25.06.2023
[1]
בחודש ינואר באה אלינו אחותי היפה והציעה לי להצטרף אליה לטיול מאורגן לליטא ולטביה שכותרתו "סמינר מטייל בליטא ולטביה – מסע אל העבר: חסידים, מתנגדים ומשכילים". אין לה עם מי לנסוע, ולא בא לה לשלם תעריף מוגדל על יחיד בחדר זוגי. בדרך כלל אני דוחה בנימוס את ההזמנות לפעילויות תרבות לגימלאים שאחותי להוטה אחריהן: אם כבר לשמוע הרצאה, אני מעדיף לשמוע אותה כהסכת. גם טיול לחו"ל עם אחותי, ועוד עם לינה משותפת בחדר אחד, ידעתי שזה יהיה עניין מורכב. אבל, במייל שהעבירה לי אחותי קראתי, שאת הסמינר הזה עמד להדריך פרופ' דוד אסף, שעל הבלוג שלו "עונג שבת" אני מנוי מזה שנים. קראתי רשומות שפרסם על טיול שהדריך באוקראינה, לפני המלחמה, ועשה לי חשק. מעניין לי לבקר במקומות בהם התרחשה ההיסטוריה והפרוזה שאני קורא, ואני קורא הרבה על מזרח אירופה, גם מאזין. ג'ון, חברי לעבודה לשעבר, נסע לליטא לטיול שורשים וחזר מלא התפעלות. זיאמה, עוד גימלאי שלנו, עלה משם בשנות השבעים, וסיפר לי על אוניברסיטת וילנה היפהפיה בה למד. ידעתי, שלא אגיע לשם בטיול עצמאי עם אהובה. נרשמתי.
כמה שבועות לפני הנסיעה הייתה לנו פגישת זום. היינו כשלושים איש. נוכחתי, שאכן רוב הנרשמים הם בני הגיל השלישי, פרט לאישה אחת צעירה ועוד זוג שנראו בני גילי. כמו ברוב הפעילויות לגימלאים, היה בפגישה רוב נשי ניכר. אבל הצוות המוביל היה כולו גברי: נוסף על הפרופסור, השתתפו בפגישה יניב, האחראי לצדדים המנהלתיים והלוגיסטיים של הטיול, ויוליק גורביץ, מדריך טיולים ליטאי דובר עברית, שגם שמו הופיע במייל ששלחה לי אחותי. בשיחת הזום למדתי, שהמלון שלנו בוילנה, בו נשהה ארבעה לילות, יהיה ריזורט מחוץ לעיר. יוליק הסביר, שגמר אליפות אירופה בכדורסל לקבוצות יתקיים בליטא בזמן הטיול שלנו, ולכן לא היה סיכוי למצוא מקומות במלון בתוך העיר. התבאסתי מזה. יש לי ניסיון לא טוב עם מלונות מחוץ לעיר, כאלה שאי אפשר לצאת מהם בקלות להסתובב בעיר בערב. שאלתי מה קורה בערב, אם רוצים לצאת להסתובב. קיוויתי שעוד מטיילים יצטרפו אלי בעניין הזה. יניב התערב מיד ואמר שמנסיונו, הסמינרים האלו כל כך אינטנסיביים, שלאף אחד כבר אין כח לצאת להסתובב, אבל אם תהיה דרישה לזה, האוטובוס עומד לרשותנו ויהיה אפשר לארגן משהו. לא אהבתי את את התשובה הזו, אבל הבנתי שאין לי דרך להביא לשינוי. בהמשך יתברר לי שיניב צדק. עוד באותה הפגישה, הפרופסור המליץ על הממואר "שבעה ימים אביב בשנה" של סיון בסקין, משוררת ישראלית שעלתה מליטא בשנות התשעים. יש לי בבית את ספר השירים הראשון שלה. הורדתי את הממואר לטבלט שלי, וקראתי אותו בהנאה רבה.טסנו לוילנה עם Air Baltic, חברת התעופה הלאומית של לטביה, עם עצירה בריגה. העצירה, שהייתה אמורה לארוך שעה, התארכה לארבע שעות. ניצלתי את ההמתנה הכפוייה לגישושים חברתיים ראשוניים: התיישבתי לשוחח עם הזוג שנראה בגילי, ועם הבחורה הצעירה, שהתברר שבאה לטיול כמלווה של סבתא שלה. הסבתא התגלתה כאישה חריפה ומשעשעת, היא נענתה לנסיונותיי לשפשף איתה את הפולנית הדלה שלי. נחתנו בוילנה בערב של יום גשום. יוליק חיכה לנו בנמל התעופה, הוביל אותנו לאוטובוס, וענה לשאלותינו כל הדרך לריזורט, שנמשכה כשעה בפקקים של אחר הצהריים. הריזורט אמנם היה באמצע שום מקום, אבל היה מפואר ומפנק. אחרי ארוחת הערב קיימנו פגישת הכרות, כל אחד סיפר משהו על עצמו. התברר, שרבות מן הנשים בקבוצה הן פסיכולוגיות ונשות חינוך, כמו אחותי. גם רוב האחרים, התנאו בקריירות מפוארות ובתפקידי ניהול בכירים בם החזיקו עד פרישתם. כשהגיע תורי לדבר, הצגתי עצמי רק כמנוי על הבלוג של הפרופסור וכאחיה של אחותי. ביום האחד שכבר עבר עלינו, בנמלי התעופה במטוסים ובאוטובוס, כולם כבר הספיקו להכיר אותה.
