על מותו של אלכסיי נבאלני בכלא הרוסי בגיל 48 למדתי מפוסט בערוץ You-tube שאני מנוי עליו. על חייו ועל מאבקו לדמוקרטיה ברוסיה קראתי בפוסטים בפייסבוק של אינטלקטואל ישראלי מעולי חבר העמים, מאלה שהדמוקרטיה ברוסיה חשובה להם יותר מהדמוקרטיה בישראל. כשהייתי נער, הערצתי אקטיביסטים אידיאליסטים שמקריבים את חייהם על מזבח רעיון שאני בעדו. כיום, אני קצת מלגלג עליהם, קצת מרחיק עצמי מהם, אך עדיין קצת מצטער כשהבלתי נמנע מתרחש.
בשבת אחר הצהריים, במפגש חילופי השפות השבועי עם ידידתי המוסקבאית אולגה, אחרי הדיבור על מזג האוויר, היא הרצינה ואמרה שקרתה טרגדיה. שאלתי במה מדובר. היא שאלה אם שמעתי על האופוזיציונר נבאלני. עניתי שכן, ושקראתי שהוא מת. השתררה שתיקה. שאלתי אותה איך היא מרגישה עם זה. "כמו שאמרתי, זו טרגדיה", היא אמרה. שוב שתיקה. "את חיבבת את נבאלני?", שברתי שוב את השתיקה. עכשיו כבר ראיתי שלא נח לה. "אולי אתה יודע", אמרה, "יש דברים שמסוכן להגיד". "טוב", מיהרתי לסכם את הנושא, "אנחנו לא חייבים לדבר על זה".
עד סוף המפגש המשכתי להרהר בחוסר הנוחות שגרמתי לה. אם זה מסוכן, מדוע העלתה את הנושא? אני יודע שהיא פטריוטית רוסית, למרות שהיא מזדהה כיהודיה ולומדת עברית. למה התכוונה במילה "טרגדיה"? אני זוכר איך בלילה של רצח רבין, חברה שלנו מהמחנה הלאומני באה לדירתנו ואמרה שקרה דבר טראגי. מצד שני, יש גם הדיבור העברייני הזה, על ההוא, חבל עליו, מת צעיר. כאשר הסאבטקסט הוא, מי שרוצה אריכות ימים, עדיף שלא יעצבן אנשים בעלי השפעה.
כשחגי לוי דיבר על ההתאמה שנדרש לערוך לסדרה שלו "בטיפול" לצורך הפקת גרסה רוסית, הוא סיפר שבגרסה הרוסית, הגיבורים לא מספרים על הבעיות שלהם לפסיכולוג אלא לסבתא, כי לא יעלה על הדעת לדבר על רגשות עם אדם זר. אולגה ואני נפגשים מדי שבוע כתשע שנים. אמנם היא פונה אלי עדיין ברוסית בלשון כבוד, אבל זה לא בהכרח סימן לזרות, ניתן לתרץ זאת בכך שאני מבוגר ממנה בשבע עשרה שנים.
קנאה היא רגש עם יחסי ציבור גרועים. האדם העצוב עשוי לעורר חמלה, האדם הכועס עשוי לעורר כבוד, אבל האדם המקנא, הוא בדרך כלל מעורר בוז. הסובבים מנסים לחנך אותו: אל תרגיש ככה, תרגיש ככה. תגיד לעצמך, ככה וככה. הביקורת שלהם מוסווית כרצון לעזור. זכור לי שבבית הספר היסודי, כשילד היה מוחה נגד מה שנראה כזכויות יתר של ילד אחר, הילד האחר היה טוען כנגדו שהוא מקנא. לא פעם, זה השתיק את המוחה.
בעברית, יש שני מובנים לפועל "לקנא": "לקנא ב", "לקנא ל". באנגלית, יש שני שמות עצם שונים שמיתרגמים ל"קנאה": "envy" vs "jealousy". האחד מתייחס לרצון שיהיה לך את מה שיש לאחר, השני מתייחס לרצון לשמור אצלך משהו שיש לך ומישהו מנסה לקחת ממך. האחד מוצג כמניע אפשרי לשיפור עצמי, השני – לא.
במקרא, זהו אחד הרגשות הראשונים שמופיעים, כבר בבראשית ד' בסיפור קין והבל. לא הרבה אחר כך, בבראשית כ"ו, הוא כבר מופיע בשמו, כשמסופר על הפלישתים שמקנאים ביצחק וסותמים את הבארות שחפרו עבדי אביו. לא פלא שזהו רגש שאנשים מתאמצים להסתיר מאחרים, וגם מעצמם. אנשים רוכשים לעצמם כלים שעוזרים להם לא לשים לב לדברים שאין להם, רק להודות על הדברים שיש להם. אנשים אומרים לעצמם: "אני מי שאני", "יש לי כל מה שאני צריך", "יש לי מספיק", "יש מספיק בשביל כולם". משתיקים את הקנאה, דוחקים אותה פנימה.
אבל, האם אפשר להפסיק לחוש קנאה? לא רק לדחוק אותה פנימה ולהסתיר אותה.
יש אנשים שהיטיבו איתי, במישרין או בעקיפין, ועל מותם אני מצטער. יש אנשים שהרעו לי, ואני מאחל להם מוות בייסורים ובגיל צעיר, גם אם כבר יצאו מחיי לפני שנים רבות. יש בחיי אנשים שאני שמח על הקשר איתם, ויש בחיי אנשים שהקשר איתם מעיק עלי. מבין האחרונים, יש כאלה שבכל זאת איני מוציא מחיי, אם משום שלא נעים לי או משום שיש לי תועלת כלשהי מהמשך הקשר איתם. לפעמים, הם פותרים לי את הדילמה ומנתקים את הקשר בעצמם. ואילו יארק, הוא חלה ומת, רק בן 43.
