פרידה מדיוויד בואי

12.01.2016

הידיעה על מותו של דיוויד בואי הגיעה אלי דרך קבוצת הוואטסאפ שדרכה אני מתרגל את הספרדית ואת הרוסית שלי. ברגע הראשון חשבתי שזו מתיחה. הרי האיש לא עד כדי כך מבוגר, ורק לאחרונה יצא אלבום חדש שלו, דווקא אלבום מצוין, שמעתי קטעים ממנו ברדיו. אז גיגלתי מה שגיגלתי, והתברר שכן, הוא מת, אחרי מאבק של 18 חודשים במחלת הסרטן. כל כך לא דומה למיתות שלו כפי שתיאר אותן ברבים משיריו.  והוא שר הרבה על מותו שלו כשהיה בשיא הקריירה, בשנות השבעים. אחר כך חשבתי, מעניין איזה סרטן הרג אותו, ומעניין איך הוא הצליח לשמור על הסרטן שלו בסוד במשך זמן כה רב, עם כל הפפראצי. בימים שאחרי הבשורה קראתי ושמעתי הרבה את הקלישאה "מותו היכה בתדהמה" ואת הקלישאה "כואבים את לכתו של". אז אפשר לומר שהבשורה על מותו של דיוויד בואי הפתיעה אותי, אבל לא באמת הדהימה אותי. שלחתי מסרון לפיצקי, "דיוויד בואי מת מסרטן". הוא כתב לי, "נפלה עטרת ראשנו". 

הפרידה מדיוויד בואי היא בשבילי כמו תמונת ראי של הפרידה מאמיר גוטפרוינד. בעוד שחיבבתי והערכתי את גוטפרוינד האדם אבל לא התפעלתי מהספרים שלו, את המוסיקה של דיוויד בואי אהבתי מאד, ואני עדיין אוהב, אבל תיעבתי אותו כאדם. לא בהתחלה, כמובן. כנער מתבגר חשבתי שהוא גאון, קניתי תקליטים שלו, או שהקלטתי אותם מהרדיו. הלכתי לכל הסרטים שהוא הופיע בהם. "האיש שנפל לכדור הארץ", הרעב", "חג שמח מיסטר לורנס". הוא היה שנות השבעים: מתוחכם, ציני, קצת מרושע. הוא היה האנטיתזה לשנות הששים המתחסדות. גם המשחק שלו בזהויות מיניות מצא חן בעיניי, אף שכמתבגר לא בדיוק הבנתי את כל דקויותיו. חוץ מזה, הייתי הראשון מהשכבה שלי בתיכון שהתחיל להתעניין בו. זה גרם לי להרגיש מיוחד. תחילה התלהבתי מהשירים השקטים והמלודיים שלו, אחר כך למדתי להתרגל ולאהוב גם את אלה הכסאחיסטים יותר.

לימים, הכרתי את מי שתהיה גרושתי. היא לא הכירה את המוסיקה של דיוויד בואי כמוני, אבל את הפוזה שלו היא אהבה הרבה יותר ממני. היה לה איור קטן שלו בחדר, והעיניים שלה היו נדלקות כשהיא הייתה מדברת עליו, וגם על ג'ון לנון, עוד גיבור תרבות של מעמד העובדים הבריטי. הלכנו יחד לראות את הסרט "לבירינת" בכיכובו. הוא גילם שם טיפוס גועלי במיוחד, שחצן וצעקן. נרקיסיסט. אחר כך פרצה הטלביזיה הרב ערוצית, ויצא לי לראות ריאיונות איתו. הוא די הזכיר לי את הטיפוס מהסרט. גם נחשפתי לביוגרפיות שנכתבו עליו, איך הוא התנהג לאשתו ולחברים שלו. לימים שמעתי בתכנית של יואב קוטנר, שדיוויד בואי לא אוהב את ישראל. נטרתי לו גם על זה, למרות שהוא לא הלך עם זה רחוק כמו בריאן אינו, השותף שלו בשלושת אלבומים שהכי אהבתי: "תחנה לתחנה", "גיבורים", "נמוך". בקיצור, די ירד לי ממנו. כיום, השירים של דיוויד בואי נופלים אצלי לקטיגורית השירים המבאסים. שירים נהדרים, שגורמים לי להרגיש רע עם עצמי.

בכל זאת, כשלקחנו את פיצקי לברלין בקיץ שעבר, קנינו כרטיסים לתערוכת דיוויד בואי שהוצגה שם באחת הגלריות. כבר לא בקטע של חניכה אמנותית, בכל זאת פיצקי כבר היה בן עשרים וארבע, אבל בסוג של ניסיון להיות אבא מגניב ומחובר. הנטייה שלי בתערוכות היא לעמוד ליד כל מוצג, לקרוא כל מה שכתוב ולהאזין להדרכת האודיו עד תומה. יכולתי לשים לב שזה לא הקטע של פיצקי, שהוא מסתפק בהצצה קצרה בכל תחנה בדרכו של האמן וממשיך הלאה. הוא אמנם לא דחק בי להזדרז, אבל אני הרי באתי לשם כדי להיות איתו, לא כדי ללמוד משהו חדש על דיוויד בואי.

אני חושב, שהתחושה התפלה שאני חש עם מותו קשורה גם לצער שלי על כל הרגעים שבזבזתי על התוודעות לאמנות כזו או אחרת, על קליטת פרטים בלתי חשובים על חייהם של אנשים אחרים. אני אומר "קליטה" ולא "שינון", כי באמת לא שיננתי את הפרטים האלה, הם נדבקו אלי, בזמן שקראתי כל מה שהאיש כתב או נכתב עליו. רגעים שיכולתי לנצל טוב יותר, לטובת עצמי או לטובת אחרים. למי זה בדיוק עוזר שאני זוכר איך קראו לגיטריסט של דיוויד בואי ב"עלייתו ונפילתו של זיגי סטארדאסט והעכבישים ממארס"?  זה לא עזר לאף אחד, בטח לא לי. היה עדיף לו ניצלתי את כל הרגעים האלה כדי ללמוד לנגן, או כדי ללמוד שפות זרות. רוסית או ספרדית, למשל.