אדל – יוכי ברנדס

26.11.2018

הרומן אדל מגולל את סיפור חייו הלא ייאמן של מייסד והוגה החסידות הבעל שם טוב (הבעש"ט) מבעד לעיניה של בתו, אדל. שאישיותה כובשת ומסעירה לא פחות מאישיותו של אביה. בספרה החדש "אדל" יוכי ברנדס רתמה עצמה למשימה קשה במיוחד, מלאת מכשלות ומהמורות, וצלחה אותה בהצלחה מסחררת. לראשונה אנו מבינים כיצד התפתחה תורת החסידות של הבעל שם טוב, שלב אחר שלב, מתוך הנפילות ומתוך העליות שחווה בחייו, וכיצד יצר מהפכה של אינדיבידואליזם שהקדימה את זמנה, כאשר קבע כי הגאולה תגיע בשעה שבני האדם יתקרבו אל הנשמה של עצמם. אדל הוא ספרה החשוב והנועז ביותר של ברנדס, ועם זאת השוטף והקריא מכולם. הוא נקרא כמסע ברכבת הרים דוהרת. תחנה רודפת תחנה ואירוע רודף אירוע, ולעיני הקוראים מתגלים ההתרחשויות, הדמויות והכוחות ששינו את פניה של היהדות לבלי הכר.

יוכי ברנדס מספרת את סיפורן של קבוצות שהודרו מההיסטוריה היהודית או הושתקו, ויוצרת פרוזה ישראלית-יהודית חתרנית ובועטת. מלכים ג נתן קול לבית שאול (בעוד התנ"ך מדבר בקולו של בית דוד), שבע אמהות השמיע את קולן של נשות התנ"ך, והפרדס של עקיבא חשף את סודותיהם של חז"ל. ספריה תמיד מעוררים סערה, ומתנגדיה באים מכל קצוות החברה הישראלית – מימין, החרדל"ים, החוששים משינויים ודוגלים ביהדות קפואה, ומשמאל, חלק מהחילונים הרואים בכל עניין יהודי 'הדתה'.

ליום הולדתי, שחל בחודש שעבר, זיכני הבנק שבו מתנהל חשבוני בשי: קופון לספר חינם ברשת "צומת ספרים". דא עקא, שהיה עלי להגיע לסניף של הרשת, ולבחור ספר מתוך רשימה של עשרה ספרים שכלולים במבצע. כצפוי, עשרת הספרים שראיתי במבצע בסניף רעננה נראו שייכים לקטיגורית הרומאן הפופולארי, זה שנכתב כדי להעפיל לרשימות רבי המכר. בדרך כלל אני נמנע מספרים כאלה, אבל, היי, סוס מתנה לא בודקים בשיניים. בחרתי ב"אדל", ספרה החדש של יוכי ברנדס, שכבר לקחתי פעם את "הפרדס של עקיבא" שלה לטיול לחו"ל. זכרתי, שאף שלא היה יצירת מופת, גם עלבון לאינטליגנציה הוא לא היה, אפשר היה ללמוד ממנו משהו על עולמה של האגדה התלמודית. נטלתי את הספר, הצגתי את הקופון בקופה והלכתי הביתה.

בדרך כלל, לוקח לי לפחות חודש לקרוא ספר של יותר מ 500 עמודים, אך את "אדל" קראתי תוך פחות משבועיים. השפה פשוטה, הפרקים קצרים, והתכנים אינם טורדי מנוחה. הדבר היחיד שהפריע לי, והוא הפריע לי גם בספר הקודם, הוא גודש הדמויות שמופיעות ברומאן רק כדי להיעלם כמה פרקים מאוחר יותר. אני מניח שזהו אילוץ אם רוצים לכסות סיפור חיים של אדם שעבר הרבה בחייו, ואף על פי כן, מפריע לי שבשלושת רבעי הספר נזכר "בן הרב", דמות שצצה ונעלמה ברבע הראשון, ואני כבר מזמן שכחתי מיהו ומהו. הערת שוליים שתפנה אחורה יכלה להועיל.

