פורסם ב 2006 רעננה

שושבקים

05.10.2008

אילו ניתן היה לכתוב טוקבקים לגרסה המודפסת של עיתון סוף השבוע.

במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" יש ריאיון עם אחד קוסיגה, נשיא לשעבר של איטליה. הוא מספר, שבשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת היה לממשלת איטליה הסכם עם אש"ף: הממשלה תיתן לאש"ף יד חופשית לפעול על אדמתה, אש"ף יימנע מפגיעה במטרות איטלקיות. קוסיגה אומר, ואולי זה גם נכתב בהסכם, שיהודי איטליה לא נחשבו למטרה איטלקית לצורך העניין. ממשלת איטליה התירה לאש"ף לפגוע בהם. את ההסכם יזם ראש ממשלת איטליה דאז, אלדו מורו. קוסיגה אומר, שיש הסכם דומה בין הכח האיטלקי ביוניפי"ל לבין חיזבאללה: אנחנו לא נתערב לכם, אתם לא תפגעו בנו.

אז זו באמת עסקה מלוכלכת, אבל היי, כיהודי-ישראלי אני משלים עם קיומן של עסקאות מלוכלכות כאלה. הרי אנחנו בעצמנו עושים עסקאות כאלה כדי לשרוד פה. אני אפילו לא קורא לזה אנטישמיות, כי אני מאמין שהאיטלקים היו עושים הסכם דומה גם עם כל ארגון טרור אחר, זה לא שדווקא נגד ישראל היה להם משהו מיוחד. אבל מעניין מה יגידו על זה היהודים שאינם ציוניים, במיוחד אלה שחיים באיטליה. אתם חושבים את עצמכם לאיטלקים? מתברר שהממשלה שלכם (אם אפשר לקרוא לה כך) חשבה אחרת.
אה, כן, ואלדו מורו. צחוק הגורל שדווקא הוא נחטף ונרצח בידי טרוריסטים.

באותו מוסף מביאה סמדר פרי פרק מספרו של מרואן מועשר, השגריר הראשון של ירדן בישראל. מועשר מספר על תקופת כהונתו הקצרה כאן. מתברר, שהוא בכלל לא רצה את התפקיד. כנוצרי ממשפחה ממוצא פלסטיני, הוא חשש שבבית יראו בו בוגד ויתנכלו למשפחתו. המלך חוסיין אילץ אותו למלא את התפקיד, או שיעוף משירות המדינה.

הצטערתי בשבילך, מועשר. לא כתבת אף מלה רעה על המלך, אבל אני חושב שהמלך עשה לך תרגיל מלוכלך. נראה שלהיות נוצרי בארץ ערבית, זה כמו להיות יהודי באיטליה. במוקדם או במאוחר, מישהו ישתמש בזה שאתה לא באמת שייך. אה, ושמתי לב שלא כתבת שקרים על ישראל. מתחת עלינו ביקורת, אבל היא הייתה מבוססת על עובדות נכונות. אני מעריך את זה.

בטור של יאיר לפיד יש הפעם סיפור נחמד. לפיד תמיד היה מוטרד מזה, שהישראלים לא אוהבים עיתונאים, אוהבים אותם אפילו פחות מאשר את עורכי הדין. תמיד מאשימים את העיתונאים, שהם מחפשים את מה שרע ולא מדווחים על הדברים הטובים. ולכן, כשלפיד נכנס ליומן השבוע של ערוץ שתיים, הוא הכניס בסוף המהדורה פינה של שתי דקות תחת הכותרת "אדם טוב אחד", ושם היו סיפורים על מעשים טובים שאנשים עושים. התברר, שהרייטינג של המהדורה צונח בשתי הדקות האלה. אתם שמתלוננים על החדשות הרעות, מסכם לפיד, אתם מזפזפים לערוץ אחר כשיש חדשות טובות.