כתבתי עליו כאן לפני כשנה, כשסקרתי את הנסיעה שלנו לזאקופנה והרהרתי ביחסיי עם פולין, ארצו של יארק. יארק יצר איתי קשר דרך אתר ConversationExchange לתרגול שפות בשנת 2019, אחרון בין רבים שהכרתי דרך האתר הזה. הוא הופיע מולי בסקייפ, פניו בהירות ובעלות תווים מחודדים, שיערו וזקנו חומים-אדמדמים, מוז'יק. הוא הציג את עצמו כפרופסור להיסטוריה צבאית מטורון שחוקר את מלחמת יום הכיפורים, וצריך עברית כדי לראיין לוחמים במלחמה ההיא. במשך ארבע שנים, היינו נפגשים פעם בחודש בסקייפ ומתרגלים, אני את הפולנית, והוא את העברית. כמעט תמיד בסדר הזה. הוא שלח לי ספר מצוין ללימוד פולנית, שהוכן עבור דיפלומטים אמריקניים שיצאו לתפקידים בפולין לאחר נפילת הקומוניזם. לאחר שהבנתי שאין לי מספיק פולנית כדי לנהל שיחה, החלטתי שבכל פגישה אקרא בקול דיאלוגים מתוך הספר הזה, וכן גם טקסט שכתבתי בפולנית על עצמי, בעזרת יארק. יארק הקפיד איתי על הגיה נכונה, דבר טוב כשלעצמו, אבל בכל פעם שתיקן לי, הרים את הקול והשתמש בטון שמאד לא נעם לי. כשבכל זאת ניסיתי להחליף איתו כמה משפטים בפולנית בתחילת הפגישה, בדרך כלל התפלקה לי מילה ברוסית. גם על כך היה מעיר לי בחדות שלא הייתה הכרחית, לדעתי. גם עם עצמו היה קפדן. כשתיקנתי לו מילה בעברית, היכה על מצחו ונהם בכעס. אוף, איך שכח את המילה הזו! העברית שלו הייתה טובה בהרבה מהפולנית שלי, ואפשרה לו לספר לי על המחקרים שלו ועל נקודות ציון בקריירה שלו. בשנה האחרונה זכה באיזשהו ציון לשבח על עבודתו המדעית. היה לי מעניין.
יארק היה שמרן, לאומן, ודתי מאד. במהלך היכרותנו, היו לו שתי יציאות אנטישמיות שאני זוכר. בהתחלה, כשהקפדתי שנקדיש זמן שווה לפולנית ולעברית, הוא אמר לי שיש פתגם כזה מצחיק, אמנם קצת אנטישמי – הוא בעצמו אמר – ובכל זאת שווה איזכור: "נאהב כמו אחים ונתחשבן כמו יהודים". אמרתי לו שזה לא קצת, זה מאד אנטישמי, וביקשתי שלא יחזור באזניי על אמירות כאלו. בפעם אחרת, שיבח אותי על שהגיתי נכון את הפועל potrzebowac, כמו שלימד אותי, ולא הגיתי אותו בצורה קלוקלת כמו היהודים, ואז חיקה את ההגייה הקלוקלת. היו לו עוד אמירות ביחס להיסטוריה של היהודים בפולין, ותמיד הוסיף להם הצהרה על כך שהאמירות האלה אינן אנטישמיות כמו שאומרים הפרוגרסיבים הפולנים, ככה זה פשוט היה. ובאמת, אלה היו אמירות שציערו אותי, אך לא היו אנטישמיות במובהק כמו השתיים שתיארתי לעיל. מתישהו אמרתי לו, שמוטב שלא נדבר על ההיסטוריה של היהודים בפולין. הוא קיבל את זה.
אבל, היו בינינו גם רגעי קרבה. בכל פעם שנסענו לחופשה בחו"ל, יארק רצה לראות תמונות. הוא, מצדו, הראה לי תמונות מחופשה משפחתית שלהם אצל הדודים בכפר. בתמונות, יארק נראה עומד לצד הדודים הקשישים והעניים שלו, בבית שנראה עני ועלוב, לבושים בגדים זולים ומהוהים, אילוסטרציה לבעיות איתם מתמודדת אירופה כולה: הזדקנות האוכלוסיה, התרוקנות הכפרים והעיירות, הפריפריה שנשארת מאחור. יארק סיפר לי על סביו והוריו, תושבי הפריפריה, איך סבלו תחת תחת הכיבוש הגרמני. למדתי ממנו על ה Deutsche Volkliste, דירוג שערכו הגרמנים לתושבי הארצות הכבושות על פי קרבתם האתנית לגרמנים. אחד מסביו של יארק היה גרמני דיו כדי להיות מגוייס למאמץ המלחמה הנאצי, ורק במזל הצליח להתחמק מהבחירה האיומה בין גיוס לשירות והוקעה על ידי בני עמו, לבין נשיאה בעונש האיום שהשיתו הגרמנים על אלה שסירבו. אמנם כבר שמעתי בעבר על סבלם של הפולנים תחת הכיבוש הגרמני, אבל תמיד נחשפתי אליו דרך הרצאות מלומדות, בביקורים במוזיאונים ודרך ספרות יפה. אף פעם לא נחשפתי לסבל מנקודת המבט של הפולנים העניים, בכפרים ובעיירות השדה. בכל זאת, כשהיה יארק בא לישראל לצורך עבודתו, הוא לא הציע שניפגש. כשסיפרתי לו שאנחנו נוסעים לזקופאנה, הוא לא הציע לבוא לפגוש אותי בקרקוב. הוא אמר שאם פעם אזדמן לטורון, אני מוזמן לבוא לבקר אצלו. או אולי להתארח אצלו, אני כבר לא זוכר. הראיתי לו תמונות מהביקור שלי בטורון. הוא לא התעניין בשני הקאוצ'סרפרים שאירחו אותי בטורון, למרות שנראה לי שהיה מוצא שפה משותפת עם אחד מהם, מרצ'ין. קינאתי בעבודה המעניינת שהוא עושה ובמשרת הפרופסור שהוא מחזיק בה, בגילו הצעיר. קינאתי במשפחה הגדולה והמתפקדת שלו. הילדים החמודים שבאים להציץ במסך מאחורי גבו, האשה הנאה והמאופקת שהייתה יושבת בגבה למצלמה ועובדת על המחשב שלה. גם היא הייתה פרופסורית, לספרנות. ואז, הוא חלה בסרטן.
