דיגיטליים.
שער המחנה נמצא בפינה הימנית תחתונה, ומיד אחריו נמצאים הבלוקים שבהם התנהל רוב "תהליך הייצור" של המחנה: קליטת האסירים, מיון, הוצאה להורג, הנפקת מדים, שיבוץ למגורים וכולי. שם גם היו עמדות שירות שונות: מכבסה, מרפאה. רוב התצוגות נמצאות בפינה הזו. מהצד השני של השער, בבסיס המלבן, מגורי הסגל. המלבן המוארך הזה היה מחולק בזמן המלחמה למלבנים רוחביים שנקראו "שדות", ובהם עמדו צריפי המגורים של האסירים, שורות שורות. אחרי המלחמה פירקו ארבעה שדות, ובחומרים שהתקבלו מהפירוק השתמשו לשיפוץ שדה מספר 3, האמצעי. הוא מחלק את המלבן לשניים, מצורת 0 לצורת 8. בפינה השמאלית עליונה, נמצאות המשרפות. על ידן נבנה בשנות הששים מאוזוליאום בצורת כיפה, ובו אפר מהמשרפות.
שביל הגישה לשער המחנה מתחיל כמה מאות מטרים מתחת לפינה השמאלית התחתונה של המלבן המוארך, כמו יוצר משולש ישר זווית, שמתלכד עם הצלע התחתונה של המלבן. עבור את מרכז המבקרים ואת האנדרטה, והמחנה כולו נפרש בעמק הקטן שלפניך. מרכזו נמוך יותר, קצהו גבוה יותר, ובאופק נראים היטב בנייני הדירות של לובלין, אפילו ביום סגריר כמו היום הזה. את המחנה הזה לא ניסו הגרמנים להסתיר מאף אחד: להפך, שיראו, הפולנים, ויפחדו. התחלתי לצעוד במורד השביל, מהאנדרטה אל שער הכניסה. בשביל הזה צעדו גם האסירים, הוצעדו לכאן בשיירות ממחנות הריכוז שבתוך העיר. לכאן לא הביאו יהודים ברכבות מכל אירופה. במחוז לובלין היו די יהודים כדי לספק די והותר תעסוקה למחנה המוות הזה ולעוד כמה מחנות לוויין.
לאורך השביל ממוקמים שלטי הסבר נאים לעין, ולמרות הגשם, נעמדתי לקרוא בהם. הנה יתרון שיש למבקר העצמאי במוזיאון: הוא ורק הוא יחליט כמה זמן יקדיש לכל מוצג, אם בכלל. ההסברים כתובים במספר שפות, ביניהן עברית. דא עקא, שיש בטכסטים העבריים שגיאות דפוס שלפעמים מקשות על ההבנה, דורשות קריאה חוזרת של הטכסט כדי להבין את כוונת המחבר. מה, הם לא יכלו לתת לאיזה דובר עברית לעבור על הקובץ לפני שליחתו לבית הדפוס? או אפילו אחרי קבלת השלטים? נו, טוב, בטח הם לחוצים כאן בכסף, ולכן חוסכים בדברים האלה. העיקר הכוונה.
עברתי דרך שער הכניסה. אני כמעט המבקר היחיד בשעת בוקר מוקדמת זו, אך איני לבדי: אנשי התחזוקה של המקום מתניידים בין הביתנים בכלי הרכב החשמליים החרישיים שלהם, או באופניים, עושים את עבודת יומם. קצת מוזר לי לראות את עבודת החולין היומיומית, שמתבצעת במקום שאמור להיות סוג של מקום קדוש, לתת חווייה של מקום קדוש. החווייה הזו מתעצמת כשאני נכנס לביתנים העשויים עץ גס, פח ובטון: כמה כל זה שונה מהמקומות הקדושים שביקרתי בהם רק אתמול, שגם העלובים שביניהם מצופים שיש, משובצים קישוטי עץ מגולף ובדים כבדים בגוני חום ואדום. בכל זאת, המקום השרה עלי תחושת הדר וכבוד, שייחסתי אותה לכך שהוא מעוצב ומתוחזק באיפוק ובטוב טעם. כמובן, אינני מתכוון למוצגים עצמם, שהם וודאי איומים, אלא לאופן שבו הם מוצגים למבקרים. טוב שקתולים מתחזקים את המקום הזה. לו הניחו ליהודים לתחזק אותו, הוא היה עלול להיות קולני ובכייני כמו מנהרת הדורות בכותל המערבי, סר טעם כמו כיכר דיזנגוף וכיכר אתרים. אם יש כאן אבטחה, היא איננה מורגשת.
