פורסם ב שושן מטייל

בלגראד 2024


27.03.2024

[1]

כתום חמישה חודשים מטבח שמחת תורה, השתכנעתי שזה כבר בסדר לנסוע שוב לנופש בחו"ל, אף אחד לא יגיד שום דבר. נופש קצר, כדי להקטין את הסיכון להיתקע בחו"ל כשמתלקחת מלחמה בצפון וכל הטיסות מתבטלות. נופשון זול, כדי שאם יתברר בנמל התעופה שהדרכונים החדשים שלנו לא תקינים וצריך לחזור הביתה, ההפסד הכספי לא יהיה גדול מדי. רציתי לפעול כפי שהמליץ לי פעם חבר לעבודה, להחליט מתי נוסעים, לקחת ימי חופשה, ורק כמה ימים לפני תחילתם, לבדוק לאן אפשר לנסוע בזול, לחפש דיל. היה דיל שווה ביותר לטביליסי, כבר התחלתי להתלהב, אבל אז ראיתי מה הטמפרטורות שם במארס, והבנתי שאהובה תתייסר שם. היא שונאת קור, ואם היא תתייסר, אז גם אני. לא, זה היה צריך להיות משהו ים תיכוני. רשמתי לי בקיץ האחרון לנסוע שוב לכרתים כשהטמפרטורות נוחות, לשכור רכב ולתור את כל האי. ברם, לא היו טיסות ישירות לכרתים מחוץ לעונה, גם לא לאף אי יווני אחר. בגלל עזה, הרבה חברות תעופה הפסיקו לטוס מישראל. לאן כן היו טיסות ישירות מישראל? לבלגראד, בירת סרביה. עם "ארקיע".

סרביה והסרבים מתקשרים אצלי בראש עם מלחמות האזרחים האכזריות בעקבות התפרקות יוגוסלביה, ועם דיווחים שעולים לי ברשת על ניסיונות ממשלה הלאומנית בבלגראד להדק את אחיזתה בקוסובו ולערער את ההסדרים שהושגו בבוסניה בעמל רב. לפני 15 שנה קראתי את ספרה של העיתונאית אוסנה סיירסטאד "בגבם לעולם – דיוקנאות מסרביה", בו הביאה את קולות המרירות והעוינות שנשאו הסרבים ביחס למערב. אבל, אני מזכיר לעצמי, זה גם איך שישראל מצטיירת בעולם: מקום מוכה מלחמות, עם ממשלה לאומנית שזוכה לתמיכת רוב האזרחים. אדרבא, דווקא בתקופה כזו, כשהעוינות לישראל בשיא, יש משמעות לכך שעמוד אזהרות המסע של המטה לביטחון לאומי מסווג את סרביה כמדינה צבועה בירוק, בטוחה יותר מיוון האהובה שלנו, שצבועה שם בצהוב. אהובה אישרה את היעד, רכשנו טיסה ולינה דרך "הדקה ה-90", חמישי בערב עד שני בערב, ועברתי למטלה הבאה: תכנון הטיול.

מהר מאד קלטתי, שאין הרבה מה לעשות בבלגראד. גם הכתבות המפרגנות וגם הסרטונים ברשת רימזו לכך שמדובר בעיר די אפרורית, שבכח מנסים למתג אותה ולשווק אותה כיעד תיירותי: עיר ללא הפסקה, המרכז החדש של חיי הלילה והמסיבות. כן, בטח, כמו תל אביב. אנחנו לא ממש בקטע של מועדונים ומסיבות, כך שנדרשתי ליצירתיות רבה בהכנת "בנק האטרקציות" שלי. האטרקציה המרכזית של בלגראד היא מפגש נהר הסאווה עם הדנובה, והמבצר שמשקיף עליהם מראש גבעה. אבל, כמה אפשר להשקיף על הנהרות האלה ולטייל לארכם? כיוון שכך, ליום ששי רשמתי אותנו לטיול רגלי חינם במרכז העיר, ולשבת רכשתי מקומות בטיול יום מאורגן לנוביסאד, העיר השניה בגודלה בסרביה, הממוקמת בצפון המדינה, במעלה נהר הדנובה. מצאתי בפייסבוק שיש כבר כמה יזמים ישראלים שעברו לבלגראד ומוציאים טיולים, כנראה יש ביקוש. אבל, הפוסטים שלהם לא עשו לי חשק להכיר אותם, ובאופן כללי, אני מעדיף מדריכים מקומיים וקבוצה בינלאומית. את יום ראשון ויום שני השארתי פתוחים.