אהובה אמרה על הסרטן שלו, שעם הסרטן הזה לא חיים הרבה. אבל, יארק התמודד איתו בגבורה במשך יותר משנה, עבר טיפולים וניתוחים, אפילו הצליח לצאת לעוד חופשה עם המשפחה שלו. ראיתי את שיערו נושר וגדל מחדש, שמעתי ממנו על טיפולים חדשים שמנסים עליו, על בדיקות שהעלו ממצאים מעודדים. בסיום כל פגישה, כשבאנו לקבוע את הפגישה הבאה, היה יארק אומר שזה יוצא כמה ימים אחרי טיפול שהוא עומד לעבור, אבל הוא מאמין שהוא כבר יהיה בסדר עד הפגישה. על אחד האישפוזים שלו סיפר, שהוא חלק חדר עם מטופל מהצד הליברלי של המפה, ודווקא היה בסדר, הם יכלו לדבר, למרות דעותיהם המנוגדות. ראיתי בסקייפ שלי, שפגישתנו האחרונה הייתה ב 11 בספטמבר. לפגישה הבאה, שקבענו ל 16 באוקטובר, יארק כבר לא הופיע. שלחתי מסרון לטלפון שלו, ומישהו ענה לי בפולנית שהוא עדיין בבית חולים, והטלפון לא אצלו. שיערתי שזו אשתו שכתבה, אף שאני מניח שהיא דוברת אנגלית ברמה טובה, בכל זאת פרופסורית. על טבח ה 7 באוקטובר לא הגענו לדבר. גם לא על נצחון מפלגת המרכז של דונלד טוסק ניצחה בבחירות לפרלמנט הפולני ב 15 באוקטובר, שמן הסתם ציער אותו, אם שמע עליו. רק השבוע עלה על דעתי, שאוכל לברר בגוגל אם הוא עדיין חי. יארוסלאב צנטק מת ב 29 באוקטובר, היום בו קיבלתי את מפתחות הדירה החדשה שרכשתי.
שעמום מסווג בתיאוריה של ייעוץ הדדי כרגש שיש לפרוק אותו, בדומה לצער, כעס, פחד. אני זוכר, שכשנחשפתי לראשונה לספרות של ייעוץ הדדי, קראתי ששעמום נפרד בדיבור נלהב לא-רפטטיבי. אבל איני זוכר שום כיתה או סדנה, שבה פתח המנהיג ואמר, מי רוצה לעבוד אתי על שעמום. אולי משום שקשה לייצר אקטיוויזם חברתי על בסיס שעמום. אף פועל לא זרק את הפטיש וארגן שביתה כי שיעמם לו. השעמום – משעמם.
אני זוכר איך כשפיצקי היה בן תשע או עשר, והתלונן שמשעמם לו, הייתי מעמיד פנים מודאגות ואומר לו ששיעמום זו בעיה קשה, ילדים עושים כל מיני שטויות מסוכנות כי משעמם להם. המסר שרציתי להעביר לו היה, שזו לא אחריותי כאביו לדאוג שיהיה לו מעניין. אבל, בדיעבד, אני מבין שאני בעצמי עשיתי שטויות שהזיקו לי כי שיעמם לי.
שעמום אינו בדידות, ובדידות אינה שעמום, למרות שיש חיתוך בין שני הרגשות. יועץ קרוב שאל אותי אם יש הבדל מבחינתי בין להשתעמם לבד לבין להשתעמם יחד עם מישהו. כילד, שיעמם לי כשהייתי לבד. כיום, בזכות ההתקדמות הטכנולוגית, אני מסוגל לייצר לי עניין באמצעות תכנים מקוונים, לפחות לזמן מה. כשאני עם אדם שאני חש קרבה אליו, לא משעמם לי. אבל זה רחוב דו-סטרי: אם האדם הזה מתקשה בתקשורת בינאישית, אם קשה לו לנסח ולתקשר את מה שקורה בחייו, ישעמם לי איתו, והקרבה שאני חש אליו תתפוגג.
שלא לדבר על מה שקורה לי כשאני עם אדם שבכלל לא רואה אותי, וטוחן באוזניי קלישאות שכבר שמעתי עשרות פעמים. אפילו אם הדברים נכונים וחשובים, השעמום נוחת עלי במהירות ובמלוא הכובד. אם איני מקבל הזדמנות לדבר בעצמי, אם איני חופשי לקום ולהתנועע, לפעמים אני נרדם. לא נעים.
בסשן עם היועץ שבחרתי בו כדי לפרוק מעלי את הרגשות שמעלים לי האקטיביסטים שאני מנסה להתחבר אליהם, הוא בודק איתי מהו בדיוק הטיפוס שמחרפן אותי. האידיאליסט? מה פתאום, אני עצמי אידיאליסט. חולם החלומות? מה פתאום, הרצל וייצמן ובן גוריון היו בעלי חלומות, אני מוקיר אותם ואת פועלם. היעדר הריאליזם? נו, באמת, אפשר לחשוב שאני כזה ריאליסט. כל פעם מחדש אני פותח את הלב לאנשים שאני פוגש, מקווה שאולי הם יראו אותי, למרות שלמה להם בעצם.
ואז מגיע התור שלו לדבר, והוא זורק את המלה "פרגמטי". אני עף מזה: זו בדיוק המילה שחיפשתי. היעדר הפרגמטיזם הוא שמחרפן אותי אצל האקטיביסטים. גם אצל הטבעונים ופעילי האקלים, אבל גם אצל נערי הגבעות ומתנגדי החיסונים. כל הכבוד לכם שיש לכם חזון ויש לכם תקווה, אבל מה עם קצת בוחן מציאות? ומה תעשו מחר בבוקר כדי להגשים את החזון שלכם? עוד פוסט לרשת החברתית? עוד עצומה? עוד הפגנה במוצאי שבת? מדוע אינכם מכירים בכך שזה לא עובד, ומבצעים את ההתאמות הנדרשות? ולא, הגברת עוצמת הצעקות והחרפת הביטויים שמשתמשים בהם אינם נחשבים בעיניי להתאמות נדרשות. הרצל וייצמן ובן גוריון היו בעלי חלומות, אבל היו פרגמטיים. כך גם שני הוריי. וגם אני.
