14.03.2011
[1]
שלוש פעמים ניגשתי למבחן התיאוריה בנהיגה, ובשלושתן עברתי את הבחינה בהצלחה.
היות שהייתי צעיר בשנה מבני כיתתי, לא הייתי שותף לחוויות שהיו להם מלימודי הנהיגה וממבחני הנהיגה. בשפתיים חשוקות הייתי שומע את סיפוריהם. על הסמטה ההיא באשקלון הערבית, שבה קשה במיוחד לעשות את הזינוק בעלייה. על המורה ההוא, שמקניט אותך ללא הרף כדי לבחון את יכולתך להישאר מרוכז במה שקורה על הכביש. על ההיא מהביולוגית, שבטסט שלה, בכל פעם ששילבה הילוך, הייתה מלטפת באצבע קטנה את ירכו של הבוחן, וכך עברה את המבחן המעשי.
ואז, איכשהו נודע לי שיש אפשרות לגשת למבחן התיאורטי כבר בגיל 16 וחצי, להתחיל בלימודי נהיגה, וכך לגשת למבחן המעשי מיד כשימלאו לי 17. מיהרתי לרכוש את ספרון ההכנה, ועוד באותו שבוע ניגשתי למשרד הרישוי באשקלון ונבחנתי. את הבחינה עברתי, ואפילו לקחתי שיעור נהיגה אחד, לפני שהמורה החביב העמיד אותי על טעותי: אין לימודי נהיגה לפני גיל 17.
כשמלאו לי 17 כבר גרתי בבאר שבע, וכבר למדתי באוניברסיטה. שוב ניגשתי למבחן התיאוריה, שוב עברתי אותו בהצלחה, שוב התחלתי בלימודי הנהיגה. המורה שלי, מוטי, היה בעל בית הספר לנהיגה. הוא הסכים לקחת אותי לתלמיד בזכות קשריו הטובים עם המשפחה של החבר של אחותי היפה, לימים בעלה, משפחה מוכרת ומרושתת בבאר שבע המפאיניקית של פעם.
מוטי היה בעל בעמיו: גבר באמצע חייו, צרוב שמש וירוק עיניים, קצת מכריס, לפעמים אבהי ולפעמים פושטק. לפעמים היה מעודד, לפעמים היה מקניט. אני חושב שהוא היה רומני, אבל היה לו אוצר בלום של פתגמים ומשלים בערבית, אותו רכש כמורה לנהיגה במגזר הבדואי. חיבבתי אותו, גם כשכעסתי עליו. בעיקר אהב מוטי להתלוצץ על חשבון לימודי המתימטיקה שלי. "אצלכם המתימטיקאים, הכל זה לוגיקה", היה אומר לי, "אבל פה בכביש, פשוט תעשה מה שאני אומר לך, אם אתה רוצה לעבור את הטסט".
באר שבע של שנות השמונים הייתה מקום מעולה ללימודי נהיגה. תוואי השטח המישורי, השדרות הארוכות והרחבות, התנועה הרגועה ברוב שעות היום. אף אחד אף פעם לא צפצף לי ואף אחד לא חתך אותי. התמשכות שיעורי הנהיגה, כמו גם הקנטותיו של מוטי, גרמו לי להרגיש שאני לא טוב בזה. כאילו, אם הייתי ספורטאי גרוע בבית הספר, ברור שאהיה גם נהג גרוע. לכן, כשהגיע זמן המבחן המעשי, לא הייתי מתוח במיוחד. כאילו, מה כבר יכול להיות, ברור שאצטרך להמשיך עם זה עוד כמה חודשים. אבא עבר בטסט שלישי, אמא עברה בטסט רביעי, וגם שתי אחיותיי המוכשרות נכשלו אי אלו פעמים, עכשיו תורי. והרי שמעתי כל כך הרבה על קשיחותם של הבוחנים.
נסיעת המבחן עברה ללא אירועים דרמטיים. מוטי כמובן הכיר את הבוחן, ופטפט איתו כל הדרך. הזינוק בעלייה היחידה של באר שבע עבר בשלום, וגם החניה ברברס. חזרנו לחניון של משרד הרישוי במרכז אורן. מוטי הלך עם הבוחן למשרד, ואני נשארתי לבד במכונית לכמה דקות ארוכות. מוטי חזר, השתקע במושב שלידי, חגר חגורת בטיחות, הרכיב משקפי קריאה קטנים והתחיל להתעסק עם הניירות שלו. אחרי כמה שניות, שבשבילי נמשכו כמו נצח, הוא הרים אלי את העיניים, הוציא קצת אוויר ואמר בחיוך קטן, "נו, בחורצ'יק, כנראה שאני ואתה כבר לא נמשיך להיפגש". עברתי.
[2]
רישיון נהיגה היה לי, אבל לא היה לי הרבה מה לעשות איתו. במוצאי שבת הייתי יוצא באוטובוס מאשקלון לבאר שבע, ובסוף השבוע לוקח את האוטובוס חזרה. בימות השבוע התניידתי בבאר שבע באוטובוסים, וכשהתנאים אפשרו זאת, באופניים. כאמור, באר שבע של אז הייתה מישורית ברובה, והדיווש לא הצריך מאמץ יוצא דופן. יום אחד עמדתי על אופניי ברמזור, ובנתיב שלשמאלי נעצר רכב של בית ספר לנהיגה. "אמור לי", גיחך לעברי מוטי מחלון הרכב, "בשביל זה למדת נהיגה, בשביל לרכב על אופניים?".