[2]

כשעמדנו בתור לצ'ק אין, נזכרתי בעוד דבר שיש לבלגראד עם תל אביב: קבוצות כדורסל. אני זוכר מהילדות את התבוסות המשפילות שספגה קבוצת מכבי תל אביב מ"פרטיזן" בלגראד ומ"הכוכב האדום" בלגראד, וששודרו בשחור לבן בערוץ הטלביזיה היחיד. לפנינו בתור עמדו חמישה גברים צעירים ושוחחו בהתלהבות על כדורסל. בדקתי בטלפון אם מתוכנן למכבי משחק בבלגראד בסוף השבוע הזה, האם נצטרך לחלוק את העיר עם עשרות אוהדי כדורסל ישראלים. לא, משחק כזה יתקיים רק בעוד שבוע. מטוס ה"אמבראייר" הקטן היה מלא לגמרי, אבל לא באוהדי כדורסל. התרשמתי שרוב הנוסעים היו מבוגרים כמונו, שכנראה עשו את אותו חישוב שאנחנו עשינו. הטיסה עברה בשלום, המכשיר האוטומטי בנמל התעופה על שם ניקולה טסלה המיר לנו דולרים לדינרים סרביים, ושירות המוניות המפוקח פעל כמצופה. קראתי באתרי התיירות אזהרות מפני החאפרים של בלגראד, ופעלנו לפי ההמלצות, כדי לא ליפול על אחד כזה. הגענו למלוננו בעיר העתיקה תוך עשרים דקות. גם המלון היה קצת עתיק, החדר היה מחומם מדי והשלט לא הגיב, אבל הצלחנו לכבות את המזגן, לפתוח את החלון וללכת לישון. בדיעבד, מלון Royal Inn היה שיחוק משמעותי: במיקום מעולה, כל מה שצריך במרחק הליכה קצרה, השירות היה טוב וידידותי, ארוחות הבוקר היו עשירות ומגוונות. שלא באשמת הסרבים, התפרק לי סופית גשר לשיניים שהותקן לי בפה לפני חמש שנים, אז נאלצתי ללעוס בצד שמאל בלבד.

[3]

כאמור, בלגראד בנויה על השפך של נהר הסאווה, הזכור לטוב מן הטיול בסלובניה, אל הדנובה. הסאווה זורם אל הדנובה מדרום לצפון. על גדתו הימנית העיר העתיקה, סטארי בלגראד, והמבצר המשקיף על מפגש הנהרות. על גדתו הימנית העיר החדשה, נובי בלגראד, ורובע זמון, עיירה שנבלעה לתוך בלגראד. שני המרכזים התיירותיים של בלגראד נמצאים בעיר העתיקה: פארק קלמגדאן שצמוד למבצר, וכיכר הרפובליקה. ביניהם מחבר המדרחוב קנז מיכאילובה, רחוב השופינג ובתי הקפה. צעדנו אל כיכר הרפובליקה ביום ששי בבוקר כדי להצטרף ל Free walking tour של הבוקר. מזג האוויר היה נפלא לטיולים: מעונן בלי גשם ובלי רוח.