[2]
בבוקר שלמחרת, בוקר היום הראשון לטיול, נפסק הגשם. השמיים עוד היו מעוננים, אבל לא היה קר – מזג האוויר שאני הכי אוהב. נסענו לתצפית על וילנה מהמבצר שמשקיף עליה, ובדרך שמענו סקירה על תחילתה של ליטא כיישות לאומית מובחנת, על האיחוד הפולני-ליטאי, על העם הליטאי ועל שפתו הייחודית. הנוף שנשקף מן הגבעה היה הנוף היפה ביותר שראיתי בשבעת ימי הטיול: וילנה כולה הייתה פרושה תחתינו. למרות שהיא בירתה של מדינה אירופית גאה, וילנה אינה מטרופולין. הנהר נאריס ויובלו וילניה צרים מדי למעבר אניות סוחר, כיכר העיר והקתדרלה צנועים למראה, והאוניברסיטה העתיקה, ובכן, בניגוד לרושם שיצר אצלי זיאמה, היא לא אוקספורד ולא גטינגן. יותר מכל הזכירה לי וילנה את ערי השדה הפולניות שביקרתי בהן לפני שמונה שנים, כשטיילתי עם טומאש בצפון מזרח פולין. בכל זאת הצליחו יוליק והפרופסור למלא שלושה ימים גדושים בוילנה ובסביבתה עם אינספור סיפורים מרתקים על החסידים, המתנגדים, המשכילים, ואויה, בעיקר על השואה. מהשואה נשארו בוילנה הרבה יותר מונומנטים אותנטיים מאשר נשארו מהחיים היהודיים התוססים שרחשו כאן בימי האיחוד הפולני-ליטאי, בימי תחום המושב של האימפריה הצארית, ובין מלחמות העולם. ביקרנו בגיא ההריגה פונאר, והופתעתי לראות כמה קטנים בורות הירי הידועים לשמצה: דמיינתי אותם כמכתשי ענק מלאים בגופות, והנה, קוטרם לא עולה על עשרה-עשרים מטרים, להערכתי. הבלאדה על פונאר מוכרת מאד, אבל אף אחד מהסרטים על השואה שצפיתי בהם לא הציג את המקום. יוליק סיפר שגם עשרות ליטאים נורו פה, כעונש על סירובם להתגייס לוואפן אס אס בשלהי המלחמה, כשהגרמנים נזקקו לכח אדם טרי. יוליק אמר שהלטבים התגייסו בשמחה, והליטאים ממש לא. זו לא הייתה הפעם היחידה שיוליק הפגין פטריוטיות לארצו ולעיר הולדתו.
נראה כי פרנסי וילנה הבינו שהדבר היחיד שיכול למשוך תיירות לעירם הוא העבר היהודי שלה. הם השקיעו מאמץ בשימור השרידים המועטים לעבר הזה שהותירו הגרמנים והסובייטים, הם קבעו שלטים ביידיש באנגלית בעברית ברוסית ובליטאית במקומות המשמעותיים להיסטוריה של היהודים בעיר, והם אפילו העמידו פרוטומות לגר"א, שאף אחד לא באמת יודע איך הוא נראה, לרומאן גארי, שנולד בוילנה וחי בה עד גיל עשר, ולליאונרד כהן, שאפילו לא נולד בה, אבל המשפחה שלו משם. ועדיין, צר לי לומר, כל האתרים היהודיים מבאסים. גם אתרים כמו בית הספר "תרבות" והתיאטרון היהודי, שבזמן אמת היו וודאי מקומות עליזים, עצוב לבקר בהם היום. לזכות מארגני הטיול אומר, שמדי יום דאגו לקחת אותנו למקום קצת פחות יהודי ויותר עליז: ביום הראשון לקחו אותנו לתצפית מהמבצר, לעיר העתיקה ולאוניברסיטה, ביום השלישי לאוז'יפיס, רובע האמנים והוואנאביז, וביום השני לטרקאי, עיר הבירה העתיקה של דוכסות ליטא, השוכנת באיזור אגמים שובי לב ביופים. כיום טרקאי היא עיירת נופש, מזכירה מאד עיירות שראיתי עם טומאש בצפון מזרח פולין. פסענו בטיילת, ראינו מבחוץ את המבצר העתיק, וגם את בית הכנסת של העדה הקראית במקום. הם דווקא הצליחו לשרוד את השואה, הצליחו לשכנע את הגרמנים שהם לא יהודים. כן, גם למקום כייפי לכאורה השתרבבה הבאסה.