אני כותב שגם אני כזה, כדי לומר שאיני דורש מאחרים מה שאיני מקיים בעצמי. איני מקבל את הרמיזה המתנשאת, שקשה לי עם אנשים שונים ממני. זה לא נכון. הקושי שלי הוא עם אנשים שתובעים את תשומת הלב שלי, וכשהם מקבלים אותה, הם חוזרים באזניי על דברים שכבר אמרו לי קודם, ואני כבר יודע שאין בהם תועלת.
בפרק 5 של ההסכת "הקיפוד והשועל", שעלה לרשת בשניים במאי, שמואל רוזנר דן בסיבות שבגללן אנשים מתווכחים, ובסיווגים שונים של וויכוחים שזיהו הוגים וחוקרים לאורך ההיסטוריה. התובנות שהציג רוזנר מצאו חן בעיניי כל כך, שהחלטתי לתעד אותן.
רוזנר מנה שלושה סוגי וויכוחים על פי שלוש סיבות שבגללן בני אדם מתווכחים. האחד, וויכוח שאדם נוטל בו חלק כדי לחדד לעצמו את ההשקפה שלו בנושא מסוים. השני, וויכוח שאדם נוטל בו חלק כדי לשכנע אדם אחר להחזיק בהשקפה שלו ולהתנהג בדרך שרצויה לו. השלישי, וויכוח שאדם נוטל בו חלק מול קהל, במטרה להשפיע על ההשקפה ועל ההתנהגות של הקהל: חבר שופטים, ציבור בוחרים, או קהל לקוחות.
בנוסף, רוזנר מפריד בין שני סוגי וויכוחים על פי התוצאה האפשרית. האחד, וויכוח שלא ניתן להכריע בו, כגון הויכוח בשאלה אם יש אלוהים. השני, וויכוח שעובדות חדשות עשויות להכריע בו, כגון הויכוח בשאלה כמה גלקסיות יש ביקום, שהתקיים בשנת 1920, והוכרע בעקבות תצפיותיו של האבל. כמובן, כדי שזה יקרה, צריכה להתקיים הסכמה בשאלה מהי עובדה. בעניין זה הזכיר רוזנר את פרנסיס בייקון, שהציע להכריע בשאלת מספר השיניים בפיו של סוס על ידי בחינת פה של סוס, הצעה שהתנגדו לה הסבורים שאין עובדות זולת אלה שרשומות בכתבי הקודש.
לבסוף, רוזנר מצטט את קיקרו, ואת ברק אובמה, האומרים שטיעונים בוויכוח אינם גורמים לאנשים לשנות את השקפתם ואת התנהגותם, רק פניה לרגש עשויה לעשות זאת. זה מתיישב יפה עם מה שאני טוען באוזניי חבריי הליברלים: שבסופו של יום מה שיכריע את הויכוח בינינו לבין הלאומנים-השמרנים הוא לא למי יש טיעונים יותר טובים, אלא מי מוליד ומגדל יותר ילדים, שאחר כך יהיו אזרחים וחיילים.
זה היה מזמן, אני לא זוכר אם בזמן השירות הצבאי או בשנים הראשונות לנישואיי. זה היה בוקר של יום חורף שמשי, כנראה יום ששי. פסעתי באחד הרחובות שעולים מחניון כרמלית אל כיכר מגן דוד בתל אביב, אולי אפילו דרך שוק הכרמל. רק אנשים מעטים היו ברחוב. ניגש אלי שוטר מבוגר וכבד גוף, חסם את דרכי וביקש לראות תעודות. הראיתי לו תעודות. שאל אותי כמה שאלות. עניתי לו. לא זוכר מה שאל ומה עניתי, בכל זאת עברו שלושים שנה. אני זוכר שפחדתי. ואז, הוא התחיל להגיד שהמשכורת נמוכה ויש הרבה צרכים דוחקים, ואולי אני יכול לעזור לו בכמה שקלים. הוצאתי את הארנק ונתתי לו שטר. הוא לקח את השטר ביד אחת, הניח יד שניה על כתפי, חייך חיוך גדול, והודיע לי שזכיתי להשתתף במתיחה, והנה שם במרפסת יש מצלמה. הבטתי אל הבית הדו קומתי שאליו החווה השוטר, ובאמת, במרפסת הקומה השניה עמדה חבורה עולצת מאחורי מצלמה. רק אז זיהיתי את יהודה ברקן מתחת לתחפושת. הפחד שחשתי התחלף בזעם, חטפתי מידו את השטר, וגם אמרתי לו משהו, לא זוכר מה, והלכתי משם. אני זוכר שהוא קרא אחריי סוג של "היי, מה אתה עושה עניין, צוחקים איתך", שרק הגביר את תחושת ההשפלה שחשתי. תחושה שליוותה אותי מאז ימי בית הספר היסודי.
לא סיפרתי על זה לבת זוגי דאז, לא סיפרתי על זה לאף אחד. חמרי הצילום לא הפכו לסצנה בסרט או סדרה. זה לא מפתיע, בסרטי המתיחות ובסדרות המתיחות אף פעם לא מראים נמתחים כועסים, רק נמתחים שהמתח נפרק מהם בצחוק. אבל, הסצנה הזו המשיכה להתגלגל אצלי בראש, ובראש חיברתי לה סיום אחר, שבו אני מאחל לברקן לחלות במחלה חסרת מרפא, לסבול כאבים שאי אפשר לשכך בתרופות, להיות די צלול כדי לראות את גופו נאכל ואת יופיו מתכער, ואז למות מוות אטי ומייסר. ורק אחרי האיחול הזה, שיישאר אצלו בראש כמו שהמתיחה נשארה אצלי בראש, ללכת משם.