המדריך שלנו דושאן, גבר צעיר ונאה, נתן הסבר קצר על ההיסטוריה של העיר והארץ, סיפר על הצאר מיכאל שפסלו ניצב בכיכר, הוביל אותנו דרך כמה מן המונומנטים הפזורים ברחובות הסמוכים וברובע סאקאדריה הבוהמי, וסיים בפארק קלמגדאן ובמבצר. לדבריו, בלגראד נהרסה עד היסוד 44 פעמים מאז נוסדה, כך שאף אחד מן המונומנטים לא היה עתיק במיוחד. היות ששליטי סרביה לא היו עשירים במיוחד, או שהיו בכלל קומוניסטים, הבניינים שעברנו לידם לא היו מפוארים ביותר. אבל הסיפורים של דושאן על המונומנטים ועל הבניינים היו מעניינים, כרגיל בטיולים מהסוג הזה. גם הקבוצה הייתה נחמדה. ההכרות שלי עם האלפבית הקירילי סייעה לי לקרוא כמה משלטי הרחוב, וההכרות עם השפה הרוסית עזרה לי לנחש את משמעותם. כמו בקרואטיה ובסלובניה, שכנותיה הקתוליות, גם בסרביה האורתודוכסית נקבעו כללי כתיב לטיני לשפה המקומית הסלאבית. באופן רשמי, לשני האלפביתים יש מעמד רשמי. בכל זאת, הכתיב הקירילי זוכה להעדפה. דושאן הראה לי היכן בכיכר הרפובליקה אפשר לקנות כרטיס אוטובוס יומי, ועם הכרטיסים האלו המשכנו לתור את העיר העתיקה גם אחר הצהריים, מגיעים לעוד אטרקציות שרשמתי לי בבנק האטרקציות, ונמצאות במרחק רב יותר מככר הרפובליקה: קתדרלת סאווה הקדוש, כנסיית מרקוס הקדוש, האסיפה הלאומית וסניף "סטארבקס" הסמוך אליה.

למחרת היום, בשבת, יצאנו לטיול מאורגן במיניבוס לפרובינציית ווייבודינה בצפון מערב סרביה, ולנוביסאד, העיר השניה בגודלה בסרביה. המדריכה שלנו מיליצה הייתה קצת יותר עגמומית מדושאן, אבל הייתה חביבה וסיפקה את הסחורה. היו איתנו שלושה חבר'ה מטורקיה, אחת מספרד, אחת מארה"ב, ואחד מהודו, שאיתו התידדנו. כולם היו צעירים מאיתנו בהרבה. פרובינציית וויבודינה נבדלת משאר מחוזות סרביה במעמד האוטונומי שלה. גם ההיסטוריה שלה שונה: לאורך ההיסטוריה, נמלטו לשם נוצרים מכל הארצות שכבשו העות'מנים, וכתוצאה מכך, הגיוון האתני והלשוני בה רב יותר מאשר בדרום. קראתי בויקיפדיה, שגם לקוסובו היה מעמד של פרובינציה אוטונומית, רק שתושבי קוסובו המוסלמים רצו יותר. מיליצה לא הזכירה את זה, כמובן. היא כן הזכירה את הכיבוש העות'מני וההרס שהותיר אחריו. בדיעבד, אני חושב איך היה לחברים מטורקיה לשמוע את זה. אחרי חצי שעה נסיעה דרך נובי בלגראד והמישור רחב הידיים שמצפון לבלגראד, ירדנו מהכביש המהיר ונכנסנו לאיזורים הכפריים של ווייבודינה. טיילנו במנזר אורתודוכסי קטן ליד הכפר Krushedol Prnjavor. בעיירה Sremski Karlovci נכנסנו לטעימת יינות בחנות מקומית, חלק בלתי נמנע בטיולים מאורגנים, שאיני מחבב ביותר. חזרנו לכביש המהיר והמשכנו צפונה. ביקרנו במבצר Petrovaradin שמשקיף על נוביסאד מהצד הצפוני של הדנובה, ואחר כך בנוביסאד עצמה. גם בנוביסאד, כמו בבלגראד, יש מרכז עתיק שעבר שיפוץ ושימור עם כמה מבנים מעניינים, וסביבו עיר קומוניסטית אפרורית ומשעממת. לאחר מתן סקירה היסטורית קצרה, מיליצה הראתה לנו מקום שהיא ממליצה עליו לארוחת צהריים (איך לא), המליצה על ביקור במרכז התרבות היהודי הסמוך, ושיחררה אותנו לשעתיים חופשיות. מזג האוויר היה מצויין, מדרחוב העיר העתיקה המה אדם, בכל זאת שבת בצהריים. היה נחמד. 