למעשה, מרבית ההתנסויות הראשונות שלי בנהיגה היו בסופי שבוע, בנסיעות משפחתיות עם אמא ואבא לדודים באבן יהודה, לאחותי הטובה בקיבוץ, ולאחותי היפה בבאר שבע. אחותי היפה, כאמור, חייתה כבר עם החבר הבאר-שבעי שלה, לימים בעלה, וכיום בעלה לשעבר. אחותי הטובה חייתה משכבר בקיבוץ בגולן, קיבוץ שהיא ובני הגרעין שלה הקימו. אבא, מחנך ותיק ומנוסה, היה מנחיל לי בסבלנות ובמתינות את רזי הנהיגה הבין-עירונית. אני זוכר היטב את הנסיעה הראשונה לקיבוץ של אחותי בגולן. זה היה בערב פסח, שבאותן השנים התחלנו לחגוג מדי שנה בקיבוץ. אבא ישב לידי במכונית המשפחתית הקטנה, ואמא ישבה מאחור, פוקחת עין על חבילות הבגדים לכמה ימים, על מתנת החג לאחותי, ועל עוגת הגבינה הנצחית שאמא הייתה מכינה במיוחד כדי שגם לי יהיה מה לאכול שם.
אבא חלק לי מעצותיו הטובות, לא התעצבן, לא קינטר, ולא התרגש גם כשנהגים אחרים צפצפו בזעם בתגובה לשגיאות שעשיתי. אמא, לעומת זאת, ישבה מאחור ולא הפסיקה לרטון. בכל פעם שהחלפתי הילוך וההילוך לא השתלב היטב, השמיעה קול אמא נהמה רגוז, שהדהד את קול הנהמה המתכתי של תיבת ההילוכים. "נו?", קבלה באוזני אבא, "הוא נהג מספיק, באמת יפה מאד. נו, עכשיו תתחלף איתו כבר, נו! חבל על האוטו!!".
בכביש המהיר בין אשדוד ליבנה התחיל לעקוף אותנו רכב משפחתי רחב ידיים. שורת צפירות קצרות ועליזות נשמעה, והבחנתי בנפנופי שלום מחלונות הרכב. אלה היו ההורים של אמיר שנפנפו לי, וניחשתי שזה היה אמיר בעצמו שנהג וצפר. אמיר היה חבר שלי מהאוניברסיטה, בחור בגילי שלקח כמה קורסים במחלקה. במהלך חול המועד ביקרתי אצלם בבית. "תגיד", אמר האח הקטן והמעצבן של אמיר, "למה אתה נוהג ככה, כפוף?"
[3]
בשתי שנותיי האחרונות בתיכון באשקלון, היו לי שלושה חברים: קובי, דני ואיציק. איציק היה צעיר ממני בשנה, ולמד שנתיים מתחתיי. מצאנו זה את זה בקייטנה ששנינו הדרכנו בה, והטעם המשותף שלנו במוסיקה חיבר בינינו. לקובי ולדני התחברנו במועצת התלמידים של בית הספר, שבכיתה י"א הצלחתי סוף סוף להשתחל אליה. קובי ודני היו בני גילי, ולמדו שנה מתחתיי. גם הם אהבו את אותה מוסיקה, פחות או יותר. היינו יושבים בבתים ומאזינים יחד לתקליטים, או שורצים בים, מרכלים על הווי בית הספר ומועצת התלמידים. כשעזבתי את אשקלון כדי ללמוד באוניברסיטה, התחילה ההתרחקות בינינו. אבל, עדיין היינו מתראים בסופי שבוע.
קובי ודני קיבלו את רישיונות הנהיגה שלהם כשהיו בכיתה י"ב, ובמהרה גם החלו מקבלים מהוריהם את מפתחות המכונית המשפחתית לצורך יציאה לבילויים. היות שבימי ששי הייתה אשקלון סגורה ושוממה, בילויים פירושם היה נסיעה לתל אביב. על כמה מן הנסיעות הללו שמעתי רק בדיעבד. הן התרחשו בסופי שבוע שבהם נשארתי בבאר שבע, או בסופי שבוע שבהם לא הודעתי לחבריי שאני באשקלון. לנסיעה אחת לתל אביב אפילו הצטרפתי אליהם. נדמה לי שראינו ביחד סרט. לא יזמתי נסיעות כאלה בעצמי, והייתה לי סיבה.