סיפור יפה, מר לפיד. אני אוהב סיפורים עם טוויסט נאה ונקודה למחשבה. ועכשיו, לי יש שתי נקודות למחשבה בשבילך.
ראשית, ייתכן שמדובר בקבוצות אוכלוסיה נפרדות, שאלה שמתלוננים על החדשות הרעות והסנסציוניות אינם אלה שזפזפו בחדשות הטובות. קח אותי למשל. אני מתלונן על הרוע והלכלוך בתקשורת, אבל לא זפזפתי במהדורה שלך, וזאת משום שאינני צופה בה. אני מעדיף את החדשות שלי באינטרנט.
ושנית, מר לפיד, אתה לא עיתונאי. אתה בדרן.

אחר כך יש סיפור של יגאל סרנה, על ארבע נשים צעירות שהחליטו להיות סרבניות גיוס לצה"ל בגלל התנגדותן לכיבוש. כולן ילדות טובות, משפחות ותיקות ממרכז הארץ. הייתי כותב "אשכנזיות", אבל זה לא יהיה מדויק, כי לפחות לאחת מהן יש סבא עיראקי שתומך בה. לפי הפרטים שמובאים אודותיו, הכרתי באוניברסיטה את הבת שלו. דודה של הסרבנית. אחת אחרת היא בתו של מי שהיה עד לא מזמן משנה לראש המוסד, וסרנה מתענג על המראה החיצוני שלה. דקיקה, הוא כותב עליה, יכלה להיות דוגמנית. יש גם תמונות של ארבעתן. שתיים מהן באמת יפות.

נו, גם אני מתנגד לכיבוש, וגם אם אני לא לגמרי מסכים עם ארבע הנשים האלה, אני בוודאי מכבד את נכונותן לשלם מחיר על עמדותיהן. אבל אותך, מר סרנה, אינני מכבד. לא היית חייב להזיל ככה ריר על האישה הצעירה הזו. יכולת להתייחס אליה כאל פעילה פוליטית, לא כאל עוד כוסית.

אני ממשיך לסיפור של שוש מולא, על הסכסוך האלים בין חסידות בעלז לבין פלג קטן, שפרש ממנה ומבקש לשמור על השם בעלז. כבר היה ביניהם הסדר פשרה, והנה, לאחרונה התחדשו מעשי האלימות, וחסידים ממחנה הרוב מתנכלים בסתר לפורשים. פאשקעווילים, הטרדות טלפוניות, השחתת בתי כנסת וספרי תורה, וגם פגיעה פיזית ממש באנשים המרכזיים של הפלג הפורש, ביניהם אדם בן 78, שהוא המממן העיקרי של הפלג הפורש. אנשי הפלג הפורש מתלוננים במשטרה, והמשטרה לא פותרת את הבעיה. אז הם מתלוננים לכתבת על המשטרה. הכתבת מראיינת עסקן של מחנה הרוב, והוא מדבר כמו שהכתומים מדברים על רצח רבין: הוא מגנה את האלימות, אבל גם מבין לליבם של האלימים, כי הפורשים האלה, הם באמת לא בסדר.

לא נעים לי להודות בשמחה לאיד שממלאת אותי למקרא הכתבה הזו. אתם תמיד אומרים שאצלנו רק אלימות ופשיעה ואצלכם רק אמונה ואהבת ישראל, והנה יוצא המרצע מהשק. אתם חושבים אולי שאתם טובים יותר מאיתנו, אבל אתם לא. יש לכם טענות על אוזלת ידה של המשטרה? מה דעתכם, אולי תשלחו את הבחורים שלכם להתגייס למשטרה? שמעתי שחסר כח אדם איכותי. אתם אומרים שבזכות התפילות שלכם אנחנו חיים פה? כפתור ופרח. תתפללו לשלום בר קיימא בין שני פלגי החסידות. זה בטוח יעזור.