[4] 

ביום ראשון, היום השלישי לטיולנו, הגיע הפיקשוש הראשון. הלכנו לכיכר הרפובליקה לקנות לנו כרטיסי אוטובוס יומיים, ששירתו אותנו כה יפה ביום ששי, והנה, המשרד סגור. אולי בגלל שיום ראשון, אולי בגלל השעה המוקדמת. נדרשתי לתכנית החלופית: מונית. המוניות בבלגראד לא יקרות כמו בארץ. כאמור, קראתי ברשת אזהרות מפני החאפרים של בלגראד, ופעלתי לפי ההמלצות שמצאתי. תחילה, ביקשתי ממלצר בבית הקפה שישבנו בו להזמין לנו מונית. חיכינו וחיכינו – נאדה. אחר כך, הורדתי לי לטלפון את אפליקציית Car:Go. אאוץ', עובדת רק עם מספר טלפון סרבי. אחר כך, הורדתי לי לטלפון את אפליקציית Yandex. בינגו, עובדת, ואפילו בעברית. לא היה קל לאתר את המונית בכיכר הענקית, אף שתנועת כלי הרכב הייתה דלילה ביום ראשון בבוקר. למרות שהאפליקציה אומרת לנהג המונית היכן מחכים לו, ולנוסע היא אומרת היכן המונית, בפועל, קרה הרבה שלקח לנו זמן למצוא את המונית מרגע שהגיעה ההודעה שהיא כאן. המקומיים וודאי יודעים היכן כדאי לחכות למוניות, אנחנו לא ידענו, וגרמנו לכמה נהגים טרדה מיותרת. כשהתקשרו אלי, האנגלית הבסיסית שלהם הקשתה על התקשורת איתם. סוף טוב הכל טוב, מצאנו את המונית לפי מודל הרכב ומספר הרישוי, התיישבנו, ונסענו מערבה לרובע זמון (Zemun).

רובע זמון נמצא ממערב לנובי בלגראד, על הגדה הדרומית הדנובה. כאמור, במקור זו הייתה עיירה נפרדת, ועם השנים, הבניה החדשה בבלגראד התפשטה מערבה ובלעה אותה. כמו ביפו, הרחובות הצרים של זמון מנוקדים כיום בבתי קפה אופנתיים ובוילות של עשירים, ובבתים ישנים וממורטטים שברשת קוראים להם "ציוריים". המונית הורידה אותנו בטיילת על גדת הדנובה. טיפסנו דרך הרחובות הצרים לראש הגבעה, שעליה ניצב מגדל גרדוש. טיפסנו במדרגות הלולייניות אל ראש המגדל, ונהנינו מהנוף הנשקף מהמרפסת הקטנה שבראשו. אחר כך ירדנו מהמגדל והתיישבנו לקפה בבית קפה אופנתי שכזה, בראש הגבעה. גם ממנו נשקף אותו הנוף: צריחי שתי הכנסיות של זמון, והדנובה. משם המשכנו לשוק של זמון. אמנם זה שוק שכונתי קטן, לא משהו אקזוטי, אבל אנחנו אוהבים שווקים בכל הגדלים והצורות. נראה היה שמערכת בחירות בפתח, כי היו שם דוכני תעמולה של שתי מפלגות, והם הוסיפו קצת אקשן לאווירה המנומנמת של יום ראשון בבוקר. צמוד לשוק נמצאת כיכר העיירה, מצאנו שם ספסל לנוח עליו מההליכה הממושכת. מן הכיכר המשכנו לטיילת של זמון, פסענו להנאתנו וצפינו בברבורים ששחו בדנובה ובילדים שהאכילו אותם. הבחירה להגיע לשם ביום ראשון התבררה כמוצלחת. שוב הזמנו מונית, ונסענו לעוד אטרקציה מבנק האטרקציות שלי: אגם אדה ציגנליה (Ada Ciganlija).

אגם ציגנליה תחום בין סטארי בלגראד והאי אדה ציגנליה. האי נמצא במעלה נהר סאווה, דרומית למבצר, רחוק מכדי שיהיה הגיוני ללכת לשם ברגל. קראתי ברשת, שיש שם פארק הרפתקאות לילדים, ומקום שניתן לשכור בו אופניים. אנחנו אוהבים לדווש בפארקים, ולשמחתי, מצאנו בקלות מקום שאפשר לקחת בו אופניים בהפקדת תעודה מזהה, ללא צורך להוריד אפליקציה, לפתוח חשבון משתמש וכל זה. לקחנו אופניים, דיוושנו במסלול סביב האגם. היה נחמד מאד, רק קצת צפוף: חלקו איתנו את השביל רצים, רוכבים ספורטיביים, נערות שגלשו על מחליקיים תוך שהן שקועות בסמרטפונים שלהם, ומשפחות עם ילדים בגילאים שונים, חלקם על אופניים וחלקם עגלות שנגררו אחרי האופניים של ההורים. עיר.