[3]
היום הרביעי לטיול היה חם בהרבה מקודמיו. עברנו לאוטובוס אחר עם נהג אחר, שהיה צעיר מקודמו ודיבר עם יוליק רוסית ולא ליטאית. בהמשך הבנתי שהוא פולני. היות שאני לא מפספס הזדמנות לשפשף את הרוסית שלי, צוטטתי לשיחות שלהם. יוליק קלט אותי, התלהב, ומאותו יום ברך אותי לשלום ברוסית מדי בוקר, וזרק לי עוד משפטים ברוסית לאורך היום. זה בהחלט נעם לי. יצאנו צפונה לכיוון קובנה, העיר השניה בגודלה בליטא, המוכרת לאוהדי הכדורסל הישראלים בזכות קבוצת זאלג'יריס קובנה, יריבה קבועה של מכבי תל-אביב שלנו. בדרכנו לשם עצרנו בז'ז'מאר, יישוב שאיני יודע אם לקרוא לו כפר או עיירה, ואשר שימר מראה אופייני לאזורים הכפריים של מזרח אירופה. יוליק הסביר לנו כיצד לזהות בתים היו פעם של יהודים: יש להם שתי דלתות בחזית, אחת של חלל המגורים ואחת של החנות. בבתי הליטאים, לעומת זאת, הדלת הראשית פונה אל חלקת השדה, אותה יוצאים לעבד מדי יום. האוטובוס שלנו זחל לאיטו בין בתי העץ הקטנים, חצה את הכיכר המרכזית וחנה ליד בית הכנסת. כמו בדרך כלל ביישובים כאלו, בית הכנסת משמש יותר כאתר הנצחה וכמוזיאון מאשר כמקום תפילה ולימוד תורה. סביבו ובתוכו מוצבים שלטי הסבר, כמו במוזיאון. נערכו בו שיפוצים ראשוניים שמאפשרים לבקר בו בבטחה, אך נראה שהמשך השיפוץ ממתין לתרומות נוספות שיבואו. כמו בדרך כלל ביישובים כאלו, ישנו האזרח המקומי הותיק טוב הלב והתמהוני, שלקח עליו להחזיק אצלו את המפתח ולפתוח את המקום ליהודים שבאים לבקר. הוא ויוליק כבר ידידים ותיקים, וידידותם חורגת מקשרי עבודה: יוליק ציין באזנינו שבתו הקרדיולוגית מטפלת בקשיש החייכן הזה. חשבתי לעצמי, הנה דוגמית למקומם של היהודים בתפוצות, אז כמו היום. רק שכיום, היהודים חיים רק בערים.
הגענו לקובנה לקראת הצהריים, ושוב פתחנו את הביקור בתצפית על העיר ועל נהר ניימן העובר בה, המשכו של נהר נאריס הוילנאי. קובנה שימשה כבירת ליטא העצמאית בין מלחמות העולם, תקופה שבה וילנה הייתה מסופחת לפולין של פילסודסקי. זכרתי את האפיזודה הזו מהספר "היהודי של פילסודסקי" מאת רוברט יארוצקי, שקראתי לפני יותר מעשר שנים, כשההיקסמות שלי מפולין הייתה בשיאה וקראתי כל ספר שמצאתי והיה קשור לפולין איכשהו. קובנה נעדרת אפילו את החן המועט שיש לוילנה. היא הזכירה לי את דרום תל אביב הממורטטת והמפויחת. בשדרה הראשית שלה, שם קיבלנו את הפסקת הצהריים שלנו, שתי שורות ארוכות של עצים נאים, שכשהולכים ביניהן, אפשר לא לראות את הבניינים הקובייתיים בצבעי אפור וחום בצידי השדרה. במרכז השדרה נתקלתי במקטע קצר של עליצות: אוהדי קבוצת הכדורסל אולימפיאקוס בחולצות אדומות מתגודדים, שרים, שותים ואוכלים. כאמור, גמר אליפות אירופה בכדוסל עמד להתקיים כאן.