והנה, בשבת בערב, עלתה לי ברשת החברתית הודעה על מותו של ברקן מקורונה, בגיל 75. אחר כך עלו ברשת פוסטים עם קטעים מן הסרטים העממיים בהם הופיע בשנים ההן, בקטע נוסטלגי. היה דיבור על דמות הצבר שייצג ברקן בסרטים ובחיים, יפה התואר הנהנתן והממולח. זה לא שאני חושב, שכח עליון התערב וסידר לאיש את הסוף שאני מאחל לו מזה שנים, לא. אני איחלתי לו סוף מר מזה, שכרוכה בו יותר השפלה, ואם אפשר, גם חרטה. בת זוגי הנוכחית, שמכירה את הסיפור שלי עם האיש, היא עובדת מערכת הבריאות. היא אמרה, שמוות מקורונה הוא אכן מוות מייסר, ושגיל 75 נחשב כיום גיל צעיר למות בו. מצאתי בזה מעט נחמה.
השבוע, בהסכת של "הארץ", הם הקצו זמן לחברתם עמליה רוזנבלום. היא הוציאה רומאן חדש, שמבוסס על חייה ועל תובנותיה כמטפלת זוגית, אותן היא מתעדת בבלוג שלה. קולה נעים, שפתה גבוהה ושנונה, מזגה נח ולא לוחמני. הנעימות שאני חש כשאני מאזין לה מעמעמת רוב הזמן את הקנאה שאני חש ביחס לפריבילגיות שרוזנבלום נולדה איתן, וביחס להשגים שהגיעה אליהם בארבעים וחמש שנותיה. גם הנושא, זוגיות ויחסים, מעניין אותי. תמיד עניין אותי, כמו כל נושא שיש בו התפתחות על ציר הזמן, שתמיד יש משהו חדש לומר עליו, שעוד לא הכל נאמר.
ורוזנבלום אכן אמרה דבר חדש, דבר שאני רוצה לזכור. זוגיות נשענת על שלוש רגליים, שיש ביניהן חפיפה חלקית, אבל לא מלאה. היא אומרת. האחת היא המשיכה. לאו דווקא הסקס, אבל המשיכה. הערוץ האירוטי שחייב להיות פתוח בין בני הזוג, בלי קשר למה שהם בוחרים לעשות בערוץ הזה. רגל שניה היא הצורך בביטחון, הצורך בידיעה שתהיה איתי גם כשאני למטה, כשאני פוחד, שתהיה מקום בטוח בשבילי, שלא תדרוך עלי כשאני שם, שלא תיטוש אותי כשאני שם. רגל שלישית היא הצורך בהזדהות, הצורך בידיעה שתהיה איתי כשאני למעלה, שתיתן לי לעוף על עצמי, היכולת שלך לשמוח על זה שיש לי משהו עצמאי ממך. לשמוח מזה, להתלהב מזה, להסתקרן מזה. לא רק להרשות את זה, לשאת את זה בעקימת שפתיים.
וזה מעניין. נכון או לא נכון, זה מעניין. לא די מעניין כדי שאקנה את הספר, אבל די מעניין כדי שארצה לזכור את זה, ולהמשיך לחשוב על זה. הזוגיות שלי, זה הפרוייקט היחיד בחיי שטרם נואשתי ממנו. בעולם העבודה, אני מרגיש שהגעתי לתקרה. בעולם המשפחה – גם. לא אהיה בלוגר פופולארי, ששמו עובר מפה לאוזן. אבל בזוגיות שלי, עדיין יש לי אופק פתוח לפעולה, להתקדמות על ציר הזמן.
השיח על טבעונות מתקיים בתקשורת הממוסדת וברשתות החברתיות, וכן נכתבו יצירות ספרותיות בעניין זה. במה שקראתי ושמעתי, מצאתי מספר טיעונים בעד טבעונות. אמנה אותם להלן, ממוינים בסדר יורד של רלבנטיות.
איזון סביבתי
תעשית המזון מהחי צורכת משאבים הרבה יותר מאשר תעשיית המזון מן הצומח, ופוגעת יותר באיזון הסביבתי הגלובלי. על כך יבוא הקפיטליסט ויאמר, המחקרים שמעידים על כך אינם נכונים, אצלי יש מחקרים שאומרים את ההפך. אינני יודע לקרוא מחקרים מדעיים ולשפוט אותם, אך אני נוטה להאמין לטבעונים בעניין הזה, בעיקר לאלה מביניהם שאינם מפיקים רווח כספי אישי מתעשיית המזון מן הצומח.
התאכזרות לבעלי חיים
תעשית המזון מן החי היא תעשיה אכזרית, וההתאכזרות לבעלי חיים מכשירה את הלבבות להתאכזרות לבני אדם. על כך יבוא המתחכם ויאמר, דווקא הכרתי פעם טבעוני אחד שהיה אכזר ורשע. לכך אשיב, שיש עוד גורמים שעלולים להשחית את אופיו של אדם, כשם שיש גורמים אחרים שעשויים להפוך אותו לחסין יותר להשחתה.
בריאות
מזון מן החי פחות בריא לגוף האדם מאשר מזון מהצומח. עם הטיעון הזה כבר יש לי בעיה. ממה שאני שמעתי, יצורים אנושיים צורכים מזון מן החי מזה אלפי שנים, אמנם לא בכמויות הבלתי הגיוניות שהם צורכים כיום. לא שמעתי, שאלו שצרכו פחות מזון מן החי נהנו מבריאות טובה יותר. קראתי שמי שבוחר בטבעונות, ואפילו בצמחונות, חייב להשלים חוסרים תזונתיים בנטילת ויטמינים ומינרלים שמופקים באופן מלאכותי. לפיכך, אני נעשה קצת חשדן כשאומרים לי, שבקטניות ובאגוזים יש את כל מה שגוף האדם עשוי להזדקק לו. אני מאמין לרופאת המשפחה שלי יותר מאשר לפעילי זכויות בעלי חיים, אפילו לאלה מביניהם שיש להם תואר אקדמי רלבנטי. כמובן, אני מסכים שמה שפחות מתועש יותר טוב. אבל אם אבחר בטבעונות, עדיין אחיה על מזון מתועש: מרוסס, מהונדס, ארוז. אני לא רואה את עצמי פורש מחיי ובוחר בחיי לקטנות, או בגידול המזון שלי בעצמי.