והנה הטור של רענן שקד. אני מת על הטור של רענן שקד, ועוד יותר אוהב את הקומיקס של רונן מורד שבא יחד איתו. התימצות של הנושא לשלושה איורים תמיד מוציא ממני חיוך, אם לא צחוק של ממש. הרבה פעמים שקד יורד על הבורגנות הישראלית של מרכז הארץ, בורגנות שהוא חלק ממנה, וגם אני. אני חושב שזה אמיץ מצידו. הוא גם עושה את זה שנון ומאד מדויק. בניגוד ליאיר לפיד, הוא לא יורה קלישאות והוא לא עושה הנחות. הפעם הוא כתב על מה שמכונה לפעמים הגזענות הישראלית: הרתיעה מכל מי שאינו כמונו. שיותר עני מאיתנו, שיותר קולני מאיתנו, שיותר מסורתי מאיתנו. רתיעה שבאה לידי ביטוי בפרסומות על שכונות מגורים שבהן תוכל "לגור עם אנשים כמוך" ובהמלצות מפה לאוזן על גני ילדים ובתי ספר, שבהם כל ההורים הם "אנשים נורמטיביים", כלומר, דומים לנו.

אז, כאמור, סחתיין עליך, רענן, שאתה מעלה את הנושא החשוב הזה, וסחתיין עליך שאתה מוכן לבעוט בישבנם המדושן של האנשים שאתה מתרועע איתם, ושמעמידים פנים שהם אנשים פתוחים וליברליים. אני מודה, שגם לי לא קל עם אנשים שעושים הרבה רעש ובלאגן כשאני מנסה לנוח, או שנדחפים לפניי בתור. אני גר בשכירות, אבל לו הייתי קונה דירה, הייתי רוצה שהדירה תשמור על ערכה. אז אני מקבל את הביקורת שלך.  מצד שני, אחרי שגרתי שלוש שנים בבאר שבע, אני יודע טוב מאד שיש אנשים שהם "לא כמוני" והם שכנים נהדרים וחברים קרובים. אז אולי אני כבר לא בדיוק האיש שאתה יורד עליו.

ועוד עניין סמנטי קטן. אני יודע, שמי שנתקל ברתיעה הזו כשהיא מופנית כלפיו קורא לה "גזענות". אבל כמו שאני רואה את זה, גזענות היא עניין שקשור לצבע עור. הרתיעה הזו, שתיארת כל כך יפה, היא איננה קשורה לצבע עור, ולכן אני חושב שזה לא מדויק לכנות אותה "גזענות". היא קשורה למעמד חברתי-כלכלי. ואם אתה באמת מוכן להסתכן בנידוי חברתי מהברנז'ה, כדאי שתכתוב גם על זה פעם. ברית המועצות התפרקה, סין כבר מזמן לא מאואיסטית, אבל הדיכוי המעמדי שריר וקיים.

רענן שקד כותב גם במוסף הבידור, וגם שם הוא כותש את חבריו הצפונבונים. הפעם הוא מייסר אותם על זה שהם לא הלכו להופעה של פול מקארתני, ועל זה שהם לא מתפעלים מזה שהוא כן הלך. איזה כבדים אתם, זועק שקד, שכחתם כבר איך אהבתם את הביטלס, שכחתם שפעם הייתם צעירים פרועים ושובבים, נהייתם בטטות שלא מוכנות להתנתק מהטלביזיה והמחשב. הפסדתם רגע קולקטיבי חד פעמי של אושר ואהבה, הוא מוסיף. תקנאו בי כאן ומיד, או שאני ארד עליכם בטור שלי בעיתון.

קי עליכ, מר שקד. אתה אותו האחד שכתב פה בעיתון הזה על אלה שמקבלים רק את הדומים להם, את אלה שמתנשאים על אלה ששונים מהם? אז יש לי כמה דברים להגיד לך. לך, ולכל האמרגנים שמתבכיינים כל הזמן על זה שהופעות של אמנים מחו"ל לא הולכות טוב בארץ.

ראשית, אני עם הופעות בפארקים ובאצטדיונים גמרתי מזמן. מאז שנדחקתי להופעה של סיימון וגרפונקל באצטדיון רמת גן, וגיליתי שבמקום הצמד שכל כך אהבתי אני רואה שתי נקודות קטנות רחוקות, וגם זה כשלא מסתירים לי, עבר לי החשק להופעות כאלה לכל החיים. כל כך הרבה כסף וכל כך הרבה טרחה בשביל לראות את ההופעה על מסך טלביזיה? לא, תודה, לא נראה לי.

