שלושים וחמש

19.10.2009

זה היה לפני עשר שנים ויום, בסתיו מלא התקווה של שנת 1999. זה היה שנה אחרי שיצאתי מהבית, חצי שנה אחרי הטקס ברבנות. זה היה חודש אחרי שהשתדרגתי ממקום עבודה גרוע למקום עבודה טוב בהרבה. זה היה שבוע, אולי שבועיים, אחרי אותה מסיבת פנויים פנויות שבה ר' התחילה אתי. התחילה אתי בכזו נחרצות, שאפילו אסטרונאוט כמוני הבין, שאולי הלילה זה יקרה לו. ולראשונה בחיי, זה אכן קרה.

ר' לא הייתה אשה מושכת במיוחד. למעשה, היא נראתה די גרוע. אבל, היא הייתה ממש ממש בעניין שלי, ואני מתכוון באופן פיזי. היא לא נמשכה לאינטלקט שלי או משהו, היא פשוט חשבה שאני חתיך. שווה. כוסון. ר' רצתה בי בדיוק באופן שבו רציתי שירצו בי. ר' הייתה עמוק בקטע של מודעות עצמית ויוגה. המונולוגים הרוחניים שלה קצת עייפו אותי לפעמים, אבל כמו שנשאתי באורך רוח את המראה שלה, נשאתי גם את זה. היה בה משהו נינוח, בטוח בעצמו, בוגר. היא הייתה מבוגרת ממני בארבע שנים. היא אהבה ג'ז.

כבר מזה שבוע, אולי שבועיים, שהייתי בא לדירה שלה בצפון תל אביב בכל ערב שהייתי בלי הילדים. היינו עושים סיבוב למטה ברחוב, יושבים קצת בפאב או בבית קפה שמנגנים בו ג'ז, אחר כך עולים אליה לדירה ומזדיינים בלהט על המזרון שהיה פרוס אצלה בסלון. ר' הייתה מאהבת מעולה. שמחה, מלאת התלהבות, מנוסה, סבלנית, שולטת היטב בגופה. באור החיוור של פנסי הרחוב, שנכנס לדירה דרך חרכי התריסים, אפילו המראה שלה לא כל כך הפריע לי. התחלתי לחבב אותה.

אבל באותו ערב, לפני עשר שנים ויום, הגעתי אליה טרוד, עצבני, עייף. היו לי כמה שיחות מלחיצות באותו יום, ורציתי שהוא כבר ייגמר. ר' פתחה לי את הדלת עם השפופרת צמודה לאוזן, ומיד שבה והתיישבה על המזרון בסלון, המשיכה לנהל שיחה עצבנית וצפופה בענייני עבודה, כשמסביבה פרוסה ניירת מקצועית, ועל ירכה בלוק כתיבה, שעליו רשמה לעצמה נקודות. נורה עירומה מלמעלה הפיצה אור צהוב עז, ואני כבר הסכנתי עם המחשבה, שהיום הזה ייסתיים מבאס כמו שהוא התחיל. התפשטתי, נכנסתי אל מתחת לשמיכה הדקה, עצמתי עיניים וניסיתי להרדם. כשהייתי נשוי, היו ימים רבים שהסתיימו ככה.

לא הספקתי להירדם, ור' נענעה אותי בעדינות. "היי אתה", אמרה, "לאן אתה חושב שאתה הולך". פקחתי את העיניים, והבנתי מהמבט של ר' שאנחנו שוב בעניינים. היא כבר סיימה את השיחה והעיפה את הניירת. שלחתי יד למתג, כיביתי את האור, ונפנינו גוף אל גוף לחגיגה הלילית הרגילה שלנו. בסיומה, התגלגלתי לצידה ושכבתי צמוד לגופה העירום, מאושר. מאושר עד כדי כך, שהחלטתי לספר לה, יהיה מה שיהיה. שום דבר שיקרה עכשיו כבר לא יקלקל לי. הדירה הייתה שרויה בשקט של שעת לילה מאוחרת ברחוב צפון תל אביבי שקט. "היה לי היום יום הולדת", אמרתי לה.

ר' הצטהלה באחת, המטירה עלי ברכות, השמיעה קולות חיצצור מעושים, קפצה עלי וחיבקה אותי ברוב עזוז. היא לא שאלה איך אני מרגיש, היא לא שאלה מדוע לא סיפרתי לה קודם, היא לא שאלה כלום, ואני הכרתי לה תודה על כך. הדבר האחרון שהתחשק לי לעשות באותו רגע היה לספר לה על כל אותם ימי הולדת מבאסים שעברו עלי לאורך השנים, כל אותן חגיגות שנגמרו באכזבה חמוצה, ושבגללן אני נעשה טרוד ועצבני כל אימת שמגיע יום ההולדת שלי. שרק לא יקרה היום משהו רע. רק לא היום. ואם יקרה, לפחות שלא ידעו שזה קרה ביום ההולדת שלי.

דווקא יום-ההולדת שלי, שלו כל כך חיכיתי,
היה יום עצוב בשבילי-ואפילו בכיתי.
ככה זה תמיד: מרוב שאני מקווה
בסוף זה יוצא לא-שווה.

מתוך "והילד הזה הוא אני", יהודה אטלס, הוצאת כתר

יום ההולדת השלושים וחמישה שלי היה מין היפוך. הוא התחיל בסימנים של אכזבה חמוצה, ונגמר בחגיגה ובאושר הגדול ביותר שיכולתי לאחל לעצמי באותו יום. מאז כבר היו לי עוד כמה ימי הולדת מוצלחים ומאושרים, אבל זה היה הראשון. אני זוכר אותו כאילו זה היה אתמול. לפני עשר שנים.