גם בקובנה יש בית כנסת אחד ששרד איכשהו, גם כאן גיא הריגה ושמו Fort IX שהפך אתר הנצחה, וגם כאן הקימו יד לאנשי שם יהודיים שעשויים לעניין את התייר היהודי: הסופר אברהם מאפו והמשוררת לאה גולדברג. ציור הקיר על דופן הבית שמשערים שגולדברג גדלה בו מציג את קלסתר פניה האיקוני, ושיר שכתבה על כאב שתי המולדות. האותיות העבריות על הקיר הן חריגה מהחוק הליטאי עליו סיפר לנו יוליק, לפיו כל כיתוב בכל שפה ברשות הרבים חייב להיות מלווה בכיתוב ליטאי מקביל. אולי החוק הזה תקף רק בוילנה. היות שלא נמצא לנו מלון סמוך לקובנה, נסענו בחזרה דרומה לריזורט על שפת אחד האגמים של קראקאי. הנסיעה הייתה ארוכה ומעייפת, המלון היה מעאפן, ארוחת הערב הייתה מגעילה, ומכיוון שהגענו באיחור, גם כזו שחוממה מחדש והוגשה על ידי צוות שכבר רצה לעוף משם הביתה. זה היה היום המבאס ביותר של הטיול.
[4]
קמתי בבוקרו של היום החמישי אחרי שנת לילה גרועה במיוחד, ויצאתי לטייל ולצלם על שפת האגם. מזג האוויר היה נעים, הנוף היה מקסים, התמונות יצאו מעולות. ארוחת הבוקר לא השתוותה לאלו שאכלנו בריזורט ליד וילנה, אך עדיין התעלתה על ארוחת הערב של ליל אמש. כבר מהיום הראשון לטיול כוננתי שגרה, לפיה אני קם מוקדם ויורד לבד לחדר האוכל מיד עם היפתחו. זה משאיר לי שעה לעכל בנחת את ארוחת הבוקר, ארוחה שצריכה להספיק לי לכל היום, ולאחותי זה השאיר את החדר לשגרת הטיפוח היומית שלה. בטיולים עם אהובה, היא זורמת איתי בשגרת האכילה המוקדמת, בטיול הזה הייתי בזה לבד. בשני הבקרים הראשונים התיישבתי לשולחן עם הפרופסור ואשתו, אף הם מהמשכימים. היות שחיבתי לפרופסור פחתה בימים שחלפו, בבוקר השלישי התחלתי לשבת לבד, מחכה שיצטרפו אלי. בבוקר הזה בטרקאי הצטרף אלי רוני, הידיד היחיד שעשיתי לי מבין הגברים בקבוצה, איש קצת מחוספס אבל מאד חביב, אלמן מאבן יהודה, מבוגר ממני בשתיים עשרה שנים. גם אחותי, הקרובה אליו יותר בגיל, עניינה אותו. אבל לא הרגשתי שהוא משתמש בי כדי להגיע אליה.
עלינו לאוטובוס, ויצאנו לדרך הארוכה צפונה לריגה. כדי להנעים עלינו את הנסיעה, הוזמנה הסבתא המלווה בנכדתה ליטול לידה את המיקרופון ולספר לנו את סיפור הישרדותה בשואה בפולין. הסבתא דברה יפה, היא ידעה לספר סיפור. סיפורה היה מרתק כשם שהיה מבאס, כדרכם של סיפורי הישרדות בשואה. בין הספסלים הועבר מיד ליד סיפרון שהוציאה בהוצאה פרטית ומגולל את סיפור חייה, משואה לתקומה, מהורים שראתה לאחרונה בגיל ארבע עד שניים עשר נכדים שתמונותיהם מפארות את העמודים האחרונים. עוד ביום הראשון, בהמתנה בנמל התעופה של ריגה, קלטתי שהאשה הזו היא משהו מיוחד והשתדלתי להתידד איתה. אבל כבר באותו יום, כששמעתי על שניים עשר הנכדים שלה, הפנטזיה הבלתי ממומשת שלי, לקחתי צעד אחורה. שהקנאה לא תשפריץ ממני לעיני כל. ציפיתי, שאחותי היפה תסתער על המיקרופון ותספר את סיפור הישרדות אימנו במלחמה, סיפור הרבה פחות מרשים, במיוחד כשהוא מסופר מכלי שני, אבל היא לא הסתערה. כנראה הייתה עייפה מדי.