שנית, סיימון וגרפונקל הגיעו לארץ כשפול סיימון עוד היה אמן פעיל ואיכותי, זמן לא רב אחרי שהוציא את "גרייסלנד". פול מקארתני לא הוציא שיר טוב מאז שהביטלס התפרקו, כלומר, בערך מאז שנולדת. מאז שהביטלס התפרקו, פול מקארתני הוציא רק שירי מסטיק בזוקה דביקים ומתקתקים. אני מניח שאת השירים האלה הוא פחד להראות לחבריו ללהקה בשנות הששים, מחשש שמא יתקעו לו איזה ג'וינט דולק בעין. למה שאני ארצה לראות אמן כזה, אפילו באולם אינטימי עם אקוסטיקה טובה? עדיף לי ללכת להופעה של עלמה זהר, שאולי היא בן אדם פחות נעים מפול מקרתני, אבל עדיין יש לה מה להגיד.

ושלישית, מה זה הקקה הזה על רגעים קולקטיביים ועל שלום ואהבה? נהיית יאיר לפיד או משהו? יש לך שבוע להתאפס על עצמך, חבוב, עד הגיליון של סוף השבוע הבא.

כן, היה השבוע הרבה מה לקרוא בעתון … שבוע טוב!

פורסם ב 2006 רעננה

האוהדים

12.02.2008

"או שאת האחת, או שאת אף אחת" שרה איה כורם ב"אל תאמיני" החדש והיפה שלה, שרה על התחרות בעולם השואו-ביז. שיר יפה, אבל לא לגמרי מדויק, כי אמן מבצע יכול לקבוע לעצמו על איזה מגרש הוא עולה ואיזה משחק הוא משחק, וכך לחמוק מהצורך להתחרות. איה כורם בעצמה מדגימה את זה היטב בבחירה שלה לא לשחק במגרש של הדיוות, זה של ריטה ושל מירי מסיקה, אלא במגרש של המתוחכמות-אבל-נגישות, זה של נורית גלרון ולאה שבת, למשל.

בספורט, לעומת זאת, מגיע רגע שמתברר סופית למי יש מקום על המגרש ולמי אין. מי שאין לו מקום על המגרש, יש לו בחירה אם להגדיר את עצמו כאוהד, או לנתק את עצמו רגשית מהעולם הזה. אני הגדרתי את עצמי כאוהד כשהייתי ביסודי ובתיכון, אפשר אפילו לומר שהייתי אוהד שרוף. הפסקתי לעקוב אחרי עולם הספורט המקצועני במעבר מהאוניברסיטה לשירות הצבאי, תקופה שבה לא הייתה לי טלביזיה בבית, תקופה שבה התחלתי להסתובב עם אנשים, שספורט מקצועני לא עניין אותם במיוחד. אני חושב שזה קשור גם לזה שפתאום הספורטאים הנערצים נהיו אנשים בגילי, ויכולתי לשים לב שאלה לא בדיוק הטיפוסים שהייתי שמח לבלות איתם ערב.

בתחילת השבוע הלכתי עם בונבון, עם עוד חבר שלו ועם אבא של אהובה למשחק כדורסל בליגה הראשונה, בין בני השרון לבין גלבוע\עפולה. בונבון הולך כל שבוע לחוג כדורסל, והמדריך שלהם דואג להם לכרטיסים חינם למשחקים של בני השרון. חשבתי על זה בתור הזדמנות להתקרב קצת אל בונבון, שנמצא עכשיו בתקופת האוהד השרוף שלו. אבל, זו הייתה חוויה נחמדה בפני עצמה. במיוחד הקטע עם הילדות, שעלו לרקוד בפיסקי הזמן ובהפסקות בין רבע לרבע. הן לבשו קפושונים בצבעי פסטל חיוורים, ולא היה בהן שום דבר מהזיוף ומהמסחור שיש בצ'ירלידרס של הסרטים האמריקאים ושל סדרות הטלביזיה האמריקאיות. אבא של אהובה אמר שאני מתלהב מהן יותר מדי, ואיים שיספר לאהובה.