ידעתי היטב כמה אבא קשור למכונית שלו. ידעתי גם שאבא לא מעריך במיוחד את הנהיגה שלי. מפעם לפעם ביקשתי ממנו את המכונית בסוף השבוע, לכאורה כדי לבקר מישהו, ובעצם כדי להתנסות בחוויית הנהיגה. אבא היה נותן לי את המפתחות, אבל החשש ניכר בהבעת פניו, וביחד עם המפתחות צייד אותי באזהרות חוזרות ונשנות, שאסע בזהירות ולא אעשה שטויות. גם אני ידעתי שמתבגרים נוטים לעשות שטויות בנהיגה, וגם אני שמעתי על תאונות שעשו בנים של חברים של אבא, שרובם גם היו תלמידים לשעבר של אבא. מאידך, ידעתי גם שאבא של קובי ואבא של דני נותנים להם את המכוניות בלי בעיות. ואלה היו מכוניות גדולות ויקרות יותר מהפיאט החסכוני של אבא. כיוון שכך, ידעתי שזה הולך להיות קשה, כמעט חסר סיכוי. גם קובי, דני ואיציק ידעו.
זה היה ביום ששי אחד במהלך חופשת הסימסטר. הייתי באשקלון כבר כמה ימים, הייתי בקשר עם חבריי, והתחיל דיבור על יציאה בערב. בירור העלה, שלא קובי ולא דני הולכים לקבל את המכונית. בדחילו ורחימו שאל אותי איציק, אם יש מצב שאדבר עם אבא שלי בעניין. הסכמתי לנסות. בדחילו ורחימו שטחתי את תחינתי בפני אבא. אבא סירב, כמובן. אבל יותר מאשר הכאיב לי הסירוב, הכאיב לי הטון הפדגוגי של דבריו, הטון שממנו השתמע שעצם הבקשה מעידה על כך שאינני מבין איפה אני חי, שצריך להסביר לי את עובדות החיים מאלף-בית, שאינני ראוי עדיין להתייחסות המכבדת השמורה למבוגרים. ככל שהוסיף לדבר, כך גאו בי הזעם והעלבון. כשסיים לדבר, הטחתי בו את המלים הכי קשות שיכולתי להעלות על הדעת, ויצאתי מהבית בסערה.
לא ידעתי אם אלך לאיציק או ישר לים. אל הים הייתי הולך בכל פעם שהשהות בבית נהייתה בלתי נסבלת, אבל הפעם חשתי שאני חייב לאיציק הסברים. בכל מקרה, ההליכה לשני המקומות הייתה באותו הכיוון. בעודי הולך, נעצר לידי הפיאט של אבא. אבא נהג בו ואמא ישבה לידו. אמא פתחה את החלון וצעקה, "לאן אתה הולך?!". לא השבתי. המשכתי ללכת בצעד מהיר ובשפתיים חשוקות. הפיאט המשיך בנסיעה אטית, ואמא המשיכה לצעוק אלי: "בוא, תיכנס", קראה, "ניקח אותך טרמפ! לאן אתה צריך?!". המשכתי לצעוד, עיניי נעוצות עמוק במדרכה. אבא נתן גז, והפיאט נעלם בהמשך הרחוב.
[4]
בשלוש שנותיי באוניברסיטה לא הצלחתי למצוא משרות משתלמות דיין כדי לכסות את שכר הלימוד ואת עלויות המחיה שלי. היות שהמשרות שמצאתי לא כיסו את הוצאותיי, הייתי תלוי בכספו של אבא. היות שהייתי תלוי בכספו של אבא, נאלצתי לסגל את עצמי לכללי המשחק שלו. סיגלתי לעצמי חיים של צמצום, חילקתי את זמני בין הלימודים והעבודה במשרות חלקיות, ואת זמני הפנוי הקדשתי לתחביבים זולים: קריאת ספרים ששאלתי בספריית האוניברסיטה, צפייה בסרטי איכות שהוצגו באוניברסיטה מדי ערב, גם בסופי שבוע, ובקיץ, הייתה גם הבריכה של האוניברסיטה.
אבא גם רצה שאגור אצל אחותי וגיסי, אבל אחותי היפה התנגדה, ואבא נאלץ להסכים שאשכור לי חדר עם שותפים בשכונה ד'. לאחותי היפה היה קלף מנצח מול הוריי: הם פחדו פחד מוות שמא תצא לתרבות רעה, או תפגע בעצמה, או תמצא מחסה בזרועותיו של גבר מפוקפק. אני לא חושב שהיא הייתה מודעת לקלף הזה. אני חושב שהיא חשבה, שהיא מצליחה מדי פעם לכופף את אבא רק בכח אישיותה החזקה וטיעוניה ההגיוניים. לא פעם רמזה לי, שאילו הייתה גם לי אישיות כזו, לא הייתי כזה שפוט של אבא.
פחות ופחות חזרתי לאשקלון בסופי השבוע. פחות ופחות חברים היו לי שם, והשהות בבית ההורים לא נעמה לא לי ולא להם. הפרצוף החמוץ שהייתי מסתובב איתו באשקלון הפריע לאבא, והוא העיר לי עליו. הוא אמר כמה פעמים, שהחברים שלו שואלים אותו מדוע אני כזה לא נחמד. פעם גם הטיח בפניי, שאם כל כך רע לי בבית, אני לא חייב לבוא הביתה. אבל, בדרך כלל הוא הבליג. מנקודת המבט שלו, הכללים שקבע היו הכרחיים כדי לנתב אותי לכיוון הנכון בחיים, המדיניות התקציבית הקשוחה שלו הייתה כלי לגיטימי לאכיפת הכללים האלו, ולפיכך, הפרצוף החמוץ וההערות הסרקסטיות של בנו יחידו היו מחיר שכדאי לו לשלם, מחיר שהוא מחוייב לשלם כאב וכמחנך בישראל. הוא גם היה משוכנע, שיבוא יום ועוד אודה לו על קפדנותו.