כתלמיד בית ספר, דמיינתי את "התופת" כמקום ענק מידות, גדול מהחיים. אבל, אחרי הביקור באושוויץ-בירקנאו, אני כבר יודע שהפשע התבצע במבנים קטנים, גודל כל אחד מהם כגודל מחסן תעשייתי ממוצע. בבירקנאו היו רבים מהם, פה היו פחות. נכנסתי לצריף המקלחות ותאי הגזים. משמאל לדלת הכניסה, בריכת כימיקלים, שבה אולצו האסירים לטבול לפני המקלחת. מימין, טורים טורים של ראשי מקלחת קבועים בתקרה. זכרתי את מה שלמדתי בבית הספר על ראשי המקלחת שמהם יצא גז רעיל, אבל השלט פה אומר, שמראשי המקלחת הללו, אשכרה יצאו מים. אלה היו מקלחות על אמת. כנראה מה שקראתי היה נכון לגבי מקומות אחרים.
חציתי את הצריף, חלפתי על פני תצוגה של פחיות ציקלון בי על מדפים, והגעתי לשני תאי הגזים, שממוקמים סמוך לקיר המערבי של הצריף. גם הם קטנים: הימני, גודלו כגודל חדר שינה בדירה ישראלית סטנדרטית, השמאלי אפילו יותר קטן. הם עשויים בטון חשוף. הכניסה אליהם חסומה בלוח פלסטי שקוף. צמוד לקיר המפריד ביניהם נמצאת עמדת המפעיל: כוך צר ובו שני בלוני גז. השלט כאן מסביר, שהמפעיל פתח את הברז בבלון, והגז זרם פנימה בצינורות שעברו לאורך קירות שני התאים. צוהר בין עמדת המפעיל לבין התא הגדול איפשר למפעיל לבדוק מדי פעם אם עוד יש תזוזה בתוך התא.
ושוב, אני לא מבין פה משהו. אני למדתי, שאת גבישי הרעל היו שופכים לגומחה בתקרת התא, שפכו עליהם חומצה, והריאקציה הכימית יצרה את הגז הרעיל, שהוזרם לתא דרך ברזים בתקרה. אז מה עושים כאן בלוני הגז? איך הגיעו לתוכם הגבישים מהקופסאות שראיתי בחדר הקודם? ומדוע זה מטריד אותי בכלל? נראה שזו דרכי להתמודד עם הזוועה: לשים לב לפרטים הטכניים, לעיצוב. קוראיי ודאי גם שמים לב, שאני נוקט שפה עניינית. לא שפה פיוטית נמלצת של טקסי יום הזיכרון, וודאי לא פסוקי תפילה. מליצות רק אוטמות אותי, תפילות מעצבנות אותי. מזל שאני כאן לבדי ולא עם קבוצה. קצת חבל שאין אתי כאן חבר, שאפשר לדבר איתו חופשי בלי לחשוש מביקורת.
כשיצאתי מהצריף, הגשם כבר פסק. התקדמתי לתצוגות בצריפים הבאים, לאורך הפינה הימנית התחתונה של המחנה. כלי משחית ששמשו את השומרים, מדי שומרים, מדי אסירים, חפצים שהוחרמו מהאסירים, מזוודות, נעליים. שני מיכלים גדולים של נעליים. ויש גם תצוגות שאפשר למצוא בכל מוזיאון היסטורי: לוחות זמנים של המלחמה, מפות של הכוחות הלוחמים וכיבושיהם, לוחות זמנים של פרוייקט הרצח המתועש, פיזור המחנות על מפת אירופה לפי סוגים: מחנות עבודה, מחנות ריכוז, מחנות מעבר, מחנות מוות. לכל סוג של מחנה יש צלמית אחרת, ונראה שאין ריכוז גדול יותר של מחנות כאלה מאשר במחוז לובלין. עמדתי מול כרזה שמפרטת את מספר האסירים בפילוג לפי ארץ המוצא, ונזכרתי בטרוניה החוזרת ונשנית של יהודים-ישראלים על כך שלא מצוין בכרזות האלה, או לא די מובלט, שרוב האסירים היו יהודים, ושנרצחו משום שהיו יהודים. ראבק, אני חושב, על כל השלטים כאן יש כיתוב בעברית, מה יותר בולט מזה?