האולם הביתי של בני השרון ממוקם אצלנו ברעננה, צמוד לתיכון שאח של אהובה למד בו. אולם קטן, נחמד. ישבנו באמצע היציע, מימיננו האוהדים של בני השרון עם התוף והזמבורה שלהם ומשמאלנו קומץ אוהדים שהגיעו מהצפון, לא בלי תוף משלהם. התופים עשו כל כך הרבה רעש, שבקושי שמעתי את הצריחות של בונבון והחבר שלו, שבינתיים הצטרף אליהם מלך הכיתה בכבודו ובעצמו. נוכחותו של אבא של אהובה פטרה אותי מתפקיד המבוגר האחראי, והשאירה לי את תפקיד הנהג ואת תפקיד הפרשן, שני תפקידים שיותר נח לי איתם. בסוף הרבע הראשון התגלע ויכוח בין הילדים לגבי חוק הנבדל בכדורגל, ובונבון פנה אלי שאכריע. לצערי, הסתבר שדווקא מלך הכיתה צדק.  לשמחתי, בונבון קיבל את פסיקתי ברוח ספורטיבית.

מלכתחילה לא ממש היה לי אכפת מי ינצח, הכושים שלנו או הכושים שלהם. אבל מכיוון שהיינו שם עם ילדים, ולילדים דווקא היה אכפת מאד, מצאתי את עצמי מעודד את אלה שלנו יחד איתם. ואכן, ברבע השני אלה שלנו פתחו פער נאה, והפסקתי לדאוג שמא אצטרך להחזיר הביתה זאטוטים זועמים ומתוסכלים. היה לי רגע קטן של מתח בסוף המשחק, כשהם רצו לרדת למגרש ולבקש חתימות מהשחקנים, אבל תודה לאל, הם ירדו מזה.

פורסם ב 2006 רעננה

שאלה מציקה

03.02.2008

שאלה לנשים, שאלה לגברים.

ליידיז פירסט

תארו לעצמכן, גבירותיי, שהתחלתן לצאת עם גבר מקסים בכל קנה מידה: חתיך, חכם, משעשע, חרוץ, מסור, אבא למופת, יעיל להפליא בתיקונים קטנים בבית ובאוטו, מבוסס כלכלית … נו, תוסיפו כאן את כל מה שאי פעם חלמתן עליו, חוץ מדבר אחד. כן, יש בעיה אחת: האיש לא מצליח להחזיק זקפה ליותר מכמה שניות. הוא כבר ניסה את כל מה שיש לרפואה להציע, הוא כבר ניסה את כל מה שיש לרפואה האלטרנטיבית להציע, הוא בטיפול פסיכולוגי כבר שנים רבות, הוא כבר עלה לרגל לכל הצדיקים ולכל ההילרים. הוא ממשיך לנסות כל דבר שיש איתו ולו הסיכוי הקלוש ביותר. וכלום. גורנישט. נאדה. זו הסיבה שהוא התגרש, אגב. לאשתו נמאס, היא התחילה לבגוד בו, והוא לא היה מוכן לחיות עם זה. גם היום הוא לא מוכן.

אז מה תאמרנה, גבירותיי ? האם תסתפקו באצבעותיו ובלשונו של אותו גבר מקסים עד שהמוות יפריד ביניכם, או שמא תפרקו את החבילה בצער (בצירוף תקווה כנה שתישארו ידידים) ? זכרו – זה לא מצב זמני. זה מה יש. אולי יקרה פעם נס, אבל כבר אמרו חז"ל שאין סומכים על הנס.

ועכשיו השאלה לגברים:

קראו בבקשה את הפסקאות הקודמות, רבותיי, החליפו את ההתייחסות לגבר המקסים בהתייחסות לאשה מקסימה, ואת ההתייחסות לאין-אונות בהתייחסות ליובש נרתיקי. מה תבחרו ? האם תלכו אחריה במדבר, בארץ לא זרועה, או שמא תבחרו לחזור לחזר על הפתחים ?