איפוק, שליטה עצמית, הכרת תודה
כשמתרגלים לבדוק את רכיבי המזון טרם אכילתו, כמו שעושים יהודים שומרי כשרות ומוסלמים שומרי חלאל, זה מביא את האדם לרמה גבוהה יותר של איפוק, שליטה עצמית, הכרת תודה על הטוב ועל היש. נו, עם הטיעון הזה יש לי כבר בעיה של ממש. שהרי הטבעונים, כמו שומרי הכשרות והחלאל, לא באמת בודקים בעצמם מה הכניסו למנה שלהם, הם סומכים על מישהו שעשה את זה במקומם. ומרגע שהמנה הגיעה, אין להם שום צורך להתאפק ולשלוט בעצמם. נשמע לי יותר כמו הצדקה שבדיעבד, לא כמו טיעון שעומד בפני עצמו. אני יכול להבין את מי ששומר כשרות או חלאל כי כך ציווה האל, ומנסה להצדיק זאת בנימוקים מתחום העזרה העצמית כלפי מי שאינו מאמין – אבל אני לא משתכנע.
אך למרות הטיעונים הללו, שעם שניים מהם אני מסכים לגמרי ועם עוד אחד במדה מרובה, איני בוחר בטבעונות. גם לא בצמחונות, אף שאני ממעט באכילת בעלי חיים, אני אוכל בעלי חיים בעיקר בנסיבות חברתיות. הסיבה העיקרית לכך, אם לא היחידה, היא שחייתי כל חיי עם צליאק, אסור היה לי לצרוך גלוטן. הצליאק השפיע על חיי בדרכים רבות, שלכולן קשר הדוק עם בחירה בצמחונות או בטבעונות. הנה, אמנה גם אותם, והפעם דווקא אשמור את העיקרית לסוף.
תפריט מאוזן
חמישה ימים בשבוע, במשך כל חיי הבוגרים, אכלתי את הארוחה העיקרית שלי בקפטריה של מקום העבודה. במקומות כאלה, התחליף הצמחוני למנה הבשרית הוא בדרך כלל מאפה כלשהו. לפעמים, גם כמה מן התוספות למנה הבשרית מכילות גלוטן. היות שאני מנסה להימנע מאכילת בעלי חיים, לפעמים הדרך היחידה היא לאכול פריכיות אורז עם ממרח כלשהו שנמכר שם. מהו הממרח שמכיל הכי פחות מלח, הכי פחות צבעי מאכל? גבינה לבנה. לא ידידותי לטבעונים.
המוצרים התעשייתיים המיועדים לנמנעים מגלוטן, כמו גם המתכונים שראיתי ברשת ומיועדים לנו, רובם ככולם מכילים חלב או ביצים או ג'לטין. במוצרים יש גם הרבה חומרים סינתטיים, שברור שאין בהם הרבה תועלת תזונתית. אינני אומר זאת לגנאי: המוצרים הללו מיועדים להביא מעט שמחה ללב הילדים הצליאקיסטים, ולאפשר להוריהם לקיים אורח חיים מערבי רגיל. חבל שלא היו בסביבה כשאני הייתי ילד. אבל כמבוגר, שמעוניין לחיות על תפריט מאוזן, ואינו מעוניין להתמקצע בתחום התזונה, המוצרים האלו נותנים פתרון חלקי בלבד. ואם אני קורא שוב ושוב, שהמקור הטוב ביותר לויטמין חיוני או מינרל חיוני זה דגים, אני בהחלט אצרוך דגים.
ניצול הזמן הפנוי
אמרו לי האקטיביסטים, למה לך לאכול בקפטריות, למה לך לצרוך מוצרים נטולי גלוטן, רק צרות יש מזה. בשל לך אחת לכמה ימים מנה נפלאה של קטניות ודגנים, צנן אותה, חלק אותה לקופסאות פלסטיק, שא איתך קופסה כזו כל יום באוטובוס למשרד, ובשעת הצהריים חמם אותה במיקרו, אכול, ודאג מיד להדיח אותה ולייבש, כדי שתוכל לשאת את הקופסה הריקה כל הדרך חזרה. במלים אחרות, מציעים לי לקחת על עצמי משרה נוספת. ואני, אין לי כשרון מיוחד לבישול, נסיונות שעשיתי לבשל לא עלו כל כך יפה. לפעמים אני רואה במדורי הקולינריה תמונה של מנה שמלהיבה אותי. אני מקליק על הכתבה, מגלגל למתכון, וטראח, קמח ופירורי לחם. נכון, יש גם מתכונים ללא גלוטן, אבל איכשהו, הם תמיד מובילים למשהו, שאפילו בתמונה נראה רק כמו התחליף לדבר האמיתי.
אני לא מעוניין להקדיש את הזמן הפנוי שלי לכל הפעילויות האלו, גם לא לרכישת הידע בתזונה שדרוש כדי להבטיח שהפעילויות מייצרות תפריט מאוזן. אני רוצה לעשות דברים אחרים עם הזמן הפנוי שלי. כפי שכבר כתבתי, אני לא רואה את עצמי פורש מחיי, גם לא כדי להתמקצע בתחום הכנת מזון טבעוני. אמי התמקצעה למעני בתחום הכנת המזון ללא גלוטן. אני מוקיר לה תודה על זה, אבל לא רוצה את זה בשביל עצמי.