על הצריף האחרון בשורה הראשונה יש שלט: Shrine. אני לא מכיר את המלה האנגלית הזו, אבל מנחש לפי ההקשר שזהו סוג של מקדש. האם כאן ינכסו הקתולים לעצמם את הזכות לספר את סיפור המקום הזה על פי דרכם? ובכן, כן ולא. את הצריף ממלא מיצג אורקולי, מיצג מופשט לגמרי, נעדר כל סממן נוצרי, אין בו אפילו סממנים פיגורטיביים, מאלה שליהודים יכולה להיות בעיה איתם. גם המוזיקה שמושמעת בתוכו היא מוסיקה מודרנית, מופשטת, כזו שקשה לקשר עם ליטורגיקה נוצרית. ומאידך גיסא, אני סבור שעלינו להודות לקתולים על עצם העובדה שיש במקום הזה מעט אסתטיקה, שיש בו יופי ויזואלי ומוזיקלי. במדינת היהודים, ספק אם זה היה עובר.
הלאה, לשורת הצריפים השניה, שמאונכת לשורה הראשונה. שדה מספר 3. בצריפים הראשונים עמדתי וקראתי את כל האותיות הקטנות בכל השלטים, עכשיו כבר התעייפתי, והסתפקתי רק בכותרות. הכותרות כאן מספרות על המבצע לרציחה מואצת של אחרוני האסירים, מבצע שהגרמנים קראו לו בשם הפיוטי "חג הקציר", ועל כיבוש השטח בידי הצבא האדום. משם עליתי, לאורך הגדר, אל הפינה השמאלית עליונה של המחנה, שם עומדים זה ליד זה הקרמטוריום וכיפת האפר. העשב בצידי השביל גבוה, ירוק ולח. פרחי בר זעירים פורחים בתוכו. השמיים מתחילים להתבהר. עדיין אפורים, אבל אפורים בהירים. יפה כאן, לעזאזל. רק ארובת הקרמטוריום הגבוהה, שמציצה מראש הגבעה, מקלקלת את הנוף. בהגיעי לראש הגבעה, ראיתי את הצריף החום הקטן, שמחובר לארובה הזו מלמטה.
ושוב, כמו לפני ארבע שנים באושוויץ-בירקנאו, אני מציין לעצמי שאין שום דבר מזעזע במראות שרואים כאן, אלא אם מדמיינים את מה שקרה כאן בזמן המלחמה. הנה למשל שולחן הבטון הזה, שכולנו ראינו רבים כמותו. אין בו שום דבר שיכול לרמז על כך, שגופות המומתים הונחו עליו בזמן שעובדי הזונדרקומנדו פירקו מהן את כל מה שהיה עשוי להועיל לגרמנים. הנה למשל אמבטיית הבטון הזו, שנראה כאילו רק אתמול נוצקה. צריך את השלט על ידה שיסביר, שמפקד המחנה טבל באמבטיה הזו, במים שהתחממו בחום שנפלט מהמשרפות הדולקות תמיד. הוא בטח חשב שזה נורא מצחיק, המפקד. היהודים נשרפים, ולי יוצאת מזה אמבטיה חמה. אח, אני כבר מת לספר על זה לחבר'ה במועדון הקצינים. הם ייקרעו מזה.
עכשיו כבר התפזרו העננים, ושמיים כחולים הופיעו ביניהם. פשטתי את המעיל, תחבתי אותו לתרמיל וטיפסתי בגרם המדרגות אל המאוזוליאום. כאמור, המאוזוליאום נמצא בנקודה הגבוהה ביותר בשטח המחנה, והוא מוגבה עוד יותר בגרם מדרגות תלול שמקיף אותו מכל צידיו. בקצה העליון של גרם המדרגות, מתחת לכיפת הפיברגלאס הגדולה, שמור אפר של הנרצחים. אבל, מה שהיה שם לא הזכיר בכלל אפר של מתים כפי שהוא מופיע בסרטים ובסדרות טלביזיה. זה נראה יותר כמו תל כורכר, קשה ומחוספס למגע. היות שהייתי שם לגמרי לבדי, לא התביישתי לשלוח אצבע ולגעת. אפר אמור להידבק לאצבעות, לא? לא נדבק.
בשובי הביתה בדקתי שוב באינטרנט, ונפתרה לי הקושיה: זה לא אפר מן המשרפות, אלא עפר שאספו מתנדבים מהמחנה ומסביבתו, ואשר יש להניח כי הוא מכיל את אפרם של הנרצחים.