פורסם ב 2006 רעננה

זבד הבת

14.01.2008

קיבלתי במייל את ההזמנה ל"בריתה", לאירוע לרגל הולדת בתם של רותי ודני, ותיכף צפו ועלו הלבטים. אולי לבטים זה לא המילה הנכונה. היה לי ברור שאבוא לאירוע. רק לא היה ברור לי מדוע. נזקקתי לסיבות טובות כדי לתרץ לאהובה מדוע אבוא, ומדוע אמרתי לה שהיא לא מוכרחה אם היא לא רוצה. והיא ממש לא רצתה. לא לבטים. אולי תהיות. תהיות שנמשכות גם עכשיו, בדיעבד.

הודעתי שאבוא בגפי. כמה ימים אחר כך הגיעה הודעה על הקדמת האירוע מאחת בצהריים לשתיים עשרה, ואחרי ההודעה בא טלפון מדני. הוא רצה לוודא שקיבלתי את ההודעה. שאלתי אותו אם יהיה עוד מישהו מהיחידה חוץ ממני. הוא שתק, אחר כך אמר שהם חשבו להזמין את עדנה, אבל. כמה ימים אחר כך צלצל שוב וביקש את מספר הטלפון של קארין, גרושתי. ניחשתי שזו רותי ששלחה אותו לברר.

לרגע הרגשתי פצעים ישנים נפתחים, אבל אחר כך אמרתי לעצמי, שמוטב לי לשבת שם עם קארין ובן זוגה מאשר לשבת שם לבד. לפני שבועיים החזרתי את פרוח משבת אצלי, ושאלתי את קארין מה בנוגע. קארין אמרה שלא תבוא, כי היא מלמדת ביום ששי בצהריים. הייתה שביתה, אתה יודע, אי אפשר לבטל שיעורים. הבנתי, שכנראה לא יהיה לי שם אף אחד להיות איתו ולדבר איתו. אולי כן, לפעמים יש הפתעות, אבל רוב הסיכויים שלא. גם זה לא הרתיע אותי. אני רגיל לזה מהמפגשים המשפחתיים.

אז למה לסבול, תשאל הקוראת המתמידה. למה לא להישאר בבית, עם נעלי הבית ועם העיתון של יום ששי. בשאלה הזו נמצא חלק מהתשובה: אני תמיד אומר, שמי שלא יוצא מהבית, שלא יתלונן שלא קורה שום דבר בחיים שלו. וזה לא רק הבית עצמו, זה גם החיים המוכרים והמוגנים. אם לא נושיט לפעמים רגל זהירה החוצה, לא נצמח. אבל זה רק חלק מהתשובה. עובדה, שיש אירועים חברתיים שאני נמנע מהם אם אני חושב שלא אהנה מהם. הנה, לדוגמא, לא הססתי להבריז ממסיבת ההפתעה לכבוד יום ההולדת של רינגו, אחרי שאהובה ואני התבאסנו קשות בחתונה של הבת שלו. לא, החלק העיקרי של התשובה קשור להיסטוריה שלי עם דני.

דני ואני שרתנו יחד ביחידת מחשבים קטנה. מלכתחילה לא התחברנו זה לזה. המלנכוליה והנרגנות שלו לא מצאו חן בעיניי, ויכולתי לשים לב שגם הוא לא ממש משתגע עלי. המדור שלי נתן שירות למדור שלו, והיום אני יודע שכחייל צעיר לא הייתה לי תודעת שירות מפותחת במיוחד. דני היה אחד הלקוחות הבלתי מרוצים בעליל, והוא לא הסתיר את דעתו על המדור שלי ועלי. אבל, כשהתחלתי לצאת עם קארין, התברר שאחד מידידיה הקרובים הוא חבר ילדות של דני. הידיד הזה היה פוקד את ביתנו תכופות, ולפעמים הביא איתו את דני. לפעמים היינו יוצאים כולנו יחד לסרט או לפאב. על יד על יד התחלתי להתרגל לדני ולחבב אותו. קארין ואני התחתנו, הולדנו את פיצקי, ושני אלה המשיכו להיות נוכחים בחיינו. אחרי שהשתחררתי, גם דני מצא סוף סוף חברה, חיילת חדשה ששובצה למדור שלו.