הבידוד
רק כמבוגר הבנתי, עד כמה הצליאק גזר עלי בידוד. כל חיי הייתי צריך להתעסק במה שאני אוכל, כל חיי הייתי צריך להכיל את ההתעסקות של אחרים במה שאני אוכל. תמיד הייתי המוזר ההוא, שצריך לשים לו צלחת בצד, צלחת שתמיד נראתה פחות טוב מיתר הצלחות. הייתי צריך להחליט מתי ליידע אנשים לגבי מה שמותר לי ומה שאסור לי, כי הצליאק שלי הוא ברמת חומרה כזו, שלצריכת כמויות קטנות של גלוטן אין השפעה מיידית עלי. לכן, עד היום לפעמים אני מעדיף שלא ליידע, להימנע ממה שברור שמכיל כמויות גדולות של גלוטן, להסכין עם שאריות גלוטן שיש בתבשילים וברטבים, ובלבד שלא יכינו לי צלחת בצד, ולא יציקו לי בשאלות על מה שיקרה לי אם אוכל ואשתה עם כולם את מה שכולם אוכלים ושותים. במשך יותר ממחצית חיי, הבידוד היה קשה עוד יותר. אנשים לא ידעו מה זה גלוטן, ובאילו רכיבי מזון הוא מצוי. לא היו בנמצא תחליפים נטולי גלוטן למוצרי מזון אלמנטריים, כי לא היה להם הביקוש שיש להם היום. המצב השתפר מאז שנות התשעים, אבל לא לגמרי. תזונה נטולת גלוטן היא עדיין עניין שמושך תשומת לב. אבל, אני פחות לבד עם זה. אני מגיע לאירועים שמוגש בהם כיבוד, ומישהו כבר דאג שיהיו כמה קערות עם כיבוד נטול גלוטן. אני אומר שאני נמנע לגלוטן, ואיזו הקלה, יש עוד מישהו שנמנע מגלוטן חוץ ממני. אנחנו אמנם מעטים, אבל אני כבר לא לבד. ואני גם לא ילד, גם זה עוזר.
בחירה בצמחונות או בטבעונות משמעותה העמקת הבידוד הזה, נטילת עוד עול. לכל מקום שיזמינו אותי, ולא מזמינים אותי למקומות רבים כל כך, אצטרך לעשות עניין לא רק מהגלוטן, אלא גם מהמזון שמקורו מן החי. על זה גם אצטרך להתווכח, שהרי פה יש גם עניין אידיאולוגי ועניין של בחירה. שלא כמו הצליאק, שהוא עניין טכני, ואיש אינו חושב שבחרתי בו. אולי חוץ מכמה רוחניקים, שסבורים שאדם בוחר לעצמו את הבעיות שיש לו בחייו.
אולי פעם יהיו קפטריות ומסעדות טבעוניות בכל מקום, יהיה בהן מבחר עשיר של מנות נטולות גלוטן, יהיה קל להרכיב מהן תפריט שמכיל את כל המרכיבים הדרושים לגוף, וכל זה יהיה במחיר סביר. לא נגיד עממי, אבל סביר. כשיבוא היום הזה, אבחר בטבעונות בשמחה ובגאווה. עד אז, יסלחו לי פעילי זכויות בעלי החיים, ויסלח לי יצחק בשביס זינגר האהוב: שיסבלו בעלי החיים, ולא אסבול אני.
בעטיו של חוק הפונדקאות שעבר לאחרונה בכנסת, צף ועלה ברשתות החברתיות ויכוח על המוסריות של תהליך הפונדקאות הבלתי אלטרואיסטית, דהיינו, התהליך שבו מישהו משלם למישהי כדי שתישא ברחמה עובר שהוא סיפק לה, מן הסתם עובר שנושא את המטען הגנטי שלו, ותעביר לרשותו את התינוק שייוולד בסיום ההריון. כמו שצף ועלה ברשתות החברתיות, כך צף ועלה בתודעה שלי. בינתיים כבר עברו הרשתות החברתיות לעסוק בעניינים אחרים, כגון חוק יסוד הדרת המיעוטים. אבל אצלי בראש, הויכוח על פונדקאות בתשלום עודו מתנהל. למותר לציין, שאין כוונתי לויכוח על חוק הפונדקאות, שהוא חוק שמפלה לרעה זוגות חד מינייים, ומשום כך התנגדותי אליו ברורה ושלמה. כוונתי לויכוח על תהליך הפונדקאות עצמו, ויכוח שאין לי עמדה ברורה ושלמה בו.
חשוב לי לציין, שאיני מסכים לטיעון, לפיו יש "זכות להורות", שזוהי "זכות טבעית" או "זכות בסיסית", זכות שצריכה להיות מוקנית לכל אחד, ומשום כך המדינה צריכה להתערב למענה. לא, אני סבור שהורות היא זכות יתר, פריבילגיה בלע"ז. מי שיש לו, שישמח, ומי שאין לו, שישמח בדברים אחרים שיש לו, ושימצא לו משמעות אחרת לחייו. כמו כן איני מסכים לטיעון, לפיו לכל אחד מותר לעשות עם הכסף שלו ועם הגוף שלו מה שהוא רוצה, ואין לחברה זכות להתערב בכך. אני סבור, שיש לחברה זכות לאסור על תהליכים שיש להם השפעה הרסנית וודאית עליה, ולמשטר תהליכים שהשפעתם עליה טרם בוררה לעומקה, או שקצרה ידה מלאכוף איסור עליהם, שמא יבוא העולם התחתון וישתלט עליהם. למען הסר ספק, בכך עדיין לא אמרתי שתהליך הפונדקאות הוא הרסני, או חשוד כהרסני. רק אמרתי, שלדעתי יש לחברה זכות להתערב.