לאמא לא היו שום השגות על הכללים שקבע אבא, או על האופן שבו אכף אותם. אם היו לה, שמרה אותן לעצמה. לעומת זאת, היו לה כמה כללים משלה, ודרך משלה לאכוף אותם. כשהייתי מתעמת עם אבא, היא הייתה צועקת עלי שאחדל, שאוותר, כי לאבא אסור להתרגז, יעלה לו הסוכר. לאמא הייתה חשובה העמדת הפנים שהכל בסדר, שאנחנו משפחה חמה ואוהבת. הפסקה מוחלטת של ביקוריי אצלם הייתה עלולה לערער את מצג השווא הזה, ולכך לא יכלה להסכים.
כיוון שכך, התפתח ביני לבינה משחק עדין, שבו אני מטלפן אליה, בודה מליבי מטלות לימודיות שעלי למלא בסופי שבוע, מבטיח לאכול את ארוחות שישי ושבת אצל אחותי וגיסי, ומקבל ממנה שיחרור מהתייצבות באשקלון. כל שיחה כזו הייתה מתקיימת בטונים גבוהים יותר מאלה של קודמתה, עד שהייתי מבין שמתחתי את החבל עד קצהו, ואז הייתי עולה על האוטובוס צפונה. ושוב העימותים עם אבא, ושוב הצעקות של אמא, ושוב הפרצוף החמוץ שלי, ושוב השתיקות.
עם זאת, חשוב לי לומר, שאבא לא היה מפלצת. כשהדברים נעשו בדרך שלו, הוא היה יכול להיות מאד נדיב ותומך. אני זוכר שבת קיצית אחת, שבה באו הוריי לבאר שבע להתארח אצל אחותי וגיסי. גם אני באתי לשם, ובמוצאי שבת חזרתי עם הוריי להעביר כמה ימים באשקלון. אני נהגתי, אבא ישב לידי, ואמא ישבה מאחור. אולי זו הייתה העייפות, אולי זו הייתה העצבנות, קרוב לוודאי שזה היה בעיקר חוסר הניסיון שלי כנהג: לא הקפדתי להאיט בסיבובים, למרות הערותיו החוזרות והנשנות של אבא.
הכביש, שהיום הוא כבר דו מסלולי, היה אז כביש דו סטרי ללא גדר הפרדה. השמש כבר נטתה לשקוע מעל שדות הנגב המערבי. איפה שהוא בין שדרות ליד מרדכי איבדתי את השליטה על ההגה. המכונית קיפצה, אמא צרחה, נהג שבא ממול בלם בלימת חירום, ובסופו של דבר הצלחתי לבלום את המכונית לרוחב הכביש, על פס ההפרדה. למרבה המזל, לא הייתה הרבה תנועה בכביש. התנעתי, החזרתי את המכונית לשולי הכביש, דוממתי את המנוע, וביקשתי מאבא שיחליף אותי. אבא אמר שלא צריך. עשיתי טעות, לא נורא, קורה, ממשיכים הלאה. בכל זאת רציתי שיחליף אותי. הרגשתי נסער מדי מכדי להמשיך, וגם ידעתי שאם אמשיך, אצטרך להתמודד עם טרוניות ורטינות בלתי פוסקות של אמא. אבא החליף אתי מקומות והמשיך בנהיגה, אבל לפחות עוד פעם אחת בדרך הוא שאל אם כבר נרגעתי, ואם אני רוצה להמשיך לנהוג. אתה לא צריך לדאוג, אמרתי לו, לא תהיה לי מזה טראומה. אני זוכר לו לטובה את קור רוחו באותו ערב, ואת החשיבה שלו עלי.
[5]
גם בשתי שנותיי הראשונות בצבא המשכתי להיות נטול גלגלים. בשבועות הראשונים לשירות הסדיר הייתי קם כל בוקר בחמש בבית ההורים, כדי להיות מוכן בחוץ בחמש וחצי להסעה לבסיס. לאוטובוס הצבאי הקטן והישן היו מספר תחנות באשקלון, עוד כמה תחנות באשדוד, ועוד כמה ביבנה. ההסעה הייתה נכנסת לבסיס בצריפין בשבע בבוקר. הייתי נכנס למשרד עייף ומרוט עצבים.
רובם הגדול של הנוסעים בהסעה היו אנשי קבע, קצינים ונגדים, ששירתו ביחידות הלוגיסטיקה והאחזקה הגדולות בבסיס. לא היה בהסעה של אשקלון אף אחד מיחידת המחשבים הקטנה שהתנדבתי לשרת בה. הבדלים של גיל ושל מעמד כלכלי הפרידו ביני לבין חבריי וחברותיי לדרך. לא מצאתי שם חברים, והנסיעה הארוכה ומרובת העצירות עברה עלי בשתיקה. השתיקה הופרה רק כשמישהו מהם דרש פתאום לדעת מה פתאום עליתי להסעה, אף שאינני איש קבע ולא קצין. חווייה דומה חוויתי גם בדרך חזרה, בשעות אחר הצהריים המאוחרות. הייתי מגיע לבית הוריי סחוט ועצבני.
