האהבה תקרע אותנו

21.11.2007

בועז כהן כותב על הוצאה מחודשת של הדיסקים של ג'וי דיוויז'ן. שמעתי לראשונה קטעים מ Closer בתכנית "רוק פלוס" של יואב קוטנר, והם נשמעו לי כמו היורשים הנכונים של להקות הפרוג שאהבתי ושהפסיקו לעשות דברים מעניינים בסוף שנות השבעים. באיזשהו מקום גם רציתי לבדל את עצמי מאנשים שהיו סביבי באותה תקופה, סוף תיכון תחילת אוניברסיטה: אני לא תקוע כמוהם עם פינק פלויד, אני שומע גם דברים עדכניים. נסעתי באוטובוס לתל אביב וקניתי את התקליט ב"פאז", רק כדי לשמוע אותו אחת לכמה שבתות, כשהייתי חוזר לאשקלון ומוצא את עצמי לבד בבית.

עשר שנים אחר כך התחתנתי עם המתלוננת ונסענו לירח דבש בממלכה המאוחדת. עלינו לרגל למקדשי הפופ הלונדונים וחזרנו עם טי שירטים מודפסים ועם פוסטרים ענקיים מגולגלים בין הברכיים. המתלוננת הביאה פוסטר ענק של הופעה של U2 ואני הבאתי פוסטר שחור לבן עם צילום מעוצב ועם הכיתוב Love will tear us apart ששכנעתי את עצמי שזו העטיפה של הסינגל, למרות שאין לי דרך לדעת. הפוסטר הספיק להיתלות בשתי דירות שגרנו בהן לפני שנגנז מתחת למיטה בחדר השינה. את הטי שירט השחור עם הכיתוב Joy division המשכתי ללבוש באירועים מיוחדים שבהם רציתי להיראות מתוחכם ומיוחד, עד שהתמרטט ועבר לשימוש רגיל. ודווקא אז הוא מילא תפקיד בסוג של ידידות מיוסרת שהייתה לי עם מישהי, ושהייתי בוק מכדי להבין עד כמה היא בלתי ראויה. הידידות, לא הבחורה.

ג'וי דיויז'ן זה לא אני, זה לא מי שהייתי. זה אפילו לא מי שרציתי להיות.

זה משהו שרציתי להגיד. לא כל כך ברור למי.