עצירתנו הראשונה הייתה בעיר פאניווז'יס, עיר שדה אפורה ששמה נחקק בהיסטוריה של עם ישראל בזכות ישיבת פוניבז' שפעלה בה עד השואה, ואשר פועלת היום בבני ברק ומכתיבה את אורחות חיי אזרחי מדינת ישראל. ירדנו מהאוטובוס בחזית הבניין שבו פעלה הישיבה, ואשר כיום פועלת בו מאפיה. הבניין אינו גדול ואינו מפואר, בניגוד ליורשו הישראלי. על חזיתו התנוססה תמונה גדולה של מאפה ליטאי אופייני, מין גליל צהבהב חלול שמזדקרים ממנו זיזים מושחמים. הפרופסור התחיל לספר לנו את סיפורה של הישיבה כבר באוטובוס, וכעת לא נותר לו אלא לסיים את הסיפור. לא הורשינו להיכנס לבניין, אבל לדרישת הקהל, יניב נכנס וקנה את המאפה הזה, הבטיח לחלק אותו בינינו בהזדמנות מתאימה. משם המשכנו לביקור במה שנשאר מן הגטו של פאניווז'יס: גינה ציבורית קטנטנה ובמרכזה אבן זיכרון יצוקה מבטון ולוחות נחושת בכל השפות הרלבנטיות, שמספרים את סיפור יהודי העיר והירצחם. חזרנו לאוטובוס והמשכנו בנסיעה. עכשיו נטלה את המיקרופון אישה ירושלמית שגדלה כחרדית בבני ברק, יצאה בשאלה והשאירה אחריה חמישה ילדים ומי יודע כמה נכדים ונינים. גם עם האשה הזו הספקתי להתידד בארבעת הימים הראשונים, עד שהתחילה לדבר על הנכדים. היא סיפרה על החיבור של משפחתה ושלה לישיבת פוניבז', על כל הגדוילים שאנחנו מכירים מהפוליטיקה והיא הכירה כבני אדם. בינתיים, שלט לצד הדרך בישר לנו שעברנו את הגבול ללטביה. הנוף לא השתנה: אותו מישור זרוע עשב ירוק, שמתחלף מדי פעם בשדות צהובים של צמח הליפתית, ממנו מייצרים שמן. בניגוד לאדמת אוקראינה הפוריה, לא אדמת ליטא ולא אדמת לטביה טובות לחקלאות. אולי יש בכך כדי להסביר מדוע היישובים לצידי הכבישים קטנים ועלובים למראה.
עצירתנו השניה הייתה בעיירה באוסקה, שנקראה בפי היהודים בויסק, ואשר ממנה בא הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בדרך לשם, סיפר לנו הפרופסור על הרב ופועלו. הפרופסור גדל בבית דתי ציוני בתל אביב ויצא בשאלה. הוא כאב את הפירוד שזרע הגר"א בין חסידים ומתנגדים, והוא כואב עוד יותר את השתלטות אסכולת הרב קוק ובנו על הציונות הדתית. כמובן, אין הדבר גורע מהערכתו להגותו של הראי"ה וליחסו הידידותי לחלוצים. גם כאן עצרנו בכיכר העיירה, מאחורי הכנסיה, פסענו אל הגינה הציבורית הקטנטנה, קטנה עוד יותר מזו של פאניווז'יס, וחלקנו כבוד לאבן הזיכרון ולשלטי הזיכרון.
באוטובוס, אחרי שכל מי שהיה מוכן לעמוד ולספר את סיפור חייו כבר עשה זאת, הגיע סוף סוף הרגע לשמוע את סיפור חייו של יוליק. בכל ימי הטיול עד כה נשאל יוליק שאלות אישיות, והוא תמיד ענה שבזמן המתאים יספר הכל. אז הנה, הגיע הזמן. מלכתחילה שיערתי, שיוליק הוא אחד מעולי שנות התשעים שלא הסתדר בארץ, חזר למכורתו, ומאז מתפרנס שם מתיירות שורשים מישראל ומצפון אמריקה. והנה, התברר שטעיתי, ושההתנשאות שלי עליו לא הייתה מוצדקת. הסיפור שלו היה מורכב ומרתק הרבה יותר. הוריו של יוליק, כמו הוריה של סיון בסקין, שרדו את המלחמה עם הרבה מזל. אימו, כמו אימנו, התגלגלה אל הרפובליקות האסייתיות. אביו הקומוניסט גוייס לצבא האדום, נפצע קשה, פונה לעורף וכך שרד. הם הגיעו לוילנה בעקבות משרה שהוצעה לאב, ושנה לאחר סיום המלחמה נולד יוליק. הגל האנטישמי שעבר על ברית המועצות כשסטאלין גילה שמדינת ישראל לא תהיה גרורה סובייטית כמעט הביא אסון על המשפחה הצעירה, הכל היה מוכן להגליית יהודי ליטא לסיביר, ומותו של סטלין הציל אותם. יוליק גדל בברית המועצות, יידיש ורוסית ידע מהבית, ליטאית ואנגלית למד בבית הספר. כבנו של ווטראן, היו לו פריבילגיות. למד מחשבים, הקים משפחה. הוא כבר היה באמצע חייו כשהחלה הפרסטרויקה, וארגונים ציוניים הורשו לפעול בחופשיות יחסית בברית המועצות. היות שילדיו כבר גדלו, התפנה ליוליק זמן לתחביבים, וכך מצא עצמו מתחבר ללימודי עברית ויהדות. מכאן לשם התברר שהוא טוב בזה. הוצעה לו מלגת מחיה לשנה בישראל עם משפחתו, הוא למד באוניברסיטה העברית בירושלים, לבסוף נטש את העבודה במחשבים והתחיל קריירה שניה כמדריך טיולים, מה שהוא עושה עד עצם היום הזה. אני חשבתי אותו למין שליימזל כזה, והנה למדתי שהוא הצליח שבמקום שאני כשלתי: הוא המציא את עצמו מחדש. המחשבה המבאסת ליוותה אותי כשנכנסנו לפרברי ריגה. זחלנו בפקק בכביש המתוח על גדת נהר דוויגה רחב היידים, עד הגיענו למלון שלנו בשולי העיר העתיקה.