רותי הייתה צעירה מאיתנו בשבע-שמונה שנים, ילדה טובה מבית טוב. בתחילה נזהרה מאיתנו, אחר כך חשה שמקבלים אותה והחלה מעתירה עלינו אהבה. היא הייתה נכנסת עם חיוכים ונשיקות, אומרת שאנחנו מקסימים, מתפלאת בקול רם איך זה שכל כך כייף לה עם זקנים כמונו. היא לא הייתה יפהפיה, אבל נראתה מצויין בהשוואה ליתר הבנות שהגיעו ליחידה שלנו. היא נראתה הרבה יותר טוב מקארין. לא אהבתי את הרגשות שעלו בי כשהייתי מביט בה יושבת אצלנו בסלון, אבל היא הייתה כל כך חמודה שסלחתי לה על זה. גם הם השתחררו מהצבא, התחתנו והתחילו לחיות. רותי התחילה ללמוד מחשבים באוניברסיטה, דני נכנס לשוק העבודה, קנו בית, נסענו איתם יחד לחוצלארץ. קצת אחרי שפרוח נולד, שניהם קיבלו הצעה של נטוורקס לעשות רי לוקיישן לכמה שנים ועברו לחיות בארה"ב.

כשהם חזרו לארץ, זה כבר לא היה אותו הדבר. להם היה כבר ילד קטן שנולד שם, ולנו היו נישואים בתהליכי פירוק אחרונים. לא זוכר אם הם חזרו לפני או אחרי שיצאתי מהבית, אבל אני זוכר את הנסיעה הראשונה שלי לבד אליהם, באחד מסופי השבוע הראשונים בלי הילדים. הקרירות של רותי כלפיי הייתה מאד בולטת. ניכר היה, שהיא עושה מאמץ לא לתת לעוינות של ממש להתפרץ. חשבתי שאולי אני טועה, שאולי סתם היה לה יום רע, ובאתי לשם עוד פעם, הפעם עם הילדים. גם בפעם הזו היא לא הייתה נחמדה. יצאתי עם דני ועם הילדים לגן השעשועים הסמוך לביתם, ויותר לא חזרתי אל הבית הזה. כמה מן התחושות שהיו לי שם מצאו את דרכן לסיפור שכתבתי, "ידיים טובות".

אבל לא חתכתי לגמרי. המשכתי לצלצל פעם בשנה להגיד שנה טובה. צירפתי את דני לרשימת המכותבים של בדיחות המייל. והנה, יום אחד דני מצלצל  ומציע שנצא יחד לפאב, אני והוא, כמו פעם. נתתי לזה צ'אנס, ולא הצטערתי. לא הייתה איזו שיחת נפש מדהימה, אבל היה נחמד לשבת איתו ולדבר על העבודה ועל האבהות. המשכנו להיפגש אחת לכמה חודשים. תחילה בשעות הערב, ויותר מאוחר, כשדני עזב את נטוורקס ושנינו עבדנו בקרית אריה, לארוחות צהריים. לדני נולדה בינתיים עוד בת, והיה לו נח יותר להיפגש בצהריים, כשיש לילדה מטפלת. לי זה לא שינה. ברוב המקרים זה היה דני שיזם את הפגישות, וזה הפך אותו למיוחד בשבילי. ברוב הקשרים שאני נמצא בהם, אני זה שצריך לרדוף אחרי הבן אדם השני.

למרות שאנחנו מדברים לעתים רחוקות ונפגשים לעתים עוד יותר רחוקות, אנחנו די קרובים, דני ואני. כל כך הרבה אנשים נכנסו לחיי ויצאו מהם, ודני עדיין שם. פעם שאלתי את דני על היחס של רותי כלפיי, והוא אמר שכן, רותי מאד העריכה את קארין, והיה לה קשה עם הגירושין שלנו. הבנתי ממנו, שפעם הם היו נפגשים עם קארין, אבל בגלל הקריירה של רותי בנטוורקס ובגלל ההורות התובענית, זה כבר לא קורה הרבה.

