שושיאליזם

18.06.2008

שיווויון וצדק

די מוקדם בחיינו, בערך בזמן שבו אנחנו מגלים שיש בעולם עוד אנשים מלבדנו, אנחנו לומדים שראוי לחלק דברים שווה בשווה. אם יש לנו אחים ואחיות, אנחנו לומדים שהזמן של הורינו אמור להתחלק בין כולם. אם אין לנו אחים ואחיות, אנחנו לומדים את זה בהגיענו למעון יום, כשאנחנו מתחרים על הזמן ועל האהבה של המטפלים. אנחנו לומדים לצפות לחלוקה שיוויונית גם בדברים גשמיים יותר מאשר זמן ואהבה. אם פותחים חבילת ממתקים, אומרים לנו לחלק אותה בין כולם.

אבל בערך באותו זמן אנחנו גם לומדים, שיש דברים שלא חולקו במידה שווה, ושאי אפשר לחלק אותם מחדש. לא כל הילדים יפים באותה מידה, לא כולם חזקים באותה מידה, לא כולם בריאים באותה מידה. לפעמים מנסים לנחם אותנו, שמי שחסר לו מדבר אחד, יש לו עודף בדבר אחר. זה כמובן בלוף, ומגיע רגע שאנחנו מבינים שזה בלוף. לא נולדנו שווים, וצדק זה רק שם של כוכב.

עוני

מבין כל צורות אי השיוויון, העוני מושך אליו את מרב תשומת הלב. רבים מאיתנו חושבים שאפשר לעשות משהו בקשר לעוני. אולי משום שנראה כי העוני, בשונה מיופי ומבריאות, הוא עניין חיצוני לאדם. תן לעני כסף, או שווה ערך לכסף, והוא כבר פחות עני. ואכן, הטכסטים היהודיים הקדמונים תובעים מאיתנו לתת מכספנו לצדקה. הם גם תובעים מאיתנו לדאוג, שהעניים יזכו למשפט הוגן בריבם עם העשירים. בזכות שתי התביעות הללו מתגאים יהודים מסוימים במה שהם מכנים "מוסר הנביאים".

גישה זו עדיפה על הגישה החזירית, זו שאומרת שהעוני הוא הבעיה של העניים, ושאם אלוהים עשה אותם עניים, הוא בטח ידע מה הוא עושה. ועדיין, לכמה מאיתנו לא די בכך. כמה מאיתנו חושבים שאין להשלים עם קיומו של העוני, ושצריך לעשות יותר כדי להביא לסיומו. שצריך לקחת מרכושם של העשירים ולתת לעניים.

החולקים דעה זו נחלקים במה שנוגע לכמות הרכוש שצריך לקחת מהעשירים, וכן באשר למידת האלימות שראוי להפעיל לשם כך. טכסטים רבים וארוכים נכתבו בנושאים הללו, ונעשו כמה ניסיונות לממש את ההמלצות הכלולות בהם. כמה מהניסיונות היו אלימים מאד, אחרים לא היו אלימים. אלה ואלה לא הצליחו להעלים את העוני. העוני עדיין כאן.

מדינת הרווחה

העוני חוזר ומופיע, משום שהוא משקף צורות אחרות של אי שיוויון בין יכולותיהם של בני אדם. בני אדם לא מתעשרים ככה סתם. הם מתעשרים משום שהם חזקים יותר, או חכמים יותר, או זריזים יותר. אילו חוקים שלא נחוקק ואילו מבנים חברתיים שלא נבנה, תמיד יהיה מי שידע טוב יותר לנצל את החוקים לטובתו.

מבנים חברתיים מסוימים עדיפים על מבנים אחרים, משום שהם משווים לעוני מראה פחות קשה לעין. יש מבנים שמנסים לדאוג לאדם שיהיה לו גג לראשו. הם עדיפים על מבנים, שמסתפקים בכך שהאדם לא ירעב. אלה וגם אלה עדיפים על מבנים שלא מבטיחים לאדם אפילו קיום בסיסי ביותר. אני חסיד של מדינת הרווחה, אולי המבנה החברתי המוצלח ביותר שהמין האנושי יצר עד היום. עם זאת, איני רואה במדינת הרווחה מענה שלם וסופי לתופעת העוני. גם לא לרגשות שהיא מעוררת בבני אדם: קנאה, תסכול, אשמה, ייאוש.

אלימות

זה לא שבני האדם נחלקים לשני מחנות, עשירים ועניים. למעשה, הם נמצאים על רצף, שבקצהו האחד העוני המרוד ובקצהו האחר העושר המופלג. אלה שנמצאים קרוב יותר לקצה העני, הם מתמודדים עם קנאה, קנאה באלה שיש להם יותר. הקנאה המתמשכת מולידה תסכול. התסכול מוליד התפרצויות של אלימות.

אלה שנמצאים קרוב יותר לקצה העשיר, הם מתמודדים עם רגשי אשמה. לפעמים, דרך ההתמודדות שלהם היא עיסוק בצדקה. במקרה הפחות מוצלח, דרך ההתמודדות שלהם היא אמצאת תיאוריות שיצדיקו את מזלם הטוב. אלוהים רצה שיהיה להם יותר. ככה זה בטבע, יש טורפים ונטרפים. ויש עוד תיאוריות. המשותף להן הוא, שהן מצדיקות הפעלת אלימות מאורגנת נגד אלה שיש להם פחות.

וכמובן ישנם אלה שנמצאים באמצע הרצף, רחוק מן הקצוות. הם מתמודדים גם עם רגשי קנאה וגם עם רגשי אשמה. הם אלה שמשמיעים את התלונות התמידיות על אי השיוויון בכלל ועל העוני בפרט. הם אלה שמנסחים את הטכסטים הארוכים והמייגעים. הם אלה שמחוללים את המהפכה ומנהיגים אותה. מקצתם גם מרוויחים מן המהפכה, הופכים להיות עשירים בזכותה.

סולידריות חברתית

אני לא מאמין בתיאוריות שמצדיקות את קיומו על העוני. אני גם לא מאמין במהפכות. אני מאמין בסולידאריות חברתית. אני מאמין, שאם כל בני האדם יתמודדו ביושר ובאומץ עם הרגשות שיש להם בקשר לעוני, אם כל בני האדם ייקחו על עצמם אחריות על כל היקום, אם יתחייבו בפני עצמם לעשות את הדבר הנכון ולא את הדבר הקל, יהיו לכולנו חיים טובים יותר, לעשירים יותר ולעשירים פחות.