[5]
כשעליתי לכיתה ה' בבית הספר החדש בברנע, היו איתי בכיתה כמעט עשרה עולים מברית המועצות. אחד מהם היה בריון, שהציק לי ולאחרים עד סיום בית הספר היסודי וגם קצת אחר כך. המשפחה שלו הייתה מריגה. לפיכך, תמיד דמיינתי את ריגה בדמותו של אותו נער מציק: עיר פוסט סובייטית אפורה, מוזנחת, מאיימת. אך כשהתחלתי לקרוא עליה לפני הטיול, למדתי שלא כך: זו עיר ימי ביניימית, שהקימו סוחרים גרמניים במחצית השניה של המאה הי"ב, ונשלטה במשך מאות שנים על ידי אבירים צלבנים מהמסדר הליבוני, מסדר שהייתה לו מדינה קטנה משלו לחוף הים הבלטי. אחת הנשים הכי קרובות אלי בקהילת הייעוץ ההדדי היא בת למשפחה גרמנית שגורשה מלטביה בסוף מלחמת העולם השניה. ריגה שמרה על הצביון הגרמני שלה גם אחרי שנכבשה על ידי האיחוד הפולני-ליטאי, אחר כך על ידי שוודיה, אחר כך על ידי רוסיה. הארכיטקטורה ההדורה של העיר העתיקה הזכירה לי את זו של מינכן. קראתי בבלוגים של מטיילים שיש ערים גרמניות שדומות לריגה עוד יתר, כגון ברמן וליבק. ממתק צפון אירופי שכזה.
המלון שלנו בריגה היה מלון בסטנדרט מערבי, מהודר ומפנק, לא כמו הריזורטים הפוסט-סובייטים ששהינו בהם עד עתה. גם המיקום שלו, בפאתי העיר העתיקה, היה מעולה. לאחר שהתמקמנו בחדרים, יוליק הוביל אותנו למסעדה שיקית בעיר העתיקה לארוחת ערב. האוכל לא היה מדהים, הנוף מהחלונות – בהחלט כן. לאחר הארוחה, קיבלנו ערב חופשי ללא פעילות מובנית. סוף סוף יכולתי להעביר ערב נעים בעיר אירופית, כמו שפינטזתי לעשות ובדומה למה שניסיתי לארגן בשיחת הזום ההיא לפני הטיול. הצטרפו אלי שתי ידידות שעשיתי לי במשך השבוע. במקרה או שלא במקרה, אף אחת מהן לא הייתה פסיכולוגית ולא מנהלת. טיילנו ברחובות הציוריים של העיר העתיקה, התענגנו על האווירה הנינוחה ועל מזג האוויר המצויין. חיפשנו דוכן גלידות פתוח, ולא מצאנו. רק מבשלות בירה ומסעדות היו מכל עבר. נראה היה, שרוב היושבים בהן הם מקומיים, עונת התיירות עוד לא התחילה. בעוד שבקובנה נקלענו לטרפת כדורסל, לריגה נקלענו בעיצומו של טורניר הוקי-קרח חשוב: בכל מקום היו שלטים, ובכל הפאבים היו מסכים ששידרו את המשחקים. השמש שקעה לקראת תשע בערב, ובעשר וחצי חזרנו למלון.