אבל, ביחידת המחשבים שהתנדבתי לשרת בה דווקא קיבלו אותי בחמימות. שובצתי למדור סיסטם היוקרתי. המדור כלל עוד שמונה גברים צעירים מלבדי. מהר מאד הוברר לי, ששום דבר ממה שלמדתי באוניברסיטה אינו רלבנטי כאן. רק עצם העובדה שסיימתי תואר ראשון במדעי המחשב הייתה רלבנטית, כיוון שהעידה עלי שאני בן אדם רציני. ראש המדור הורה לחבר'ה במדור להכניס אותי לעניינים, וכמה מהם נענו לקריאה בהתלהבות. אחד נתן לי סקירה ראשונית של דרך העבודה הייחודית למחשבי מיינפריים גדולים מתוצרת יבמ, אחד אמר שיביא לי חוברות מקורס התכנות שלו בממר"ם, אחד הראה לי איפה השק"ם ואיפה ערכת הקפה.
כמעט כולם במדור התגוררו עדיין עם ההורים בגוש דן. לחלקם הייתה מכונית משלהם ולאחרים גישה למכונית המשפחתית, עם אישור כניסה לצריפין. כיוון שכולם תיעבו את חדר האוכל הצבאי, מדי יום לעת צהריים יצאה מהבסיס שיירת מכוניות לאחת המסעדות העממיות בסביבה: ברמלה, בראשון לציון, באור יהודה, או סתם בתחנת דלק מחוץ לצריפין. בחירת היעד וההתארגנות ליציאה היו גם הן תהליך לא קצר, ובסופו היה נמצא לי מקום באחת המכוניות בשיירה, דחוס במושב האחורי עם עוד שני חבר'ה.
כעבור כמה שבועות, כשחיי כחייל החלו נכנסים לשגרה, התחלתי לחשוב על מעבר לתל אביב. אחרי הכל, חלק מן ההחלטה ללמוד מחשבים ולהתנדב לשירות סדיר היה קשור לרצון שלי להתחיל חיים עצמאיים. לגור במקום שבו דברים מתרחשים, במקום שבו בחור צעיר ומוכשר יכול להתקדם בחיים. באתי לאבא, הצגתי את הקושי שבנסיעות הממושכות ואת הצורך שיהיה לי להגיע לבסיס בהתראות קצרות, וביקשתי את עזרתו בשכירת דירה בתל אביב. עם שותפים, כמובן. זה היה באמצע שנות השמונים, כשעלות שכירת דירה בתל אביב לא הייתה אסטרונומית כפי שהיא היום. ועדיין, לאבא היה רעיון איך אפשר לחסוך כסף.
לאחיו הבכור של אבא הייתה דירת שני חדרים בצפון הישן של תל אביב, דירה שגר בה עם אשתו ובתו הפעוטה עד שהתעשר ועבר לדירה מפוארת יותר ליד כיכר דיזנגוף. הדירה הישנה המשיכה לשמש אותו כמחסן. אבא קיבל מאחיו רשות להשתמש בדירה, וביום שבת חורפי אחד הגענו לשם שנינו, פינינו, ניקינו, ופרקנו שם את החפצים המעטים שהבאתי מבאר שבע, מעטים דיים כדי להיכנס לפיאט הקטן של אבא. הדירה הייתה במצב גרוע למדי. היו בה חשמל ומים זורמים, אבל לא מים חמים. הייתי מתקלח בבסיס. חיבור הגז לדירה נותק לפני שנים. בישלתי על גזייה. טלפונים עשיתי מהטלפון הציבורי בכניסה לקולנוע "צפון". הדירה הייתה בקומת קרקע, וחתולי הזבל נהגו לקפוץ לביקורים במטבח דרך החלון. אבל, הדירה הזו הייתה בתל אביב. הגעתי לעיר הגדולה.
כאחוז בולמוס הסתערתי על ההיצע התרבותי שהונח לפניי עכשיו. סרטים, מופעים, גלריות, מועדוני ג'ז. עשיתי מנוי לסינמטק, שפעל עוד בבית מפעל הפיס, ופקדתי אותו פעמיים שלוש בשבוע, נוסע בקו 26 לאורך רחוב אבן גבירול, רחוב תל אביבי שאני מחבב עד היום. כמה מבני גילי במדור נעשו לידידיי, ומצאתי בהם שותפים נאמנים לצריכת התרבות שלי. הם היו באים לאסוף אותי במכוניותיהם, והיינו נוסעים לפאבים של רחוב ירמיהו, או לבית לסין ליד כיכר המדינה, או ליפו המתחדשת. לעתים היו מביאים איתם ידידות שלהם מתקופת התיכון. כשישבתי במושב האחורי, חשתי לא פעם כאילו אני הילד הקטן שיוצא עם אבא ואמא לבילוי. וזה למרות שבשירות הסדיר, לראשונה מאז כיתה א', כבר לא הייתי הצעיר שבחבורה. הייתי במקום טוב באמצע. עשיתי כמה נסיונות הירואים להשיג לעצמי חברה מבין הידידות של חבריי החדשים, אבל זה לא כל כך הלך. תליתי את כישלונותיי באורח החיים החורני שניהלתי, במיוחד בכך שלא הייתה לי מכונית. היום, בדיעבד, אני מבין שהיו לכך סיבות הרבה יותר עמוקות. אורח החיים החורני היה תוצאה של נסיבות חיי, לא סיבתן.