סיימנו את היום בקניון Ada Mall, הצמוד לפארק. בדרך כלל אני שומר קניונים לימים גשומים, אבל כבר היינו לידו, אז חבל היה לא להיכנס. בקניון, כמו בקניון: אהובה הלכה לחפש מציאות בחנויות האופנה, ואני שוטטתי לי סתם, מאזין להסכתים. על גג הקניון מרפסת רחבת ידיים, ממנה ניתן להשקיף על הפארק, על האגם, על הנהר, על הגשרים ועל הכביש המהיר.

ביום שני, היום האחרון לנופשון, הגיע הפיקשוש השני. טיסתנו עמדה לצאת בערב, אבל בנק האטרקציות שלי התרוקן, לבד מאטרקציות שדרשו לצאת מן העיר, מה שלא התאים לנו לעשות ביום של הטיסה. בנוסף, עמד להתחיל לרדת גשם, אחרי שלושה ימים של מזג אוויר מעולה. החלטנו, שנחזור לביקור נוסף ברחובות שטיילנו בהם ביומנו הראשון כאן, וכשיתחיל הגשם, ניקח מונית לקניון הגדול של בלגראד, קניון אוצ'ה (Usce). כך אכן עשינו, אלא שהקניון לא עמד בציפיות. ביום שני בבוקר, התנועה בו הייתה דלילה, במתחם האוכל היה מצאי עלוב של נשנושים, היה לי משעמם. גם אהובה לא מצאה מה לקנות, חוץ ממעיל אחד. חתכנו למלון אחרי שלוש שעות, ונשארו לנו שלוש שעות להעביר עד הטיסה. אני לא אוהב להיות במלון בחו"ל במשך שעות. אנחנו לא אוהבים מוזיאונים, אז אין לנו יותר מדי מה לעשות במזג אוויר גשום. זה המחיר שצריך לשלם על זה שאנחנו רוצים לנפוש לפני החום הגדול של הקיץ ונמלי התעופה הפקוקים של העונה.


[5]

קראתי בוויקיפדיה שהסרבים הגרו מצפון אירופה לבלקן בהזמנת הקיסר הביזנטי, שרצה להשתמש בהם כדי להגן על מה שנשאר מהאימפריה שלו מפני העות'מנים המתקדמים. הביזנטים נעלמו, והסרבים נשארו תקועים בין האימפריה העות'מנית לאימפריה האוסטרו-הונגרית, נתונים לפשיטות ולכיבושים חוזרים ונשנים. אחר כך בא הכיבוש הנאצי, שהותיר אותם עם מורשת מפוארת של התנגדות, מורשת שהם גאים בה, ועם ארץ הרוסה. השלטון הקומוניסטי ביוגוסלביה, שמרכזו היה בבלגראד, לא עזר הרבה בשיקום הארץ והעיר. המלחמות בעקבות התפרקות יוגוסלביה – וודאי שלא. אולי משום כך נראו לי הסרבים עגמומיים רוב הזמן. הזכירו לי את הליטאים, שבארצם ביקרתי לפני כשנה: עוד עם קטן, כפרי ברובו, לחוץ בין אימפריות לאורך מאות שנים. הם הזכירו לי גם את הדודים הרומניים שלי, אותם הזכרתי ברשומה הקודמת בהקשר שונה לגמרי.

כמו הליטאים, גם הסרבים חביבים ושמחים לעזור לתיירים, בשונה משכניהם ההונגרים והקרואטים. הם לא ניסו לרמות אותי על ימין ועל שמאל, כמו שכניהם האיטלקים. מחיר זה מחיר סופי, ומה ששילמת עליו – זה מה שתקבל. אפשר להעביר בבלגראד ארבעה ימים בכייף בתקופה הזו של השנה. יכולנו לקחת טיול יום גם לדרום סרביה, קראתי שהטבע שם מרשים. תמיד הדילמה הזו, לדחוס יותר ולהסתכן בפיקשושים, או לדחוס פחות ולהסתכן בזמן מת. ראיתי גרפיטי על גשר בדרך לנוביסאד: "קוסובו היא סרביה". אבל לא ראיתי שום גרפיטי אנטישמי, ולא שום דבר שמזכיר דגל פלסטיני. לזה אני קורא – נופש.   

כתיבת תגובה