כשירדתי לארוחת הבוקר, חדר האוכל שהוקצה לנו היה ריק. העמסתי והתחלתי לאכול, משעשע את עצמי בעזרת הטלפון שלי. כשקמתי להכין לי קפה, קלטתי את רוני יושב עם אישה אסייתית נאה בלבוש מחוייט, מנהל איתה שיחה ערה. הוא קלט אותי והזמין אותי להצטרף לשולחנם. האישה, מסתבר, היא רופאה במקצועה, נמצאת כאן בועידה שעניינה חידושים בטיפול במחלות כרוניות בכלי הדם של הלב. שמה מוריטה, היא אינדונזית, חיה בפוזנאן עם בעלה הפולני חצי מהשנה, ובאינדונזיה בחצי השני. גם שלושה ילדים יש, לא הבנתי מי מטפל בהם מתי, ולא היה לי נעים לשאול. אחותי וודאי הייתה שואלת. רוני תפס אותה במעלית כשירד לחדר האוכל, והיא נענתה בשמחה להזמנה להצטרף אליו: היא כמעט שאינה מכירה יהודים, וזו הייתה בשבילה הזדמנות להכיר את האנשים האלו, ששמעה עליהם כה רבות ממשפחת בן זוגה, שאפילו יש לו איזה סבא יהודי, או סבא רבא. אני מת על ההכרויות האלו, שנמשכות זמן קצר ונפרשים בהם חיים שלמים. אני כל כך נהנה, שאני שוכח לרגע את הקנאה. אחרי הארוחה, העברנו את המזוודות לאיחסון ויצאנו ברגל עם יוליק לסיור מודרך בעיר העתיקה. מזג האוויר היה טוב, שמשי אבל צונן, הסיפורים של יוליק על המבנים המצועצעים היו מעניינים, נהניתי מאד. בצהריים, קיבלנו זמן חפשי להסתובב בעיר העתיקה ולאכול צהריים. אחותי היפה הלכה לחפש מתנות לנכדיה במתחם השופינג שיוליק המליץ עליו, אני שוטטתי לי לבד והאזנתי להסכתים בטלפון. נזקקתי לטלפון גם כדי לנווט: השמות הלטביים של הרחובות והסימטאות אינם נקלטים בקלות, לא קל להתמצא. בסיום הפסקת הצהריים, הגיע תור הסיפור היהודי של ריגה. לא כולם באו לשמוע אותו, חלק מהאנשים החליטו להמשיך עם השופינג והקניות לנכדים, ביניהם רוני ואחותי. אני, שופינג לא מדבר אלי. בקושי הצלחתי למצוא משהו קטן להביא לאהובה, לא לחזור בידיים ריקות. וגם, שמחתי שיהיה לרוני ולאחותי זמן בלעדיי. מי יודע, אולי ייצא מזה משהו.
ריגה לא הייתה חלק מתחום המושב שתחמה ממשלת רוסיה למגורי יהודים, כשהשתלטה על החלק המזרחי של האיחוד הפולני-ליטאי. קו הגבול עבר עשרים קילומטר דרומה מריגה. הממשלה הצארית לא חיבבה יהודים, ולא נצרכה להם כמו האצילים הפולניים. לפיכך, אין לריגה היסטוריה יהודית מפוארת כמו זו של וילנה ושל יתר העיירות שביקרנו בהן, ההיסטוריה היהודית שלה מתחילה עם הרפורמות של הצאר הנאור אלכסנדר השני במחצית המאה הי"ט. אבל, החיים היהודיים בריגה התעצמו מהר מאד, הקהילה גדלה במהירות, וכשהגרמנים הגיעו, כבר היה להם עם מה לעבוד. האוטובוס שלנו יצא מהפארק של אנדרטת החירות, ואחרי נסיעה קצרה הגיע לגינה הבלתי נמנעת, במרכזה אנדרטת הבטון לשואה, ושוב לוחות האבן והנחושת עם הכיתוב בשפות הרלבנטיות. הגינה בריגה קצת יותר גדולה מזו של פאניווז'יס, הרבה יותר גדולה מזו של באוסקה. בדומה להן, היא נמצאת בשכונה שקטה לא הרחק מהמרכז, תחומה בכבישים פנים עירוניים לא סואנים מדי אבל גם לא לגמרי ריקים. במקום הזה עמד בית הכנסת המרכזי של ריגה, הפרופסור סיפר לנו שפליטים יהודים מפולין וליטא לנו בבית הכנסת הזה, ושהגרמנים ועוזריהם שרפו אותו עליהם לילה אחד, דבר לא נשאר. על אנדרטת הבטון חקוקים שמות חסידי אומות העולם מלטביה, שלא נחשוב שכל הלטבים היו "עוזריהם".