מצד החיוב, אורח החיים החורני איפשר לי לממן את צריכת התרבות שלי בלי לבקש כסף מאבא. מילאתי טפסים בקשר לצליאק שלי, וכעבור זמן התחלתי לקבל מהצבא סכום צנוע לרכישת מזון מתאים. החסכונות שצברתי בימי האוניברסיטה לא הספיקו בשביל שכירת דירה, אבל איפשרו לי לקנות כניסה לכל הסרטים וההופעות שרציתי. אבא המשיך לקצוב לי דמי כיס מפעם לפעם, אבל כבר לא חשתי שאני תלוי בהם.
בבוא הקיץ, ביקש הדוד שאפנה את הדירה. שוב פניתי למשרד ת"ש בבסיס, מילאתי טופס בקשה להשתתפות במימון שכר דירה, והחתמתי את הממונים עלי. נמצאתי זכאי, כיוון שהוגדרתי כבעל תפקיד נחוץ, וכיוון שבטבלאות של הצבא, אשקלון הייתה די מרוחקת מצריפין כדי לזכות אותי בהטבה הזו. נכנסתי שותף בדירה ליד שוק בצלאל. שוב קומת קרקע, אבל עם מים חמים, עם חיבור גז ועם טלפון. ובלי מכונית, כמובן.
[6]
עופר הגיע ליחידה בשנה השניה לשירות הסדיר שלי. עופר היה בחור מבריק, המצטיין של הקורס שלו בממר"ם. עופר היה גם אנטיפט גדול. כמה מחבריו לקורס ממש תיעבו אותו, בעוד אחרים ריחמו עליו, עשו לו הנחות בגלל הסיפור המשפחתי המורכב שלו, שפרטיו לא נודעו לי. ידעתי רק שהוריו גרושים, ושאבא שלו הוא איש עסקים מצליח, אחד השמות הבולטים בסצנת הבורסה התל אביבית המתעוררת של ישראל הליכודניקית. עופר היה חזק בקטע של אופנועים. הוא היה מגיע לבסיס על קטנוע, והביע שוב ושוב את צערו על שהוא מסתפק בכלי נחות כזה, ולא רוכב על הדבר האמיתי. מעופר בא לי הרעיון לעשות רישיון על קטנוע. אם הוא יכול, גם אני יכול. עופר שכנע אותי שאם כבר אז כבר, עדיף לי לעשות רישיון לאופנוע ללא הגבלת נפח מנוע. חייל מראשל"צ בירר ומצא לי פרטים של בית ספר לנהיגה במרכז העיר, אחד שיש לו אופנועים.
היות שחלפו חמש שנים מאז עברתי את מבחן התיאוריה בנהיגה, נאלצתי לגשת אליו בפעם השלישית, וכפי שכבר סיפרתי בפתיחה, גם בפעם השלישית עברתי. השיעורים המעשיים התקיימו בשעות אחר הצהריים. הייתי יוצא מצריפין בטרמפ, או עם ההסעה של אנשי הקבע, ותוך כמה דקות כבר הייתי בפינת הרצל וז'בוטינסקי, ששם נמצא בית הספר לנהיגה. לאחר השיעור הייתי עולה על אוטובוס מספר 19 ומגיע לדירה בתל אביב. בהמשך, כשנהייתה לי חברה מרחובות, הייתי לפעמים ממשיך מראשון אליה וישן אצלה.
זה לא הלך קל. בעיקר התקשיתי בהתנעת האופנוע, פעולה שהתבצעה בקפיצה על רגלית קטנה בצד האופנוע. לקח לי גם זמן להתרגל לזה שהגז והמצמד מופעלים ביד, אבל החלפת מהלכים מתבצעת ברגל. המורה שלי, בני, היה טיפוס עצבני וזעוף. לא היה אצלו הרבה מרחב לשגיאות. פעם ניסיתי לעלות עם האופנוע על המדרכה ליד בית הספר לנהיגה, והאופנוע נפל על צידו. אמנם במהירות אפסית, ובכל זאת. בני האדים וצרח, ואני הרגשתי זוועה. גם לא הצלחתי להרים את האופנוע לבד, הוא היה כבד מדי בשבילי. התחלתי להבין שיש סיבה לכך שהאופנוענים הם תמיד כאלה ז'לובים, שיש סיבה לכך שאופנוע הוא גם סמל גבריות ולא סתם כלי תחבורה. למרות זאת, לא נטשתי את ההרפתקה הזו. כי אני לא אחד שנוטש.