במהלך השבועיים האלה, התמזל מזלי להאזין להסכת "בין השמשות" של דב אלבוים. אלבוים ארח את יוכי ברנדס לשיחה על פרשת "תולדות", ושוחח איתה על חייה ועל ספרה. נהניתי לשמוע על הקווים הביוגרפיים המשותפים לסופרת ולגיבורה שלה, ולהבין מניין לוקחת הסופרת את המחשבות שהיא שותלת אצל הגיבורה שלה, של מי המשפטים שיוצאים מפי הגיבורה. סופרים תמיד מתעקשים, שהגיבורים שלהם בדויים, שאין שום קשר לחיים שלהם. במקרה הזה, דווקא נראה שיש. מצד שני, אולי זה עוד טריק יחצני, שמטרתו לספק את מה שעמוס עוז כינה בבוז "הקורא הרכלן", זה שרוצה לדעת מה ממה שכתוב בספר לקוח מהחיים הפרטיים של הסופר. אני, אם אני כבר לוקח לידיים רומאן פופולארי, אינני מסרב לקצת רכילות.

כמו שאל תוך "הפרדס של עקיבא" ארגה ברנדס אגדות תלמודיות מוכרות וארזה אותן אל תוך רומאן פופולארי, אל "אדל" היא ארגה סיפורים מן הימים הראשונים של תנועת החסידות, החל במייסד החסידות, רבי ישראל בן אליעזר, המכונה "הבעל שם טוב", וכלה במנהיגי התנועה שבאו אחריו, דוגמת רבי דב בר ממזריץ' ורבי יעקב יוסף מפולניאה. הכרתי קצת מן האגדות וקצת מן הדמויות מקריאת ספרו של מרטין בובר "אור הגנוז", שרכשתי וקראתי אחרי רצח רבין, בתקופה שבה התעניינתי בדרך שעשתה היהדות הרבנית ממשה רבנו ועד יגאל עמיר. מצאתי את הסיפורים החסידיים תפלים ונטולי פואנטה, וודאי בהשוואה לאגדות התלמודיות שהכרתי. האגדות התלמודיות שיצא לי להכיר הן בעיניי מעשה אמנות גבוה הרבה יותר ממעשיות החסידים, אף שכידוע, לא אלו ולא אלו לא נכתבו כדי לייצר לקורא חוויה אמנותית. דווקא משום כך, אני מעריך הרבה יותר את המאמץ שעשתה ברנדס בספר הזה כדי לייצר מן הסיפורים החסידיים התפלים את הדרמה הנחוצה לרומאן פופולארי, שכקודמו, ממזג שתי סוגות פופולאריות: סיפורי קדושים וספרי העצמה נשית.

ויש עוד דבר, שאני מעריך אפילו יותר. אני חושב שברנדס ביצעה בשני הספרים הללו טריק, שג'ואן קתרין רולינג כבר ביצעה לפניה: היא טמנה ערכים ליבראליים מובהקים לתוך ספר בסוגה ספרותית נמוכה, ספר שיש לו סיכוי להגיע לקהל שמרני ואולי להשפיע עליו בדרך כלשהי. עיקר כוונתי לסיפור חייהם של הבעש"ט ובני משפחתו בין הגוצולים, שבט נוודים שחי במזרח ההרים הקרפטים (בדקתי בוויקיפדיה – באמת יש קבוצה אתנית בשם זה!), ולידידות המופלאה שנרקמה בינם לבין דובוש, מנהיג כנופיית שודדים גוצולים. בימינו, כאשר הפרהסיה היהודית-ישראלית מלאה בביטויי שנאה ובוז כלפי לא-יהודים, ביטויים שמגיעים לא פעם ממי שמוחזקים "גדולי ישראל", הטריק של ברנדס הוא בעיניי מעשה התנגדות רב עצמה.

אדל, יוכי ברנדס, הוצאת כנרת, זמורה, ביתן עורך:יגאל שוורץ, 2018, 525 עמודים