לא הזמנתי את דני לאירועי הבר מצווה של פיצקי ופרוח. אלו היו אירועים משותפים לקארין ולי, ולא רציתי לראות שם את רותי. הייתי מוכן לפגוש אותה שוב רק אחרי שעברתי לחיות עם אהובה. חשבתי, שאולי זה שאני שוב בזוגיות יאפשר איזשהו פיוס איתה. קבענו איתם בשבת בבוקר עם הילדים בפארק רעננה. מזג האוויר היה נפלא, הפארק היה צבעוני ועליז, והמפגש היה מאולץ ומתוח. כשגמרנו לדבר על הילדים, לא נשארו נושאים לשיחה. האמת, אפשר היה לצפות למידה של מתח במפגש כזה, שיש בו גם הכרות חדשה וגם נגיעה בפצעים ישנים. שמחתי שקבעתי את המפגש בפארק ולא בבית. הילדים שלהם והבן של אהובה התרוצצו בין המתקנים ולא נדנדו, ההמולה מסביב הסבה את תשומת הלב מהשתיקות הארוכות.

התאכזבתי לראות שרותי שמרה על גוף חטוב אחרי שתי הלידות. שילוב של גנים מוצלחים ושל עבודה מאומצת בסטודיו סי. אהובה התאכזבה מכך, שעברו מאז המפגש ימים ושבועות, והם לא מתקשרים. ככל שהזמן עבר, גברו ביטויי העוינות של אהובה כלפיהם. המפגש, שבזמן אמת היה "בסדר", הלך ונצבע בזיכרונה בצבעים שחורים. בכל פעם שהזכרתי את רותי ודני באזניה, היו לה הערות ארסיות לגביהם. כשסיפרתי לה על שיחות טלפון שהיו לי עם דני ועל הפעם היחידה שבה נפגשתי איתו מאז, היא עקמה את האף. וזה למה לא התעקשתי שהיא תבוא איתי לאירוע.

הנה אני נכנס לגן האירועים הכעור, בשתיים עשרה בדיוק. תכננתי כניסה מוקדמת כדי להיות עם דני לבד לאיזה כמה דקות, לפני שהאורחים מתחילים לנהור. לחצתי את ידו של דני, והושטתי יד לרותי. היא הגישה לי את לחייה לנשיקה פולנית, ואני מילאתי את חובתי, משני הצדדים. שאלתי איך מסתדרים עם התינוקת, ורותי אמרה שקשה אבל בסדר. אחר כך היא אמרה שהיא דיברה עם קארין, וששמעה מקארין על המעורבות שלה בשביתת המורים שזה עתה הסתיימה. "כזאת היא קארין", עלצה רותי, "נאבקת עד הסוף בשביל דברים שהיא מאמינה בהם". דני הציג אותי בפני שני הילדים. "הוא היה איתי בצבא", אמר עלי. נשארתי עומד שם על ידם, עד שהתחילו להגיע בני המשפחה והחברים האמיתיים של רותי ודני, זוגות זוגות עם ילדים ועם תינוקות בעגלה. הלכתי לעמוד ליד דלפק המשקאות, מחזיק ביד כוס יין חמוץ ומחייך בנון שאלאנטיות מעושה. אני רגיל לזה מהמפגשים המשפחתיים.

דני קפץ כמה פעמים לבדוק מה שלומי, והאיץ בי לקחת משהו לאכול. באחת הפעמים הראה לי גזיר נייר, שעליו הייתה מודפסת תפילה מיוחדת לזבד הבת, מודפסת בגופן של סידור תפילה. מסתבר שככה קוראים לזה עכשיו במקום "בריתה". "אני מה זה לא צריך את האירוע הזה", הפטיר דני,  "אבל לא עשינו אירוע בשביל שני הגדולים, וחשבנו שעכשיו זה זמן טוב להזמין את כולם". ככה עברה לה שעה, ואז אמרתי לדני שלום, וחתכתי משם לפני שיזמינו את האורחים להסב לשולחנות לארוחת צהריים חגיגית.

ביום ראשון בבוקר, דני צלצל להודות לי שבאתי.

כנראה שבכל זאת הייתה לזה איזושהי משמעות.