צייד בודד הוא הלב – קארסון מק'קאלרס

21.01.2024

הסופר יונתן דה שליט התארח בהסכת "הקיפוד והשועל" של שמואל רוזנר, בו בוחר כל אורח שלושה ספרים ומדבר דרכם על עצמו. אחד הספרים שבחר דה שליט הוא "השתקפויות בעין הזהב" של קארסון מקאלרס, אבל אמר עליו שזה אינו ספר הטוב והחשוב של הסופרת, התואר הזה שמור לספרה הראשון "צייד בודד הוא הלב", אותו כתבה ופרסמה, פשוט לא יאומן, לפני שמלאו לה 20. השם נשמע לי מוכר, ואכן, מצאתי את הספר בספריית היד השניה במקום העבודה שלי, ממנה שאלתי לפני חודש את "חיים יקרים" של אליס מונרו. כמו ספרה של מונרו, גם הספר הזה כתוב ביד אמן, וכמוהו, הוא מבאס תחת. הוא לא מתרחש באונטאריו המושלגת, הוא מתרחש באחת ממדינות דרום ארה"ב, בשום מקום לא כתוב איזו, אך היות שהסופרת גדלה בעיר קולומבוס במדינת ג'ורג'יה, והיות שבחלקו האחרון נזכרות רוחות דרומיות מערביות ממפרץ מקסיקו, ניתן לשער שהעיר המתוארת בספר היא עיר הולדתה של הסופרת. בחלק האחרון של הספר גם כתוב, שהעלילה מתרחשת בשנת 1939. עד לאותה נקודה, רק דיבורי הגיבורים על היטלר מרמזים על כך שהזמן הוא סוף שנות השלושים. אני אוהב לדעת את הזמן והמקום של עלילות הספרים שאני קורא.

רשמתי לי את שמות הדמויות שמבעד לתודעתן מסופרת העלילה: ג'ון סינגר החרש-אילם, חברו ושותפו לדירה ספירוס אנטונאפולוס, אף הוא חרש-אילם, ברתולומיו "ביף" ברנון בעל בית הקפה, ג'ק בלאונט השתיין המרקסיסט, יושב קבע בבית הקפה, מיק קלי המתבגרת, שמשפחתה משכירה חדר לג'ון סינגר, וד"ר בנדיקט מיידי קופלנד, רופא אפרו-אמריקני, גם הוא מרקסיסט, שבתו פורשיה עובדת אצל משפחת קלי כסוכנת בית. יש לד"ר קופלנד עוד שני בנים, והם מסתבכים בצרות. כולם עניים מרודים, מי יותר ומי פחות. כולם בודדים ועורגים לקשר, כפי שכתוב על הדש האחורי של הכריכה. כשסיימתי לקרוא את הרומאן, וכהרגלי הלכתי לחפש מה כתבו עליו אחרים, מצאתי באתר "מוטקה" ביקורת מצויינת של אורית הראל, שנותנת תיאור מקיף יותר של הדמויות והעלילה מהתיאור שמסרתי לעיל. יש גם ערכי ויקיפדיה לספר ולסרט שנוצר על פיו. 

הימים היו ימי רעה ליהודים, אפילו יותר מימינו אנו. על ג'ון סינגר חושבים שהוא יהודי, כי הוא איש מוזר, מיוחד, מתייחס לאפרו-אמריקנים בכבוד. הקורא רשאי להסיק שהוא הומוסקסואל, שאנטונאפולוס הוא בן זוגו, אף שהדבר לא נכתב במפורש. למיק קלי יש חבר מבית הספר, הרי מינוביץ', שהוא נער יהודי-אמריקני "לפי הספר", פרט לכך שהוא גדל בדרום ארה"ב ולא בניו יורק סיטי. אבל אני חשבתי בעיקר על יהודי-אמריקני אחר שאני מכיר, מנהיג בקהילת "ייעוץ הדדי", שפעם הייתי קרוב אליו ומאז רחקתי ממנו. האיש נהג מאז ומתמיד לדקלם סיסמאות מרקסיסטיות, בכל זאת בייבי-בומר שבגר בשנות הששים התוססות, אבל היה משקיע הרבה מזמנו וממרצו לקידום הקהילה בישראל. אני, קשה לי עם אקטיביסטים. אבל אמרתי, מעשיו רצויים, אף שדיבוריו לא רצויים, ספוגים באנטישמיות מופנמת. מאז תחילת המלחמה שפרצה בעקבות טבח שמחת תורה, מלחמה שטרם הוכתרה בשם, האיש מפציץ את רשימת הדיוור של הקהילה בקריאות להתגייס נגד רצח העם שישראל מבצעת בעזה, לשיטתו. כמה נשים יהודיות-ישראליות ענו לו תשובות נמרצות. אני כבר עייפתי ממנו.

חשבתי עליו כשקראתי על ג'ייק בלאונט, אותו גבר לבן חסון ממעמד הפועלים שנטל על עצמו לחנך את פועלי העולם למרקסיזם ולא ראה ברכה בעמלו, על האטימות האינסופית שהפגין בשיחה שכפה על ד"ר קופלנד, מרקסיסט כמותו ובנוסף אפרו-אמריקני. חשבתי על כל אותם יהודים-אמריקנים מהמעמד הבינוני-גבוה, שמסתובבים בעולם ונושאים דרשות פשטניות בגנות המדכאים ובזכות מי שהם תופסים כמדוכאים. לעתים רחוקות, באמת שרק לעתים רחוקות, אני מייחל לשובו של טראמפ לבית הלבן, כדי שאוכל לראות אותם מתרוקנים מהאנרגיות שלהם לכמה רגעים, עוזבים את העיר כמו אותו ג'ייק בלאונט בסוף הרומאן.

צייד בודד הוא הלב – קארסון מק'קאלרס, תירגום: אברהם יבין. הוצאת עם עובד, 2008, 396 עמ' במהדורה המודפסת.