פעם מישהו מהיחידה שאל אותי על איזה אופנוע אני לומד, ואני לא ידעתי לענות. זה נהיה מהר מאד סוג של בדיחה פנימית בין החבר'ה, ואני התחלתי להבין משהו על עצמי. לא, אני לא אהיה האופנוען הטיפוסי, זה שמטפל באופנוע שלו בעצמו ושמכיר את כל הדגמים של כל היצרנים. נו, אז מה, אני הרי תמיד עשיתי דברים קצת אחרת. כשהגעתי לרמה שאפשרה זאת, שילב אותי בני בקבוצה של ארבעה-חמישה רוכבים. התרגלתי לכלי, וגם ההשתלבות בתנועה לא הייתה מסובכת לי, בכל זאת כבר נהגתי קצת ברכב. עדיין התקשיתי להניע בקפיצות, אבל התברר שלאחד האופנועים של בית הספר יש סטרטר חשמלי, ואם נפלתי עליו, יכולתי לחסוך מעצמי את המבוכה בתחילת השיעור. פעם שאלתי את בני מתי יגיש אותי לטסט, והוא אמר שאני עוד לא מבושל מספיק.
מעט מאד נכתב וסופר על העיר ראשון לציון מאז תום העליה הראשונה, כך שלימודי הנהיגה על אופנוע היו ההזדמנות הראשונה שלי להכיר אותה. כבר הכרתי את המרכז הישן, שאליו היינו לפעמים נוסעים לאכול צהריים, אבל עכשיו התוודעתי גם לשכונות המגורים השקטות, שאליהן היה בני לוקח אותנו לתרגל נסיעה בשמיניות. נסיעה בשמיניות היא הסעת האופנוע בתוואי שדומה לספרה 8, דרך לשיפור השליטה בכלי. שמתי לב, שראשון לציון אינה מסתגרת ונרגנת כמו אשקלון, אבל גם לא עצבנית, יומרנית ומלאה מעצמה כמו תל אביב. זו הייתה שנת 86', עוד לפני הקפיצה העצומה של העיר, אבל היא כבר הייתה עיר גדולה. בכל זאת, נהגים לא חתכו אותנו במסלול, לא צפצפו לנו ולא קיללו. התידדתי עם חבר'ה מהיחידה ששכרו כאן דירות, ויצא לי להתארח אצלם. הדירות שלהם היו יותר נחמדות ונעימות מהדירה המעפנה שלי ליד שוק בצלאל. הם הראו לי כמה בתי קולנוע מקומיים שהיו פתוחים ביום ששי, ולקחו אותי לפאב נחמד בשם "אידיאה". נכון, אין פה סינמטק, אבל ממילא כבר ראיתי את כל הקלאסיקות של היצ'קוק וברגמן. התחלתי לחשוב כמה נוח יהיה לגור כאן, כל כך קרוב לבסיס, שלוש תחנות באוטובוס מהחברה שלי ברחובות.
והנה סוף סוף הגיע הטסט המיוחל. זה יצא יום חמישי בבוקר, בוקר לוהט של חודש יוני. חיכינו בפתח בית הספר שיגיע הבוחן. היינו חמישה או ששה תלמידים. אחד התלמידים היה גבר קטן קומה, נראה מבוגר במקצת מכולנו, בחור עדין. הוא כבר נכשל כמה פעמים, והוא חלק איתנו את סיפורי כשלונותיו. מלבדי ומלבדו, כל השאר נראו לי בני גילי או צעירים ממני, תלמידי תיכון. הבוחן הגיע, וניגשנו לכלים. אני מיהרתי לאופנוע עם הסטרטר החשמלי, מקדים בשניה תלמיד אחר שרצה לעלות עליו. "דפקת אותי, אה?", סינן התלמיד האחר בזעם. בנסיבות אחרות, או שהייתי מתחיל להתווכח איתו, או שהייתי חש מאויים ומוותר לו. אבל הפעם פשוט נשארתי לשבת על הכלי ולא אמרתי דבר. ההתנעה עברה בשלום, ויצאנו לדרך. הדרך עברה ללא אירועים מיוחדים, וחזרנו לבית הספר לחכות לתוצאות. הבחור העדין סיפר, שבאחד הרמזורים ניגש אליו הולך רגל והסתלבט עליו. "איזה אנשים רעים יש", קבל הבחור העדין, "הוא ראה שאני במבחן, והוא בכוונה בא, נדנד לי את האופנוע, וצחק עלי". איש רע, מה יש להגיד. בני יצא מפתח בית הספר ואמר "כולם עברו חוץ ממך". המבט שלו היה מכוון אל הבחור העדין. עברתי.
חזרתי לדירה בתל אביב מאושר עד הגג. בערב לקחתי את האוטובוס לרחובות, וחגגתי עם החברה שלי.
אני זוכר שזה היה יום חמישי בערב, כי ביום ראשון בבוקר, בבסיס, היא נפרדה ממני.
[7]
הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה
הוא שוכב על הספה בבית הוריו
כן, הוא בן שלושים, יש לו חום גבוה
הוא חוזר אל חדר נעוריו.