התחלתי לפסוע חזרה בשביל האספלט, לכיוון הכניסה למוזיאון. רוח קרירה החלה נושבת. עצרתי להוציא את המעיל מהתרמיל, וכשהזדקפתי, עמד מולי איש מבוגר, לבן שיער, תכול עיניים, עור פניו צרוב שמש. ראיתי אותו עולה מולי בשביל, לא חשבתי שיעצור על ידי. ניכר בו, שאינו מן העובדים במקום. איש תימהוני במקצת. אולי כומר, אולי סתם רווק, או אלמן. כששאל אותי משהו ביחס לקרמטוריום, הבחנתי במבטא מזרח אירופי באנגלית הבסיסית שלו. היות שהתחשק לי לדבר עם מישהו אחרי שעתיים ומשהו של שיחה צפופה עם עצמי, לא הסתפקתי בתשובה לשאלתו, ונכנסתי איתו בשיחה. האיש, כך מתברר, מקדיש מזמנו למאבק נגד תהליכי השכחה וההשכחה השוטפים את אירופה, לדבריו. הוא דיבר בלהט על "ההם", ש"אינם יודעים את מה שאני ואתה יודעים". שאלתי אותו מניין הוא, והוא הזמין אותי לנחש. "מפולין?", ניסיתי. לא, הוא צ'כי שחי בגרמניה. עכשיו הוא שאל מניין אני. "אני יהודי, מישראל", אמרתי. "אם כך", אמר, "אתה בוודאי יודע".
אחר כך שאל אותי, אם באתי עם קבוצת הישראלים שנמצאת פה היום.
ישראלים?
איפה?
ובאמת, על מדרגות האנדרטה, מרחוק, ראיתי דמויות קטנטנות לבנות, קבוצה שמתאספת לצאת לסיור. נפרדתי מהצ'כי, והרחבתי צעדיי כדי להגיע אליהם. הדמויות הקטנטנות החלו ניתקות מן האנדרטה, ועושות את דרכן בשביל הגישה לשער המחנה, אותו שביל שבו פסעתי אני בבואי לכאן. חתכתי חזרה לכיוון שער המחנה, והחשתי את קצב ההליכה, כדי להגיע אליהם כשהם שומעים את התדרוך, לפני שהם עוברים בשער. כשהגעתי, נוכחתי שלא קבוצה אחת הייתה כאן, אלא כמה קבוצות, מכמה בתי ספר בארץ. ראיתי את זה לפי הסמלים המודפסים בכחול על הסווטשרים הלבנים שלהם. כמה מהם נשאו את דגלי המדינה על כתפיהם, כאילו היו טליתות. אחרים הניפו את הדגלים אל על, כבתהלוכה. אני לא אוהב את הדברים האלה. עמדתי ביניהם ללא מלה, מקשיב לשיחות שלהם, לעברית. אחת הקבוצות כבר עמדה מסביב למדריך ישראלי, גבר שמן ומקריח, שהתחיל לקשור להם בין מה שהם יראו היום לבין מה שכבר ראו בטרבלינקה ובאושוויץ-בירקנאו.
ואז, קלטתי סווטשרים עם הסמל של תיכון "אוסטרובסקי" ברעננה. לא סתם מעיר מגוריי, אלא מתיכון שנמצא שתי דקות הליכה מאיפה שאנחנו גרים. איזה עולם קטן. לא יכולתי להתאפק יותר. "שלום, ישראלים!", פניתי אל אחת המורות המלוות. היא לא נראתה מופתעת במיוחד. אולי ניחשה, שרק ישראלי עשוי לעמוד בתוך קבוצת ישראלים ולצותת. אולי פשוט הייתה עייפה מכדי להיות מופתעת. "עם מי אתה פה?", שאלה. "עם עצמי", עניתי, ושאלתי אם אפשר להצטלם איתם. המורה פנתה לשתי נערות שעמדו בקרבת מקום ושאלה אותן אם הן מוכנות להצטלם אתי. הן הסכימו. רציתי שהמורה תצלם אותנו ככה, שסמל בית הספר על הסווטשרים שלהן ייראה בבירור בתמונה. "אה, אז זה מהגב", אמרה אחת הנערות, ושתיהן סובבו את הגב למצלמה. הנה מה שיצא.
זיכרון בפועל 