אימהות

05.09.2002

שנת חייו החמישית של הנער הייתה קשה ורעה. הוא לא הסתדר בגן חובה בשכונה החדשה, לא היו לו חברים, והכל התנקז להתנהגות קשה בבית. הלקות המוטורית שלו, שאובחנה לפני שנה, הוסיפה על הקושי. בימי ששי בבוקר הייתי לוקח אותו לריפוי בעיסוק, תחילה בטיפול יחידני, ולאחר שנה בקבוצה של ארבעה ילדים. משם הייתי מסיע אותו לגן. הייתי יושב בחדר ההמתנה, וקורא בעיתון של שבת. היה שם אב אחד חבדניק, ועוד אחד, ימני קיצוני אף הוא, שהיה מציץ בעיתון שלי ומעיר הערות נרגנות על ראשי המדינה והעולם. השתדלתי לא לריב איתם, לשמור את דעותיי לעצמי, אבל הם ניחשו אותן על פי המראה שלי. הימים היו ימי רצח רבין.

לילד הרביעי חיכתה אימו, ולפעמים אביו, איש מופנם וקצת מלנכולי. האם הייתה בשנות השלושים שלה, בעלת חזות מזרח אירופית, והיה בה משהו שהפריע לי, מין חוסר שקט, חיוכים וצחקוקים של חוסר נוחות. שמרתי מרחק גם ממנה, עד שיום אחד היא הגיבה להצקות של הנודניק ההוא, ונשאה באזניו דברים בגנות הכיבוש המשחית. לא התערבתי, אבל אחר כך התחלתי להתידד איתה. בחדר הטיפולים היה חלון חד כיווני, והיינו עומדים שם וצופים בילדים. הילד שלה היה שקט יותר משלי, יותר שיתף פעולה עם התירפיסטית. הודיתי לאם בליבי על כך, שהיא לא הזכירה את זה במילה.

בוקר אחד הגעתי לשם במצב רוח רע במיוחד. כששאלה האם לשלומי, נפתחתי וסיפרתי לה על אירועי אותו בוקר, על צעקות שהוחלפו בין הנער לאימו, על ביקורת מצמיתה שהושמעה. כן, היא אמרה, היא מכירה את זה, בעלה גדל בבית כזה, בית של ניצולי שואה. גם היום היא עוד מזהה בו את הילד הנזוף, הילד שלא למד מהו רוך, מהם חום וחסד. היא מנסה לתת לו משהו מאלה, אמרה האם, אבל היא יודעת שזה גדול עליה. זה עצוב, אמרתי. היא שתקה, ואחרי זה אמרה, אז תעשה את זה אתה. לא הבנתי על מה היא מדברת. אני לא מכירה את אשתך, אמרה האם, אבל אם היא לא יכולה לתת לו את החום הזה, את הרוך הזה, תן לו את זה אתה, אתה הרי יכול.

עשיתי מה שהיא אמרה.

אני עדיין עושה.