כשחזרנו לאוטובוס, סיפר לנו הפרופסור על הרברטס צוקורס, פושע מלחמה לטבי ידוע, שהצליח להימלט לדרום אמריקה ובחורינו המצויינים הצליחו לחסל. נו, קצת גאווה בתוך הבאסה. עכשיו היו פנינו מועדות ליער רומבולה, גיא ההריגה המרכזי של ריגה, שלפי הוויקיפדיה נמצא 12 ק"מ מהעיר. ברם, נקלענו לפקקים של אחר הצהריים בפריפריה של ריגה. האוטובוס זחל בין הבניינים הכעורים של העידן הסובייטי, לפרופסור וליוליק נגמרו הסיפורים, היה מעיק. כעבור שעה מצא לנו יוליק מקום קטן לעצירת פיפי, חדר שירותים קטן של בית מרקחת קטן במרכז מסחרי שכונתי שכמותו ניתן לראות עדיין בעיירות פיתוח בישראל. בעוד אנו עומדים בתור להיכנס, נפלה ההחלטה לוותר על גיא ההריגה ולחזור העירה לסוכריה שאחרי: סיור ברחוב אלברטה ורחוב אליזבטה, בהם ממוקמים בניינים רבים בסגנון אר-נובו. העיר ריגה ידועה בריכוז הגדול של בניינים בסגנון זה שיש בה. באחד מהם גרו היהודים המפורסמים של ריגה: נחמה וישעיהו ליבוביץ'. אבל שלא כמו עם הגר"א בוילנה ועם לאה גולדברג בקובנה, כאן בריגה לא עשו עניין גדול מהיהודים המפורסמים שלהם. לא פרוטומה, אפילו לא לוח נחושת. כנראה שיש להם די תיירים גם בלי זה. האוטובוס הסיע אותנו למלון, אכלנו ארוחת ערב, יניב בצע וחילק את המאפה הליטאי הצהבהב שנקנה אתמול, נישאו נאומי התודה והשבח הבלתי נמנעים, ויאללה, לשדה התעופה.
[6]
איך אסכם? לא אמליץ על ביקור בליטא ובלטביה למי שאינו חובב היסטוריה כמוני. נופים מדהימים – אין שם. קניות בזיל הזול – אין שם. אפילו לא בריגה, אם להאמין לאלה מהקבוצה שבילו את חצי היום האחרון של הטיול בקניות. ריגה יפה, אבל קטנה. ראיתי ברשת שיש קרוז בים הבלטי שמאפשר ביקורים קצרים בהלסינקי טאלין וריגה, אולי זו דרך הגיונית לחוות את העיר. היות שזה היה טיול מאורגן, לא יצא לי לחוות את המקומיים, חוץ מאשר את הזבנים בחנויות ובבתי הקפה. לתחושתי, הם היו פחות חביבים ולבביים מאשר מקביליהם הפולנים, אם כי עדיין יותר נעימים ממקביליהם ההונגרים.
הטיול הזה השפיע על היחס שלי לטיולים מאורגנים קבוצתיים. זו פעם שלישית שלי בטיול מאורגן, אחרי ארמניה עם אהובה וקבוצה של עובדי שירותי בריאות כללית, ואחרי מוסקבה וסנט פטרבורג עם אחותי הטובה וגיסי ועם קבוצה מקרית של ישראלים, רובם ככולם מן המעמד הבינוני הנמוך. בשלושת הטיולים נפלתי על מדריכים מעולים. בארמניה, הקבוצה הייתה לגמרי לטעמי, אך לא לטעמה של אהובה, שמאז לא הסכימה שנצא לטיולים מאורגנים מטעם מקום העבודה שלה. ברוסיה, חשתי שעוינים אותי בשל מעמדי הסוציו-אקונומי, שלא לומר אשכנזיותי. בטיול הזה, אני הייתי זה שקינא בהצלחותיהם של אחרים והתאמץ להסתיר את זה. לא מעט סבל היה כרוך בהסתרה הזו. לפני עשרים שנה בדיוק טיילתי לבדי באיסטנבול, התיידדתי עם זוג מבוגר בטיול יום, ניסיתי לשמור איתם על קשר בארץ, וגיליתי שיש לי מעט מדי מן המשותף איתם. אין לי כח לעבור חוויה דומה עם הידידים שרכשתי בטיול הזה. זקנתי, עייפתי, נואשתי. ברם, היה לי מעניין לראות איך אחותי היפה מתנהלת בטיולים המאורגנים שהיא יוצאת אליהם. בפעם הבאה שתספר לנו על טיול שהייתה בו, על עניינים שהיו לה עם המדריך ועם הקבוצה, יהיה לי זיכרון חי להשוות אליו. אני גאה על כך, שבמשך שבוע אינטנסיבי איתה הצלחתי לא לריב איתה אפילו פעם אחת. נראה לי שכמעט סיימתי עם טיולים לחבלי ברית המועצות לשעבר, רק עוד לגיאורגיה – ודי.
זיכרון בפועל 