(אהוד בנאי)
הפרידה הותירה אותי פגוע. נעלב, דחוי, חסר אונים. זו הייתה בסך הכל מערכת היחסים הרומנטית השניה שהייתה לי בחיי, ולא הבנתי מה קרה לי שם. הכעס הפך במהירות לשנאה, לרחמים עצמיים, לקהות חושים, לבאסה מתמדת. כל אלה פגעו בקשריי החברתיים, וגם ביכולת שלי לתפקד בעבודה. הייתי כבר שנתיים במדור, כבר הפסיקו לעשות לי את ההנחות שעושים לחדשים, אבל עדיין לא רכשתי את הכלים והידע שיאפשרו לי לתפקד כאחד הותיקים. ראש המדור, שבהתחלה חיבב אותי והשקיע בי, התחיל עכשיו לחכות לי בפינה ולהביע באוזניי בכל הזדמנות את אכזבתו ממני. היות שראיתי אותו עושה את זה גם לאחרים לפניי, ייחסתי את זה לאופי הגרוע שלו. לא הייתה בי הבגרות הנדרשת כדי לבחון את החלק שלי בהידרדרות מערכת היחסים ביני לבינו, ביני לבין העולם.
בנקודת זמן זו, היה יכול להיות טוב אילו בחנתי מחדש את החלטתי להתנדב לשירות סדיר. את מה שעבר עלי ביחידה בצריפין, את מידת תרומתי ליחידה, את המחירים ששילמתי, את התועלת שהפקתי, את החלופות העומדות לפניי. אבל לא עשיתי שום דבר מכל אלה. הם אמרו לי שהם רוצים אותי שם, וזה הספיק כדי לתחזק את המחויבות שלי למקום. רציתי להוכיח את עצמי. למרות שהייתי אאוטסיידר, הרגשתי שייך. החלטתי לחתום קבע לשנה, מתוך כוונה להגיע לקצונה ולטפח קריירה במערך המחשבים של צה"ל. בסוף אותו קיץ הסתיים חוזה השכירות לדירה בתל אביב, ואני נכנסתי שותף לדירה בראשון לציון עם עוד חייל מהיחידה. פגשתי את מי שתהיה לימים אשתי, ואחר כך גרושתי. הייתי בן עשרים ושתיים. מאד לא רציתי לחזור לספה בבית הוריי ולחדר נעוריי.
החיים בראשון לציון היו נוחים מאד בימות השבוע ובודדים מאד בסופי שבוע. לא עוד סיבובי פאבים, לא עוד סרטים ומופעים. החלטתי להקדיש את סופי השבוע לשיקום מעמדי המקצועי במדור. לקחתי ספרות טכנית מהמדור לקרוא בבית, גם כזו שלא נגעה לתחום עיסוקי הישיר, גם ספרים שלא נועדו ללימוד עצמי. למדתי בעצמי את שפת המכונה המסובכת של מחשב גרפי כבד שהגיע ליחידה, ואפילו הצלחתי לכתוב תכנית קטנה, שתעשה עליו משהו דומה לאחד התרגילים שהיו לי באוניברסיטה. זה עשה קצת רושם על כמה תוכניתנים ביחידה, אבל לא על הדרג הניהולי. בראייה לאחור, אני יכול להבין מדוע. מנהלים מתעניינים בעובדים שמקדישים את מרצם וכישוריהם לקידום העניינים שבשבילם היחידה קיימת, לא ללימוד נושאים אזוטריים, שלא ברור איזו תועלת תצמח מהם אם בכלל. לו הצלחתי לפתח עניין אמיתי בלימוד העצמי הזה, אולי היה בו כדי לפוגג את בדידותי. אבל לא הצלחתי. זה היה משעמם תחת.
בינואר נכנסתי לקבע. בבת אחת צמחה הכנסתי החודשית פי כמה. מכיוון שחייתי מאד בצמצום, חסכונותיי החלו גדלים במהירות. החלטתי שהגיע הזמן לקנות לי כלי רכב דו גלגלי, כזה שיסיע אותי לסרטים ולפאבים בסופי שבוע, שיפטור אותי מן התלות בתחבורה ציבורית ובהסעות של הבסיס. היות שלא הבנתי דבר וחצי דבר באופנועים, פניתי להתייעץ עם מכרים. התייעצתי עם עופר, והוא אפילו בא אתי לרמת אליהו לראות איזו ווספה שהוצעה שם למכירה. התייעצתי עם גיסי, בעלה של של אחותי היפה מבאר שבע, שהייתה לו היסטוריה עם אופנועים כבדים, ושבכלל נחשב בעיניי אחד שבקי בעניינים מעשיים שכאלה. התייעצתי עם אחותו הצעירה, שגם היא רכבה על אופנועים כבדים, אפילו הרכיבה אותי מאחור כמה פעמים כשגרתי בבאר שבע.
אני מניח שזו הסיבה לכך שקיבלתי את שיחת הטלפון ההיא מאמא. תבוא לאשקלון, היא אמרה לי, אבא רוצה לקנות לך אוטו. זנחתי את תכניתי לקנות אופנוע, ולקחתי את הטרנטה יד רביעית שאבא קנה לי.
איי, אבא, אבא. אילו רק היה לך השכל לעשות את זה חמש שנים קודם. אולי עוד היה לנו סיכוי.
שנים ספורות לפני פטירתו הזכיר לי אבא איך סירב לבקשתי לקבל את מכוניתו לנסיעה לתל אביב. אתה בטח מבין עכשיו שזה היה הדבר הנכון לעשות, אמר. והייתה הסצנה ההיא בתחנה המרכזית של ראשון, שבגינה הוא עוד קרא לי אחר כך עקשן.
זיכרון בפועל 