אין לויכוח הזה השלכה ישירה על חיי: אין לי תכנית להביא לעולם ילד בדרך זו, וגם אינני אשה, ולפיכך לא מרחפת עלי הסכנה שהחברה הדכאנית תראה בי רחם להשכיר ותתיחס אלי בהתאם. עם זאת, איני מאזין לויכוח הזה בלי רגשות: יש לי רגשות אשמה על שלא עמדתי במבחן שהחברה הדכאנית בוחנת בו כל גבר: לא הצלחתי להקים ולקיים משפחה מסורתית ממוצעת, עם שניים נקודה משהו ילדים נורמטיביים. אולי גם משום כך אני נרתע מנקיטת עמדה נחרצת בעניין. אני חושש מהרגע שבו יאמרו לי, אתה, באיזו זכות אתה מדבר בכלל, מה אתה בכלל מבין במשפחה.
אחרי שמניתי את הסוגיות בהן יש לי דעה ברורה, ואחרי שגיליתי גילוי נאות לגבי הקשר שלי לסוגית הפונדקאות בתשלום, אודה שאין לי דעה נחרצת בעד או נגד. לא כך חברותיי הוירטואליות, שפרה ופועה. הן, יש להן דעות נחרצות ומנומקות.
שפרה מתנגדת לפונדקאות בתשלום. שפרה מקדישה את חייה להגנה על נשים מוחלשות. לכן, היא פוגשת נשים עניות, שהסכימו לשמש פונדקאיות, כדי לקבל בוחטה של כסף שהן ממש צריכות. היא רואה ושומעת את הסבל שהן סובלות בתהליך, וליבה נחמץ. בהיותה אשה משכילה, היא יודעת לזהות טוב מהן את מנגנוני הדיכוי המופעלים עליהן, את הסוציולוגיה והפסיכולוגיה של העניין. שפרה מתקוממת כנגד מתן האפשרות לעשירים לרכוש בכספם גישה לגופם של העניים, ורשות לחדור לפרטיותם. למשל, לעקוב אחר מה פונדקאיות אוכלות בזמן ההריון. שפרה מנסה לגייס אותי למאבקה על ידי כך שהיא מתרגמת לי את טיעוניה לשפה שגברים אמורים להבין, לדעתה. היא שואלת אותי, האם היית מוכן למכור כליה מגופך? המחשבה על כך מצמררת אותי. אבל, אולי זה רק משום שאינני עני. אילו הייתי עני, אולי הייתי מעדיף למכור כליה אחת כדי לא להלך רעב, כדי לא לראות את ילדיי הולכים רעבים.
שפרה שואלת אותי: אם אתה בעד פונדקאות בתשלום, מדוע אתה נגד עבדות? מה הבעיה שלך עם זנות? שפרה רואה זנות כסוג של עבדות, ועלי להודות שלא מצאתי דרך למתוח קו מבדיל בין שתי התופעות. פעם חשבתי, שהעבד הוא עבד בכל רגע של חייו, ואילו הזונה היא זונה רק כשהיא "בעבודה". אבל מאז נחשפתי לעדויות, לפיהן הזונה חיה כל רגע של חייה עם עובדת היותה זונה, והשתכנעתי.
מעניין, ששפרה שואלת אותי על מכירת כליה, ולא שואלת אותי אם הייתי מסכים לחיות כזונה ממין זכר כדי להיחלץ מהעוני. אמנם לא נראה לי שהיו קופצים רבים על שירותי הזנות שלי, אבל גם כליה של אדם בגילי היא לא להיט. בכל מקרה, השאלה היא עקרונית ולא שאלה של ביקוש ומחיר. לא יודע, באמת. אולי הייתי מסכים לחיי זנות, ואולי דווקא הייתי מעדיף למות מרעב ולא לשאת פגיעה כזו בכבודי. כבוד זה עניין מכריע אצל גברים, שפרה אמורה לדעת.
פועה, שבעצמה הייתה פעם פונדקאית, נעלבת מזה ששפרה וחברותיה קוראות לה זונה. היא הלכה להיות פונדקאית כי היא רצתה לחוש תחושות מסוימות: היא רצתה לחוות שוב הריון ולידה בלי להיכנס לעול של גידול עוד ילד, היא רצתה לחוות תחושת נתינה כלפי מי שאינה יכולה להרות וללדת. היא יכלה להסתדר גם בלי התשלום, אבל בכל זאת לקחה אותו, כי למרות שאינה ענייה, גם עשירה מופלגת איננה, יש לה מה לעשות עם עוד בוחטה של מזומנים. הכסף גם עוזר לה לא להרגיש פראיירית, עוד כתם חברתי שמעטים מוכנים לשאת אותו. פועה לא אומרת את זה, אבל אני משער שהיא לקחה את הכסף גם כדי להיות חלק מתהליך חברתי מוסדר ומקובל. אנו חיים בחברה, שמקבלת פונדקאות אלטרואיסטית רק לטובת קרוב משפחה. פונדקאות אלטרואיסטית למען אדם זר, זה כבר עניין חשוד ותמוה. פונדקאית שלא תיקח כסף, אולי לא תסכים למסור את התינוק. פועה אומרת, שהיא לא יחידה במינה, יש עוד עשרות נשים כמוה, אז שלא יגידו לה שהיא לא מקרה מייצג. אולי באמת יש מקום לטבוע מונח חדש, שיתאר פונדקאיות פריבילגיות כמו פועה, ויבדיל אותן מן הנשים העניות והמוחלשות, שמן הראוי להגן עליהן.
אני מחבב ומעריך גם את שפרה וגם את פועה, מוצא טעם בדברי שתיהן. יכול להיות שזו שאלה שאין עליה תשובה ברורה, ולכן נדרש סוג של פשרה. אולי החברה צריכה למסד תהליך שיאפשר פונדקאות בתשלום, אבל למשטר אותו באופן שיצמצם במידת האפשר את ניצול הנשים העניות, גם אם לא ימנע אותו לגמרי. אולי החברה צריכה לעודד ולהעריך משפחות שמאמצות ילדים, או מולידות אותם בהורות משותפת, במקום להתעקש על פונדקאות. אולי כך נישאר בסוף רק עם פונדקאיות פריבילגיות, ניפטר מרגשי אשמה, ונתפנה לויכוחים אחרים.
זיכרון בפועל 